עד היום לא נחקרה רשימת מייסדי תל אביב – כמה מהם ראו את עצמם כ'שומרי מצוות'? ישבתי ועשיתי את העבודה – הכנתי רשימה המכילה את שמות כל המייסדים. בתוכם אלו השנויים במחלוקת האם הם ראויים להיכלל ברשימה, מחמת שעזבו באמצע ההקמה. לצד כל אחד מהמייסדים והמייסדות ציינתי האם הוא גדל בחינוך דתי או חילוני, והאם במשך חייו הקפיד על שמירת מצוות. התוצאות היו מפתיעות: יותר ממחצית מהמייסדים של העיר העברית הראשונה, היו שומרי מצוות. "מי יבנה בית תל אביב?", שאל המשורר לוין קיפניס. התשובה היא: החלוצים ובני הישוב הישן יחדיו…

אמנה כאן כמה שמות של כמה מהמייסדים הדתיים:

יהושע ובלהה אהליבזון, משה ואסתר גולדברג, ישראל ויינשטיין ואחיו נחום ויינשטיין, מתתיהו וינוקור, עקיבא אריה וייס, הגביר דוב זוסמנוביץ ואשתו טובה, שמואל טאג'יר, אלכסנדר ואהובה כהן, ישראל וחיה כהן שצקי, שמואל ורחל כהן יוחננוף, אליהו אהרן כהנא, דוד ומנוחה לבני-וייסברוד, ועוד ועוד…

דמויות של מייסדים מפורסמים שנתפסים כיום כ'חילונים', היו למעשה שומרי מצוות, ברמה כזו או אחרת. כך למשל יש"י אדלר, עסקן רב פעלים, מראשוני המורים העבריים בארץ וממייסדי הגימנסיה. (הקדשו מאמר לחתנו הכשרוני ד"ר הירש ליב גורדון, בוגר ישיבת וולוז'ין).

גם היהודים ה'חילונים' מבין המייסדים של תל אביב, כלומר אלו שלא הקפידו בביתם על הלכות השבת או מצוות אחרות שבין אדם למקום, לא התנכרו לעבר המפואר של העם היהודי. הם הבינו את חשיבותה של המסורת בבניין הארץ. כמובן שלא עלה בדעתם להתנגח באחיהם שומרי המצוות. היה להם הרבה כבוד ואהבה לתורה.

דבר נוסף עולה מתוך הרשימה שהכנתי, מעניין לא פחות: רוב רובם של החילונים מבין מייסדי ת"א, גדלו והתחנכו ב'חדרים' ויש מהם שגם למדו בישיבות. היו מהם שהיו גדולים בתורה, וקיבלו 'סמיכה' לרבנות. אחד מהם הוא מנחם גילוץ ז"ל, יהודי יקר שתרם רבות לייסוד ת"א, ועוד אכתוב כאן עליו בעתיד. אמנם באופן מעשי קיום המצוות נחלש אצלם, לעיתים מסיבות אידיאולוגיות, אך לא היה זה בבעיטה או בהתנכרות. נותרה להם פינה חמה בלב לתורה ולמצוות.

כך גם זלמן דוד לבונטין, ממייסדי אחוזת בית. הוא לא הגדיר עצמו כדתי, אך היה בעל זיקה עמוקה לתורה. הוא הקדיש חדר בחצרו לתפילות שהיו מתקיימות בשבתות ובמועדים, ובתור כהן היה נושא את כפיו. לאחר התפילה היו המתפללים נכנסים לביתו ל'קידוש', ומשוחחים על ענייני דיומא.

עובדה מעניינת נוספת, משמעותית מאוד: מבין מייסדי תל אביב כמעט לא נמצא כאלה שגדלו בבית שבו לא הקפידו על שמירת המסורת.

היינו מצפים שתהיה בקרב המייסדים נוכחות גם של ציונים בדור השני של החילונות וההשכלה – אך כמעט שאין כאלה. המשמעות ברורה: החינוך הדתי, על ברכי התנ"ך ומסורת הדורות, הוא שהצמיח בפועל את מייסדי תל אביב. הדחיפה המשמעותית להקמת העיר הראשונה בידי יהודים, נבעה מתוך התנ"ך, מתוך מסורת ישראל, והייתה חוליה נוספת בשרשרת הדורות של העם היהודי. היו כמובן שיקולים כלכליים וחוליים (מלשון חול) בהקמת אחוזת בית, אך הדחף המרכזי והלהט הפנימי היה רוחני.

בשנותיה הראשונות התגאתה העיר העברית בגימנסיה הרצליה, והזניחה את ה'חדר' היפואי שערי תורה. אך למעשה, רוב מייסדי העיר גדלו דווקא ב'חדר' ולא בגימנסיה.
כמות הספרים, המאמרים והמחקרים שהוקדשו לתולדות העיר ת"א היא עצומה. הרבה זכרונות נכתבו על המייסדים ועל ההווי המיוחד שהיה בעיר העברית בשנותיה הראשונות. אך מעט מאוד נכתב על הצביון המסורתי של העיר בשנים אלו.

את רחוב ר' יהודה הלוי חסמה בשבתות ובימים טובים שלשלת הדוקה, כדי שרוכבים על סוסים לא יעברו ברחוב ולא יחללו את השבת. הקפדה כזאת אפילו בארבעת ערי הקודש לא היתה אז… תחבורה ציבורית בשבת? פתיחת סופרמרקטים בשבת? אם הייתם מציעים רעיונות אלו בפני רוב מייסדי העיר, הם היו צוחקים או בוכים. המסורת היהודית הייתה חלק אינטגרלי מהווייתם.

דיבורים על כך שזוהי 'כפיה דתית', לחסום רחובות ולסגור בתי עסק, לא היו רלוונטיים מבחינתם. אמנם הם סברו שלכל אחד יש בחירה חופשית כיצד לנהוג בתוך ביתו, אך לדעתם השבת הישראלית צריכה להיות נוכחת ושמורה במרחב הציבורי. המסורת עמדה ברקע וביסוד מפעלם.

הפוסט מי היו מייסדי העיר תל אביב, ולמה הם סגרו כבישים בשבת? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ר' אליהו אהרן כהנא היה מראשוני היוזמים לקנית האדמה וליסוד השכונה הדתית-לאומית "בית וגן" שמדרום ליפו, יסודה של העיר בת ים. בשנות תר"פ-תרצ"ד היה חבר ועד השכונה, יחד עם ידידו ר' זלמן מייזל, ועם כמה מחבריו הדתיים מייסדי ת"א.

כהנא עקב בדריכות אחר התפתחות צביונה של בית וגן (בת ים), ודאג מאוד כשהגיעו לאוזניו שמועות קשות על התדרדרות רוחנית ותרבותית במקום. הוא צפה כבר אז את התופעות המגונות שלימים נתלו, לצערנו, בשמה של העיר – "בת ים"…

בשנת תרצ"ו פרסם כהנא מכתב נוקב בעיתון 'הארץ', בו שטח מספר דרישות בפני חבריו בוועד השכונה: "אני תמיד מתנגד להוציא דברים שכאלה לפרסום בחוץ, אך אני נאלץ לצאת הפעם מגדרי בכדי שחברי בית וגן ישימו לב ויתעניינו במצב הרוחני של האגודה, אשר הרבה תקוות תלו המייסדים בבית וגן".

אחר הקדמה ארוכה כתב כהנא כי יש צורך "להגיב על שמירת החוקים אשר כל חבר חתם כי בית וגן תהיה שכונה עברית ולאומית במלוא מובן המילה, ולדאבוננו הגדול אומרים כי בבית וגן יש חברים המחללים שבת בפרהסיה ועליכם למחות בעוז ולמסור לוועד שיבחר שיעמדו על המשמר להבא ולתקן את הקלקול".

בהמשך דבריו ביקש מהוועד להכריז על חוק נוסף: "לא להרשות לפתוח בתי משקאות לשתיית משקה חריף, ומי שרוצה לשתות יקנה בקבוק וילך הביתה לשתות, ולא לעשות מסחר קבוע לשתיית משקה חריף. המסחר המחפיר הזה המיט חרפה ודראון עולם על אחב"י בגולה, שאז לא הרשו ליהודים עסקים אחרים, אבל פה בארצנו אפשר לוותר על העסק ביש הזה. אנחנו רואים בכל יום ראשון יוצאים מבתי מסחר שכאלה אנשים מבוסים ועושים סקנדלים וגם מכים ביהודים, ודי ביזיון וקצף בעיר עברית ובארץ ישראל".

"אני רוצה לקוות שהחברים ישימו לב לכל אלה, ובית וגן תהיה לשם ולתפארת כי בעת שייסדנו אגודת בית וגן חלמנו לייסד שכונה חדשה, שכונה עברית לא רק בשם אלא גם במעשה. להרחיק קצת את הזוהמה [המוסרית] עד כמה שאפשר ולכן התרחקנו ללכת לדרום".

לא רק בהקמת בת ים היה שותף כהנא, אלא גם בייסוד העיר תל אביב. בשנת תרס"ט היה כהנא מעשרת החברים הראשונים של אגודת "אחוזת בית", הגרעין שממנו צמחה תל-אביב, העיר העברית הראשונה. כפי שסיפרנו בעבר, יותר ממחצית ממייסדי תל אביב היו שומרי תורה ומצוות, וחלקם גדלו בחדרים או בישיבות בישוב הישן בירושלים, כמו כהנא.

בהגרלת המגרשים לאחוזת בית ("הגרלת הצדפים" המפורסמת) הגריל כהנא את המגרש ברחוב יהודה הלוי 28, אך כיוון שהתגורר כבר בשכונת אחווה, אותה ייסד, ולא נזקק לבית באחוזת בית, מכר את מגרשו לסוחר הכובעים ר' חייקל פלמן, שבנה עליו את ביתו ב-1910.

כהנא היה ממייסדי לשכת המסחר ביפו-ת"א ומראשוני חבריה, ממייסדי בנק קופת-עם וחבר מועצתו, ממייסדי הסתדרות "המזרחי" ומפעיליה הבולטים.

במשך כל הזמן המשיך לפעול לטובת הכלל ולעזרת יחידים זקוקים, הן בתור חבר "אחוה" והן באופן פרטי, והכל בצנעה ובהתרחקות מן הפרסום והכבוד.

ר' אליהו אהרון כהנא נפטר בכ"ה באדר א' תשי"ז (1957), ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בגבול תל אביב.

הפוסט מייסד בת ים, ממקימי 'המזרחי' בארץ ומראשי אגודת הסתרים 'אחווה' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

וייס, יליד 1868, גדל בעיר לודז' שבפולין. בעקבות פטירת אביו נאלץ הנער הצעיר, שחלם להיות אדריכל, לעסוק במלאכה ולפרנס את המשפחה. באותם ימים נסחף אחר פעילותו של הרצל והיה לציוני נלהב. בשנת תרס"ו (1906) עלה ארצה עם אשתו וששת ילדיו (שלאחד מהם קרא הרצל), והתיישב ביפו.

כבר ביום עלייתו השתתף באספה של יהודי יפו, ובה הציע למשתתפים לקנות יחד אדמה ולבנות עליה עיר עברית מודרנית. הצעתו התקבלה, האגודה "אחוזת בית" קמה, וּוייס מונה ליו"ר ועד האגודה. הוא ניהל את האגודה קרוב לארבע שנים, מיום ייסודה בשנת 1906 ועד 1910, השנה שבה החליפה "אחוזת בית" את שמה ל"תל אביב". במשך כל אותן שנים הוא שדרבן ודחף לארגן את "אחוזת בית" כייסוד של עיר חדשה, ולא רק כשכונה מרווחת של יפו. הוא גם ביקש להגשים שם את חזונו של הרצל על "חברה חדשה", כפי שמתואר ב"אלטנוילנד", המושתתת על עקרונות השוק החופשי יחד עם שיתוף וערבות הדדית.

בתו הצעירה, אחוזבית (שנקראה כך על שם האגודה שייסד אביה), הייתה הבת הראשונה של העיר העברית הראשונה. כאן בארץ עבד וייס למחייתו כצורף, אדריכל, אופטיקאי, היה סוחר היהלומים הראשון בארץ, ייסד (ב־1937) את "מועדון היהלומים" (הבורסה) ושימש כנשיאו.

מי הוא "שלום השילוני"?

בעקבות מאמר שפרסמתי על וייס לפני כמה חודשים, פנה אלי ידידי אביחי אברהם ואמר לי כי תרצה רבינוביץ, מנהלת תחום החינוך ביד בן־צבי, גילתה בארכיון המדינה מסמך מעניין שטרם פורסם עד כה, הנוגע לעקיבא אריה וייס: ציור פרי עטו שהוצע לסמל הרשמי של מדינת ישראל בימיה הראשונים. מסמך זה שוכפל במכונת סטנסיל, והעתקים שלו הופצו ברחבי הארץ באותם ימים. אביחי שלח לי את צילום המסמך, והוסיף: "מי שפרסם אותו אז, חתם את שמו 'שלום השילוני'. עדיין מחפשים מי היא הדמות המסתורית". כמעריץ של וייס התרגשתי מהמסמך הלא מוכר, וחיש מהר התיישבתי לפענחו.

הסמל המוצע מופיע בראש דף, הנושא את הכותרת "סמל קבוע למדינת ישראל". מתחת הסמל מכתב קצר, המעניק רקע להצעה. הסמל מכיל ארבעה מוטיבים: שני לוחות הברית, מעליהם מגן דוד, משני צידיהם כפות ידיים הפרושות כמו בברכת כהנים, ובתחתית הסמל – שופר.

וזה לשון המכתב המופיע מתחת הסמל, אשר נשלח בכ"ה בתשרי תש"ט:

אל כבוד חברי מועצת מדינת ישראל, שלום רב,

זכינו בחסד עליון לממשלה זמנית, ואף על פי שחותם הזמניות טבוע על כמה מיצירותיה של ממשלתנו, בכל זאת עלינו לברך עליה בשם ומלכות ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

…כאן מוצע סמל קבוע למדינת ישראל, שהוכן על ידי הכהן צדק רבי עקיבא אריה ויס עליו השלום, סמל מיוחד שבו מקבל כתר מלכות עוז מכתר תורה וכתר כהונה, ומתוך הרמוניה שלמה שבין שלשת הכתרים – נזכה לשמוע את קול השופר הגדול לחרותנו.

מכאן עובר הכותב לתאר פעילות נוספת של וייס, בצורה מסתורית למדי:

כאשר סמל זה יתקבל ברצון, ימסרו לממשלה: הדגל, החותם ויתר כלי השרת הממלכתיים, שהוכנו גם הם על ידי המנוח. איש רב פעלים זה, אשר זכה להיות בכור מייסדי ובוני תל אביב, נדבה רוחו לתרום כסף, זהב ואבנים יקרות למלאכת כלי קודש אלה, להניחם אחריו למשמרת, וציווה למסרם לידי מלכות ישראל.

בכבוד רב ובברכת השלום,

שלום השילוני.

מיהו שלום השילוני, ומה הקשר בינו ובין עקיבא אריה וייס? מה פשר הסמל המעניין שהציע וייס, ולשם מה הציע אותו? הרי הוא נפטר בשנת תש"ז, ולא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל? ומה עניין "הדגל, החותם ויתר כל השרת הממלכתיים", העשויים כסף וזהב? האם וייס הכין כלים אלו לראש ממשלת ישראל, אותו לא זכה לראות? שאלות ותמיהות אלו הובילו אותי למסע מרתק אחר פן עלום בחייו של מייסד העיר העברית הראשונה.

נתחיל מהסוף: מי הוא שפרסם את ההצעה, ושלח אותה לממשלה הזמנית? את מכתבו חתם בשם "שלום השילוני", כפרפראזה לאחיה השילוני, נביא שהתגורר בעיר שילה ופעל בתקופת דוד המלך. אולם כאן שונה שמו הפרטי ל"שלום", כנראה מפני שלדמות המסתורית היה עניין מיוחד עם השלום.

נחזור כמה שנים לאחור. בשנת תרצ"ז (1937) נוסדה בארץ תנועת שלום לאומית ואוניברסלית, על ידי אדם בשם ר' משה אפרים אפרתי. במאמר שפרסמתי בעבר במוסף זה ("שלום על עמים רבים", גיליון פרשת יתרו תשע"ג), תיארתי את דמותו הייחודית של אפרתי וציינתי שהוא פרסם שבעה חיבורים המבארים את רעיונות השלום שפעמו בו. סגנון כתיבתו הייחודי דומה מאוד לצורת הביטוי במכתב ההצעה שלפנינו. מסתבר, אם כן, שאפרתי הוא כותב המכתב שלפנינו. כל חייו עסק אפרתי בהבאת שלום, ואין פלא שבמכתב הוא קרא לעצמו בשם "שלום", אף שתוכנו אינו עוסק במפורש בעניין השלום.

כדי לאשש את הקביעה שכותב ההצעה הוא אפרתי, עלינו לברר האם הייתה לו היכרות משמעותית עם עקיבא אריה וייס, שבזכותה יכול היה להתוודע לסמל ול"כלי השרת הממלכתיים" המסתוריים שהכין וייס. ובכן, התשובה חיובית: השניים היו ידידים בלב ונפש. הם עסקו יחד בהקמת תנועת שלום יהודית־אוניברסלית, ובשנות השלושים והארבעים פרסמו יחד חוברות בנושא השלום.

לקראת כתיבת מאמר זה השגתי העתקים של החוברות שכתב וערך וייס על השלום. התכנים הרדיקליים המובעים בהן חושפים תדמית שונה ומפתיעה של מייסד תל־אביב, לעומת המתואר במחקרים שפורסמו אודותיו עד היום. וייס מתגלה כפעיל דתי ומשיחי, המסור לחזון השלום האוניברסלי. למקרא הדברים התקשיתי לכלכל יחד את החזון המשיחי לצד הפעילות הרבה בחולות תל־אביב. חוג ידידיו של וייס נחלק לשתי קבוצות; הראשונה – אנשים ארציים וריאליסטיים, כמו מאיר דיזנגוף ויחזקאל דנין, שעמם פעל ויצר במישור הציוני. בקבוצה השנייה, האינטימית ואף הדתית יותר, השתתפו קומץ חברים ברקימת חלומות משיחיים.

בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהוא מגורש מתל־אביב, חיבר וייס את ספרו "חברה חדשה – השלום", בשני חלקים. הם פורסמו רק כעבור עשרים שנה, בשנת תרצ"ח. בנוסף חיבר וייס את "תפילת השלום":

ותן בנו לב להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד דרכנו דרך השלום, שאחזנו בו… לכל באי עולם… וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו – אין לנו מלך אלא אתה. ברוך אתה ה', האל, האב, המלך עושה השלום.

השותף הבולט בפעילות הארגונית והספרותית של וייס למען השלום העולמי היה ידידו אפרתי. את אחד מספריו, "סוכת שלום" (תל אביב, תרצ"ד), פרסם אפרתי תחת שם העט "שפטיה בן צדקיה", שם תנ"כי מובהק. את ספרו "האחדות והשלום" הוא פרסם בשם ספרותי "מנחם הגלעדי", הרומז לאליהו הנביא. הדעת נותנת שגם "שלום השילוני" הוא לא אחר מאפרתי, ידידו הקרוב של וייס.

בחיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית של השם "שלום השילוני", מצאתי שני מאמרים שפורסמו תחת שם זה: האחד פורסם בעיתון "דואר היום" 6 ביולי 1933, תחת הכותרת "אל העם", ובו הצעה מקורית כיצד לארגן מחדש את המוסדות הציבוריים והלאומיים, כאשר לכהנים וללוויים מוענקים תפקידים ייחודיים. המאמר השני הוא "אל צירי הקונגרס הציוני הי"ט", ובו מוצעת הצעה דומה וגם קריאה לשלום בין המפלגות. שני המאמרים כתובים באותה שפה תנ"כית עמוסה ציטוטים ורמיזות, המאפיינת את כתיבתו של אפרתי בספריו.

בעל החלומות
עתה ננסה לפתור את החידה מהם "כלי השרת הממלכתיים" שהכין וייס, אותם מזכיר ידידו אפרתי, העתידים להימסר לממשלת ישראל.

וייס היה בעל חזון משיחי של תיקון עולם, במובן הגשמי והרוחני כאחד. הוא עסק בצורפות וביהלומים, בהנדסה ובבנייה, ויחד עם זה היה מסור לאידיאלים נעלים על הקמת עיר עברית ראשונה בארץ, העלאת רבבות יהודים ארצה, הקמת "נחלת אבות" – עיר ללא מסחר, הקמת "היכל השלום" העולמי, ייסוד בית ספר לנבואה (בעיר צפת), החשת ביאת המשיח באמצעים מיסטיים ועוד. חלק מהרעיונות מתוארים בחוברת שפרסם בשנת תרצ"ט, הנקראת "שתי הצעות – לביסוסו של השלום העולמי הכללי".

טרדתו היומיומית בפיתוח העיר תל־אביב לא רק שלא הפריעה לו לחכות למשיח, אלא הייתה ממש חלק מהעניין. בשלב מסוים הוא גם הכין למשיח את "ארגז כלי העבודה" שלו.

במלאות שלושים לפטירתו של וייס פרסם משה אפשטיין, חבר משותף של וייס ואפרתי, מאמר מרתק בעיתון "המשקיף". אפשטיין פעל יחד עמם להשכנת שלום עולמי (את משנתו הרוחנית ביאר בספרו "מלחמת גוג ומגוג והגאולה"). תחת הכותרת "חלומותיו של ר' עקיבא אריה וייס", כותב אפשטיין כי "מספידיו בפה ובכתב ציינו את פעולותיו ומעשיו הממשיים בציונות ובישוב", אולם הוא, שהיה "מבאי ביתו במשך שתים עשרה השנים האחרונות", מבקש לספר על פן חשוב באישיותו שלא זכה להכרה ציבורית, והוא הפן הרוחני והאידיאולוגי של וייס. אוכל להוסיף כי עד היום, ברוב ככל המאמרים והמחקרים על וייס, הפן הזה חסר.

אפשטיין סוקר את פעילותו של וייס למען השלום העולמי, הקמת חברת "נחלת אבות", וחזון "ארמון השלום" בירושלים שממנו יפוץ אור הנבואה על שלום עולמי נצחי בין העמים והדתות. "דעתו היתה שמקור כל הרעות והקלקולים בחיי בני האדם הוא הכסף". בשולי מאמרו מוסיף אפשטיין את המידע הבא:

עוד קו אחד מיוחד מציין את אופיו והלך מחשבותיו. הוא היה מאמין באמונה שלמה ובלב תמים בביאת המשיח, הקרובה בימינו אלה. ואמונתו זו היתה חזקה כל כך, עד שהכין דגל מיוחד אמנותי ויפה, דגל יהודה של משיח בן דוד, כתר למשיח, שרביט למשיח וספר תורה כתוב במיוחד ובכוונה למען המשיח. השקיע בזה הון רב.
ובכן, הנה לנו הפתרון מהם "כלי השרת הממלכתיים" אותם הזכיר אפרתי. לא מדובר בכלי העבודה המיועדים לדוד בן־גוריון, אלא למלך המשיח.

הכנת כליו של המשיח, מבחינת וייס, לא הייתה קוריוז, אלא חלק חשוב בעשייתו וביטוי משמעותי להשקפת עולמו. למרות זאת, היא אינה מוזכרת במאמרים שנכתבו עליו בשבעים השנים שחלפו מאז פטירתו. אנו יודעים על הכנותיו של וייס למען המשיח אך ורק מתוך הזיכרונות שהותירו בני חבורתו, "חבורת השלום", עמם פעל למען הבאת המשיח והשגת השלום העולמי.

מסופר על כמה צדיקים ואדמו"רים שציפו וייחלו מאוד לביאת המשיח, עד שהכינו לעצמם בגדים מכובדים שבהם יזכו לקבל את פניו. לכאורה התכוננותו של וייס דומה להנהגה זו, אך למעשה מדובר בתנועה נפשית מנוגדת. וייס איננו מתכונן לביאת המשיח מתוך עמדה פסיבית, במחשבה ש"אולי הוא יבוא היום". וייס הוא אקטיבי ומאמין שהוא עצמו יביא את המשיח, בכוח מעשיו הציוניים והחלוציים. הבגדים שהוא מכין לא נועדו לצרכיו שלו בבוא העת, אלא למשיח עצמו. זוהי תודעה משיחית ריאלית, שתופסת את המשיח לא כהופעה משמיים אלא כפרי מאמצים אנושיים.

לאור דברים אלו אנו מבינים כי אפרתי לא התכוון שכלי המשיח "ימסרו לממשלה" כדי לעשות בהם שימוש, אלא כפיקדון עד ביאת המשיח אשר יוכתר כמלך ישראל, כאילן מפואר שיצמח מתוך הזרע הקטן – מדינת ישראל הצעירה. על פי עדותו של אפרתי במכתב זה שלפנינו, וייס עצמו "ציווה למסרם לידי מלכות ישראל", קרי ממשלת ישראל. מתוך הנחה שכלים יקרי ערך אלו לא הושלכו לפח, עולה השאלה המתבקשת: היכן הם נמצאים כיום?

חיפושיי אחריהם בקרב צאצאיו של וייס, לא נשאו פרי. אי לכך אני נוטה לחשוב שכלי המשיח, שיצר והכין וייס, שמורים כיום בארגז מאובק בארכיון ציבורי כלשהו או במרתפי הכנסת (כצוואתו של וייס), כשאף אחד לא מודע לקיומם. ייתכן שמדובר בסיפור דומה לקורותיה של הפרוכת שהייתה על קברו של הרצל, נעלמה, וכעבור עשרות שנים נמצאה במקרה.

בעיניי יש חשיבות רבה בקיום צוואתו של וייס. עלינו לאתר את הכלים הללו, ובמקרה שהם בידיים פרטיות או אף ארכיון ציבורי – להעבירם לכנסת ישראל ואף להציגם לראווה לציבור הרחב.

נדחק מפני דיזנגוף
ב"מכתב ההצעה" ביאר אפרתי את משמעות ארבעת המוטיבים המופיעים בסמל שהכין וייס:

סמל מיוחד שבו מקבל כתר מלכות [-מגן דוד] עוז מכתר תורה [-לוחות הברית] וכתר כהונה [-ברכת כהנים], ומתוך הרמוניה שלמה שבין שלשת הכתרים – נזכה לשמוע את קול השופר הגדול לחרותנו [-שופר הגאולה והמשיח].

מקורם של שלושת הכתרים מצוי במסכת אבות (ד, יג): "רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות". המלכות (המדינית) יונקת את כוחה מהתורה והכהונה. וייס עצמו היה כהן.

בדומה ל"כלי השרת הממלכתיים", שהינם למעשה כליו של המשיח, אני נוטה לחשוב שגם האיור המוצע כסמל המדינה על ידי אפרתי, הוא לא אחר מהאיור שרקם וייס על הדגל שהכין למשיח. אם השערתי זו נכונה, זכינו בשתי ידיעות מעניינות: ראשית, נחשף לנו הסמל שהכין וייס למשיח, שעד היום היה בגדר תעלומה. ושנית, אנו מתוודעים להתרגשות האדירה של אפרתי מהקמת מדינת ישראל. מסתבר שהוא האמין עד מאוד בקדושתה של מדינת ישראל, למרות כל העיכובים והחסרונות הרוחניים והמעשיים שבה, עד שראה בה ניצנים למלכותו של המשיח. רק הסתכלות כזו יכולה להצדיק את העתקת הסמל שהוקדש מלכתחילה למשיח, עבור מדינת ישראל הקמה לתחייה. אפרתי האמין כנראה שגם רעו וייס, הציוני הנלהב שחלם על מדינה עברית, היה מסכים לשימוש ממלכתי זה בסמל דגלו של המשיח.

פרשייה זו של הצעת הסמל למדינת ישראל, שבמקור הינו סמל של דגל המשיח, שופכת אור נוסף על דמותו הצבעונית והלא־שגרתית של עקיבא אריה וייס. בתודעה ההיסטורית נדחק שמו מפני מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל־אביב, הנתפס כמייסד הראשי של העיר. בשנים האחרונות זכה זכרו של וייס לעדנה, לאחר השכחה ארוכה בת עשרות שנים, בעיקר בזכות פעילות הסברה של נכדתו, עדנה יקותיאלי־כהן, ופרסומיה בנושא.

ככל שנוברים בכתביו ובמשנתו של עקיבא אריה וייס, מובן יותר איך קרה שהוא נשכח מההיסטוריה; מדוע דיזנגוף זכה שרחוב ראשי וחשוב בתל־אביב ייקרא על שמו, ואילו וייס, שתרם לייסוד העיר לא פחות ממנו ואולי יותר, קיבל רחוב קטן וצדדי.

וייס היה אדם מקורי, איש חזון ורוח, משיחי וחולם חלומות, ודווקא התכונות הללו הן שהפריעו לו לתפוס מקום חשוב בספרי ההיסטוריה. ההמון אוהב אנשים מובנים ועממיים יותר. תוסיפו לכך את זיקתו החמה של וייס לתורה ולמצוות, את אמונתו היוקדת ואת אופיו הצנוע והשקט, ותבינו מדוע הישראלי הממוצע לא שמע עליו מעודו.

גם לאחר שקמה תל־אביב וגם ניצבה לתפארה, וייס לא שקט על שמריו. מחד, הוא העז לבקר נקודות מסוימות בתרבותה ובאופייה. מאידך, הוא החל לפעול להקמת עיר עברית נוספת, והפעם – בנגב. בחוברת נדירה המצויה ברשותי, על חברת "נחלת אבות" שייסד לשם כך, הוא פונה ל"שרידי חברי 'אחוזת בית' ויורשיהם", "שתלכו בעקבות אבותיכם, לקחת את היוזמה בידיכם הנחוצה עתה פי אלף יותר ממה שהיתה נחוצה בזמן התייסדות תל אביב, בזה תקיימו את מצוות ישוב א"י המוטלת עלינו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בתקופת הגירושים הנוראים של יהודי הגלות… הסובלים מהגלות הכפולה של שלטון הזדון הנאצי־קומוני".

העיר העברית העתידית, "נחלת אבות", הייתה אמורה לפרוח במזרח הנגב, בסמוך לרפיח. ברעיון זה עסק כבר בשנת 1911, במסגרת החברה "אגודת ישראל", שביקשה להקים עיר דתית שם. אולם אז הרעיון לא יצא לפועל, אף שהושקעו בו מאמצים רבים והתלהבות רבה. גם הפעם רעיון זה לא קרם עור וגידים, מחוסר היענות ציבורית, אולם הוא מבטא יפה את הפעלתנות והמקוריות של וייס ואת רוחו הכבירה. בראש מנשר נוסף שפרסם באותה תקופה, מצע לתוכנית הקמת העיר החדשה, כתב: "סיסמתנו: לא ברעש! ולא באש נבנה את הארץ! כי אם ברוח ד' השוכן בציון".

לא הוספד כהלכה

מלבד הכלים שהכין וייס למלך המשיח, הוא גם כתב בשבילו ספר תורה. על כך מספר ידידו ר' ישראל צורבא (צ'רבינסקי), אשר השתתף בארגון חברת "אחוזת בית", במאמר שפורסם בסמוך לפטירתו של וייס, ונושא את הכותרת הדרמטית "אחר מיטתו של אותו צדיק" (נדפס בקובץ "הפוסק", שנה ח עמ' תתתקנט):

[וייס] היה כהן ותלמיד חכם וירא שמים, והאמין בה' בצור ישראל וגואלו בלב תמים לביאת המשיח בכל יום שיבוא… ואני מרואי פניו ויודע מחשבותיו, שכתב ספר תורה לשמו בהידור רב והכין דגל לשבטי ישורון, וכשנודע לו שעלה בידי לקנות ספר תורה, כזרת ארכו, כתובה כעין הבדולח וכספירים על עור צבי, מעוטף על עצי חיים של כסף לקיים "זה אלי ואנווהו", התנה אתי בתמימות ולקח את ידי כעין השבעה שאנדב ואצרף לס"ת שלו לקבלת פני המשיח.

צורבא הוסיף כי וייס לא רק חיכה למשיח ולא רק פעל למען הגאולה באמצעות יישוב הארץ, אלא ניסה לפעול גם בדרכים מיסטיות בעליל למען החשת ביאת המשיח: "פיזר נתן לבעלי מקובלים אביונים בירושלים לקרב את הקץ על ידי תיקונים וסגולות שונים". הווה אומר, פעילותו הריאלית של וייס להבאת המשיח, כללה גם שימוש באופנים מיסטיים.

בנימה עצובה כותב צורבא על הלווייתו דלת המשתתפים של וייס, שלא נספד כהלכה:

מעולם לא הבנתי היטב את הפסוק "הצדיק אבד", עד שהגעתי להלוויה של רבי עקיבא, במחשבה שמרוב עם לא אדחף בייחוד בפינת הרצל־אחד העם, מקום בית הנפטר, הבית הראשון ברחוב הראשון. חשבתי גם שהחנויות בוודאי תהיינה סגורות, לכל הפחות אלו שמול ביתו. לו חכמו והשכילו אבות העיר להכריז על "ביטול מלאכה", לכבודו של היוצר והמחולל. אולם לא כן היה; עליתי לבית הנפטר באכזבה ובצער על העדרו, ועל העדרם של אנשי לב רגש.

בהמשך הביע צורבא את צערו על כך שהרבנים הראשיים, ולכל הפחות רבני תל־אביב, לא התבקשו להספיד את הנפטר:

הלוא ר' עקיבא היה מבעלי תריסין ומדקדק במצווה קלה כבחמורה, ואיש לא הרגיש בצדקתו ובמסורת, ולכן "הצדיק אבד". את התואר "צדיק" שללו מאת הנפטר. עד סתימת הגולל אין איש שידגיש הצד הרוחני והמסורתי שהיה בעקיבא אריה וייס, עד שסוף כל סוף חבירו לדעה ועמיתו הרב משה אפרתי מנס ציונה הרגיש בדבר והעלה את ר' עקיבא לכהן גדול, גדול ברוח, גדול במעשים ושימוש בכהונה גדולה, כשהדור יהיה ראוי לכך.

הפוסט חזון משיחי בחולות תל־אביב הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בראשית שנת תרמ"ג עלתה משפחת קורקידי לארץ ישראל, והתיישבו בירושלים.

הנער ניסים למד בתלמוד תורה 'דורש ציון', ואחר כך בישיבת 'תפארת ירושלים' אצל רבי מנחם בכר יצחק ורבי חזקיה שבתי. הוא התגדל בתורה, נודע כתלמיד חכם, והוסמך לרבנות.
בשנת תרמ"ט נשא לאשה את מרת רחל ריזו־לוי, בתו של הסוחר נחום ריזו־לוי. הזוג הצעיר עבר להתגורר בעיר יפו כיוון שניסים סבר ששם המתיחות בין אשכנזים וספרדים פחותה מאשר בירושלים.

אף על פי שהיה מוכתר בסמיכה לרבנות, סירב לעשות תורתו קרדום לחפור בו, והעדיף להתפרנס מיגיע כפיו. תחילה עסק בהוראה, אך עד מהרה החל לעסוק במסחר ועשה חיל. במקביל לעסקיו נזהר שלא יבולע לחייו הרוחניים, ושקד במרץ על התורה.

ר' ניסים קורקידי נרתם לפעילות ציבורית ענפה. הוא פעל לאיחוד ועדי שתי העדות, והצליח להשפיע על ועד הקהילה הספרדי שיצטרף לוועד האשכנזי ליצירת ועד משותף ליהודי העיר. היה זה ועד דמוקרטי ששפתו עברית. על הצלחות הועד החדש התבטא הסופר ש' בן ציון: "מופתים הם אשר לא נראו עוד בארץ אלא ביפו בלבד".

הוא היה החבר היהודי היחידי בעיריית יפו בין השנים 1913-1910, ערב מלחמת העולם הראשונה. גם בקהילה היהודית היה ר' ניסים פעיל בולט. בבחירות שנערכו לועד העיר, בשנת 1912, נבחרו עשרים ושנים חברים. מבחינת מספר הקולות, קורקידי היה במקום הרביעי, אחרי אבוהב, רוקח ושלוש.

קורקידי היה גם חבר בוועד בית החולים שער ציון, בית החולים היהודי הראשון ביפו, חבר לשכת המסחר העירונית וחבר הנהלת חברה קדישא בעיר.

לזוג ר' ניסים ורחל נולדו שלושה בנים ובת, בביתם ברחוב ד"ר שטיין בנווה צדק: פורטונה (1890–1973), אברהם (1894–1954), נחום (1899–1978) ויעקב (נולד בשנת 1905 ונפטר בהיותו פעוט).

הגרעין ממנו צמחה תל אביב

כאשר נוסדה אגודת 'אחוזת בית', השכונה שהיוותה את הגרעין של העיר העברית הראשונה 'תל אביב', היו בני הזוג קורקידי מהמשפחות הראשונות שהצטרפו.

דוד תדהר כתב: "היה אחד מחמשת קוני השטח של הגרעין הראשון ליסוד העיר, ואחר כך אחד משלושת הבונים הראשונים".

ר' ניסים נבחר כחבר הוועד הראשון של קבוצת ההתארגנות של השכונה החדשה, לצדם של מאיר דיזינגוף ויחזקאל סוכובלסקי (דנין).

לפי אחת הגירסאות, השם 'אחוזת בית' ניתן לאגודה לפי הצעתו, ואחר כך הביע את הסכמתו לשינוי השם ל'תל אביב', בבחירות שנערכו לקביעת השם.

בסך הכל הצטרפו 66 משפחות ויחידים לקבוצת 'אחוזת בית'. בהגרלת המגרשים (הידועה כ'הגרלת הצדפים') לשכונה החדשה, בניסן תרס"ט, הגרילה משפחת קורקידי את המגרש בשדרות רוטשילד 8, אך בסופו של דבר לא בנו בו את ביתם, ונותרו לגור ביפו.

מגדלור של חסד בימי אפלה

בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בישוב בארץ מחסור חמור בצרכי מזון, פעל ר' ניסים קורקידי לרכישת חיטה מסוחרים ואיכרים ערבים והזין את יושבי תל אביב. הוא היה חבר "ועד ההגירה" שהסדיר במידת מה את העזרה לגולי תל אביב, משום שהיה אזרח האימפריה העות'מאנית ולא נתין זר, כמו רוב יהודי העיר.

בשלהי המלחמה, קורקידי אולץ לעזוב את מקומו ביפו ולעבור לטבריה עם משפחתו, ושם הם התגוררו זמן-מה אצל משפחת הרב אבולעפיה, אשר היה אחד הרבנים החשובים בטבריה.

פעילות בענייני 'המזרחי'

לאחר מלחמת העולם הראשונה המשיך בפעילות ציבורית. בשנת 1918 היה מבין מייסדי בנק קופת עם, בנק שפעל גם אחר שקמה המדינה, עד לשנת 1976.

בשנת 1919 יסדו מספר פעילים של 'המזרחי' חברה בשם "בית וגן" במטרה להקים שכונת גנים דתית ביפו. היו באגודה כ-400 חברים ונבחרה הנהלה בה השתתפו ר' אליהו אהרון כהנא ור' שאול חנא קוק (אחיו של הראי"ה). קורקידי השתתף בייסוד שכונה זו, שהפכה לימים לעיר בת ים.

היה ממניחי היסודות לחינוך הדתי-לאומי ביפו, ביחד עם ר' זלמן מייזל, ר' אהרן אליהו כהנא ואישים נוספים. כמו כן נבחר בתור ציר לוועידה השלישית של הסתדרות המזרחי.

חלוץ הוראת החזנות

קורקידי היה במשך שנים רבות חזן בכמה בתי כנסת ביפו. היה מעמודי התווך של בית הכנסת הגדול והמהודר של העיר יפו, 'בית יעקב', ובשל קולו הנעים ובקיאותו בחזנות הספרדית הוא היה החזן הקבוע שם. דמותו התמירה ותפילתו הנעימה שנאמרה בכוונה, הוד הקדושה שהיה נסוך על פניו, טשטש וביטל את ההבדלים בין איש לרעהו, ובית הכנסת נעשה צר מהכיל את ההמונים שנהרו אליו. הוא פעל לא רק כחזן, אלא כמנהיג רוחני, וכל מכיריו רחשו לו אימון בלתי מוגבל.

כמו כן היה מעורב בתפעול בית הכנסת אוהל מועד, ושימש כגבאי, וכיהן כחזן ראשי עד לפטירתו. הוא היה חלוץ הוראת החזנות הספרדית. משנת 1927 עמד בראש בית הספר לחזונת "פרחי כהונה", שהוקם על ידי הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ועל ידי כך היה בין התורמים להשלטת נוסח התפילה והלחן ה"ספרדי-ירושלמי" בקרב בתי הכנסת של עדות המזרח.
הרב ניסים קורקידי נפטר בכ"ו בחשון תרצ"ט, ונקבר בבית העלמין בנחלת יצחק.

הפוסט ממייסדי תל אביב: הרב ניסים קורקידי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

במאמר הקודם סיפרנו על הגאון המופלא ר' דוד הכהן מווילנה, איש הישוב הישן בירושלים. הוא עבד למחייתו כטוחן ומוכר קפה משובח, אך עיקר עמלו היה בתורה, ואת חידושיו הוא הוציא לאור בסדרת ספרים הנקראים 'עיר דוד' (כמעט כל שנה הוא הוציא ספר או קונטרס קצר בשם זה). הפלא הגדול הוא שכל משפט ומשפט בספרים הללו מכוון בגימטריה למניין השנה שבה נדפס הספר! ולא רק ספרים, אלא כל מודעה או מאמר פובליציסטי שיצא מקולמוסו, היה מכוון לפ"ק (-לפרט קטן), כלומר למניין השנים מאז בריאת העולם. המילה האחרונה בכל יצירותיו הייתה אפוא: לפ"ק…

הזכרנו את גם את בנו, ר' פייביש הכהן, שירש ממנו את כשרון הגימטריות. כשר' דוד חלה, בשנת תרמ"ו, נחלץ בנו ר' פייביש לעזרה ותפס את מקומו בכתיבת הספרים "המכוונים". הוא קיבל את התואר שבו כונה אביו – 'בעל הפרטים', ועיתוני הגולה היללו את כוחו של הבן המעולה. גם לאחר שהבריא אביו ושב לעבודת הכתיבה (תרנ"א), המשיך ר' פייביש לסייע בהונו ובאונו למפעלו התורני-הייחודי של אביו.

סיפרנו על הספר ההלכתי 'לימודי מקוואות' שחיבר ר' דוד הכהן, אשר כלל הקדמה ארוכה בת עשרות משפטים מאת בנו. היא פותחת במשפט הבא: "אנכי הקטן פייבוש, בן להאיש המחבר, זו אבקש ממך אדון נכבד, אני הדל שולח לאדוני המנחה…". כל המשפטים שבהקדמה זו עולים כמניין 653 – תרנ"ג, השנה בה נדפס הספר.

עד כאן הכול ברור. מכאן מתחילה התעלומה…

החקלאי הצעיר מקרית משה

פריז, תרמ"ט (1889).

נער יהודי בודד משוטט בחוצות העיר, ומחפש מקום עבודה. לאחר כמה שבועות הוא מתייאש ונוסע לברזיל, מנסה שם את מזלו. אחרי ניסיונות בלתי מוצלחים הוא ממשיך לאורוגוואי ומשם לארגנטינה. סוף סוף הוא מוצא שם תעסוקה, בתחום המסחר, אולם הוא לא מוצא בכך סיפוק.

באותם ימים מוקמת בארגנטינה מושבה חקלאית מטעם יק"א והברון הירש. מיודענו, אלכסנדר שמו, מחליט לנסות את כוחו בחקלאות. הוא בחור צעיר כבן 19 חסר השכלה מדעית או ניסיון מעשי באיזה מקצוע. אך ההצלחה מאירה לו פנים. במשך כחמש שנים הוא עובד כאיכר במושבה זו, הנקראת 'קרית משה' על-שם משה רבינו, וכן במושבות חקלאיות נוספות שפעלו בסביבה. בתקופה זו הוא צובר ידע וניסיון בענייני החקלאות.

בשיא ההתיישבות היו בארגנטינה כ-45,000 חקלאים יהודים, אשר כונו "הגאוצ'וס היהודים". הם חיו בקהילות תוססות, והייתה שם פעילות תרבותית ופוליטית ענפה. הוקמו בתי כנסת ונבנו בתי ספר, נפתחו ספריות, תיאטראות ואפילו עיתונים מקומיים ביידיש ובעברית. חברי המושבות היו חדורים באידיאל לחיות חיים יצרניים. אולם בפועל מצבם הכלכלי היה רע למדי. כדי לשרוד מבחינה כלכלית הם נדרשו להתחנף לפקידי הברון.

אלכסנדר החליט לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה בנדודיו. הוא עקר לאנגליה והתיישב בלונדון, שם ניסה להשיג את לחמו. אחר כך נסע לבית דודו, בטוניס שבצפון אפריקה. גם שם לא השתהה הרבה, והמשיך אל טריפולי בירת לוב. ומשם הפליג לאלכסנדריה שבמצרים.

לאחר תלאות ונדודים שנמשכו חדשים ארוכים, גמלה בלבו המחשבה לעלות לארץ ישראל.

באר טוביה

עם מעט מטלטליו הוא עולה על אנייה, ויורד ממנה מול חופי יפו. דרך הפרצה הידועה בחומה העתיקה הוא נכנס אל העיר הישנה והמוזנחת, ומיד ניגש לחפש עבודה. הוא מתקבל כפועל בחברת הטבק של אפשטיין, הרצנשטיין ומנדלסון, שפעלה ביפו, ועובד שם כשנתיים. ואז החברה נסגרת. שוב הוא נאלץ לקחת את מקל הנדודים ולחפש אחר לחמו.

באותה תקופה הוקמה המושבה באר טוביה מחדש על-ידי 'חובבי ציון' על אדמת קסטינה, אחרי שנעזבה מיושביה הראשונים שהקימוה בשנת תרמ"ז. בשנת תרנ"ו אלכסנדר עובר למושבה זו ופותח מכולת, ממנה ציפה להתפרנס. כעבור זמן מה הוא נאלץ לסגור אותה, משום שהאיכרים העניים שנהנו מחנותו, לא שילמו לו את חובותיהם. אלכסנדר לא נואש, ומתרכז בעבודה החקלאית יחד עם האיכרים.

באחד הימים פרץ במושבה הקטנה סכסוך גבולות עם הערבים, ואחד הערבים נהרג בתגרה. אלכסנדר, יחד עם האגרונום נתן קייזרמן שחש אל המקום, הצליחו לחסל בשלום את הסכסוך הכללי בדבר הגבול, וגם את הריב שנוצר בעקבות מותו של הערבי.

הקמת תל אביב

למרות חיבתו לחקלאות הוכרח אלכסנדר לעזוב את המקום בגלל חוסר מחיה. בשנת תרנ"ח (סוף 1898) הגיע ליפו. בתחילה פתח חנות משלו, ואחר כך עבד בבית מסחרו של יחזקאל דנין (סוכובולסקי). עם הזמן התבסס אלכסנדר בחיי המסחר בעיר.

בשנת 1904 נשא לאשה את אהובה, צעירה מפתח תקוה. בשנים הבאות נולדו להם שלוש בנות וארבעה בנים.
באחד הימים, בשנת תרס"ט, ניגש אליו הבוס שלו, יחזקאל דנין, והציע לו רעיון מפתה ומשוגע כאחד: קבוצה בת כמה עשרות אנשים מתכוונת להקים עיר עברית ראשונה בארץ ישראל. אלכסנדר נענה בחיוב להצעה, ונמנה כאחד מ-60 החברים הראשונים של "אחוזת בית", יסודה של תל אביב.

אלכסנדר כהן ואשתו אהובה בונים את ביתם ברחוב יהודה הלוי 26, ליד מסילת הרכבת. אחרי כמה שנים עברו לביתם החדש ברחוב העליה 18.

בשנים הבאות עסק הרבה במסחר. כשנבנה המרכז המסחרי החדש, היה בין הראשונים שבנה שם בניין בן 3 קומות עם חנויות. הוא השתתף ביסוד "הלואה וחסכון".

במקביל עסק בצרכי צבור בהצנע-לכת.

זהות מפתיעה

מה הקשר בין סיפורו של אלכסנדר כהן, הסוחר, החקלאי ומייסד תל אביב, למשפחת הכהנים הירושלמית בישוב הישן, ר' דוד הכהן ובנו ר' פייביש? האם יש איזה קשר משפחתי ביניהם?

התשובה מפתיעה: ר' פייביש הכהן "בעל הפרטים", איש הישוב הישן, הוא הוא אלכסנדר כהן מייסד תל אביב!

ר' פייביש הכהן נזכר בכמה ספרי היסטוריה וקטלוגים המתארים את הספרות שנדפסה בירושלים במחצית הראשונה של שנות הת"ר. הוא נזכר בהקשר לחיבוריו או ללוחות השנה שהדפיס, בעיתוני התקופה אנו מוצאים דברי הערכה ושבח על מפעליו הספרותיים, כיורשו של אביו, כתלמיד-חכם וכמחבר פורה. באף אחד מהמקורות לא מסופר על כך שר' פייביש עזב את ירושלים, ובמה עסק ברוב שנות חייו. נדודים בעולם, חיי איכרות בבאר טוביה, חיי המסחר וייסוד תל אביב – כל אלו אינם נזכרים כלל אצל העורך הירושלמי ר' פייביש כהן. מיוחסים הם לסנדר כהן…

הודאה על נס

בימי החנוכה תרס"ג (1902) פרסם ר' אלכסנדר פייביש הכהן מאמר 'כתב ההודאה על הנס לפ"ק'. במאמר זה הוא מגולל את קורותיו בימי מחלתו הקשה, ואת העזרה שקיבל מאת קרוביו וידידיו עד לרפואתו. הוא הכניס במאמרו גם הערות תורניות שונות: ביאור על מהותם של ימי החנוכה, בירור על גודל מעלת ההודאה לה' על ניסיו, וגם כמה עניינים הלכתיים. כל משפט במאמר מכוון בגימטריה כמניין 663:

"אני מודה אל השם הודי' כפולה… ואודה לו בעד נס של חנוכה. איני כפוי טובה וגם אני שולח, הבראה והההודאה להדר' הלל יפה. קודם כל אודה אל ה' להבורא עולם, אל הרופא חנם – כי הוא גמלני כל טוב. אני מודה להשם על חסד, דעשה עמדי כי גמלני כל טוב, דהייתי חולה המסכן, ויסורין גברו עלי, ועד כי גם רופאים לא האמינו בחיי, אבל ה' מצא לי זכות, מצא מעשים הטובים… גם שאני זהיר בכבוד אב, ומימי ילדותי אכבד אבי ואמי, בטח בזה הזכות הוא הגין עלי".

הוא מסביר כמה חשוב לאדם לשמור על בריאות גופו, "ליזהר גם מצנים פחים". ואם חלה האדם, "חיוב דיקרא להרופא. אדם הזריז ודאי הוא משובח. זה שיסמוך על הנס הוא אך שוטה ורוצח. וזה הביא עליו המות בידים. שופך הדם בעצמו. וכן הגידו החכמים דאין סומכין על הנס".

"ולזה אשלם חוב בעין יפה. לכבוד המורם מעם הלל יפה [- רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה]. הלא אדם זה הוא בעל מדות. פעל לחולה בלב שלם. כי הלל זה אין גומרין עליו ההלל. וכן אין בכוח כל שבחו למלל. כל הרופאים להוטים להממון, ורופאים מחייבים לעניים, וגם לאביונים דישלמו להם. רופא הלל לא מחייב לעניים. ואבל ודאי לא כן טבעו דהאיש יפה. הלל יפה הוא איש מהולל במזג טוב".

בהמשך מאמרו מודה הכותב ליחזקאל דנין-סוכובולסקי, אשר בבית מסחרו עבד. "אחזיק טובה לאוהבי ה' יחזקאל סוכאוואלסקי, הוא הרי"ח וזוגתו, היא גברת הכבודה, החכמה – בשמה רחל, במה אשלמה להמיטיבים הללו בהודאה. לא אגידה כל החסד דפעלו עמדי כל ימי חליי. דאין לי כח ומוח לספר גודל טובם. וגם כי טרודים בהמסחר. אבל כי מקרבים גרים. איני אזרח עיר יפו. אך אני גר בעיר יפו. אני פנוי בלי אשה ובנים, והן אין לי פה לא קרוב ולא גואל, והמה סעדו אותי בחלי, שהמה הטיבו עמדי, כמו אב לבנו. אולי יותר".

המאמר הנחמד הזה ממשיך עוד, אבל אני חייב לעצור רגע. ר' אלכסנדר פייביש מספר לתומו שלא היו לו קרובי משפחה ביפו, ויחזקאל, הבוס שלו, נחלץ לעזרתו.

אני רוצה לחשוף נקודה מעניינת שהוסתרה כאן.

הסוד המשפחתי

יחזקאל דנין הוא דמות מכוננת בחייו של אלכסנדר הצעיר. עם עלותו ארצה, הולך אלכסנדר לעבוד אצלו. כאשר אלכסנדר נופל למשכב, יחזקאל ואשתו רחל מטפלים בו כאילו היה בנם. כאשר מתקבצת חבורת מייסדי אחוזת בית, מצרף יחזקאל את אלכסנדר לקבוצת המייסדים. האם יש כאן רק הבעת רחמים על בחור גלמוד?

לא היו אלה רק רחמים, אלא ביטוי לקשר המשפחתי בין אלכסנדר הצעיר לבין יחזקאל!

כדי להבין זאת, נתחיל מהתחלה:

אלכסנדר פייביש הכהן הוא נינו של אבי משפחת יעלין הירושלמית, רבי דוד יעלין טביא מלומז'ה, שעלה ארצה (1803 – 1863). רבי דוד הנ"ל עסק במסחר והקים אגודה מסחרית למניות. כמו כן ייסד וניהל את "הבנק הירושלמי" שנחשב לאחד הבנקים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנוסף, עסק ר"ד יעלין ברכישת אדמות מחוץ לחומת העיר העתיקה, ובהקמת התיישבות חדשה.

אלו הן בדיוק שני הדברים בהן עסק כל חייו נינו, אלכסנדר פייביש. "מעשי אבות – סימן לבנים". את המרץ והעשייה, המסחר והחקלאות, הייסוד וההקמה, ירש אלכסנדר מאבותיו ומאבות אבותיו.

ולא רק הוא. גם צאצאים אחרים של רבי דוד יעלין הושפעו מזקנם באהבת הארץ, בעיסוק ביישובה ובפיתוחה הכלכלי.
על נכדו, הקרוי על שמו, דוד ילין, מגדולי פעילי הציבור בדורו, סיפרנו כאן בעבר. הוא אמנם לא נכנס ל"רשימת המייסדים" הרשמית של ת"א, אך פעל רבות מאחורי הקלעים להקמתה. את הקרקע של אחוזת בית רשמו המייסדים על שמו, והוא היה נאמן החברה. ילין טרח רבות בדבר הקניה, בהתנדבות מלאה, מתוך התלהבות כבירה לרעיון ישוב הארץ אותו ירש מאבותיו. אחותו של דוד ילין, אף היא פעילה בהקמת תל אביב, היא רחל דנין, יחד עם בעלה יחזקאל דנין.

טבעי הדבר שכאשר דורכות רגליו של אלכסנדר על אדמת יפו, הוא ישים פעמיו לקרובי משפחתו, משפחת דנין, אותם הכיר מסיפוריה של אמו רבקה, בת דודתה של רחל דנין.

וכאשר ניגשים יחזקאל ורחל דנין (יחד עם המייסדים הנוספים) להקים את תל אביב, ומזמינים את אחיה דוד ילין להצטרף ליוזמה, טבעי הדבר שיציעו גם לקרוב משפחתם אלכסנדר הכהן להיות חלק מהפרויקט ההיסטורי-המשפחתי… אגב: מי שיעבור בדקדוק על רשימת המייסדים, עתיד לגלות עוד קשרי משפחה בין כמה מהמייסדים.

אם כן אפוא, שלושה נכדים של רבי דוד יעלין "פורץ חומות ירושלים" היו שותפים בפריצת חומות יפו הישנה ובהקמת העיר העברית החדשה – דוד ילין, רחל דנין, ור' אלכסנדר פייביש הכהן.

צנוע וישר דרך

אלכסנדר כהן לא התבלט בין חבריו מקימי העיר, שחלקם הפכו לדמויות היסטוריות מוכרות. הוא עצמו נותר כמעט אלמוני. פרשת חייו המרתקת, גידולו במעבה הישוב הישן, ונדודיו הרבים בעולם, לא נודעו לסובביו. שכניו בתל אביב הקטנה הכירו אותו כאדם נחמד, חובב שחמט מושבע, ולא הרבה יותר מזה.

אלכסנדר כהן, הלא הוא הסופר התורני ר' פייביש הכהן "בעל הפרטים", נפטר בתל-אביב, ד' אלול תש"ג. על מצבתו נכתב: "איש צנוע ירא אלוקים וישר דרך".

כיתוב קצר וצנוע זה מכסה על דרך ארוכה ומפותלת: ראשיתה בישוב הישן (ובחיבורים תורניים ייחודיים), אמצעה – חיי איכרות תובעניים במושבה בארגנטינה, וסופה בהקמת העיר העברית הראשונה – תל אביב.

הפוסט הגאון 'בעל הפרטים' – היורש המסתורי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

וכל זה רק חלק ממפעל חייו הגדול…

מתולדותיה של הציונות הדתית נשכח שמו של אדם דגול זה, ר' יש"י אדלר. אני מניח שרובכם לא שמעתם עליו מעולם. ויש שמכירים את שמו מהספרים הרבים שחיבר וערך, אך לא יודעים על מעשיו הטובים למען העם והארץ.

בקלות אפשר לפספס את הפן האמוני והתורני בדמותו של יש"י אדלר. כשפתחתי את העיתונים שנדפסו פה בארץ בסמוך לפטירתו, 'על המשמר', מצאתי בהם פרטים רבים על עשייתו הציבורית, אך על האידיאולוגיה שלו ועל מסורת ישראל סבא – אין אפילו מילה אחת. כך גם בכתבות שפורסמו עליו בחייו, למשל לרגל יובל השבעים שלו, בעיתונים כמו 'דבר', הוא נראה גלוי ראש, ואין זכר לרקע התורני בו גדל, או להקפדתו על שמירת המסורת. דמותו מצטיירת כחילונית לחלוטין. העובדה שהוא היה ממקימי הגימנסיה בתל אביב, עשויה בהחלט לגרום לקורא לחשוב שנמצא לפנינו אדם שגדל בתרבות חילונית מובהקת. אך למעשה, הוא היה אדם ירא שמים ושומר מצוות, בדומה לרוב חבריו אתם הקים את תל אביב, אשר עליהם אנו מספרים בשבועות האחרונים.

הוראת העברית

ישראל יהודה (יש"י) אדלר נולד בשנת תר"ל (1870) בעיר ינובה, הסמוכה לפינסק (רוסיה הלבנה), לאביו ר' שלמה ולאמו חנה.

אביו התחנך חנוך דתי ב"חדר". אביו הרשה לו לקרוא ספרי השכלה וגם הזמין מורה שילמדו רוסית. אחרי גיל בר מצוה למד גמרא בבית המדרש יומם ולילה.

עוד בנערותו היתה לו נטייה לעסקנות ציבורית, והיה ממיסדי חברה "מלביש ערומים" בעיר מולדתו, שחבריה היו בני גילו.

בשנת תרמ"ו התחיל לעסוק בהוראה, ובמשך עשר שנים רצופות היה מורה לעברית בכפרים ובעיירות. בשנת תרנ"א נשא לאשה את ברכה אייזנברג. אחרי נישואיו המשיך לעסוק בהוראה בשיעורים פרטיים.

במקביל, היה פעיל בתנועת 'חובבי ציון'. בשנת תרנ"ו השתתף בועידת חובבי ציון באודיסה כציר מטעם חו"צ בעיר אלכסנדרובסק שבה התגורר. באותה תקופה החל להתבלט כנואם וכמארגן והצליח לייסד חברת בעלי מלאכה לעזרה הדדית. הוא גם ייסד את אגודת חובבי שפת עבר, וכן ייסד שיעורים והרצאות ללימודי היהדות, וגם הפיץ בהתנדבות עיתונים וספרים עבריים. מלבד זה יסד גם ספריה גדולה ליד בית הכנסת הגדול. באותו פרק הזמן התחיל לפרסם מאמרים בעיתונות.

לאחר שנת תרנ"ט היה אדלר פעיל בתנועה הציונית. בשנת תר"ס עבר ללמד בעיר דויד-הורודוק וכאן הנהיג לראשונה את הלמוד 'עברית בעברית' והתפרסם כמורה ופדגוג מוצלח.

בתרס"א עבר לעיר הומל, שהיתה אז עיר של סופרים ועסקנים חשובים. ה"חדר המתוקן" שיסד שם היה לסמל ומופת, וזכה לשבחים מצד האורחים הנכבדים שביקרו במוסד. הודות לחדר המתוקן הזה, מהראשונים שלמדו בו את השפה העברית, צצו "חדרים" כאלה בכל רחבי רוסיה. הוא היה כה נלהב על דיבור בעברית כחלק מתחיית האומה, עד שלא הרשה לבני ביתו לדבר בשפה אחרת מעברית. עברו על בנותיו זמנים קשים של שתיקה עד שהצליחו לסגל את הדיבור בעברית…

בשנת 1902 השתתף בוועידת מינסק. עמד בראש לשכת המורים. היה נוסע לבקר את עבודת המורים, והכל בהתנדבות. בבית ספרו היו גם אספות מורים שדנו בשאלות פדגוגיות ושם גם החליטו לייסד את אגודת המורים העברים ברוסיה.

מראשי המורים בארץ

בחודש תשרי תרס"ה עלה יש"י אדלר לארץ ישראל, והוזמן לשמש מנהל בית הספר ברחובות. עד אז היה מקובל ללמד את התלמידים ביידיש. אדלר התעקש שהלימוד בביה"ס יתקיים בעברית.

הוא היה מראשוני מייסדי הספרייה הציבורית ברחובות וניהל שם מלחמה תקיפה בעד השלטת הדבור העברי.

בראשית שנת תרס"ח עבר מרחובות ליפו, וכיהן כמורה בביה"ס לבנות. היה ממייסדי הוצאת הספרים "קהלת", שעסקה בהדפסת ספרי לימוד בעברית. כן השתתף בהוצאת החוברות הפופולריות "לעם", שיצאו לאור ע"י הפועל הצעיר. עזר להוציא את קובצי "יפת", והיה ממייסדי הירחון לבני הנעורים "מולדת". הוא נבחר לעמוד בראש סניף המורים בת"א. בשנים תרע"ב ובתרע"ג נשלח ע"י המורים לימי החופש לחו"ל, להסביר לציונים את מצב החינוך בא"י. לחם בתוקף נגד השפעת המיסיון בחינוך. השתתף באגודת "חובבי הבמה העברית", בה שימש כחבר הועד וזמן-מה שימש בתור יו"ר.

הוא פרסם מאמרים בקבצים ובכתבי עת רבים, בחתימת שמו המלא ובפסידונימים שונים.

הקמת תל אביב

בשנת תרס"ז היה יש"י אדלר מבין 66 חברי אגודת אחוזת בית להקמת פרבר עברי צפונית ליפו, לימים העיר תל אביב. בהגרלת המגרשים, בתרס"ט, זכה במגרש האחרון בקצה שכונת אחוזת בית, ברחוב אחד העם 26, והקים שם את ביתו. הוא נבחר פעמיים לוועד המתיישבים, במסגרת זו פעל להעברת המוסדות הציבוריים מיפו לתל אביב. ביתו, שבו הייתה ספרייה גדולה, היה בית-ועד לסופרים ומשוררים. בשנת תר"פ הוא נבחר כחבר וועד קהילת יהודי יפו ותל אביב. גם בהקמת העיר הסמוכה רמת גן הוא היה שותף, כאשר הוקמה תחת השם 'עיר גנים' בשנת בשנת תרע"ד, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה.

ראש המורים הגולים

עם פרוץ המלחמה הקים יש"י אדלר עם ידידו את הוצאת "ספריה קטנה" לילדים, ובכל שבוע הוציאו לאור שתי חוברות מקוריות או מתורגמות לילדים. בס"ה יצאו מספריה זו 53 חוברות, כמה מהן מצויות תחת ידי. חוברות אלו לא רק לימדו את הילדים עברית, אלא גם תרמו להעלאת המורל בתקופה קשה זו.

בזמן גירוש יהודי ת"א על ידי התורכים היה אדלר ג"כ בין המגורשים, והגיע לגליל. גם בשנות גלותו היה פעיל מאוד: הוא נבחר לראש המורים הגולים, לפי הוראת המשרד הארצישראלי. הוא עסק בפתיחת בתי ספר לילדי הגולים ובסידורם בביה"ס במושבות, עמד בסכנה של מאסר ע"י הבולשת התורכית, יסד בטבריה בית ספר לבנות ואח"כ גם בי"ס לבנים, שהיו בעצם בתי הספר העבריים הראשונים בעיר זו, ועמד בראש סניף המורים בגליל התחתון.

בקיץ תרע"ו נאסר על ידי השלטון התורכי באשמה של השתייכות למחתרת "נילי", ורק בדרך נס שוחרר. אחר כך היה בין מו"לי הקובץ "הגליל", שיצא לאוד בעריכתו של אז"ר, וגם ערך את חוברות 'בגליל'.

פעילות ציבורית ענפה

בראשית תר"פ חזר אדלר לעירו תל אביב, והתמנה למנהל בית הספר לבנות ב'. היה מפעילי "קרן הגאולה". הוא נבחר לחבר ועד הקהילה בת"א, ואחר כך נבחר לראש הועד. היה ממייסדי משפט השלום העברי, השתתף ביסוד "קופת הספר".

הוא רכש לו במשך השנים ספריה עברית של יותר משמונת אלפים כרך, שהקדישה אח"כ לתועלת הצבור ונמסרה על ידו לעירית תל-אביב, שהחליטה לסדרה באחד האזורים בצפון העיר ושתשא את השם "ספרית ישי אדלר". כיום ספרייתו הפרטית שמורה בספרייה העירונית בבית אריאלה, ובה גם ספרי קודש עתיקים ונדירים.

בתרפ"ד נסע לאה"ב לחתונת בתו אלישבע עם המלומד ד"ר הירש ליב גורדון (אשר הקדשנו לו כאן מאמר לפני כשנה), ובסיום השנה נשאר כמורה בבית ספר בניו-יורק והרצה לפני תלמידי המכללה באמריקה על ארץ ישראל. אגב אורחא הוזמן להורות בבית המדרש למורים העברי בבוסטון. משם עבר לעמוד בראש בית המדרש למורים, "תרבות" בניו יורק. גם חיבר אז שני ספרי למוד.

בטבת תרפ"ט חזר ארצה והתמסר לעבודת קרן היסוד. עשה למען שפור הלשון ב"לשוננו לעם". השתתף באיגוד למען השלטת העברית ובברית העברית העולמית.

החל מתרצ"ג היה פעיל בוועד לעזרת יהודי רוסיה. ראש הוועד היה הראי"ה קוק, ולשכת הוועד הייתה בית הרב. ועד העזרה שלח כספים רבים ליהודי רוסיה, אשר בזכותם נצלו נפשות רבות. במקביל, כיהן אדלר כיו"ר התאחדות יהודי רוסיה בארץ ישראל.

אדלר היה גם פעיל ב"עונג שבת", אירועים שהנהיג ביאליק בשנת 1927 ואילך. היו אלו מפגשי תרבות שנערכו מדי שבת אחר הצהריים, ובמסגרתם ניתנו הרצאות בקשת רחבה של נושאים ובהם ספרות, היסטוריה, יהדות והגות, על ידי טובי המרצים והמלומדים. ביוזמה להקמת 'עונג שבת' היה שותף הרב קוק, כשהמטרה היא להציב אלטרנטיבה למשחקי הכדורגל שנערכו בשבת ומשכו אליהם אלפי צופים. מפגשי 'עונג שבת' המשיכו להתקיים עשרות שנים, ולאור הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.

אדלר כיהן כנשיא כבוד של קרן היסוד בארץ, נשיא כבוד ב"בני ברית", מצודת הירקון", ראש בית משפט השלום העברי המחוזי וחבר בית משפט העליון העברי. בנוסף, היה חבר בארגונים ובמוסדות הבאים: ועד אמוני הלשון, ועד להגנת הלשון העברית, הקורטוריום של בית המדרש למורים ולמורות ע"ש לוינסקי, התאחדות הציונים הכלליים, בחברה לחקירת א"י ועתיקותיה, ועדי בית היתומים והיתומות בת"א וברמת גן, וחבר בוועד מושב זקנים בת"א.

מרובים היו מעשיו, ואף על פי כן רגיל היה לומר: "עלי למהר לעשות, כי לא נשאר לי עוד הרבה זמן!"

גבאי ראשי בבית הכנסת הגדול

אדלר היה חבר תנועת 'המזרחי'. הוא היה ממייסדי בית הכנסת הגדול בת"א ומאז שובו מארה"ב משמש בתור סגן יו"ר בהנהלת ביהכנ"ס, בנוסף כיהן כגבאי הראשי בבית הכנסת. הוא היה פעיל גם בועד ישיבת 'הישוב החדש'.

אדלר היה מחובר עמוקות למסורת ישראל, וכתב בשבח מנהגים עממיים שעברו במסורת העם היהודי. במאמר שפרסם בכתב העת 'בית כנסת', תחת הכותרת 'מנהגי ישראל המוזנחים', ביקש אדלר להעיר לתחיה כמה מהמנהגים הללו, כמו למשל:

"זוכרים אנו את המנהג הטוב שילדי ישראל היו כאבותיהם באים אל בית הכנסת להתפלל עם כל ישראל. ועכשיו כמה ילדים עושים זאת? ואפילו בשבתות מספר הילדים הבאים מועט… גם בימים הנוראים אינם משתתפים בתפילה, כי אם משוטטים הם אנה ואנה. לא אב, לא סב, דואג לקרבם אל התפילה, לענות ברוך הוא וברוך שמו, אמן. והלא המבוגרים ממלאים את הבית מפה לפה, ויש לשאול אותם: בניכם ונכדיכם – היכן הם?"

רמת ישי

אדלר היה פעיל גם בארגון קרן היסוד, שפעל להקמת יישובים בארץ ישראל. הוא מכר את ביתו ברחוב אחד העם בת"א, ועבר לגור ברחוב מלצ’ט. את רוב הכסף שקיבל על מכירת ביתו, 10,000 לירות א"י, הוא תרם לקרן היסוד, לשם ביסוס מושבה שהיתה עזובה קודם לכן, ע"י הושבת מתישבים דתיים. "את הבית בניתי לפני 30 שנה כשתל-אביב הייתה עדיין פרוור, ועלה לי כך וכך. אם קיבלתי תמורתו פי 20, זה הרבה בזכות המפעל הציוני וגידול העיר. אין אני חושב שהכסף הנותר שייך לי", נימק את תרומתו.

המושבה הוקמה בשנת 1944. הוא התנה את קבלת המתיישבים בכך שישמרו על מסורת ישראל. לאות תודה על תרומתו הגדולה, קראו לכפר על שמו – רמת ישי.

בשנותיו האחרונות חי בדוחק רב, כי את הרוב הגדול מהונו ורכושו הקדיש לקרן היסוד. למחיתו לא דאג כל צרכו.

מפעל התורה

מפעל התורה היה ארגון מיסודו של המזרחי לתמיכה בישיבות. הארגון נוסד בתחילת 1941, ואיגד תחתיו עשרות ישיבות בשנות ה-50 וה-60. הנהלת המזרחי הכריזה על הקמת "מפעל התורה" אל מול חורבן הישיבות באירופה, ובמטרה לאגד את התמיכה בכל הישיבות בארץ ישראל תחת קורת גג אחת. את המפעל הוביל הרב מאיר בר-אילן ועיקר איסוף הכספים נעשה בהוראות קבע.

יש"י אדלר היה מראשי הפעילים ב'מפעל התורה'. סיפר הרב מרדכי אוסטרובסקי:

"את שנות חייו האחרונות הקדיש במיוחד ל'מפעל התורה' וכיו"ר הסניף בת"א הקדיש לו הרבה כוח ומרץ והצליח מאוד בעבודתו, וגם זכה לראות בהתפתחותו של הסניף והמפעל כולו. בישיבת הוועד האחרונה, שהתקיימה ימים אחדים לפני שנפל למשכב, הביא את שמחתו על שזכה לראות את פרי עמלו בחייו. על הפרטיכל של הישיבה הזאת חתם בשכבו על ערש דווי בבית החולים" ('הצופה', כ"ו בטבת תש"ט).

הוא היה "חובב ספרים ועסק בחקר המדרש", נכתב עליו בעיתון 'על המשמר'. שבוע לפני פטירתו הרצה במסגרת פעילות 'עונג שבת' על חשיבות לימוד התנ"ך בדורנו. מעט לפני מותו עיברת אדלר את שם משפחתו לאדר.

ר' יש"י אדלר זכה לראות את הקמתה של מדינת ישראל. אור ליום כ' בכסלו תש"ט הוא נפטר, בגיל 78, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בעיר אותה ייסד.

לאחר מותו נכתב עליו בעיתון 'מעריב':

"דמותו הנאה תחסר מאד בנופה של העיר תל-אביב. היא תחסר למתפללי בית-הכנסת הגדול, שם היה גבאי, והיא תחסר גם בחגיגות פומביות, בהן הושיבהו תמיד בין זקני הישוב, כתפאורה חיה".

הפוסט מורה עברי, גבאי בית כנסת ומייסד העיר תל אביב הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

היום אני רוצה לספר על דמות נוספת ממייסדי תל אביב – ר' אבא (אברהם) נאמן ז"ל, שהיה גם מראשוני בוני התעשייה בארץ.

אבא נאמן (נֶיְמָן) נולד באלקסוט (ליד קובנה), בשנת תרל"ב (1872), לאביו הרב זאב אריה ניימאן, תלמיד-חכם ממשפחת רבנים. סבו, הרב ישראל שלמה ניימאן, התגורר בארץ והיה מאנשי הישוב הישן, ונקבר בהר הזיתים.

בילדותו התחנך אבא ב'חדר', ובנערותו למד תורה בישיבות ליטא. בשנות בחרותו נמשך לחיבת ציון ובשנת העליה הגדולה תר"ן עלה ארצה יחד עם אחיו יצחק, כשהוא בחור צעיר כבן 18 בלבד. בתחילה עסקו שני האחים במלאכת האות העברית (חריתת מצבות, חותמות, ציור שלטים) בבית מלאכתם בשוק ביפו. אחר כך למד אבא בבית-החרושת למכניקה מלאכת חרש-ברזל ומכונאות. בשנים תרנ"ו-תר"ס עבד ביקב בראשון לציון.

אשת חיל

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את הבחורה הצעירה שרה מושלי, בתו של ר' זרח אלתר מושלי מראשוני המתיישבים בנווה צדק – שכונה שעל גביה נוסדה לימים תל אביב. אביה ר' זרח עבד למחייתו כשען, והוא שהתקין את השעונים במגדל השעון ביפו. ר' זרח היה בן דוד של הרבנית רחל אוירבך, סבתו של הגרש"ז אוירבך. ר' זרח נפטר בשנת תר"פ, אולם גם שנים רבות אחר כך נשמר הקשר בין משפחת נאמן למשפחת אוירבך.

שרה מושלי ספגה מאביה את רעיון הרחבת הישוב בארץ, וגם ממשפחת אמהּ, מרת יוכבד, בתו של רבי מאיר יהודה לייב פישמן, ונכדת החוזה מלובלין. הרב פישמן היה "איש ישר דרך ומופלג במעשיו הטובים", ומסופר כי "התברך גם בכוח גופני רב וגבורתו היתה לאות ולמופת בכל הסביבה". הוא התגורר בעיר שדליץ שבפולין, והחליט לעלות עם משפחתו לארץ ישראל ולחונן את עפרה. הם הגיעו לצפת בתחילת שנת תק"ץ.

בשנת תקצ"ז זעזעה רעידת אדמה אדירה את אדמת צפת. אלפי יהודים נקברו תחת ההריסות. בין הנספים הרבים היו אשתו ורוב ילדיו של הרב פישמן, אך הוא עצמו, ובתו יוכבד, ניצלו בדרך נס, בזכות האדמו"ר הקדוש בעל ה'בת עין'. בדקות בהן התרחשה הרעידה הוא שהה בבית מדרשו של האדמו"ר (שקיים על תילו עד היום בצפת, ופועל בו בית כנסת). כל אלו שהיו אז בבית המדרש ניצלו יחד עם האדמו"ר, כאשר רק חלק מן התקרה נפל, והחצי השני נשאר עומד.

לאחר חורבנה של צפת, התבלט ר' מאיר פישמן בשיעור קומתו והיה מגדולי הפעילים למען החזרת עטרת הישוב ליושנה והפחת רוח חיים בשרידים האודים המוצלים. הוא בעצמו יצא כמה פעמים לחו"ל בתור שד"ר עבור עניי עירו כדי לשקם ולבנות את הנהרסות.

כאמור, נכדתו של ר' מאיר, שרה, נישאה לר' אבא נאמן, נשוא מאמרנו. שרה פתחה בית מסחר בשם "שרה ניימן", תרמה לאגודה לעזרת חולי רוח ולאגודה לאחזקת בית יתומים ויתומות, וכן השתתפה בייסוד בית הספר המקצועי לנשים של אגודת נשים עבריות. היא גם הייתה מעורבת בפעולות ארגוני נשים להפצת השפה העברית.

ממציא, יוצר ואמן

בשנת תר"ס ייסד ר' אבא נאמן ביפו בית-מלאכה וחרושת למכניקה, ובמשך עשרות שנים חינך בו מאות צעירים לעבודה במתכת. בעיקר התמחה בעשיית משאבות ובשכלולן לשרות החקלאות והפרדסנות. אחת המשאבות שהשתתף בהתקנתה נכנסה להיסטוריה בתור המשאבה ראשונה בשרות מכבי-אש בארץ, כשנוסדה בשנת תרנ"ז במושבה זכרון־יעקב אגודת הכבאים הראשונה.

אבא נאמן התפרסם כיוצר וממציא דגול, ול"משאבות אבא נאמן" שייצר יצאו מוניטין בכל רחבי הארץ, ודחקו את רגלי היבוא. הוא גם שהמציא פטנט שהרעיש באותם ימים את הישוב בארץ מראש פינה ועד קסטינה: מתקן המאפשר את הפעלתן של משאבות הפרדסים בנפט ובחשמל כאחד.

בשנת תרס"ו יזם הראי"ה קוק הקמת מכונה ראשונה לאפיית מצות בארץ. ר' אבא נאמן נקרא לבנות את המכונה, באמצעות חלקים שהגיעו באוניה מרוסיה. המכונה לא עבדה על חשמל וקיטור אלא על גלגלים מונעים בידיהם של שני פועלים. ר' אבא בכשרונו הגדול המציא כמה המצאות שהקלו על מלאכת האפייה.

"אבא נאמן! קשה למצוא בישוב איש אשר שמו כה הולם לנושאו, ולכל תוכן חייו ופעלו", כתב עליו הסופר והפעיל הציוני משה סמילנסקי. "לא רבים הם בציבורנו אשר מילאו את תפקידם בחייהם בנאמנות כזאת כאשר עשה אבא נאמן. ומבשרי חזיתי! לפני ארבעים ושש שנה עשה והעמיד אבא את המשאבה בבאר הראשונה שחפרתי, וארבעים וארבע שנה עבדה בנאמנות, וכל יום הייתי מזכיר את יוצרה בתודה. כי אמנם יוצר הוא אבא ולא רק בעל מלאכה בחסד עליון, לא רק נאמן כי אם גם אמן. הוא אוהב את מלאכתו, ואם אהבה כאן – אמנות כאן. את מלוא נשמתו, את שאר רוחו משקיע אבא במלאכתו, ולכן עלתה כה יפה", סיים את דבריו.

חינוך דתי-לאומי

ר' אבא נאמן היה שומר מסורת. כובע עיטר את ראשו, וזקן קצרצר בסנטרו. בשנת תרס"ו שלח את בנו לבית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, 'תחכמוני', שפעל ביפו. בחורף תרס"ז שלח לשם גם את בנו השני, ושני הבנים (גדליה ועזרא) למדו שם גם בתרס"ט. לימים ניהל גדליה את בית החרושת שייסד אביו.

בנו של גדליה נאמן הוא המדען הדגול והפוליטיקאי יובל נאמן ז"ל, ממייסדי תנועת 'התחיה' ומי שעמד בראשה. יובל גדל על ברכי סבו ר' אבא נאמן, ובתחילה חשבו שהוא ימשיך במפעל המשפחתי של ייצור המשאבות. בפועל הוא עבד שם כשנה בלבד. סבו היה אומר עליו: "ליובל אין ידיים לעבודה, יש לו רק ראש, והוא נועד לדברים גדולים יותר", ולימים התברר כמה הוא צדק. יובל תרם גדולות ונצורות לעולם המדע בארץ ובעולם.

הקמת תל אביב

בשנת תרס"ט (1909) השתתף ר' אבא נאמן בהקמת "אחוזת בית" והיה בין 60 הראשונים שבנו את בתיהם בשכונה החדשה שמחוץ ליפו, ובכך הניחו את היסוד לעיר העברית הראשונה. בחודש שבט תר"ע (1910) כבר עמדו כשישים בתים על החולות ומשפחות המייסדים חגגו את הכניסה אליהם. עם תום השלב הראשון, ב-21 במאי 1910, שונה שמה של אחוזת בית לתל אביב.

בית משפחת נאמן ברחוב ליליינבלום בתל אביב היה אחד מעשרת הבתים הראשונים שהוקמו בעיר, ובלט מראשיתו בדלתותיו הפתוחות לכל הנתון במצוקה, וזקוק לעזרה או לעצה.

אבא נאמן התקין את הגנרטור החשמלי הראשון בתל אביב הקטנה, בראינוע עדן. בעת מחסור בנפט במלחמת העולם הראשונה, הסב את המנוע כך שפעל על פחם. במהלך מלחמה זו סייעו בני הזוג בכלכלת אזרחי תל אביב ומגורשיה.

הוא גם בנה את המשאבת-מים הראשונה בת"א. במודעות שפרסם בעיתונות כתב: "המשאבה מספיקה מים לכל שכונת 'תל אביב' שעובדת זה יותר משנה וחצי בלי שום הפסקה כלל, ולאות כי שבעים רצון מעבודתי מסרו לי גם את בניין המשאבה הגדולה בשביל 'חברה חדשה'".

בשנים שקודם מלחמת העולם הראשונה השתתף נאמן בניהול בית המלאכה 'שערי תורה' ביפו, שעמד תחת חסותו של הראי"ה קוק, ובו למדו עשרות צעירים דתיים מלאכות שונות, לצד לימודי קודש.

לצד עבודתו המכנית, התעסק אבא נאמן גם בציור ובאמנות. הוא בנה את התפאורה להצגה המפורסמת "שולמית", שעלתה ביפו בסוף שנות התשעים של המאה ה-19, ובמשך שנותיו האחרונות השקיע יותר בתחום הציור והאמנות.

בערוב ימיו עלה ר' אבא נאמן להתגורר בירושלים, ובכך הגשים את חלומו מנעוריו. הוא נפטר בשנת תשכ"א ונקבר בתל אביב בבית הקברות טרומפלדור.

הפוסט שואב המים מתל אביב הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ר' ישראל ויינשטיין נולד בירושלים, בשנת תרל"ז (1877). בהיותו כבן שנתיים, עברה משפחתו לעיר יפו. הייתה זו כמו התנחלות בלב אוכלוסיה ערבית. באותה תקופה העדה היהודית בעיר מנתה בסך הכל כחמש עשרה משפחות (ביניהן משפחות שלוש, המבורגר, שמרלינג), והיתה מרוכזת כולה בחצר היהודית שבעיר העתיקה. משפחת ויינשטיין התגוררה בדירה בבניין ערבי מעל החמאם התורכי. חייהם היו בסכנה ממש, וקרו מקרים שבהם הונף גרזן מעל ראשו של ר' אליהו, ובנס ניצל. לימים נחקק על מצבתו של ר' אליהו התואר הנכבד: "מאבות הישוב ביפו".

ר' אליהו ויינשטיין התמנה לשוחט הראשון בקהילה ביפו. כעבור שנים, כאשר הגיע לעיר הרב נפתלי הרץ הלוי, וכיהן כרב הקהילה, היה ר' אליהו ממקורביו. כאשר הגיע הראי"ה קוק לכהן כרבה של יפו, היה ר' אליהו מזכירו האישי במשך תקופה מסוימת.

אשתו, מרת יונה, הייתה בת למשפחת ווייספיש הירושלמית, שהעמידה רבנים ועסקנים נכבדים בראשית הישוב.

למרות הייחוס המכובד הזה, כשבנם הקטן ישראל הגיע לגיל שמונה, הוא עדיין לא ידע קרוא וכתוב. ביפו לא היה אז תלמוד-תורה או בית-ספר, וכמו חבריו הוא הרבה להשתובב ולבלות את זמנו ברחצה בימה של יפו. עוד בילדותו הצטיין בשחייה, והיה שוחה עד האניות העוגנות במרחק רב מהחוף. הודות לכשרון השחייה הוא הצליח להציל מאות נפשות מטביעה בים.

לימודים והוראה

תקופת הבילויים הסתיימה בגיל 12. אז נשלח ישראל לעיר הקודש ירושלים, ללמוד תורה. הוא התחנך בת"ת ובישיבת עץ חיים, וגדל בתורה. במשך שנות לימודיו הוא התעניין במתימטיקה, ולמד אותה מתוך ספרים שמצא, אותם חיברו כמה מרבותינו האחרונים, בהם הספר 'איל משולש' שחיבר הגאון מווילנה. לימים הוא יעשה במקצוע זה שימוש חשוב לצורך ישוב הארץ, כפי שנספר להלן.

אחר כמה שנים חזר ישראל לבית הוריו. הם התגוררו אז בשכונה החלוצית החדשה נווה שלום, שהוקמה בשנת תר"ן על ידי ר' זרח ברנט וקומץ הגיבורים אשר עמו. מבאר המים שחפר האבא, ר' אליהו, שתו רבים מבני השכונה במשך שנים רבות. בנו ישראל המשיך ללמוד תורה, והתקרב לרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, שהתגורר אף הוא בשכונה זו.

ביום י"ד בסיוון תרס"ז נערך כינוס מיוחד ב'תחכמוני' לזכר הרב נפתלי הרץ הלוי, לרגל היארצייט שלו. "נאם המורה המצויין הרב ר' ישראל וינשטין, וידבר דברים חמים על דבר רבינו", נכתב בעיתון 'חבצלת':

"בנים יקרים, היודעים אתם כי ביום הזה נפטר הרה"ג רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, ואדוננו מורנו הרה"ג החסיד והמקובל רבי נפתלי הרץ, וכמו התלמיד הראשון היה האחד שהפיץ את רוח רבו ברוסיה, בהקימו את ישיבת וולוז'ין… ויצאו ממנה גדולי הדור… וכמו [כן] הוא הפיח רוח חיים בתלמידיו להחיות את הארץ והם הם היו הראשונים בישוב ומהם נתרחב אחר כך הישוב בירושלים, כן היה רבינו הרנ"ה ז"ל אחד מתלמידי הגר"א זצ"ל בתורת הנסתר. יותר ממאה שנה שהיא הייתה מונחת בקרן זווית ואין מי שישגיח בה עד שקם רבינו הרנ"ה ואסף וליקט את תורתו של רבינו הגר"א והאיר והעיר עליה באור שכלו הבהיר והזך. [ובמקביל הניח הרנ"ה את] הבסיס הראשון בישובה של יפו, אין בית חסד טוב שלא ייסד רבינו או שלא נטל חל בו, עשה בכל כוחו לטובת היהדות בישוב החדש".

לימים יספר ר' ישראל:

"ואני אינני ראוי אמנם להיקרא תלמיד מובהק, אבל הרבה הרבה קיבלתי ממנו. הרבה פעל עליי, בכל פעם שהייתי מבקרו קיבלתי ממנו דברים טובים. אתם תלמידיי תוכלו להחשב כתלמידיו, שהמעט שקיבלתי ממנו חפץ אני להשריש בקרבכם…".

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את חיה באביל הורביץ. הם עברו לגור בירושלים, לתקופה של שלוש שנים, ור' ישראל המשיך ללמוד תורה בישיבות הגדולות בירושלים. בשלב מסוים הוא קיבל הזמנה מאת קהילת יפו לכהן כמורה בת"ת שערי תורה, המוסד החינוכי היחיד שפעל אז בעיר, בשכונת נווה שלום. הוא לימד שם תורה, נ"ך, תלמוד, וכמובן – חשבון והנדסה, מקצועות שהיו אהובים עליו.

בית הספר הדתי הראשון

באותן שנים פעלה ביפו אגודת סתרים 'אחווה', שסיפרנו עליה בשבועות האחרונים. בשנת תרס"ה הקימו חברי האגודה מוסד חינוכי חדש, ושמו 'חדר אחווה', שאחר כך השתנה שמו ל'תחכמוני'. היה זה בית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, ממנו צמחה כל מערכת החינוך הדתית הקיימת כיום.

אחד משלושה חברי 'ועד הפועל' של אגודת אחווה ביפו, היה ר' ישראל ויינשטיין. הוא השתתף בהקמת ה'תחכמוני', וכיהן בו כמורה.

הקמת 'אחוזת בית'

בית הספר 'תחכמוני' הוא רק אחד מהמפעלים שהקימו חברי 'אחווה'. בשנת תרס"ט. כשהוקמה 'אחוזת בית' (יסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה), הצטרפו להקמה חמישה מהפעילים הבולטים של 'אחווה', ובהם ר' ישראל ויינשטיין. זה לא היה במקרה; אחווה הייתה מעורה כמעט בכל פרויקט ציבורי שנעשה ביפו ובסביבתה. כמה שנים קודם לכן, כשהוקמה 'נוה צדק' – השכונה הראשונה מחוץ לחומת יפו, בלטו אנשי אחווה בין המייסדים. הם הקימו בצד השכונה את רחוב ("שכונת") אחווה, בה התגוררו.

אמנם באופן רשמי פעלה 'אחווה' רק לעזרה הדדית בין החברים, דבר חשוב כשלעצמו, אך למעשה היא עסקה בהקמת פרויקטים חברתיים ולאומיים חשובים, בצורה חשאית מאוד, באופן שלא יהיה ניכר שהיא זו שעומדת מאחוריהם.

מכיוון שר' ישראל היה בקי בחשבון ונודע ביושרו, היו מוסרים לו בעלי הבתים והבנאים את שרטוטי ותוכניות הבתים כדי שיחשב את כמויות החומרים הדרושים לבניין ואת הכספים שיש לשלם עבורם. "כמה וכמה בתים בגרעין הראשון של העיר תל-אביב נבנו לפי הדרכתו הטכנית", סיפר תדהר. ויינשטיין התגלה אז כמהנדס-חובב מוצלח, ותרם בכך לבניין בתי הראשונים של העיר העברית הראשונה.

אחוזה משפחתית

ר' ישראל לא הסתפק בהצטרפותו לאחוזת בית. הוא סחף אחריו עוד כמה מבני משפחתו להקמת השכונה החדשה. הוא רכש בה חלקות עבורו ועבור אחיו הבכור ר' נחום ויינשטיין. בהגרלת הצדפים ההיסטורית, על חוף הים, נפלו בגורל האחים שני מגרשים (לימים – הם נכללו ברחוב לילינבלום). בהתייעצות משפחתית הוחלט על ידי הוויינשטיינים לחלק כל מגרש לשני חצאים שווים, ועליהם הוקמו ארבע דירות זהות עבור אבי המשפחה ר' אליהו, הבן ר' נחום, הבת שושנה רייזל (ויינשטיין) ובעלה משה רסקין, וכמובן למשפחתו של ר' ישראל עצמו.

כפי שסיפרתי כאן בעבר, רגילים לומר כי שישים אנשים ייסדו את תל אביב. אבל בתוך השישים הללו היו כמה 'חמולות'. כך גם הוויינשטיינים תופסים שלוש מקומות ברשימת ההיסטורית של המייסדים (האבא, ר' אליהו, לא נכלל ברשימה זו).

אגב, לאחר הקמת אחוזת בית, נוצרה תופעה של נישואין בתוך קהילת המייסדים. חוקר תולדותיה של תל אביב, אילן שחורי, העיר על העובדה "שבקרב ראשוני אחוזת בית ותל אביב וגם בקרב המשפחות היהודיות הראשונות של נווה צדק ויפו, רבו מאוד קשרי הנישואין ויצרו שושלות מורכבות ומפותלות, שחיברו הכל מכל", והוכיח זאת בסיפוריהם של כמה ממשפחות המייסדים שהתחתנו זו בזו.

ר' נחום ויינשטיין

מי שהביא את הכסף לרכישת המגרשים עבור בני המשפחה, היה האח ר' נחום וינשטיין. נחום היה המוהל המיתולוגי של תל אביב. במשך 45 שנה ומעלה הכניס בבריתו של אברהם אבינו קרוב ל-27 אלף ילדים יהודים, וביניהם גם שלשה דורות רצופים: אבות, בניהם ונכדיהם, ביפו, בתל-אביב, ברמת-גן, בבני-ברק, במושבות הדרום ועד עזה.

פעמים רבות קרה, שראש העיר מאיר דיזנגוף , שהוזמן לברית-מילה אצל ידידים, היה מוכרח לחכות במשך שעות עד שהמוהל ר' נחום הספיק להגיע מרוב עבודה. אף הבטיח לו, כי לכשיגיע למספר 20 אלף גמולים על-ידיו חתן לו העירית מכונית פרטית, כדי לחסוך ממנו את הפסד הזמן שבהליכות הרבות. למספר זה הגיע ר' נחום אחרי שדיזינגוף כבר לא היה בין החיים…

פתח תקווה

ר' ישראל ויינשטיין עבד כמורה בתחכמוני, ושמו הטוב התפרסם. הוא הוזמן ללמד בבית-הספר "נצח ישראל" בפתח-תקוה. בשנת תר"ע (1910) עברו ר' ישראל ומשפחתו למושבה ולימד שם (גמרא וגם חשבון) עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לאחר סיום המלחמה חזר ר' ישראל ליפו והמשיך ללמד בת"ת שערי תורה, עד לפטירתו.

הוא התפרנס כל ימי חייו ממשכורתו הדלה ביושר ובכבוד. הוא נהג לחסוך כסף לרכישת קרקעות, ובמשך השנים קנה, בתשלומים חודשיים קטנים, מגרשים במקומות שונים בארץ, בין היתר בשכונת בית וגן שמדרום ליפו, כיום העיר בת ים, שהוקמה על ידי אנשי 'המזרחי' ובהם חבריו באגודת אחווה. הוא נמנה על מייסדי בנק קופת עם, בנק הלוואה וחיסכון, ועוד.

דוד תדהר כתב כי הוא היה "חבר פעיל במוסדות סוציאליים וקואופרטיביים ובאגודות לרכישת קרקעות להרחבת הישוב בסביבות יפו ותל-אביב".

חרדי לאומי

במינוח של אותם ימים ר' ישראל ויינשטיין היה נקרא 'חרדי', וגם מראהו היה כזה, עטור בזקן מכובד וחובש מגבעת. בכתבות שפורסמו בעיתונות החרדית בשנים האחרונות הוא הוצג כהוכחה לכך שגם חרדים השתתפו בבניית העיר העברית הראשונה. את העובדה שהוא היה ממקימי ה'תחכמוני' ושימש בו כמורה לחשבון הבליעו, וכך גם פרטים נוספים מחייו. למעשה, הוא היה דתי לאומי, או כפי שהגדירו דוד תדהר ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו': "ציוני ותיק".

את בניו ובנותיו גידל ישראל ויינשטיין על הרעיון הלאומי שהיה יקר לו. מעשיו של ויינשטיין מעידים על השקפותיו הלאומיות: את בנו נפתלי הרצל (שנקרא כנראה גם על שם המנהיג הציוני) הוא שלח לחו"ל להשתלם בלימודיו כמהנדס בניין. כאשר נפטרה בתו הצעירה (שעבדה כגננת בפ"ת), בשנת 1912, נכתב בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה: "רושם מעציב עשתה במושבתנו מות בת ישראל וינשטין בת שבע עשרה שנה, שהיתה עבריה טובה ולאומית נלהבת".

האגודה השיתופית הראשונה

מהיכן נבעה אהבת הארץ אצל בני משפחת ויינשטיין, ומה מקור המרץ החלוצי לפעול למען ישובה ובניינה?

בשנת תרל"ג עולה ארצה יהודי מבוגר כבן שישים, ושמו רבי יעקב מקאמניץ. בדרכו לכאן הוא עובר בדרכים מסובכות ובהפלגה בספינת מפרש בים סוער. אחרי מסע החתחתים הגיע ארצה והתיישב בירושלים, למד תורה והתפרנס מיגיע כפיו. עוד מצעירותו הוא עסק בעבודת האדמה, ועתה, בארץ הקודש, החליט להירתם לנצל את ניסיונו, להפריח את שממותיה של הארץ ולבנות בה בתים.

ר' יעקב מקאמניץ

כאשר נודע לו על נסיונות לרכישת אדמות פתח תקוה בסביבות יריחו, בניהולו של ר' יואל משה סלומון, נרתם ר' יעקב מקאמניץ לפעילות. בסופו של דבר התבטלה קנית האדמה שם בגלל סירוב הממשלה למכור קרקע ליהודים שהם נתינים זרים. אולם ר' יעקב, כמו יתר החברים, לא אמרו נואש. כשנקנה השטח הראשון (אדמת קסאר) ליסוד פתח-תקוה, בשנת תרל"ח, ר' יעקב התייצב שוב. הפעם נדרש סכום כסף מכובד כדי לרכוש אדמה ולהקים עליה בית, והפרוטה לא מצויה בכיסו של ר' יעקב. במצב דומה נמצאו גם שלושה מחבריו בירושלים: ר' אליהו גודל, ר' חיים שמעוני, ור' מנחם וואלפערט.

ניגשו ארבעתם אל הרב יחיאל מיכל פינס וביקשו את עזרתו. הוא נתן להם רעיון מעולה: בין רוכשי הקרקע בפ"ת היו יהודים אמידים, שקנו קרקעות אך לא יכלו לחיות בהן. חלק מהרוכשים חיו בכלל בחוץ-לארץ, אך ביקשו לתמוך מרחוק בכיבוש השממה. הם מסרו את ניהול ענייניהם בארץ לידיו של הרב פינס שימצא אנשים ראויים לעיבוד אדמתם.

כששמע הרב פינס את בקשתם של הארבעה, ובהם ר' יעקב מקאמניץ, העלה בפניהם הצעה לעבד את האדמות שנרכשו על ידי שמואל סידני מלונדון, אחיינו של הגביר הנודע שמואל מונטאגו, ובתנאי שיעבדו החברים על פי היסודות השיתופיים (עשרים שנה לפני שנולדה דגניה "אם הקבוצות"). אחרי דיון החליטו לקבל את ההצעה והקימו אגודה שנקראה על שמם "אגודת שבת אחים" (ראשי תיבות: אליהו, חיים, יעקב, מנחם – חברי האגודה). הרב פינס חיבר לאגודה תקנון בשם "ספר הברית" שכלל מספר תקנות. אליהו גודאל שימש גם כשומר, חמוש באקדח.

פתחתי את עיתוני התקופה וחיפשתי הדים לאגודה זו, שהייתה ראשונה מסוגה בארץ. מצאתי כי סיפור הקמת האגודה, וכל תקנותיה המיוחדות, פורסמו באותם ימים בעיתון 'הלבנון'. כך התפרסם סיפורם של ארבעה יהודים אלמונים מהקולוניה הזעירה פ"ת, ברחבי יהדות אירופה.

ארבעת החברים התיישבו ליד הירקון. ר' יעקב בנה למשפחתו בית, רכש מעט צאן ובקר ורעה בעצמו את עדרו במרעה הדשן שליד הנהר. אך בגלל הקדחת, שתקפה קשה גם אותו בין שאר המתנחלים, הוכרח גם הוא כמוהם לעזוב את המקום ולחזור לירושלים. הוא עבד למחייתו כמלמד בת"ת.

את מעט המידע על ר' יעקב, שהבאתי כאן, מצאתי בכמה ספרים, ובהם הקונטרס 'זכרון לחובים ראשונים' מאת ר' פנחס גרייבסקי. בספרים אלו אין מידע מה עלה בגורל משפחתו של ר' יעקב, ומי הם צאצאיו. חיפוש בגוגל אחר ר' יעקב מקאמניץ – לא מעלה דבר. הצטערתי כי אבד זכרו ופעלו של החלוץ היקר הזה.

צמח האדמה

החלטתי לחפש מידע על אגודת 'שבת אחים', שבה היה חבר ר' יעקב. מצאתי שבאתר הארכיון לתולדות פתח תקווה, מופיע הסיפור של אגודה זו בהרחבה, בתוספת שתי עובדות מעניינות.

האחת – לר' יעקב מקאמניץ קראו: יעקב צמח. שמו הקודם היה: ויינשטיין. פירוש השם ויינשטיין הוא יין אבן (ואכן הוא עסק בהכנת יין), כלומר 'צמח' אינו תרגום של שמו, אלא תואר שהוא בחר לעצמו, כנראה כדי לבטא את אהבתו לצמחי אדמתה של ארץ הקודש.

העובדה השניה – אחרי שהתפרקה אגודת 'שבת אחים', וחבריה שבו לירושלים, הוקמה פתח תקווה מחדש, ו"יעקב צמח חזר לגור במושבה" (עובדה זו, שכתובה גם בספרים נוספים, צריכה עוד להתאמת).

את הפרטים הללו גיליתי בתחילת השבוע. ניגשתי אפוא לגוגל, והקלדתי את השם "יעקב צמח ויינשטיין". והנה הגעתי ל'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', ואני רואה לשמחתי ולהפתעתי שיש ערך שלם על אותו יהודי יקר.

המחבר, דוד תדהר, מספר על קורותיו ותלאותיו של ר' יעקב צמח מקאמניץ, בייחוד בתקופת ניסיונות ההתנחלות בפתח תקווה. את התיאור הוא חותם בכך שבערוב ימיו "נתקבל למושב זקנים בירושלים ושם נפטר ביום כ"ב אייר תרס"ו". גם תדהר לא מספק לנו מידע האם ר' יעקב צמח הותיר אחריו צאצאים בארץ.

אבי המשפחה

השם המקורי של ר' יעקב – ויינשטיין, הדליק אצלי נורה אדומה. האם יתכן שיש איזשהו קשר בין החלוץ הפתח תקוואי לבין מייסדי הישוב היהודי ביפו ומקימי תל אביב? דפדפתי אחורה באנציקלופדיה, והגעתי לערך על ר' אליהו ויינשטיין, מאבות קהילת יפו, והנה כתוב שם כך: "נולד בקאמניץ דליטא, בשנת תר"ך, לאביו ר' יעקב צמח, מראשוני חובבי ציון במקומו"!

וכך מתבהרת התמונה: ר' יעקב ויינשטיין (צמח) מקאמניץ, ממייסדי פתח תקווה, הוא ראש משפחת וויינשטיין היפואית. הוא אביו של ר' אליהו, ממייסדי הקהילה ביפו, מפורצי "חומות" העיר ומייסדי נווה שלום, וסבו של ר' ישראל ויינשטיין ממייסדי תל אביב. לפנינו אם כן שלוש דורות של נחשונים, גיבורי רוח וגדולי מעש. רוח חלוצית עברה בדנ"א של המשפחה, ומקורה הוא בסבא הדגול ר' יעקב שעלה ארצה בראשית הישוב.

ר' יעקב צמח התמסר לרעיון הקמת פ"ת, אם המושבות, כשארץ ישראל הייתה ריקה לחלוטין (מלבד ארבעת ערי הקודש). כאשר הוא נאלץ לעזוב את המושבה ולחזור לירושלים, יחד עם אשתו, בנו הצעיר ר' אליהו ובתו רבקה, הוא מותיר אחריו במושבה את שני בניו המבוגרים, ר' שלמה ור' שמחה, והם נאחזו בה במסירות נפש, והיו ממייסדי פתח תקווה בתקופה השניה, בשנות התר"מ. יתכן אפוא שהוא היה מגיע לבקרם, ומכאן צמחה הטענה שהוא התגורר במושבה בשנותיו האחרונות. על כל פנים, המורשת שלו הייתה ברורה. נכדיו וניניו הלכו בדרכו בהקמת וביסוס הישוב בארץ.

לסיום אוסיף כי תדהר מספר על ר' יעקב צמח (משום מה לא בערך שהקדיש לו, אלא בערך על בנו) כי הוא היה קשור לחוג שנקרא 'בני יעקב' בקאמניץ, הושפע מהם, והחליט לעלות ארצה עם כל בני ביתו. לצערי לא מצאתי פרטים על חוג מסקרן זה, ומי עמד בראשו. אם נגלה זאת, נבין מהיכן נבעה הדחיפה הראשונה של משפחת ויינשטיין אל הארץ, משפחה שבניה נטלו חלק נכבד מאוד בתחיית הישוב.

הפוסט שלושה דורות של נחשונים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).