בהר הזיתים מצויה מצבה ישנה, הנושאת כיתוב מסתורי למדי: "אחד מבחירי ההשגחה העליונה". כך, במילים אלו, מתואר המנוח הדגול. ומה שמו בישראל? "ר' יצחק הלוי". הרשו לי לנחש שלא שמעתם מעולם על אדם זה. ובכן נעבור לשורה הבאה, המתארת דמות נוספת: "אסף הלוי איש ירושלים". מי שבקי בשירה העברית של הדורות האחרונים, אולי נתקל בשמו של אסף הלוי, שפרסם את עשרות יצירותיו בכתבי עת ובקבצים שונים שנדפסו בשנות הת"ר. "משורר בחסד עליון וגם אמן, משוררה הגדול של ירושלים וארץ ישראל", נכתב במצבה. שמא "אסף הלוי" הוא שם העט של ר' יצחק הלוי, ומדובר באדם אחד?
אך הנה נוספת על המצבה דמות חדשה: "אלתר הלוי זי"ע, איל המסחר וחלוץ האחריות בארץ, מלך האחריות, נדיב גדול".

מה קורה פה? מי באמת קבור תחת המצבה, ר' יצחק הלוי? המשורר אסף איש ירושלים? ומיהו אלתר הנדיב, סוכן הביטוח, ש"זכותו יגן עלינו"?

כך נראית כיום המצבה (מתוך האתר סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות)

כפי שכבר ניחשתם בוודאי, מדובר באדם מסתורי אחד, שאכן הכיל כמה זהויות שונות ומנוגדות, ולכל אחד מהם היה שם מיוחד והופעה אחרת. וכאן רק מתחיל הסיפור: עשרות שנים אחרי שנקבר, קרוביו ומכריו הלכו לבית עולמים והנוסח שעל מצבתו כבר דהה, התגלתה כנראה זהות רביעית בדמותו, סודית במיוחד. נטען כי אלתר, הבחור שגדל בישיבות הישוב הישן, היה למעשה סוכן כפול, מרגל בשירות הבריטים.

בדידות

אלתר יצחק נולד כבן יחיד למשפחת לוין, בשנת תרמ"ג. אביו היה רבי משה בענדט לוין, מנהל אחוזת סטארינקה ליד הורודישיץ (פלך מינסק). בהיותו בן שנתיים (בשנת תרמ"ה או תרמ"ו) עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בירושלים העתיקה. הילד אלתר יצחק למד בישיבת עץ חיים המפורסמת אצל הגאון רבי חיים יהושע קוסובסקי, "בעל הקונקורדנציות", ממחיי השפה העברית, ולימים היה גם פעיל בציונות. במקביל השתלם הנער באופן פרטי בשפות ובמדעים.

בתקופה זו הוא גם הוכשר בחינוך גבוה בלימודים כלליים ובכמה שפות אירופיות, שבהן הגיע לשליטה מעולה, כאנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית, וכן בטורקית, ערבית, עברית ויידיש.

אסף הלוי איש ירושלים

בנעוריו החל ר' אלתר לוין לעבוד בעיתון 'חבצלת' ופרסם שם שירים תחת שם העט "אסף הלוי איש ירושלים". בשנים הבאות, במקביל לפעילותו העסקית שעליה נספר להלן, הוא המשיך לפרסם שירים, בעיתונים "חבצלת", "הפועל הצעיר", "הארץ" ו"בוסתנאי". שיריו מלאים ערגה למשיח, לנבואה, ולבית המקדש. הם גדושים ברגשי קודש ובזכרונות נעלים מדברי ימי ישראל. בכמה משיריו ישנן רמיזות לחזיונות רוחניים שהיו לו, כמו למשל בשיר 'כה הראני'.

בנוסף לכך הוא פרסם מאמרים על ענייני השעה בעיתונים 'הצבי' ו'החרות'. בשנת תר"פ הוא הוציא לאור קובץ גדול משיריו, תחת השם "מגילת קדם".

סוכן הביטוח הראשון בארץ

בגיל 22 החל להשתלם בעסקים, והפך לראש הסניף הירושלמי של חברת מכונות התפירה "זינגר". הוא נודע בעיקר בתור "סוכן הביטוח הראשון בישראל", לאחר שפתח משרד ל"אחריות החיים" (כך קראו אז לביטוח), וייצג חברות אמריקאיות וצרפתיות. משרדו היה בבניין סנסור ברחוב יפו. בעיתונות בשנות ה-20 פורסם שזהו אחד המשרדים המפוארים במזרח התיכון. הוא העסיק שבעה עובדים ועשרות סוכנים. במשך השנים ביסס את מעמדו כ"מלך הביטוח" בארץ.

הוא צבר הון רב, רכש קרקעות ובתים במקומות שונים בארץ ואף הלווה בריבית. הוא הרבה לנסוע בעולם, נהג להתגורר במלונות פאר, והתחכך עם שליטים ונסיכים. הוא פיזר מהונו למטרות צדקה שונות.

ריגול נגד התורכים

עד כאן סקרנו את שלושת הזהויות שנחקקו על מצבתו. והנה בשנת תשנ"א, כשישים שנה לאחר מותו, התגלתה זהות נוספת שהסתתרה בדמותו של אלתר לוין.

פרופ' אליעזר טאובר מצא במרתפי ספריית אוניברסיטת בר-אילן ספר נשכח, שהתגלה כיומנו של ראש המודיעין הטורקי של הארמייה הרביעית העות'מאנית, עזיז ביי. מהיומן התברר כי לוין היה המרגל החשוב ביותר נגד התורכים, שסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הפעיל רשת של סוכנים בכל רחבי ארץ ישראל, ועל פי עזיז ביי היה מהגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתה של האימפריה.

בשנת תרע"ז, ניסו השלטונות התורכים לתפוס את לוין ולהעמידו לדין. הוא הסתתר אצל מכר ערבי. התורכים עצרו את אשתו גיטל ואת שלשת בנותיו, שעברו עינויים במטרה לסחוט מהם את מקום מסתורו. לבסוף התורכים הצליחו למצוא את מקום מחבואו: כאדם דתי, הוא הקפיד על מזון כשר, ולכן הוא שלח שליח לקרובת משפחתו כדי שתביא לו אוכל כשר. התורכים עקבו אחר אותה אשה, ועצרו את לוין.

לוין נלקח למגרש הרוסים, ומשם הובל כבול בשלשלאות לדמשק והועמד למשפט צבאי ולגזר דין מוות באשמת בגידה. בדרך מפותלת, שרובה אינה ידועה לנו, הצליח לוין להתשחרר מהתורכים, ורק לאחר סיום המלחמה הוא שב ארצה.

הוא מצא בארץ את אשתו ושלש בנותיו במצב קשה, פיזית ונפשית. הוא שלח אותן לבית הבראה באירופה, אך כוחה של בתו הבכורה רבקה דבורה בת ה־22 לא עמד לה, והיא נפטרה בבית הבראה בברלין.

"להיות דבקות ביהדות"

בתקופה בה היו בני משפחתו בגולה, הקפיד אלתר לוין לשמור אתם על קשר מכתבים הדוק, שביטא הרבה געגועים. מלבד העניינים המשפחתיים שנכללו במכתבים, הוא ביטא בהם גם רעיונות תורניים ולאומיים, בשפתו השירית והקסומה. חלק מהמכתבים נמצאים באתר 'פרויקט בן יהודה', וברצוני לצטט כמה קטעים מהם, המבהירים את השקפת עולמו של אלתר לוין.

"מוצאי שבת קודש, ירושלים ע"ה ליל הסליחות – הראשונות, תרפ"א

אלול, אלול בא – ומחר לפני עלות השחר תתרומם אנחת-לב מבת-כנסיות, עם טל ועם כוכבים זונקים במרום, בשעה שלבו של ישראל מתיחד עם קונו. האומה מצרפת לאור חשבון-הנפש: מוסרת את כל היקר לה ומניחה לפני הדום לרגליים של הקב"ה "הנשמה לך והגוף שלך'".

בהמשך המכתב הוא מבקש מבנותיו:

"התכנסנה לבית-כנסת גדול ועושה רושם, ביום הכפורים. לא לשכוח למען השם. תפילה קדושה ורוממה בקהל רב לקול נגינה עתיקת יומין של ישראל עתיק, מרוממת את הנפש ומטהרת את הלב, מכינה אותנו לטוהר ולזיקוק, ומגרשת את עבי-הכעור ואת צללי המחשבה-הפסולה מקרבנו".

"אל תשכחנה: בנות ישראל כשרות אתן, מארץ האלוהים אתן, וידעתן כי לעם-ה' אתן! לא ללכת שולל אחרי הקולטורה הזרה: יש הרבה טומאה באירופה. אתן הלכתן לנקות הסולת מן הסובין – ולקבל את היפה, את המסודר, את הנשגב שבחיי התרבות במערב. עליכן לשפוט בעצמכן ולאור היהדות הצרופה והלאומיות האמיתית, את ערכן של הדברים שם: כל מה שמצאתן בו פסול – זרוקנה הלאה, ורק את הטוב תקבלנה".

"דעינה לכן: יש לכן אל גדול – אלוהי ישראל שמו, ארץ – ארץ-אלמות: ארץ ישראל שמה, יש לכן תרבות עיקרית רבה ונצחית הטמונה במחשבה העברית, ויש עם ששמו ישראל, הנושא עליו את עול הדורות והיובלים ושומר בחובו את האש הקדושה: אִשה של הגאולה. ולכן אל לכן להתבטל מפני שום דבר: אתן אינכן גלותיות: יש לכן אל ומולדת ושפה; אמונה, היחידה שבעולם, ותורת-אמת כתורת משה רבינו. עליכן ללכת בדרך כבושה, אמיצה, בפסיעות בלתי מתמוטטות ולא לגור משום השפעה זרה. זהו חשבון –הנפש שעליכן לתת לפיכך בערב ראש-השנה ויום-הדין הגדול, עתה, בעמוד רגליכן על אדמת נכר!".

ובמכתב נוסף ביקש מבנותיו:

"להתקרב אל כל מה שהוא טוב וצדק, מוצק ונשגב בחיים, כל מה שהוא מוסרי ואידאלי, להיות דבקות ביהדות ובעברית ובלאומיות שלנו".

האם אכן הוא היה מרגל?

ברם, למידע הכתוב ביומנו של עזיז ביי, ראש המודיעין התורכי, הקושר את אלתר לוין לריגול, אין אישור ממקורות אחרים, ואף לא בארכיונים הבריטיים. החוקרים הצביעו על קשיים וסתירות בסיפורי הגבורה שהוא מייחס ללוין.

מאידך, נדמה שלא היתה כל סיבה לעזיז ביי לבדות את הסיפור מדמיונו, על פרטיו הרבים. החוקר אייל לוין, במאמרו על "חידת חייו ומותו של אלתר לוין", הגיע למסקנה כי אין לשלול את סיפור הריגול.

אין בידי ראיות לכך שאלתר לוין היה מרגל, אולם מהחומר שקראתי על אלתר לוין, אני נוטה להאמין שהוא אכן היה מרגל סמוי. הדמות המורכבת שלו, בעלת הזהויות השונות והסותרות, שהתבטאה אף על מצבתו הייחודית, תואמת להפליא לאופיו של מרגל. התיאורים שכתבו חבריו לתומם, לאחר מותו, על הפער בין דמותו הנגלית, כסוכן ביטוח ואיש עסקים, לבין דמותו המסתתרת כמשורר, איש רוח ובעל חזון, נותנים מקום לחשוד שהיו בו פנים שאפילו להם לא היו ידועות.

מקוצר המקום לא אוכל לצטט פה את אותם תיאורים, ואסתפק בתיאור אחד של האופי של אלתר לוין, שחיזק אצלי את האפשרות שאכן מדובר במרגל.

הנה דברים שכתב אורי קיסרי על אלתר לוין, לאור היכרותו עמו ('מעריב', י"ח בניסן תשכ"ו):

"הוא היה כה מיוחד, כה מפוצל וכה שלם, עד כי יקשה לצקת אותו לתוך הדפוסים המקובלים של מלל ולשון". "אלתר לוין היו בגדי החול שלו, אדרת החולין, ואילו אסף הלוי היו בגדי השבת, איצטלת החג הנחוג בנפש פנימה".

"היו לו עיני קטיפה אחוזות להבה. קול צעדיו בלכתו כמעט שלא היה נשמע. הוא היה מהלך בנחת, בגמישות, מוכן בכל רגע לזנק עליך. הוא היה מסוגל לזנק גם מאחור. לפנים גידל זקן, זקן קטן, מרובע ושחור. והיתה לו דמות אשורית שנתגלגלה ובאה אל תוך הזמן החדש. ניתן היה לראותו תדיר לבוש חליפה לבנה".

קיסרי תיאר אישיות שיש בה גם ערמומיות, תחושת גדלות, וזהות מסתורית ומלאת קסם ו"פאתוס קרקסי". היתה לו "כפילות בנפשו". והוא מוסיף: "כל אלה שחשבו שהכירוהו מקרוב, ידעו שלא הכירוהו כלל".

ובכן, האם היה אלתר לוין מרגל ערמומי או סוחר תמים? יתכן ולעולם לא נדע. מה שבטוח, זה שהוא החזיק בתוכו זהויות שונות, והתנהג ממש כמו מרגל.

אחרית ימיו

בשנת תר"פ פרסם "אסף איש ירושלים" את ספרו 'שירי עם' בהוצאת 'דקל', הוצאתו הפרטית. (אגב: היה לו איזה חיבור לא מובן דווקא עם עץ הדקל, והדבר בא לידי ביטוי בכמה משיריו. בשירו "ונטעתם לי דקל" הורה המשורר שאחרי מותו ייקברו אותו מתחת לעץ דקל).

בספרון דקיק זה מופיעים שלושה שירים בסך הכל, האחרון שבהם הוא שירו 'השבאב', אולי היחיד שזכה להתפרסם בהמון, ומוכר לרבים עד היום בשם: "הבה נצא במחול" (על גלגולו של השיר והניגון ראו כאן מאמריהם של פרופ' דוד אסף ואליהו הכהן, בבלוג 'עונג שבת').

בשנת תרע"ט, כשהתארגנה הקמת שכונת 'בית וגן', שיועדה לחברי תנועת 'המזרחי' ולקרובים ברוחם אליה, נרשם בין הקונים גם "אלטר לוין", ככל הנראה הוא מיודענו נשוא הכתבה.

חלפו כמה שנים, ובשנת תרפ"ג קבע אלתר לוין את מושבו בשכונת רוממה. חלק מביתו המפואר שרד עד היום. חזית הקומה הראשונה נשמרה באופן חלקי מאוד, אך גדר האבן המקורית נשתמרה יפה, ובה חקוקה מימין לשער הכתובת "אסף הלוי איש ירושלים". בביתו התגורר גם חותנו, הגאון רבי אהרן משה טויבש, מרבני רומניה, שנפטר בשנת תרפ"ט.

סופו של לוין היה פתאומי וטראגי: בערב חג סוכות תרצ"ד הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו בשכונת רוממה בירושלים, מבלי שנמצא כל מכתב והסברים. תעלומת מותו לא נפתרה מעולם. היו שטענו כי התאבד בגלל שברון לב על מותה של בתו הבכירה עשר שנים לפני כן (יום מותו היה יום הזכרון שלה); לפי גרסה אחרת נקלע לחובות כספיים עקב הימורים או השקעות גרועות, אך טענות אלו לא הוכחו מעולם, ואינן מניחות את הדעת. "הסתלקותו הפתאומית מאשתו ובנותיו מבלי שנפרד מהן, אינה מתיישבת עם אהבתו אליהן כפי שמשתקפת בכתביו", כתב החוקר אייל לוין, והצביע על נקודה משונה נוספת: אלתר לא הותיר אחריו צוואה המחלקת את רכושו, למרות היותו אדם מסודר מאוד. בימים הקודמים למותו עסק אלתר בתוכניות שונות בקשר לביתו ולמשרדו, ועבד על הוצאת ספר שיריו החדש לאור.

לאור הגילוי שאלתר לוין היה גם מרגל שפעל נגד התורכים, עלתה בשנים האחרונות אפשרות חדשה. "אם אכן לא התאבד לוין כפי שספקות אלו מעלים, ובהנחה שאכן פעל כמרגל נגד האימפריה העות'מאנית", כותב אייל לוין, "קיימת אפשרות, קלושה אך לא בלתי הגיונית, כי [אלתר] נרצח בידי מתנקשים שביקשו לגמול לו על חלקו במאבק הציוני". בכך התעוררה תעלומה נוספת בקשר לאלתר לוין, האיש בעל הזהויות השונות.

וכמה אנקדוטות בשולי הדברים:

חבריו של אלתר לוין הוציאו לזכרו חוברת זכרון, בעריכת ר' פנחס גרייבסקי, 'ציון למר אלתר לוין ז"ל', המצויה ברשת.

ידידו י' וינוגרד סיפר בעיתון 'הבוקר' (י"ד בתשרי תשט"ו): "מצאתיו פעם בשעות המאוחרות של ליל קיץ, כשהוא לבוש קצרות כנער היוצא לתחרות מרוץ, מהלך כסהרורי ברחובות ירושלים, ראשו נטוי קדימה וכולו שקוע במחשבותיו. "הרגלים לאן בשעה כה מאוחרת, ר' אלתר?", שאלתיו. וכך ענני: "לחזות ממרומי הר הצופים בפלא שבהוד זריחת החמה, על הריה ומגדליה של ירושלים המתעוררת ליום עבודה ועמל".

"מבחינה עסקית הכירוהו בירושלים בשמו האישי הפרטי אלתר לוין, והוא חלוץ הביטוח בארץ, והוא מאותם האנשים שאין מכירים אותו מקרוב ממגע אישי, אלא אפשר להעריך אותו בעיקר על ידי פעלו הרוחני", סיפר אחד מידידיו הקרובים.

שירו של אלתר לוין, יורד הערב, בביצועו של ישי ריבו (הלחן: מאור סבג).

הפוסט אברך, משורר, סוכן ביטוח, ו… מרגל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בשנת תר"ל, במלאות לו תשע שנים, נסע אתו אביו לעיר ווסילישקי והכניסו שם לתלמוד תורה. כעבור שנה החזירו אביו לביתו בראדין ולמד אתו בעצמו. בקיץ תרל"ה נסע עם בנו לעייירה ליפנישוק ולמד אתו בבית המדרש המקומי.

כעבור שנתיים (תרל"ז) נסע ר' אריה לייב לאיישישוק ל'קיבוץ' המפורסם של האברכים, שעמהם נימנו עילויים גדולים. ר' לייב היה בעל מוח חריף והגיון מעמיק, הצטיין בישיבה ההיא בהתמדה נדירה ושכל ישר, ושמו יצא לתהילה. בהמשך למד בבבתי מדרשות בעיירות נוספות. לאחר נישואיו בשנת תר"מ התיידד עם רבי חיים סולובייציק, שהיה אחר כך ראש ישיבת וולוז'ין.

סיפר יצחק ריבקינד:

במגוריו בעיר רובזויצי, סמוך על שולחן חותנו, הקדיש רבי לייב את כל מרצו לצרכי הציבור. תיקן תקנות, הכניס סדרים בכל המוסדות, ייסד שיעורים לתנ"ך ולדקדוק בשביל נערי העיר. שעות שלמות ישב ולימד שיעורי תנ"ך. גם על הגדולים השפיע להקדיש שעה ללימוד התנ"ך. תושבי העיר למדו מכך את חשיבות התנ"ך: "אם בנו של החפץ חיים מייסד שיעורים לתנ"ך, בוודאי כך ראוי לעשות…".

לאחר זמן מה עבר רבי לייב לעיירה ראדין, ועלה הרעיון שהוא ישמש בתור רבה הרשמי. אולם אביו, החפץ חיים, התנגד לכך, כנראה כדי שלא לפגוע במועמדים אחרים שביקשו לכהן שם.

במקום זאת הקדיש עצמו רבי לייב לחיבור כמה סימנים נכבדים בספר 'משנה ברורה', ובכך השתתף ביצירתו ההיסטורית של אביו, שנמצאת היום כמעט בכל בית בקרב שומרי המסורת מקהילות אשכנז, ואף בבתיהם של אנשי העדה החרדית, שכנראה לא מודעים לצד מסוים בחייו של רבי לייב זצ"ל, שמבחינתם נחשב ל"עוון" שלא יכופר – היותו ציוני מובהק…

אגודת הסתרים הציונית

רבי לייב הכהן פופקא (כך היה שם משפחתו) היה מגיל צעיר 'חובב ציון'. הוא נשבע שבועת אמונים לאגודת הסתרים 'נצח ישראל' אשר נוסדה בישיבת וולוז'ין, שפעלה בחשאי למען יישוב הארץ. מטעמים מסוימים הופיע ברשימת החברים בשינוי שם משפחתו ל'אפשטיין'.

עם סגירת ישיבת וולוז'ין, הועבר מרכז 'נצח ישראל' מישיבת וולוז'ין לעיר מינסק, שם התנהלה על ידי הרב יצחק ניסנבוים, הרב דון יחיא ועוד.

כאשר הצטרף רבי לייב לאגודה (בשנת תרנ"ג), כתב הרב ניסנבוים לחיים נחמן ביאליק שהיה אף הוא ממייסדי האגודה:

"להאיש הזה דומיה תהילה. עוד לא ראיתי איש מעשה כזה. אהבתו לציון אין לתאר, ועדיו לגאון בישראל".

גם במכתבים נוספים, הכתובים ברמזים והצפנות (מחשש לעינא בישא של השלטון) שיבח הרב ניסנבוים את "מר עפשטיין", הלא הוא רבי לייב, ואף סיפר שלמד "מסכת שבועות", כלומר: נשבע אמונים לאגודה.

הקמת מושב חפץ חיים

פעמיים ביקר רבי לייב פופקא בארץ ישראל – בשנת תרפ"ד ובשנת תרצ"ד. סיבת הביקור הראשון מפתיעה למדי: מתברר שעוד בחיי אביו החפץ חיים עלה הרעיון להקים ישוב חרדי על שמו – "חפץ חיים", כאשר אחד מראשי העוסקים במלאכה הוא בנו רבי לייב.

בחודש סיון תרפ"ד פרסם העיתון 'קול יעקב' את הידיעה הבאה: "באו לעירנו הרב ר' ליב כהן בנו של הגה"צ בעל חפץ חיים ובעל נכדתו הרה"ג ר' יהושע… הם באו הנה מטעם חברת יהודים חרדים בפולניה וליטא לקנית אדמה וליסוד מושבה בשם "חפץ חיים'".

אף כי הרעיון נתקע בשל מניעות שונות, יותר משנה לאחר מכן אנו מוצאים אותו שוב על דפי העיתונות העברית. בעיתון 'הארץ' (א' באלול תרפ"ה) נכתב כי "בעוד ימים מועטים יעלה הגאון בעל 'חפץ חיים' עם משפחתו לארץ ישראל, על מנת להשתקע שם. ספרייתו כבר הולכת ומועברת לארץ ישראל. ה'חפץ חיים' אומר להתיישב בפתח תקוה, שם בונים בשבילו בית חדש. לפני נסעו תתקיימנה בווילנא ובוורשא אסיפת רבנים ואדמו"רים בקשר עם ההצעה להקים בארץ ישראל מושבה על שמו של ה'חפץ חיים'".

אמנם רעיון זה לא התגשם, אולם הקיבוץ הראשון של 'אגודת ישראל', שהוקם בשנות הת"ש (וראשיתו כבר בשנת תרצ"ג) על ידי יהודים עולי גרמניה, זכה להיקרא על שמו של החפץ חיים.

במחיצת הרב קוק

לאחר ששב רבי לייב לביתו בוורשה, הגיע לשם הרצי"ה קוק, במסגרת מסע מיוחד שערך באירופה. רבי לייב סיפר לו: "רציתי לראות את הקיבוצים ואת המושבים בארץ ישראל, להכיר את הכל. והאמת, שלא כל כך רוויתי נחת רוח. הרי הם 'חופשיים'. מאידך, גם המצב בירושלים לא כל כך טוב, עם ה'קנאים'", והביע סלידה עמוקה ממעשיהם נגד הרב קוק.

באותו ביקור העניק לו הרצי"ה שלושה ספרים של אביו הראי"ה: אורות, אדר היקר ו'ראש מילין'. פתח רבי לייב את 'חבש פאר' (על תפילין), דפדף במהירות וסיים את הספר. פתח את 'אדר היקר', דפדף לאט עד שסיים. את הספר ראש מילין – קרא מאוד לאט, ולאחר שקרא בעמוד הראשון, סגר את הספר והניחו. "הרב שכתב זאת, הוא גדול ומבין, אך אני בדרגתי אינני מבין את הדברים…".

בארכיון המדינה שמור מכתב מעניין שכתב רבי לייב אל הראי"ה קוק, מחודש אלול תרצ"ד, שטרם נדפס עד היום.

"אל כבוד הרב הגאון הגדול תפארת ארצנו הקדושה מהר"ר אברהם יצחק הכהן, ירים ד' קרנו ויזכה לרעות צאן קדשים עד ביאת הגואל", כך פתח רבי לייב את מכתבו. הוא מבקש עזרה דחופה בהעלאתו לארץ של הרב ברוידא, ת"ח צעיר שזכה להיות שמשו האישי של החפץ חיים. מתברר שה'חפץ חיים', המליץ לו לעלות לארץ בהקדם, משום שאסון חמור עומד להתרחש באירופה. העולה המיועד אף עבד בחוות הכשרה חקלאית, במסגרת הכנותיו לעליה.

"אמרתי לפנות לכבוד גאונו, אם כי יודע אנוכי כי בדרך הטבע אם גם ככוח אבנים כוחו, אי אפשר לאדם להתקיים ולעמוד בטרדות העצומות כאלה שכתרוהו מקרוב ומרחוק, ורק בחמלת ד' על כת"ר… אמרת להידחק גם אנוכי ולבקש רחמים על האי גברא… למצוא בעדו עצה ותושיה להיכנס לארץ". ואכן הרב ברוידא עלה ארצה באותה שנה, עם משפחתו, והתיישבו בפתח תקוה.

פעילותו בתנועת ה'מזרחי'

לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ד, ולאחר פטירת רבה של ראדין הרב אהרן מרדכי מירוויס, קיבל רבי לייב פופקא (בגיל 74!) את הרבנות בראדין. אז מצא לנכון להתקרב בגלוי להסתדרות 'המזרחי' ושמח להיפגש עם ראשי התנועה, אשר היה קרוב אליהו ברוחו ורק בתוקף הנסיבות נאלץ היה לעמוד מרחוק להם.

הרב פופקא התאמץ והגיע לועידה השביעית של הסתדרות המזרחי בפולין, שהתקיימה בחודש סיון תרצ"ז. זו היתה הועדה האחרונה של התנועה בפולין לפני השואה. רבי לייב נבחר להיות אחד מחברי הנשיאות של הועידה. הוא גם נכח בוועידת היסוד של "כנסת רבנים המזרחיים", שהתקיימה באותה שנה בורשה, ואף השתתף בועדה לניסוח ההחלטות.

בנאום נלהב שהשמיע בנעילת הועידה של 'המזרחי', הדגיש את הצורך בעלייה המונית של יהודים דתיים לארץ, שתטביע את חותמה על הישוב. "נראה נא לפחות ברגע האחרון, שלא נישאר האחרונים בעבודת הגאולה. היו שהתנגדו לישוב הארץ, באמרם שאין צריך לתמוך בבניין שאינו לפי רוח התורה, אולם עלינו להבין שאם אמריקה שבה התיישבו בעיקר המוני העם והיא לא היתה מסוגלת כלל לרוח התורה, בכל זאת רואים אנו שרוח התורה מתבצרת שם ומופיעים בה ספרים תורניים רבים, ארץ ישראל הספוגה כולה רוח התורה על אחת כמה וכמה שאין צריך לפקפק בדבר. נבנה נא את הארץ, וה' יהיה בעזרנו!" (הצופה, י"א באלול תרצ"ז). אזכיר כי מדובר שנים ספורות לפני השואה.

הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד מסר על שיחתו עם רבי לייב:

"פעם אחת ישבנו ועסקנו בשאלות בנין ארץ ישראל. אמר רבי רבי לייב: בהיותו קטן, רכוב על כתפי אבא ז"ל, הוא אמר לי כך: 'דע בני, שכמו שכל אדם צריך להתחיל את לימוד התורה מהאל"ף בי"ת עד שידע ללמוד בעצמו ולחדש חידושים בתורה, כך צריך להיות באהבת ישראל. צריך היהודי למלוד את זה מאל"ף בי"ת, ירגיל את עצמו לתת פת לעני וכדומה, עד שיתרגל למסור את נפשו בעד אהבת ישראל'.

"לפי דעתי", המשיך רבי לייב, "כך צריך להיות באהבת ארץ ישראל. צריכים להתחיל מאל"ף בי"ת, לאסוף פרוטות בעד הקק"ל, למחלקת החרדים (הדתיים), ואחר כך לפעול הרבה בישובה של הארץ".

רבי לייב היה קשור מאוד לאביו. הוא עזר לו בהדפסת ספריו, תמך בישיבתו בראדין, ולאחר פטירת אביו פרסם את מכתביו, בשתי מהדורות. כשנפטר רבי לייב, בוורשה, הוא הובא לקבורה ליד קבר אביו ה'חפץ חיים' בראדין.

האם גם המוסר מתפתח?

אחת מבנותיו של רבי לייב, גיטל, עלתה לארץ בשנות השבעים, וסיפרה בראיון לעיתון 'מעריב':

"כשבחרתי ללכת לאוניברסיטה, בשנת 1916, אמר לי סבא, החפץ חיים: "למה את הולכת לאוניברסיטה, ללמוד מדעים?". "העולם מתפתח, סבא. המדעים כובשים את העולם", ניסיתי להשיב. ואז התבונן בי סבא ואמר: נכון שיש התפתחות, אבל היא רק טכנית. האנשים יודעים הרבה על השמים ועל הארץ, אולי אפילו יוכלו לטוס לירח ולהרקיע שחקים. אבל מה עושים האנשים עם הידע הזה? הורגים אחד את השני. במלחמה הבאה ודאי ייצרו פצצות שיפצחו את האדמה. אין מוסר בעולם והמוסר לא התפתח תודות לטכנולוגיה. התפתחות הטכנולוגיה רק תביא לכך שהאדם יהיה גרוע מחיה רעה. ישמידו ערים, מחוזות וארצות. לאן נגיע עם כל זה?".

הפוסט הבן הציוני של ה'חפץ חיים' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בפינה זו בדרך כלל אני מביא את סיפורם של חובבי ציון שעלו ארצה ופעלו למען ישוב ארץ ישראל. אולם צריך לדעת שמאחורי החלוצים הגיבורים שעלו בכל העליות והקריבו את חייהם על מזבח הארץ, היו גם חיילים בעורף. למרות ריחוקם הגיאוגרפי, הם היו חלק בלתי נפרד מהעשייה הארצישראלית, ואי אפשר היה בלעדיהם.

מי שנתן את הכוח והעידוד למתיישבים הגיבורים בארץ, היו אחיהם בגולה. המוני יהודי חו"ל נרתמו בכל לבבם ומאודם לפרויקט של ישוב הארץ, והקפידו לתרום מהונם לקופות המיועדות עבור היושבים בארץ. היו כמה סוגי קופות, המפורסמת ביותר היא 'הקופה הכחולה' של קק"ל אך קדמה לה קופת רמבעה"נ שהחזיקה את הישוב הישן, וקופות נוספות. מיליוני המטבעות ששלשלו יהודי הגולה בקופות מדי שבוע בשבוע הם אלו שהחזיקו את היישוב כאן בארץ, ובלעדיהם – לא היה אפשר לו ליישוב להתקיים.

ארגון חשאי בווילנה

אך לא רק בעידוד ובכסף תמכו יהודי הגולה בישוב היהודי בארץ. גם בארגונו ובהנהלתו של הישוב בארץ היו שותפים מנהיגי יהדות הגולה. אחד מהגופים הבולטים שעסק בארגון הקהילה האשכנזית בארץ, היה הארגון החשאי 'רוזני וילנה'. ארגון זה, שנוסד ופעל למען הישוב היהודי בארץ, הקיף את קהילות ליטא רוסיה ופולין. הארגון החל לפעול בצורה משמעותית בערך בשנת תקנ"ח, שנת פטירת הגאון מווילנה, ופעל מאז לאורך כל המאה ה-19. במשך רוב ימיו פעל הארגון בצורה חשאית למופת, והסתיר ככל יכולתו את פעולותיו מעיני המשטר, אשר ראה בגיוס הכספים לטובת יושבי ארץ ישראל בגידה חמורה, וסיוע לאויב – האימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל היתה חלק ממנה ('השיבה לירושלים' עמ' 52 ואילך).

בראש הרוזנים בווילנה עמדו נגידים שהיו גבאי קהילות, סוחרים יהודים עתירי-ממון, ולצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה. כל הנגידים שעמדו בראש הארגון היו בעלי זיקה למשפחת הגר"א (הגאון מווילנה). בעל הסמכות הרבנית הבולטת בראשית הארגון היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, מייסד וראש ישיבת וולוז'ין, ואחרים רבנים אחרים מגדולי ליטא. סמכותם נגעה בעיקר להחלטות עקרוניות ולהתוויית הדרך האמונית להפעלת הארגון. הם גם חתומים על רוב המכתבים בנושאים עקרוניים. הארגון היווה את ה"גב" הכלכלי של עלייה זו ושל רוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל. בתמורה לתמיכה הכספית והארגונית נטל על עצמו הארגון אחריות לתחומי חיים רבים של העולים ולמעשה ניהל את המתיישבים מרחוק.

רבי אבלי פוסבלר

אחד מהרבנים אשר ליוו באופן צמוד את פעילות רוזני וילנה למען הישוב היהודי בארץ ישראל, היה רבה של וילנה, רבי אברהם אבא (אבלי) פּוֹסְבֶלֶר.

בעקבות סכסוך מסוים, נתקנה בווילנה בשנת תקנ"א תקנה מיוחדת, שלא יכהן בה רב רשמי. לכן, באופן רשמי כיהן רבי אבלי כ"ראב"ד וילנה". אך מבחינה מעשית, היה רבה ומנהיגה של הקהילה העתיקה והמפוארת. וילנה היתה אז המרכז הגדול ביותר (באירופה) של גדולי ישראל. הוא נחשב בתור הסמכות העליונה לא רק בווילנה, אלא היה "רבן של בני גולת ליטא, זאמוט ורייסין" (מתוך מאמרו של הרב דוד זרצקי ז"ל). היו מגדולי ישראל, באותו דור דעה, אשר כינוהו בתואר "גדול הדור". ואכן היה מגאוני הדור ומשקדניו, ויחד עם זה – מנהיג ורועה נאמן לבני עדתו.

רבי אבלי נולד בשנת תקכ"ב בעיירה פאסוואל, שהינה חלק ממחוז וילנה, ועל שמה כונה ר' אבלי פאסוועלער. לאחר נישואיו התמנה כרבה של העיירה. כעבור מספר שנים התמנה לראב"ד וילנה. אמנם לא מצאתי מידע על קשר בינו לבין הגאון מוילנה, הסמכות התורנית הנערצת ביותר באירופה באותה תקופה, אך אין ספק שהייתה היכרות ביניהם, והיתה השפעה משמעותית של הגר"א על רוחו ותפיסותיו של רבי אבלי.

ענוותנותו הרבה של רבי אבלי, כמו גם מעשי הצדקה והחסד שלו, היו לשם דבר בווילנה.

בראש רוזני וילנה

למעשה, כמעט לא נשתמר בידינו מידע על עשייתו הברוכה של ר' אבלי למען ארץ ישראל וישובה, הן בפני עצמו והן בתמיכת פעילותם החשאית של 'רוזני וילנה'. אך גם מעט המידע שקיים לא רוכז בספרות הביוגרפית שנכתבה עליו. הדברים שלהלן הם ניסיון ראשון לסכם את מעורבותו ותרומתו לישוב הארץ.

משנת תקפ"ד (ואולי קודם לכן, מימיו הראשונים כראב"ד וילנה) פעל ר' אבלי יחד עם ארגון 'רוזני וילנה'. על רוב ככל המכתבים של רוזני ווילנה, היה חתום בראשם ר' אבלי, לפני יתר החותמים. כמה מכתבים כאלה, העוסקים בעניין התמיכה ביושבי ארץ ישראל, השתמרו ואף ראו אור הדפוס. לפי התרשמותי אני נוטה לומר שהוא לא רק ליווה את פעילות הארגון, אלא נטל בו חלק מעשי ואף רשמי. באחד המכתבים שראיתי, שנשלח לקהילת אמשטרדם בשנת תקפ"ב, בשורה שלפני חתימתו (עם יתר החותמים), נכתב: "המחכים לתשובתם, הגבאים הכוללים באה"ק דפה ק"ק ווילנא", משמע: הוא חלק אינטגרלי מהארגון. אגב: במכתב זה מציינים רוזני ווילנה כי "נהירין לן שבילי ענייני אה"ק כשבילי מחוזא דידן, כאשר נודע בשערי בת רבים", ומזכירים את שלוחם ראש"ז צורף הי"ד, העוסק בגיוס כספים לבניין 'החורבה'. בשולי המכתב מצויה חותמת מיוחדת במינה של "גבאים הכוללים דאה"ק, דק"ק ווילנא": במרכז החותם נראה מגדל (דוד?), משני צדיו צבי ואריה, ובתחתית המגדל שתי אותיות: א', צ' [א'רץ צ'בי?]. משמעות האיורים והאותיות לא מחוורת לנו כדבעי.

בשנת תקע"א, אסף רבי אברהם דנציג, בעל 'חיי אדם' (מחותנו של הגר"א), כספים בגרמניה עבור העולים מקרב עדת הפרושים בארץ ישראל. הוא עשה זאת בשליחותו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א ומנהיג הקהילה בארץ, וכשהוא מצויד במכתב-המלצתו של ידידו ר' אבלי ויתר גבאי ורוזני ווילנה, הממוען ליהודי קהילת המבורג. במכתב זה הם כותבים: "…הקהילות הגדולות… קיימו וקיבלו עליהם לחוק עולם ולא יעבור, שיושלח הכול לקהילתנו [וילנה]", ומשם יצא הכסף ליהודי ארץ ישראל.

לפני 200 שנה, בשנת תקפ"ב, שררה מצוקה קשה בארץ, והצטמקו התמיכות מארצות אירופה מסיבות שונות. קופת ר' מאיר בעל הנס, שהייתה הקופה היחידה להחזקת הישוב בארץ, התמוטטה. אז נכנס ר' אבלי בעובי הקורה, בכרוזיו החמים הוא פעל רבות כדי לחזק את הקופה. "במטותא מינייכו להתחסד ולהיטיב חסדים, לשמור פי מלכי רבנן האלה ולשית עניים אל החבל ואל הנחלה, וכדאי מצווה זו לקרב את הגאולה".

ר' אבלי אף העניק הסכמה חמה לספר 'פאת השולחן' שחיבר ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת תלמידי הגר"א העולים ארצה. את הסכמתו הוא חותם במשפט הבא: "ה' יזכנו לעת יערה רוח ממרום עלינו… ונעלה בית אל". במאמר שכתב ר"י משקלוב על עלייתו ארצה סיפר כי לקראת העלייה נפגש עם הגבירים הרוזנים בוילנה, ועם הרבנים העומדים בראשם, ובהם "הרב הגאון המפורסם מו"ה אבלי".

הקמת ישיבות

תרומתו של ר' אבלי ל"עולם התורה" היתה כבירה. הוא ייסד את ישיבת רמיילס (שפעלה עד השואה) ועמד בנשיאותה, וכן השתתף בהקמת ישיבת וולוז'ין המעטירה. שתי ישיבות אלו פעלו עד לחורבן יהדות אירופה בשואה.

בהסכמתו (ויש אומרים: ביוזמתו) נוסדה בווילנה קבוצה בשם 'חברת מעמדות', ששמה לה למטרה להגות בתורת הקורבנות, בסדר יומי קבוע, מתוך אמונה כי לימוד זה יקרב את הגאולה. בכל ערב ראש חודש התכנסו כ-200 חברי הקבוצה, מעוטפים בטלית ותפילין, ועסקו בלימוד עבודת הקרבנות. החברה הוציאה לאור ספר 'עבודה תמה', נדפס בוילנה בשנת "בונה ירושלים ה' לפ"ק" – בגימטריה: תקצ"ו. הספר קיבל הסכמה ארוכה מאת ר' אבלי, הספוגה באהבה לארץ ישראל, והוא חותם אותה בשנת "תקבץ ב"ב" (-תקצ"ו).

הרמיזות הללו לגאולה המצופה אפיינו את ר' אבלי. פרופ' יוסף יואל ריבלין כתב: "ר' אבלי משתמש באחת מתשובותיו בתאריך "תצמיח גאולה" (תקצ"ג); ועל אחרת: "בשורה לכל" (תקצ"ג), ופעמים מספר "תקבץ" (תקצ"ב). יש כאן מהרהורי לבו הנתון לארץ-ישראל ומהאמונה בגאולה קרובה שהייתה עמוקה בחוגים ההם". באגרת אחרת שראיתי הוא מציין את תאריכה: "קרב קץ נחמה" לפ"ק.

פעילותו בעניין ההשכלה

לפעילותו במסגרת 'רוזני ווילנה' לא מצאתי זכר בכל המאמרים שפורסמו עליו על ידי סופרים חרדים, ואף לא בתולדות חייו שנדפסו בפתח ספרו 'באר אברהם'. העובדה שהוא עמד בראש פעילות 'רוזני ווילנה' ועל פיו יישק דבר בנוגע לישוב היהודי בארץ, אינה נזכרת כלל.

אך זה לא התחום היחיד שנעלם כלא-היה מהביוגרפיה של ר' אבלי. גם את זיקתו להשכלה השמיטו לחלוטין. הסיבה היא שלרבים מאתנו קשה להכיל את הגדלות הענקית בתורה והשקידה הרבה, ה"יראת שמים" הפשוטה, יחד עם רוח חיבת הארץ ועוד יותר מכך – ההשכלה. ישבתי במשך שעות על ספרים נדירים שנכתבו באותה תקופה, בניסיון לדלות מהם פיסות מידע על שתי הסוגיות האלו שנדחקו לקרן זווית בביוגרפיה של ר' אבלי.

באותה תקופה שאנחנו עוסקים בה, החל להתעורר ויכוח אודות היחס הראוי ללימוד מדעים וחכמות. בווילנה היחס היה חיובי כלפי ההשכלה. הרבנים הגדולים בווילנה ובראשם הגר"א, הביטו עליה בעין יפה. גם ר' אבלי רחש כבוד גדול להשכלה ולמדעים, ועודד את העיסוק בהם. הוא לא חשש להעניק הסכמות לספרי השכלה שנכתבו על ידי יהודים 'משכילים' מובהקים.

בהסכמתו לספר איל משולש, ספר הנדסה שחיבר הגר"א, כתב ר' אבלי: "ראוי ונכון לפרסם חכמת הגאון זללה"ה למען ידעו רבים, כי חסידי ישראל הם חכמים אמיתיים, וחכמתם עמדה להם לעבודת ה' יתברך". מיהם הרבים שצריכים לדעת זאת? אולי אין כוונתו דווקא אומות העולם, שהרי כמה מהם יקראו בספר, אלא גם העם היהודי, שדמותו של הגר"א, חובב ההשכלה והבקי בה, תהיה למול עיניהם. כשיראו ש"גדול הדור" התעסק ב"עניינים הנדסיים", זה ישפיע עליהם.

בשנת תקצ"ד פרסם המשכיל חיים זליג סלנימסקי את חיבורו 'מוסדי חכמה', על "חכמת האלגברה הפשוטה והנשגבה". הספר קיבל שלוש הסכמות, והראשונה היא מאת רבה של וילנה, ר' אבלי:

"ה' בחכמה ייסד ארץ, וחנן לאדם דעת… ומיום הורקנו מכלי אל כלי ובגולה הלכנו הופג טעמנו וכמעט ריחנו נמר בחכמות האלה, להתכבד ולהתיימר… כי כבר נאמרו ונשנו מפי שלומי אמוני ישראל כי מלפנים היו בישראל גדולי המדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה אין אתנו אנשי מחקר לעמוד על מחקרי סתרי החכמות אשר עמקו ורמו", ועל כן ביקש "להפיץ ספרו ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה".

לפי דעתו של ר' אבלי (והדבר בולט מאוד לעומת דבריהם של יתר המסכימים) ערכם של החכמות אינו בכך ש"כל החכמות נצרכות לתורה", וגם לא בשביל שיהיו בעם ישראל חכמים כדי שנהיה "לתפארת בעיני העמים והשרים", אלא שיש בהכרת המדעים ערך עצמי.

עוד לפני שיצא הספר, הזמין ר' אבלי עותק ממנו, ושמו רשום ברשימת המזמינים מראש שנדפסה בסוף הספר, לצד רבנים נוספים.

הוא העניק הסכמה גם לספרי השכלה נוספים: 'קנה חכמה' (אלגברה), 'מסע קולומבוס', ו'התעודה בישראל', בו קרא המחבר יצחק בער לווינזון ללמוד 'חכמות חיצוניות', ללמוד מלאכה, ולעסוק בעבודת האדמה.

פטירתו

ר' אבלי נפטר בווילנה בי"ג באב תקצ"ו. הוא הותיר אחריו בנות שנישאו לתלמידי חכמים, מהם היו לו נכדים שהיו לימים לרבנים חשובים בישראל.

בספר 'עמק הבכא', שהנו 'מספד תמרורים' על פטירתו של רבי אבלי, נכתב: "אם כי הרב אברהם אבלי לא הניח בן, אך מכיוון ששמועותיו היו מתפזרות בעולם להשיב לכל שואל בדבר ה' ולהעמידו על האמת, ופה בעירנו ווילנא כל דבר קשה יביאון אליו, אם כן אנו כולנו תלמידיו, והוא רבינו, אנו כולנו בניו, והוא אבינו". "אנו נדבק באור תורתו ובטוב צדקתו ונהיה קרואים בניו".

"…ברוחב לבבו לא השיב פני כל הבא בצל קורתו ריקם, כי נמצא לכל שואלו, לאלה הבין בתורה, לאלה הפליא עצה, ולאלה התיר ידו הנדיבה, ועתה אהה גלה כבוד מווילנא… עליכם למלא את מחסור הגאון הנ"ל; היו נוחים לבריות כמוהו, אהבו ותאֵהבו כמוהו".

בן ממש לא הותיר אחריו רבי אבלי. אבל בנים חורגים היו לו. אחרי שהתאלמן בפעם השלישית, נשא לאשה את מרת לאה, אלמנה ויתומה. שלושת בניה היו לבניו החורגים של ר' אבלי, והוא אהבם מאוד. לימים דאג אחד מהם לאסוף את כל כתביו של ר' אבלי, אביו החורג, ולשמרם לדורות. נכדו, הקרוי על שמו, למד בישיבה בווילנה (זו שייסד ר' אבלי), ולאחר עלותו ארצה היה מורם ורבם של החלוצים בארץ, ומהדמויות הנערצת ביותר בתנועה הציונית.

עובדת היותו "נינו החורג" של ר' אבלי רבה של וילנה, מגדולי הדור ומראשי 'רוזני וילנה' התומכים בישוב בארץ – לא נזכרה בפירוש באף ספר עד היום. במקום זאת "הוצמד" לו בטעות סבא אחר, משכיל וילנאי, שכלל לא היה סבו.

ועל כך – במאמר הבא.

הפוסט ראש הארגון החשאי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מדובר בארגון שמירה והגנה חרדי, שהוקם על ידי תלמידי הגר"א שעלו לארץ באמצע המאה ה-19, ופעל במשך עשרות שנים. הוי אומר, זהו ארגון השמירה הראשון בארץ, 100 שנים לפני "השומר".

כמעט כל החוקרים זלזלו בתיאורי מעללי הגברדיה, החל מהסופר החרדי בצלאל לנדוי ועד לפרופ' ישראל ברטל. לא רק שהכחישו את קיומו של הארגון, אלא שצחקו ולעגו לדמיון הפרוע של הריבלינים שציינו את שמות חברי הארגון, וידעו לספר בפרוטרוט על עשרות מתוך מאות פעולותיהם, והכל בשילוב תאריכים מדויקים ונתונים מרשימים.
בכל פעם שעולה על הפרק שאלת אמינות מסורת משפחת ריבלין, החל מ'קול התור' ועד ל'מוסד היסוד' (קורות הישוב הישן) מיד נשלפת הבדיחה: "נו באמת, זה אמיתי כמו הגברדיה…".

הקושיות של החוקרים הנן פשוטות:

א. מדוע עד לשנת ת"ש אף אחד לא מספר על קיומה של הגברדיה.
ב. מדוע אף אחד לא סיפר עליה, עד שבאה משפחת ריבלין – רש"ז ריבלין ופרופ' יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיא המדינה).
ג. מדוע אין תיעוד כתוב מפעילותה של הגברדיה.

במאמר המובא כאן, אני מציג חומר נדיר המלמד על כך שבניגוד לדעת החוקרים אכן היה ארגון שמירה בראשית הישוב, שהוקם על ידי תלמידו המובהק של הגאון מוילנה.

ולא, לא קראו לו גברדיה. השם שלו היה בכלל בערבית: "השבאב".

חבריו היו מאומנים בלחימה, מצוידים בנשק, ואף היתה להם יחידת מסתערבים – מחופשים לערבים. לצד הפרטים העסיסיים אענה במאמר על שלושת התמיהות של החוקרים, שהצגתי לעיל.

לקריאת המאמר:

השבאב העברי – ארגון השמירה הראשון בארץ

הפוסט האמנם הייתה 'גברדיה יהודית'? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ר' ישראל ויינשטיין נולד בירושלים, בשנת תרל"ז (1877). בהיותו כבן שנתיים, עברה משפחתו לעיר יפו. הייתה זו כמו התנחלות בלב אוכלוסיה ערבית. באותה תקופה העדה היהודית בעיר מנתה בסך הכל כחמש עשרה משפחות (ביניהן משפחות שלוש, המבורגר, שמרלינג), והיתה מרוכזת כולה בחצר היהודית שבעיר העתיקה. משפחת ויינשטיין התגוררה בדירה בבניין ערבי מעל החמאם התורכי. חייהם היו בסכנה ממש, וקרו מקרים שבהם הונף גרזן מעל ראשו של ר' אליהו, ובנס ניצל. לימים נחקק על מצבתו של ר' אליהו התואר הנכבד: "מאבות הישוב ביפו".

ר' אליהו ויינשטיין התמנה לשוחט הראשון בקהילה ביפו. כעבור שנים, כאשר הגיע לעיר הרב נפתלי הרץ הלוי, וכיהן כרב הקהילה, היה ר' אליהו ממקורביו. כאשר הגיע הראי"ה קוק לכהן כרבה של יפו, היה ר' אליהו מזכירו האישי במשך תקופה מסוימת.

אשתו, מרת יונה, הייתה בת למשפחת ווייספיש הירושלמית, שהעמידה רבנים ועסקנים נכבדים בראשית הישוב.

למרות הייחוס המכובד הזה, כשבנם הקטן ישראל הגיע לגיל שמונה, הוא עדיין לא ידע קרוא וכתוב. ביפו לא היה אז תלמוד-תורה או בית-ספר, וכמו חבריו הוא הרבה להשתובב ולבלות את זמנו ברחצה בימה של יפו. עוד בילדותו הצטיין בשחייה, והיה שוחה עד האניות העוגנות במרחק רב מהחוף. הודות לכשרון השחייה הוא הצליח להציל מאות נפשות מטביעה בים.

לימודים והוראה

תקופת הבילויים הסתיימה בגיל 12. אז נשלח ישראל לעיר הקודש ירושלים, ללמוד תורה. הוא התחנך בת"ת ובישיבת עץ חיים, וגדל בתורה. במשך שנות לימודיו הוא התעניין במתימטיקה, ולמד אותה מתוך ספרים שמצא, אותם חיברו כמה מרבותינו האחרונים, בהם הספר 'איל משולש' שחיבר הגאון מווילנה. לימים הוא יעשה במקצוע זה שימוש חשוב לצורך ישוב הארץ, כפי שנספר להלן.

אחר כמה שנים חזר ישראל לבית הוריו. הם התגוררו אז בשכונה החלוצית החדשה נווה שלום, שהוקמה בשנת תר"ן על ידי ר' זרח ברנט וקומץ הגיבורים אשר עמו. מבאר המים שחפר האבא, ר' אליהו, שתו רבים מבני השכונה במשך שנים רבות. בנו ישראל המשיך ללמוד תורה, והתקרב לרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, שהתגורר אף הוא בשכונה זו.

ביום י"ד בסיוון תרס"ז נערך כינוס מיוחד ב'תחכמוני' לזכר הרב נפתלי הרץ הלוי, לרגל היארצייט שלו. "נאם המורה המצויין הרב ר' ישראל וינשטין, וידבר דברים חמים על דבר רבינו", נכתב בעיתון 'חבצלת':

"בנים יקרים, היודעים אתם כי ביום הזה נפטר הרה"ג רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, ואדוננו מורנו הרה"ג החסיד והמקובל רבי נפתלי הרץ, וכמו התלמיד הראשון היה האחד שהפיץ את רוח רבו ברוסיה, בהקימו את ישיבת וולוז'ין… ויצאו ממנה גדולי הדור… וכמו [כן] הוא הפיח רוח חיים בתלמידיו להחיות את הארץ והם הם היו הראשונים בישוב ומהם נתרחב אחר כך הישוב בירושלים, כן היה רבינו הרנ"ה ז"ל אחד מתלמידי הגר"א זצ"ל בתורת הנסתר. יותר ממאה שנה שהיא הייתה מונחת בקרן זווית ואין מי שישגיח בה עד שקם רבינו הרנ"ה ואסף וליקט את תורתו של רבינו הגר"א והאיר והעיר עליה באור שכלו הבהיר והזך. [ובמקביל הניח הרנ"ה את] הבסיס הראשון בישובה של יפו, אין בית חסד טוב שלא ייסד רבינו או שלא נטל חל בו, עשה בכל כוחו לטובת היהדות בישוב החדש".

לימים יספר ר' ישראל:

"ואני אינני ראוי אמנם להיקרא תלמיד מובהק, אבל הרבה הרבה קיבלתי ממנו. הרבה פעל עליי, בכל פעם שהייתי מבקרו קיבלתי ממנו דברים טובים. אתם תלמידיי תוכלו להחשב כתלמידיו, שהמעט שקיבלתי ממנו חפץ אני להשריש בקרבכם…".

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את חיה באביל הורביץ. הם עברו לגור בירושלים, לתקופה של שלוש שנים, ור' ישראל המשיך ללמוד תורה בישיבות הגדולות בירושלים. בשלב מסוים הוא קיבל הזמנה מאת קהילת יפו לכהן כמורה בת"ת שערי תורה, המוסד החינוכי היחיד שפעל אז בעיר, בשכונת נווה שלום. הוא לימד שם תורה, נ"ך, תלמוד, וכמובן – חשבון והנדסה, מקצועות שהיו אהובים עליו.

בית הספר הדתי הראשון

באותן שנים פעלה ביפו אגודת סתרים 'אחווה', שסיפרנו עליה בשבועות האחרונים. בשנת תרס"ה הקימו חברי האגודה מוסד חינוכי חדש, ושמו 'חדר אחווה', שאחר כך השתנה שמו ל'תחכמוני'. היה זה בית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, ממנו צמחה כל מערכת החינוך הדתית הקיימת כיום.

אחד משלושה חברי 'ועד הפועל' של אגודת אחווה ביפו, היה ר' ישראל ויינשטיין. הוא השתתף בהקמת ה'תחכמוני', וכיהן בו כמורה.

הקמת 'אחוזת בית'

בית הספר 'תחכמוני' הוא רק אחד מהמפעלים שהקימו חברי 'אחווה'. בשנת תרס"ט. כשהוקמה 'אחוזת בית' (יסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה), הצטרפו להקמה חמישה מהפעילים הבולטים של 'אחווה', ובהם ר' ישראל ויינשטיין. זה לא היה במקרה; אחווה הייתה מעורה כמעט בכל פרויקט ציבורי שנעשה ביפו ובסביבתה. כמה שנים קודם לכן, כשהוקמה 'נוה צדק' – השכונה הראשונה מחוץ לחומת יפו, בלטו אנשי אחווה בין המייסדים. הם הקימו בצד השכונה את רחוב ("שכונת") אחווה, בה התגוררו.

אמנם באופן רשמי פעלה 'אחווה' רק לעזרה הדדית בין החברים, דבר חשוב כשלעצמו, אך למעשה היא עסקה בהקמת פרויקטים חברתיים ולאומיים חשובים, בצורה חשאית מאוד, באופן שלא יהיה ניכר שהיא זו שעומדת מאחוריהם.

מכיוון שר' ישראל היה בקי בחשבון ונודע ביושרו, היו מוסרים לו בעלי הבתים והבנאים את שרטוטי ותוכניות הבתים כדי שיחשב את כמויות החומרים הדרושים לבניין ואת הכספים שיש לשלם עבורם. "כמה וכמה בתים בגרעין הראשון של העיר תל-אביב נבנו לפי הדרכתו הטכנית", סיפר תדהר. ויינשטיין התגלה אז כמהנדס-חובב מוצלח, ותרם בכך לבניין בתי הראשונים של העיר העברית הראשונה.

אחוזה משפחתית

ר' ישראל לא הסתפק בהצטרפותו לאחוזת בית. הוא סחף אחריו עוד כמה מבני משפחתו להקמת השכונה החדשה. הוא רכש בה חלקות עבורו ועבור אחיו הבכור ר' נחום ויינשטיין. בהגרלת הצדפים ההיסטורית, על חוף הים, נפלו בגורל האחים שני מגרשים (לימים – הם נכללו ברחוב לילינבלום). בהתייעצות משפחתית הוחלט על ידי הוויינשטיינים לחלק כל מגרש לשני חצאים שווים, ועליהם הוקמו ארבע דירות זהות עבור אבי המשפחה ר' אליהו, הבן ר' נחום, הבת שושנה רייזל (ויינשטיין) ובעלה משה רסקין, וכמובן למשפחתו של ר' ישראל עצמו.

כפי שסיפרתי כאן בעבר, רגילים לומר כי שישים אנשים ייסדו את תל אביב. אבל בתוך השישים הללו היו כמה 'חמולות'. כך גם הוויינשטיינים תופסים שלוש מקומות ברשימת ההיסטורית של המייסדים (האבא, ר' אליהו, לא נכלל ברשימה זו).

אגב, לאחר הקמת אחוזת בית, נוצרה תופעה של נישואין בתוך קהילת המייסדים. חוקר תולדותיה של תל אביב, אילן שחורי, העיר על העובדה "שבקרב ראשוני אחוזת בית ותל אביב וגם בקרב המשפחות היהודיות הראשונות של נווה צדק ויפו, רבו מאוד קשרי הנישואין ויצרו שושלות מורכבות ומפותלות, שחיברו הכל מכל", והוכיח זאת בסיפוריהם של כמה ממשפחות המייסדים שהתחתנו זו בזו.

ר' נחום ויינשטיין

מי שהביא את הכסף לרכישת המגרשים עבור בני המשפחה, היה האח ר' נחום וינשטיין. נחום היה המוהל המיתולוגי של תל אביב. במשך 45 שנה ומעלה הכניס בבריתו של אברהם אבינו קרוב ל-27 אלף ילדים יהודים, וביניהם גם שלשה דורות רצופים: אבות, בניהם ונכדיהם, ביפו, בתל-אביב, ברמת-גן, בבני-ברק, במושבות הדרום ועד עזה.

פעמים רבות קרה, שראש העיר מאיר דיזנגוף , שהוזמן לברית-מילה אצל ידידים, היה מוכרח לחכות במשך שעות עד שהמוהל ר' נחום הספיק להגיע מרוב עבודה. אף הבטיח לו, כי לכשיגיע למספר 20 אלף גמולים על-ידיו חתן לו העירית מכונית פרטית, כדי לחסוך ממנו את הפסד הזמן שבהליכות הרבות. למספר זה הגיע ר' נחום אחרי שדיזינגוף כבר לא היה בין החיים…

פתח תקווה

ר' ישראל ויינשטיין עבד כמורה בתחכמוני, ושמו הטוב התפרסם. הוא הוזמן ללמד בבית-הספר "נצח ישראל" בפתח-תקוה. בשנת תר"ע (1910) עברו ר' ישראל ומשפחתו למושבה ולימד שם (גמרא וגם חשבון) עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לאחר סיום המלחמה חזר ר' ישראל ליפו והמשיך ללמד בת"ת שערי תורה, עד לפטירתו.

הוא התפרנס כל ימי חייו ממשכורתו הדלה ביושר ובכבוד. הוא נהג לחסוך כסף לרכישת קרקעות, ובמשך השנים קנה, בתשלומים חודשיים קטנים, מגרשים במקומות שונים בארץ, בין היתר בשכונת בית וגן שמדרום ליפו, כיום העיר בת ים, שהוקמה על ידי אנשי 'המזרחי' ובהם חבריו באגודת אחווה. הוא נמנה על מייסדי בנק קופת עם, בנק הלוואה וחיסכון, ועוד.

דוד תדהר כתב כי הוא היה "חבר פעיל במוסדות סוציאליים וקואופרטיביים ובאגודות לרכישת קרקעות להרחבת הישוב בסביבות יפו ותל-אביב".

חרדי לאומי

במינוח של אותם ימים ר' ישראל ויינשטיין היה נקרא 'חרדי', וגם מראהו היה כזה, עטור בזקן מכובד וחובש מגבעת. בכתבות שפורסמו בעיתונות החרדית בשנים האחרונות הוא הוצג כהוכחה לכך שגם חרדים השתתפו בבניית העיר העברית הראשונה. את העובדה שהוא היה ממקימי ה'תחכמוני' ושימש בו כמורה לחשבון הבליעו, וכך גם פרטים נוספים מחייו. למעשה, הוא היה דתי לאומי, או כפי שהגדירו דוד תדהר ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו': "ציוני ותיק".

את בניו ובנותיו גידל ישראל ויינשטיין על הרעיון הלאומי שהיה יקר לו. מעשיו של ויינשטיין מעידים על השקפותיו הלאומיות: את בנו נפתלי הרצל (שנקרא כנראה גם על שם המנהיג הציוני) הוא שלח לחו"ל להשתלם בלימודיו כמהנדס בניין. כאשר נפטרה בתו הצעירה (שעבדה כגננת בפ"ת), בשנת 1912, נכתב בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה: "רושם מעציב עשתה במושבתנו מות בת ישראל וינשטין בת שבע עשרה שנה, שהיתה עבריה טובה ולאומית נלהבת".

האגודה השיתופית הראשונה

מהיכן נבעה אהבת הארץ אצל בני משפחת ויינשטיין, ומה מקור המרץ החלוצי לפעול למען ישובה ובניינה?

בשנת תרל"ג עולה ארצה יהודי מבוגר כבן שישים, ושמו רבי יעקב מקאמניץ. בדרכו לכאן הוא עובר בדרכים מסובכות ובהפלגה בספינת מפרש בים סוער. אחרי מסע החתחתים הגיע ארצה והתיישב בירושלים, למד תורה והתפרנס מיגיע כפיו. עוד מצעירותו הוא עסק בעבודת האדמה, ועתה, בארץ הקודש, החליט להירתם לנצל את ניסיונו, להפריח את שממותיה של הארץ ולבנות בה בתים.

ר' יעקב מקאמניץ

כאשר נודע לו על נסיונות לרכישת אדמות פתח תקוה בסביבות יריחו, בניהולו של ר' יואל משה סלומון, נרתם ר' יעקב מקאמניץ לפעילות. בסופו של דבר התבטלה קנית האדמה שם בגלל סירוב הממשלה למכור קרקע ליהודים שהם נתינים זרים. אולם ר' יעקב, כמו יתר החברים, לא אמרו נואש. כשנקנה השטח הראשון (אדמת קסאר) ליסוד פתח-תקוה, בשנת תרל"ח, ר' יעקב התייצב שוב. הפעם נדרש סכום כסף מכובד כדי לרכוש אדמה ולהקים עליה בית, והפרוטה לא מצויה בכיסו של ר' יעקב. במצב דומה נמצאו גם שלושה מחבריו בירושלים: ר' אליהו גודל, ר' חיים שמעוני, ור' מנחם וואלפערט.

ניגשו ארבעתם אל הרב יחיאל מיכל פינס וביקשו את עזרתו. הוא נתן להם רעיון מעולה: בין רוכשי הקרקע בפ"ת היו יהודים אמידים, שקנו קרקעות אך לא יכלו לחיות בהן. חלק מהרוכשים חיו בכלל בחוץ-לארץ, אך ביקשו לתמוך מרחוק בכיבוש השממה. הם מסרו את ניהול ענייניהם בארץ לידיו של הרב פינס שימצא אנשים ראויים לעיבוד אדמתם.

כששמע הרב פינס את בקשתם של הארבעה, ובהם ר' יעקב מקאמניץ, העלה בפניהם הצעה לעבד את האדמות שנרכשו על ידי שמואל סידני מלונדון, אחיינו של הגביר הנודע שמואל מונטאגו, ובתנאי שיעבדו החברים על פי היסודות השיתופיים (עשרים שנה לפני שנולדה דגניה "אם הקבוצות"). אחרי דיון החליטו לקבל את ההצעה והקימו אגודה שנקראה על שמם "אגודת שבת אחים" (ראשי תיבות: אליהו, חיים, יעקב, מנחם – חברי האגודה). הרב פינס חיבר לאגודה תקנון בשם "ספר הברית" שכלל מספר תקנות. אליהו גודאל שימש גם כשומר, חמוש באקדח.

פתחתי את עיתוני התקופה וחיפשתי הדים לאגודה זו, שהייתה ראשונה מסוגה בארץ. מצאתי כי סיפור הקמת האגודה, וכל תקנותיה המיוחדות, פורסמו באותם ימים בעיתון 'הלבנון'. כך התפרסם סיפורם של ארבעה יהודים אלמונים מהקולוניה הזעירה פ"ת, ברחבי יהדות אירופה.

ארבעת החברים התיישבו ליד הירקון. ר' יעקב בנה למשפחתו בית, רכש מעט צאן ובקר ורעה בעצמו את עדרו במרעה הדשן שליד הנהר. אך בגלל הקדחת, שתקפה קשה גם אותו בין שאר המתנחלים, הוכרח גם הוא כמוהם לעזוב את המקום ולחזור לירושלים. הוא עבד למחייתו כמלמד בת"ת.

את מעט המידע על ר' יעקב, שהבאתי כאן, מצאתי בכמה ספרים, ובהם הקונטרס 'זכרון לחובים ראשונים' מאת ר' פנחס גרייבסקי. בספרים אלו אין מידע מה עלה בגורל משפחתו של ר' יעקב, ומי הם צאצאיו. חיפוש בגוגל אחר ר' יעקב מקאמניץ – לא מעלה דבר. הצטערתי כי אבד זכרו ופעלו של החלוץ היקר הזה.

צמח האדמה

החלטתי לחפש מידע על אגודת 'שבת אחים', שבה היה חבר ר' יעקב. מצאתי שבאתר הארכיון לתולדות פתח תקווה, מופיע הסיפור של אגודה זו בהרחבה, בתוספת שתי עובדות מעניינות.

האחת – לר' יעקב מקאמניץ קראו: יעקב צמח. שמו הקודם היה: ויינשטיין. פירוש השם ויינשטיין הוא יין אבן (ואכן הוא עסק בהכנת יין), כלומר 'צמח' אינו תרגום של שמו, אלא תואר שהוא בחר לעצמו, כנראה כדי לבטא את אהבתו לצמחי אדמתה של ארץ הקודש.

העובדה השניה – אחרי שהתפרקה אגודת 'שבת אחים', וחבריה שבו לירושלים, הוקמה פתח תקווה מחדש, ו"יעקב צמח חזר לגור במושבה" (עובדה זו, שכתובה גם בספרים נוספים, צריכה עוד להתאמת).

את הפרטים הללו גיליתי בתחילת השבוע. ניגשתי אפוא לגוגל, והקלדתי את השם "יעקב צמח ויינשטיין". והנה הגעתי ל'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', ואני רואה לשמחתי ולהפתעתי שיש ערך שלם על אותו יהודי יקר.

המחבר, דוד תדהר, מספר על קורותיו ותלאותיו של ר' יעקב צמח מקאמניץ, בייחוד בתקופת ניסיונות ההתנחלות בפתח תקווה. את התיאור הוא חותם בכך שבערוב ימיו "נתקבל למושב זקנים בירושלים ושם נפטר ביום כ"ב אייר תרס"ו". גם תדהר לא מספק לנו מידע האם ר' יעקב צמח הותיר אחריו צאצאים בארץ.

אבי המשפחה

השם המקורי של ר' יעקב – ויינשטיין, הדליק אצלי נורה אדומה. האם יתכן שיש איזשהו קשר בין החלוץ הפתח תקוואי לבין מייסדי הישוב היהודי ביפו ומקימי תל אביב? דפדפתי אחורה באנציקלופדיה, והגעתי לערך על ר' אליהו ויינשטיין, מאבות קהילת יפו, והנה כתוב שם כך: "נולד בקאמניץ דליטא, בשנת תר"ך, לאביו ר' יעקב צמח, מראשוני חובבי ציון במקומו"!

וכך מתבהרת התמונה: ר' יעקב ויינשטיין (צמח) מקאמניץ, ממייסדי פתח תקווה, הוא ראש משפחת וויינשטיין היפואית. הוא אביו של ר' אליהו, ממייסדי הקהילה ביפו, מפורצי "חומות" העיר ומייסדי נווה שלום, וסבו של ר' ישראל ויינשטיין ממייסדי תל אביב. לפנינו אם כן שלוש דורות של נחשונים, גיבורי רוח וגדולי מעש. רוח חלוצית עברה בדנ"א של המשפחה, ומקורה הוא בסבא הדגול ר' יעקב שעלה ארצה בראשית הישוב.

ר' יעקב צמח התמסר לרעיון הקמת פ"ת, אם המושבות, כשארץ ישראל הייתה ריקה לחלוטין (מלבד ארבעת ערי הקודש). כאשר הוא נאלץ לעזוב את המושבה ולחזור לירושלים, יחד עם אשתו, בנו הצעיר ר' אליהו ובתו רבקה, הוא מותיר אחריו במושבה את שני בניו המבוגרים, ר' שלמה ור' שמחה, והם נאחזו בה במסירות נפש, והיו ממייסדי פתח תקווה בתקופה השניה, בשנות התר"מ. יתכן אפוא שהוא היה מגיע לבקרם, ומכאן צמחה הטענה שהוא התגורר במושבה בשנותיו האחרונות. על כל פנים, המורשת שלו הייתה ברורה. נכדיו וניניו הלכו בדרכו בהקמת וביסוס הישוב בארץ.

לסיום אוסיף כי תדהר מספר על ר' יעקב צמח (משום מה לא בערך שהקדיש לו, אלא בערך על בנו) כי הוא היה קשור לחוג שנקרא 'בני יעקב' בקאמניץ, הושפע מהם, והחליט לעלות ארצה עם כל בני ביתו. לצערי לא מצאתי פרטים על חוג מסקרן זה, ומי עמד בראשו. אם נגלה זאת, נבין מהיכן נבעה הדחיפה הראשונה של משפחת ויינשטיין אל הארץ, משפחה שבניה נטלו חלק נכבד מאוד בתחיית הישוב.

הפוסט שלושה דורות של נחשונים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מייסד הקבוצה היה בחור בשם שמריהו הכהן מרגליות. בזכרונות שכתב לימים על פעילות הקבוצה, הוא הגדיר אותה בתור "המחתרת העברית הראשונה בירושלים", והסביר: "פעלנו במחתרת למען תחיה דתית לאומית, למען החייאת השפה העברי, למען התיישבות חקלאית בארץ ישראל ולמען הבטחת תעסוקה ופרנסה בכבוד לבני הישיבות" (מתוך מאמרו 'תנועה ציונית מזרחית', 'גוילין', כרך כה).

"היה זה הניסיון הראשון לארגן בני הישיבות, להעלותם על פסים של חיים פרודוקטיביים, תוך שילוב של לימוד התורה וקיום המצוות עם השכלה כללית ועמל כפיים", הוסיף מרגליות. "היתה זו מחתרת שפניה כלפי פנים. בגלוי לא יכולנו לפעול. או ואבוי היה לנו אילו נודע לאבותינו ולמלמדינו דבר קיום אגודתנו. לגלי עצמות היו הופכים אותנו. היינו נאצלים לעשות את אשר עשינו במחשכים ובחדרי חדרים, ולהכניס בסודנו רק את המעולים מבין חברינו".

כדי להבין זאת, צריך לזכור את ההווי הירושלמי דאז. המצב הכלכלי של רוב המשפחות היה רע למדי. בעלי מלאכה היו מעטים, בתי חרושת לא היו מצויים כלל. שלטה אז שיטת ה'חלוקה' של הכוללים בלבד. משפחותיהם של האברכים בני הישיבות רעבו ללחם, פשוטו כמשמעו.

מצב החינוך אף הוא היה בשפל המדרגה. תלמודי התורה והישיבות עסקו בלימודי קודש בלבד, והיה אסור אפילו להזכיר לימודי חול או הקניית מקצוע. ואם אין קמח, אמרו חז"ל, גם אין תורה.

שני דברים הלהיבו אז את לב הנערים שומרי המצוות בירושלים. הראשון, היה 'מלחמת השפות', והמאבק למען השלטת השפה העברית ברחוב. נוסף לכך התקיימו תהלוכות מפוארות של אגודת 'מכבי' בחוצות העיר. "ראינו את המכבים הצעירים הצועדים בגאון, ולבותינו פעמו בחוזקה", ציין מרגליות.

"בקיץ תרע"ג התאספנו לאספה חשאית במקום סתר. כשלושים בחורים היינו שם, מישיבות 'עץ חיים' ו'תורת חיים' שבעיר העתיקה, מישיבת מאה שערים ומישיבות נוספות. "עד מתי אנו מחשים? עד מתי נהיה לבוז?", נשמעו קולות החברים. "בואו ונתארגן, ניקח את גורלנו בידינו". בו במקום הוחלט לשגר משלחת אל ראשי המכבי ולהציע להם להקים סניף מיוחד של בני הישיבות לייסד הסתדרות המכבי".

הסניף הוקם באולם בית הספר 'למל', שם התעמלו הבחורים וחיזקו את גופם. תשעה חודשים התקיים הסניף, עד שהשמועה הגיעה להורים, שנחרדו לגורל בניהם. הם הקימו קול זעקה, והבחורים נאלצו להתפזר. או אז החליטו הצעירים לשנות את השיטה: "לא נחליף את הישיבה במוסד של חול, אלא נכניס אותו לתוך הישיבה. בישיבה נישאר, לא נלך ל'למל' ולמכבי, אבל נלמד עברית, נשכיל בלימודי חול, נלמד מקצוע, נעשה התעמלות ונתאמן בספורט, אלא שאת כל הדברים הללו נעשה במקומות ניטראליים, בהם סכנת האפיקורסות אינה נשקפת לנו שם".

הדרכתו של ר' דוד ילין

הלכו הצעירים אל ר' דוד ילין, ממנהיגי הישוב, לבקש את עזרתו והדרכתו. "הוא היה הרוח החיה בחיי התרבות של ירושלים בימים ההם. ידענו שהוא דתי, נאמן לתורה ולמצוות, בא להתפלל פעמיים ביום לבית הכנסת שב'חורבה'". הצעירים מצאו אצלו אוזן קשבת, והוא נאות לעזור להם. "רק תנאי התנה ר' דוד ילין: "ללמוד לימודי חול – כן, אך חלילה להתפקר, בל נגזוז את פאותינו, ובל נשנה את מלבושנו המסורתי. עלינו להמשיך בלימודינו בישיבות, להתלבש כבני הישיבות, לדקדק בתפילה ובמצוות, ורק בשעות אחר הצהרים נתכנס לת"ת של הספרדים בעיר העתיקה, בסמטה שמאחורי בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי, ושם יופיעו מורים שילמדו אותנו את החכמות". הבולט מבין המורים שנשלחו, היה פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין.

המורים הקפידו לשמור על הסוד של הקבוצה המחתרתית, ועשו את מלאכתם בקודש בדביקות ובמסירות רבה. אחד מחברי 'המכבי', דוד כהן (לימים מעובדי הסוכנות ועיריית ת"א), נבחר להיות מדריך הספורט של הצעירים הירושלמים. "הוא השקיע מאמצים עצומים כדי לחלץ את עצמותינו", סיפר מרגליות.

את משחקי הכדורגל היו מקיימים במגרש ריק ורחב ידיים שמאחורי בתי הבוכרים. בנוסף למדו הצעירים מלאכה, וחלקם הוכשרו להיות רואי חשבון. היו גם תוכנית על התיישבות חקלאית.

במנשר שעבר אז מיד ליד נכתב כי "אגודת צעירי הישיבות דוגלת בשם התורה ובשם התחיה הלאומית. אגודתנו היא דתית לאומית, וכל פעולותיה בהתאם לדת. אגודתנו תשאף לכך שהמושג 'בן ישיבה' יהיה שם נרדף לכל הטוב, המועיל והיפה בעמנו ובעירנו. נטפח לימודים עבריים ומדעים כלליים, נלמד את חברינו את שפת הארץ (ערבית) ולפחות שפה אירופית אחת. נארגן טיולים והרצאות ושיעורים להתעמלות, נפתח ספריה ונפיץ חכמה ודעת".

ההתעמלות של צעירי ישראל

כמה מחברי האגודה היו מהמשפחות המיוחסות ביותר בישוב הישן. ביניהם היה יעקב לנדא, נינו של הגאון מוילנה ומי שלימים עסק בהוצאת כתביו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לחם לנדא בשורות הגדוד העברי, ועל מצבתו נכתב כי הוא היה "איש רב פעלים".

ההתעוררות לחיזוק הגוף ולעיסוק בספורט פעמה אפוא גם בקרב החרדים והדתיים. באותה תקופה כתב הראי"ה קוק את דבריו המפורסמים: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל". גם בישיבתו של הרב קוק ביפו, דאג הרב שהבחורים יקפידו על חיזוק הגוף ותרגילי התעמלות, דבר שנחשב כחידוש גדול בקרב הישיבות. בין היתר כתב הרב במצע החינוכי של ישיבתו: "יהודים בריאים ומוצקים נדרשים לנו מאוד מאוד על אדמת הקודש". דוד תדהר, מבאי ביתו של הרב קוק ומראשי 'המכבי' ביפו, סיפר לימים כי היו כמה מבני ישיבתו של הרב קוק שנמשכו גם לפעילות 'המכבי', "וההתעמלות המכבית הועילה להם ליישר גבם לזקוף קומתם, מהם היו לימים מטובי המתעמלים".

התצלום היחיד ששרד

ככל הנראה המסמך היחיד ששרד מקבוצה סודית זו, הנו התצלום הנראה לפניכם, בו נראים חברי האגודה לבושים במדים מיוחדים, ולראשם חבוש תרבוש תורכי אדום. לצד השלט "אגודת צעירי הישיבות, ירושלם", מונח כדורגל, בו שיחקו. עד כמה שזה נשמע מוזר, באותם ימים היה משחק הכדורגל נחשב בארץ כחידוש של ממש, והצעירים בתמונה למדו אז לראשונה לשחק בו.

תצלום יחידאי זה נדפס בכמה עותקים באותם ימים, וכנראה חולק לחברי הקבוצה בלבד. את אחד מהעותקים העניקו הצעירים למדריך הספורט שלהם, דוד כהן, חבר המכבי, הנראה מימין. בגב התצלום הם כתבו כך:

"בעז"ה בחודש אלול תרע"ד ירושלים.

מורנו החביב מר ד. כהן:

יחד עם תודתנו העמוקה היוצאת מקרב לבנו על עמלך הרב אשר הקדשת לאגודתנו, הננו מגישים לך את תמונתנו של קבוצת המעמלים מאגודתנו אשר עמלת בשכלולה.

מאתנו חברי ועד אגודת "צעירי-הישיבות" בירושלים, המוקירים ומכבדים אותך בכל לבם ונפשם.

יושב ראש: שמריהו כהן מרגליות.

עזריאל ליב בלומנטהל

יוסף ברגר".

על הגלויה מופיעה חותמת רשמית של האגודה. מן הסתם לא הרבו להשתמש בה, מפאת הסודיות.

אגב: אירוני הדבר שעל הגלויה הודבקה תווית (בול) של… אגודת ישראל! ואכן תנועה זו התבססה בארץ באותם שנים, ורבים הצטרפו אליה, כולל חרדים לאומיים, כך שחברי הקבוצה לא הרגישו בכך סתירה לפעילותם.

אחריתה של הקבוצה

כארבע שנים התקיימה האגודה. בסוף שנת תרע"ו, כאשר מלחמת העולם הראשונה הגיעה לשיאה, התפזרה האגודה. חלק מחבריה גוייסו לצבא התורכי, אחרים עזבו את הארץ והתנדבו לגדוד העברי של ז'בוטינסקי. אחרים גלו לארה"ב, וקבעו את מקומם שם עד יעבור זעם.

"אחרי מלחמת העולם חזרנו ארצה", כתב מרגליות. "שוב לא היה עוד צורך באגודה כאגודתנו. קם המפעל הציוני וההתיישבות העובדת, קמה רשת החינוך ומפעלי החרושת והמלאכה, קמה לבסוף מדינת ישראל וכל אשר בה. אף בחורי הישיבות אינם זקוקים לנו עוד. הם אינם זקוקים לרדת למחתרת; הם לומדים מדעים כלליים בישיבות תיכוניות, הם לומדים מלאכה ומשתלבים יפה בכל מערכת החיים התוססת של המדינה הנבנית. הגרעין שזרענו נתן פרי. מלחמתנו לא היתה לשווא, ואלמלא מאבקנו אז, ספק אם היינו מגיעים עד הלום".

בשולי הדברים הוסיף מרגליות: "מבין חברי האגודה קם (בשנות העשרים) ארגון 'המזרחי הצעיר'", שלימים הסתפח ל'מזרחי'.

בראשית שנת תש"ח חזר ארצה שמריהו מרגליות, ומאז עסק בפעילות ציבורית ענפה, במסגרת תנועת המזרחי ומשרד הדתות.

הפוסט האגודה הסודית של בני הישיבות בירושלים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).