בחצר רוז'ין

כשהצדיק רבי ישראל מרוז'ין היה בעצבות, היה מבקש מאת אחד מחסידיו הקרובים, רבי ישעיה, שינעים בזמירות ובניגונים.

סיפורי מופת היו מסופרים על כח תפילותיו וזמירותיו של רבי ישעיה'לה. כשנפטר, המשיך בעבודתו חתנו רבי יוסל ריז'ינר, שהיה תלמיד חכם. במשך ארבעים שנה היה רבי יוסל שליח־ציבור בימים נוראים, בקלויז של הרבי מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן הראשון, בנו הרבי מרוז'ין.

לא רק את החזנות והזמרה ירש רבי יוסל מחותנו, כי אם גם את אמונתו הכבירה, ומשום כך השפיעה תפילתו כל כך על שומעיה והייתה מעלה אותם למדרגת 'התפשטות הגשמיות'.
וזכות תפילותיו הטהורות זו עמדה לו לרבי יוסל גם בהשתוקקותו לארץ ישראל, שלא נחלשה מהתנגדויות שונות שהיו אז לרעיון ישוב הארץ.

מוישל'ה ברסקי עולה לדגניה

לרבי יוסל היה נכד, שנקרא מויש'לה ברסקי. בעיירה סקווירא נולד ושם חונך ב'חדר' לתורה ומצוות. מהוריו וסבו ירש את אהבת ארץ ישראל.

בהגיעו לגיל שמונה עשרה, עלה משה לארץ ישראל, ביוזמתו וברצון אביו, כחלוץ לפני המשפחה.

הוא התיישב בדגניה, על גדות הירדן והכינרת, והתדבק בקדושת עבודת אדמת ארץ ישראל.

תוך זמן קצר יצר קשר הדוק עם החברים בדגניה, אף כי חי ביניהם רק שמונה חודשים. באותם ימים לא היה רופא בדגניה, גם לא חובשת. במנחמיה הסמוכה היו מרפאה מסודרת ובית מרקחת, ומשה יצא לשם כדי להביא תרופה לחולה שמואל דיין. בדרך תקפו אותו ערבים ורצחו אותו.

משה ברסקי היה הקרבן הראשון של דגניה, וקברו – הקבר הראשון בבית הקברות.

(אגב: שנתיים אחר כך נולד בן בכור לשמואל דיין, והוא קרא לו 'משה' על שם מי שקיפח את חייו למענו. לימים היה משה דיין שר הביטחון בממשלת ישראל).

רבי יוסל, סבו של משה ברסקי, עדיין היה בחיים. הוא כתב אז לאנשי דגניה:

"בימי החשמונאים כשאח אחד נפל – הגבירו האחרים את מאמציהם עוד יותר…".

"לא יפול רוחכם להיסוג אחור!"

ר' נפתלי הרץ ברסקי, אביו של משה הי"ד, הפך מאז לסמל ו"אבא רוחני" של ההורים השכולים שאבדו את בניהם על הגנת הארץ. הוא כתב אז מכתב לחברים בדגניה:

"סקווירא, יום ז' חנוכה תרע"ד
חברים נכבדים – קבוצת דגניה!
קיבלתי את מכתבכם שנכתב בדמע ודם. ראיתי בו דברי אמת שיוצאים מקרב לבות אוהבים… שבר גדול הושברנו.
אך מאמין אנוכי שלא יפול רוחכם להיסוג אחור, חלילה. אדרבה! מקווה אני שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו לפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו ובתוככם הקריב בני את נפשו ודמו.
איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עבדו במרץ ובתקוה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה.
הרץ ברסקי".

ההדים שחולל המכתב

מכתב זה נדפס אז באותם ימים בעיתון 'הפועל-הצעיר'. מערכת העיתון הוסיפה הערה מתחתיו:

"החבר שמסר לנו את המכתב הזה מוסיף את המלים הנאמנות האלה: "עם הורים כאלה בישראל, עוד לא אבדה תקותנו. בא אחיו הצעיר של משה, יפה ורענן כמוהו, חרוץ ומסור לעבודה בכל נפשו. לעוז רוח כזה – לשלוח את הבן השני למקום שנפל חלל הבן הראשון – זוכים רק אנשים בעלי נשמה שלמה ויפה".

יוסף ברץ ממייסדי דגניה, התבטא אז: "מכתב האב הרעיד את לבותינו והוסיף לכולנו אומץ ואמונה אמרנו: אם עוד הורים כאלה בישראל, מה נתאבל ומה נתייאש".

המכתב ריגש מאוד את קוראיו באותם ימים. הוא הוקרא בקונגרס הציוני ה- 11 שהתכנס בווינה ועשה רושם רב על מאות השומעים. ד"ר חיים ויצמן התבטא באסיפה ציונית בפריז, כי ר' נפתלי הירץ ברסקי הוא "הציוני הפוליטי הגדול ביותר אחרי הרצל".

עשרות צעירים עלו לארץ מתוך התעוררות חלוצית והקרבה זו של ר' הירץ ברסקי.

לוי שקולניק (לימים לו אשכול – ראש הממשלה) עלה ארצה זמן קצר לאחר מכן, והתבטא כי המכתב היה אחד המניעים לעלייתו.

בשנים הבאות עלו ארצה הוריו ואחיו של משה. האמא, טובה גיטל ברסקי, עלתה כבר בשנת 1914, פחות משנה אחרי מות בנה.

הפוסט הבחור החסידי שהגיע לדגניה והיה משומריה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אברהם-יוסף מתואר כחלוץ צעיר המסור לעבודתו, חבר טוב ועליז בעל נפש יקרה, שהיה מרבה לשיר ולרקוד. הוא היה יוקד באש פנימית, נסחף בהתלהבות חסידית, פורץ לו דרך בין חבריו, מרקד ומפזם את ניגונו…

באחת משיחותיו עם חבריו הסביר את שמחתו על השמירה במושבה הקטנה: "אין זה מצב עלוב, אלא עמדה שכולה כבוד והדר וגבורה. כי מה טעם יש לשמירה בהיותנו פה רבבות, בשעה שהכלל ישמור על היחיד? אדרבה, רק עתה, אין אנו מרגישים שעמום בבדידותנו, ואין אנו חשים כל פחד בלִבנו, כי בשומרי פה על הקומץ הדל והעלוב הזה של בתים וחצרות, הרי זה כאילו שמרתי על כל ארץ ישראל".

בלילו האחרון בסג'רה, כ"ד באייר תר"ע (2 ביוני 1910), הציעו לו חבריו לישון עד הבוקר לפני המעבר למקומו החדש (כשומר ביבנאל), אך הוא סירב לכך. "אתן בקשיש עוד לילה", אמר. עד חצות רקד עם חבריו באופן יוצא מגדר הרגיל.

באותו לילה הוא נהרג בעת מילוי תפקידו כשומר המושבה סג'רה ונטמן בחלקת השומרים בבית העלמין בכפר גלעדי.

הרב קוק, שהיה אז הרב של יפו והמושבות, הספיד אותו: "הוא היה בן־תורה, מטיפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה". הרב קוק סיפר כי "בעת שידע [בהרל] בבירור כי הוא הולך למות", התבטא "שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל". על כך העיר הרב קוק בהערצה: "למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יענו יחדיו: קדוש".

יהי זכרו ברוך.

הפוסט השומר החסיד מסג'רה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

את מאמרו של רוטשטיין מצאתי בגיליון עיתון ישן-נושן משנת תרפ"ה (1925). המאמר נחתם כך:

"א"ד גורדון לא היה רק יוצר רעיון העבודה בישראל, אלא גם משורר העבודה, ולא רק ממבט היחס המקורי העברי לעבודה, אלא גם מפני שהעבודה משפרת את חייו של האדם. תורתו היא תורת החיים גם של הפרט, אור המאיר לשבילי החיים של כל אחד מישראל ואדם".

לאחר שהוצאתי את הספר, יצרה איתי קשר נורית, נכדתו של רוטשטיין, וכתבה לי את הדברים הבאים:

"סבא אליהו עלה ארצה בשנת 1922, סמוך לאחר פטירתו של א"ד גורדון. לסבא היו שני דמויות מופת, גורדון והאדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה. על שולחן הכתיבה של סבא, שני תמונות של הנ"ל היו יחד במסגרת אחת. סבא הכיר היטב את תורתו של גורדון כמחולל "דת העבודה".

עוד סיפרה לי נורית:

זמן קצר אחר עלייתו לארץ הלך רוטשטיין עם אחד מחבריו ב'קבוצת צבי' בחדרה לקברו של גורדון בדגניה. כיצד הם הגיעו? מחדרה עד עפולה – הלכו ברגל, ומשם נסעו ברכבת העמק עד צמח, ואז צעדו לדגניה הסמוכה.

הפוסט א"ד גורדון והרבי מפשיסחא הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אי אפשר להבין את הרקע הרוחני של אותם ברסלבים ציונים מבלי לדבר על מקומה של "ארץ ישראל" במשנה הברסלבית. בשנת תרע"ב ביקש החוקר אשר בן-ישראל מהרב קוק שיפנה אותו למקורות קבליים העוסקים בשבח ארץ ישראל. בתשובתו, הפנה אותו הרב למספר ספרי קבלה, וכן לספרי החסידות שעסקו בנושא. וכך כתב הרב קוק: "בספרות החסידות הרבה לדבר על דבר ארץ ישראל מוהר"ן מברסלב, בספריו הרבים ושיחותיו".

להיות יהודי? בארץ ישראל!

ואכן ארץ ישראל היא אחד מהיסודות המרכזיים ביותר של תורת רבי נחמן מברסלב. בראש השנה תקס"ה אמר רבי נחמן את הדרשה 'תשעה תיקונין'. אשר עסקה במעלת ארץ ישראל וחשיבות העלייה אליה. "מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יְהוּדִי, דְּהַיְנוּ לֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, אִי אֶפְשָׁר כִּי־אִם עַל־יְדֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", פתח רבי נחמן את דרשתו, והוסיף: "זֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה כְּשֶׁזּוֹכִין לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

אחר שאמר רבי נחמן את הדרשה הזו, הוא שוחח עם תלמידו רבי נתן על אודותיה. וכך סיפר ר' נתן: "שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: מַה כַּוָּנַתְכֶם בַּמֶּה שֶׁאֲמַרְתֶּם שֶׁאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ וְשֶׁזֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה? וְגָעַר בִּי וְעָנָה וְאָמַר: כַּוָּנָתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַזּאת בִּפְשִׁיטוּת עִם אֵלּוּ הַבָּתִּים וְהַדִּירוֹת. כְּלוֹמַר שֶׁכָּל כַּוָּנָתוֹ בַּמֶּה שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּמַעֲלַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כַּוָּנָתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ עַל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הַזּאת שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים לְשָׁם, שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת, יִסַּע לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל". והוסיף רבי נחמן: "כשרוצים לבוא לארץ ישראל צריכים ללכת רגלי, כי ה' יתברך אמר לאברהם "לך לך" – לך דייקא, שצריכים ללכת רגלי ממש כדי לזכות לבוא לארץ".

רבי נחמן הרבה לדבר בשבחה של ארץ ישראל ועל זמרת הארץ, ובבחינת "ברוך אומר ועושה" אף עלה ארצה במסירות נפש בשנת תקנ"ט, ושהה בה תקופה מסוימת. היה זה מעשה יחסית נדיר באותה תקופה – רוב האדמו"רים בתקופתו לא עלו ארצה ולא ביקרו בה.

תמיכה בידי העולים

בקרב חסידי ברסלב מקובלת מסורת שבעל פה מרבי נחמן, שכל יהודי צריך לעלות לארץ ישראל, ואם הוא לא יכול, אז שלכל הפחות יתמוך בידי יהודי העולה ארצה. היו מגדולי חסידי ברסלב שעלו ארצה במסירות נפש, ועסקו בהרחבת הישוב היהודי בארץ, ובייחוד בגליל העליון. בשנת תרפ"ט החלו חסידי ברסלב בארץ ובפולין להשתדל להקים בארץ כפר חקלאי של חסידי ברסלב, הנקרא 'עיר גנים', אולם מסיבות שונות הדבר לא יצא אל הפועל. בזכות ההתעוררות שהיתה אז בין החסידים בחו"ל, עלו באותן שנים עשרות משפחות מפולין ארצה, ובכך ניצלו מהשואה.

גאולה בדרך הטבע

הרב אברהם אלחנן ספקטור זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב, כיהן כראש ישיבת "תורת אמת" בוורשה, ועלה ארצה בשנת תרצ"ו. באחד ממכתביו (שנדפס בספרו 'גנזי אבא', אגרת קעט), גילה את עמדתו ביחס לדיון הותיק על גאולה בדרך הטבע:

"החרדים האגודאים הם בכעס על המזרחיים אשר מכנים את הממשלה בשם 'אתחלתא דגאולה', כל עוד שהממשלה עדיין בידי החופשים, אשר המה הרוב נגד הדתיים. והנה שיטת הרבנים הראשונים, כמו רבי הירש קאלישר ז"ל ורבי אליהו גריידיצר ז"ל לפני יותר ממאה שנה שצווחו ככרוכיא על יישוב ארץ ישראל על טהרת הקודש, ועוררו את כל העולם כולו בכלל, ובפרט לאצילי ולרוזני ישראל כמו למשל לרוטשילד, למונטיפיורי, שיקנו את כל ארץ ישראל מידי הערבים – ועל כל פנים את מקום הר הבית שיוכלו לבנות הבית המקדש ולהקריב קרבנות. והמה כיוונו כפי שאנו רואים עכשיו – שהאומות יתנו ארץ ישראל לישראל, ויהיה מלכות ישראל וכו', טרם ביאת הגואל.

ורבי אליהו גריידיציר זצ"ל שואל לרבי הירש קאלישר הנ"ל: ידידי, הן אמת שאנחנו שנינו יודעים האמת שהגאולה תהיה בדרך הטבע בתחילה, עם השתדלות ואתערותא דלתתא בקניית הארץ ובעבודתה, אבל מה נעשה עם האנשים התמימים יראי ה' שרוצים דוקא משיח פתאומי בדרך ניסים – בבניין ביהמ"ק של אש בלי עובדא גשמית – וכו' וכו'. רבי הירש קאלישר השיב לו: תאמר להם את האמת איך יהיה סדר הגאולה הכל בדרך הטבע, מתחילה גאולת הארץ מידי זרים על ידי רישיון האומות, אחר כך בנין בית המקדש, אח"כ משיח וכל הניסים, בית המקדש של אש יופיע ממרום לתוך בית המקדש הבנוי בידי אדם.

לו היו אז עמנו בני ישראל שומעים להם בוודאי היה הכל נבנה על טהרת הקודש, כל הקיבוצים והמושבות, והיו לשם ולתפארת בישראל, והיה כבר ביאת הגואל, והיו הששת מליונים מישראל מוצלים מאש הכבשונות ותאי הגזים, אבל כיוון שהתנגדו אז לדבריהם ראה השי"ת (ונטל) העניין הנשגב הזה היאות לכשרים כמותם, והתחילה התעוררות הנ"ל על ידי החפשים, כי הוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח ותהיה זכות ארץ ישראל בידם, ומסירת נפשם בעד הצלת ישראל, והצלת הארץ הקדושה תכריע גם אותם לכף זכות".

התחלת הגאולה לפי רבי נחמן

אחד מחשובי חסידי ברסלב, היה רבי אברהם חזן מטולטשין. הוא היה ידיד קרוב של הראי"ה קוק. יחסו האוהד לתנועה הציונית עדיין לא נחקר עד היום כדבעי, וכמובן בספרות החרדית שנכתבה עליו, הועלם יחסו האמיתי לציונות, כמו גם קשריו עם הרב קוק…

סיפר ר' אברהם, כי רבי לוי יצחק מברדיטשוב ז"ל התבטא פעם שזמן הגאולה הוא בשנת תק"ע, ככתוב: תק"ע בשופר גדול לחרותנו. כששמע זאת רבי נחמן, הגיב: "הלא יכולים לומר גם כן: ת'ר'ח'ם'", כלומר שהגאולה תתחיל בשנת תרמ"ח. ואמר ר' אברהם שאמירה זו של רבי נחמן היא מכוונת, "ובוודאי מרומזת איזו פקידה בשנה זו". ומהי אותה פקידה, בעיני ר' אברהם, הגדול שבחסידי ברסלב בתקופתו? "בשנה זו התחיל לפעול בעולם ענין הציונות ליסע לארץ ישראל". במילים אחרות – הציונות המעשית היא הגאולה!

עוד אמר רבי אברהם על הציונים החילונים: "הם כמו הדברים שנותנים דבש אבל צריכים לשמור מעקיצותם", כלומר: מעשיהם הציוניים הנם טובים, אך יש באנשים אלו גם חיסרון ממנו יש להישמר – החילוניות והכפירה. ובהזדמנות אחרת התבטא באופן דומה: "הציונים הם תועים, אבל תועים טוב – לארץ ישראל, והסוף יהיה שיעשו תשובה".

"והיה צועק רבי אברהם: הלא הם (החילונים) אינם אשמים כ"כ כי הם תינוק שנשבה, וכן היה מאוד מלמד זכות על כל ישראל ששם ישראל שנקרא עליו".

מכתב הרב קורמן על כ"ט בנובמבר: "אתחלתא דגאולה"

הרב יצחק מאיר קורמן היה מחשובי חסידי ברסלב, ותרם רבות לפרסום כתבים נדירים של רבי נחמן ותלמידיו. הוא היה קשור לראי"ה קוק, ומשומעי לקחו. בעקבות הכרזת האו"ם על סיום המנדט הבריטי, אשר ניתנה במוצאי שבת, ליל י"ז כסלו תש"ח (כ"ט בנובמבר 1947), כתב הרב קורמן מכתב מרגש אשר את העתקיו שלח לכמה מרבני ירושלים. במכתב ביטא את השמחה העצומה של העם היהודי לרגל ההחלטה על הקמת מדינת ישראל.

"סימן טוב ומזל טוב!", זוהי כותרת המכתב הארוך, בו ביאר הרב קורמן את שייכות הנס ההיסטורי של הכרזת האו"ם לחודש כסלו, תוך הסתמכות על רמזים וצירופים מתוך הספר 'ליקוטי מוהר"ן'. הרב קורמן תיאר את המשמעות האדירה של ההכרזה, וההצלה הרבה הנגרמת ממנה לעם ישראל:

"בשמחה ובחדוות הלב אני זוכה לבוא לחקוק ברכתי לאנשי שם… שאתחלתא דגאולה זו – יתגדל ויתקדש בהכנה רבה לביאת הגאולה השלמה… כי סימנא מלתא הוא שהחודש הזה בו מקיפות הרבה ישועות והצלות לעם ישראל… זכינו לשמוע הבשורה טובה על ידי דבר אשר יספרו בגוים את כבוד ארץ ישראל לעם ישראל…".

בהמשך כתב הרב קורמן: "כל היהודים עושים משתה ושמחה למדינה היהודית בימים ההם בזמן הזה… אנחנו חייבים בקרבן התודה בפינו להודות ולהלל על כל דבר גודל הנס והחסד והישועה של ההשגחה העליונה שנתן בלב ובפי כל השרים הללו, הסכמתם למדינה היהודית לעם ישראל. ומצוה לומר בקול רם ובשמחה עצומה: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו… אחרי קרוב לשתי אלפים שנה מיום חורבן הבית – ברוך ד' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל" (מתוך ספרי 'שני המאורות', על הזיקה של הרב קוק לרבי נחמן מברסלב ותורתו).

חגיגות יום העצמאות

הסופר יוסף הגלילי סיפר על ר' שמואל הורביץ, מגדולי חסידי ברסלב:

"רבי שמואל הראה יחס אוהד למדינה. שמעתיו אומר הלל ביום העצמאות, ולא שם לבו למלעיגים עליו. היה רחוק מרחק רב מאותם החוגים הקנאיים אשר התבצרו והסתננו לבין חוג חסידי ברסלב. היה מאוהדי מרן הרב קוק, ובכל הזדמנות הזכיר ושיבח את מידת אהבת ישראל שהיתה בו, אשר אף הוא זכה להיכלל וליהנות ממידתו זו. בניו שירתו בצה"ל כדבר המובן מאליו".

גם "הסבא", הרב ישראל דב אודסר, חגג ושמח ביום העצמאות. כך כתב במכתבו לידידו הנשיא זלמן שז"ר: "ב"ה, ו' אייר תשכ"ז. לכבוד נשיא ישראל, ליבי ובשרי, מר ז' שזר… עלינו לשוש ולשמוח, לשיר, לרנן ולזמר, להודות ולהלל ולשבח לאדון עולם, על יום העצמאות, יום הניסים ונפלאות גדולות ונוראות, אשר עשה ה' עימנו. נגילה ונשמחה בו, בכל שנה ושנה ובכל יום ובכל שעה, ועל הניסים ועל התשועות ועל הגבורות הנוראות שעושה עימנו. לעיני כל העמים, מעת שזכינו בישועת ה', לכבוש חלקינו ונחלתנו מידי הגזלנים הפראים. ניסים נגלים למעלה מגדר הטבע. אך לעת עתה, הם עדיין מכוסים ומלובשים בגדרי הטבע" ('אבי הנחל' ח"א מכתב צ"א, עמ' 123).

ובמכתב נוסף כתב לו: "ב"ה, יום ה' חג העצמאות העשור תשי"ח, טבריא. לכבוד חמדת לבי מר זלמן שזר הנעים… הריני שולח לו את ברכתי הלבבית לחג העצמאות העשירי. ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה שעשה לנו נסים נגלים לעיני כל העולם, ונסים נסתרים הנעלמים מדעתנו" (שם מכתב ג', עמ' 14).

הפוסט החסידים הציוניים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הפעם אני רוצה לספר על מושבה חשובה שתרמה רבות להתיישבות בארץ, ונשכחה ברבות השנים. היא הוקמה על ידי רב חסידי, וחלוצים צעירים בני העלייה השלישית התגוררו ופעלו בה. מושבה ציונית זו לא הוקמה בארץ אלא בגולה – בתורכיה, תחת השלטון העות'מאני.

השושלת

סיפורנו מתחיל אצל רבי פנחס מקוריץ (תפ"ו-תקנ"א), מגדולי הרב'ס החסידיים, תלמיד-חבר של הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות.

רבי פנחס ישב בעיר קוריץ, ולאחריה בעיר אוסטרהא. בשנת תקנ"א עזב רבי פנחס את אוסטרהא על מנת ללכת לארץ ישראל, אולם בדרכו התעכב בעיר שיפיטובקה, בה חלה ונפטר בי' באלול אותה שנה. הוא הותיר אחריו תורות נשגבות הכתובות בספר 'מדרש פנחס'.

בנו, רבי משה שפירא, נולד בשנת תקכ"ב. לאחר פטירת אביו בשנת תקנ"א, עבר להתגורר בסלאוויטא. רב העיר, רבי יעקב שמשון משיפיטובקה, העביר לו את משרתו. מכיוון שמיאן ליהנות מכתרה של תורה, פתח רבי משה בשנת תקנ"ב בית דפוס לפרנסתו. ש"ס סלאוויטא ושאר הספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה נודעו בטהרתם ובקדושתם המיוחדת, שכן רבי משה ובניו טבלו והיטהרו לפני שעסקו במלאכת הדפוס, ואף את אותיות הדפוס, שיצק רבי משה בידיו הקדושות, טבלו.

ספרים שנדפסו בדפוס המשפחתי של שפירא בסלאוויטא הם המבוקשים ביותר בקרב אספני יודאיקה, ומחירם מאמיר לעיתים לעשרות אלפי דולרים.

שני בניו הגדולים של רבי משה, רבי שמואל אברהם אבא ורבי פינחס, ישבו במאסר בעקבות הלשנת שקר לשלטונות על הריגת עובד בבית הדפוס. בקיץ תקצ"ט (1839) נפסק כי כל אחד מהם יולקה 1,500 מלקות ויגורש לסיביר לשארית חייו. לאחר המלקות היה מצבם הגופני של האחים שפירא רעוע, ובמשך 17 שנים הם עברו מבית חולים אחד למשנהו ומבית כלא לבית כלא עד כי בשנת תרט"ז (1856), עקב הכתרתו לצאר, העניק להם אלכסנדר השני חנינה.

לאחר שהשתחרר ממאסרו, בשנת תרט"ז, החל רבי שמואל שפירא לכהן כאדמו"ר. בפי העם הוא נקרא "דער געשמיסענער" (בתרגום מיידיש: "הלוקה"). הסיפור הקשה הזה צרב עמוק בתודעה המשפחתית. לימים יקום אחד מצאצאיו, צעיר תל אביבי בשם מרדכי שפירא, שלמד כסטודנט בבלגיה שלמד חקלאות, וינקום בגוי אנטישמי שהרבה להרע ליהודים. לאחר שהסגיר עצמו למשטרה, נערך למרדכי משפט אשר זכה לסיקור ציבורי נרחב בארץ ובעולם, ולאות מחאה הסטודנטים היהודיים עזבו את המכללה. גם העיתונות בארץ הצדיקה את מעשיו של מרדכי הנוקם. אבל נעזוב רגע את הסיפור הסוער הזה, שראוי להקדיש לו מאמר בפני עצמו, ונתמקד באביו – הלא הוא רבי שמואל שפירא.

הכנסת אורחים

קהילת ליונדוינקה שבמחוז פודוליה פנתה אל האדמו"ר מטולנא, וביקשה ממנו למצוא לה מורה ורב. האדמו"ר המליץ להם להזמין את רבי מרדכי שפירא, נינו של רבי פנחס מקוריץ, והקהילה אכן בחרה בו למורה ורבה.

רבי מרדכי היה נדיב לב ואוהב הבריות, וביתו היה כאכסניה לכל עוברי אורח. יום שחסרו אורחים מביתו היה עומד שעה ארוכה בפתח, צופה לכל העברים ומייחל לבואם, ומעודו לא ישב על יד השולחן אם לא יכול היה לברך ב'זימון'. כשהתאלמנה אשתו הצדקת, פייגה, המשיכה במנהג זה, עם היותו צריכה לפרנס חמישה ילדים. אין תימה, אפוא, כי ילדיה היו אוהבי אדם, והגדיל מהם הילד השני, שמואל, גאוותה ונחמתה, הקרוי על שם זקנו האדמו"ר "הלוקה", רבי שמואל שפירא מסלאוויטא. היא ראתה בו בבואת אביו וציפתה כי יירש את כתר הרבנות, שלא ירד מראש בני המשפחה זה כעשר דורות.

שמואל הצעיר נשלח ללמוד בישיבה בעיר אומן שבאוקראינה, והוא שקד על לימודיו והפליא את מוריו בשכלו ובמידותיו.

התעוררות לעליית צעירים

במות עליה מורה רבי מרדכי שפירא, החליטה קהילת לידוינקה שלא למנות רב אחר תחתיו, אלא לחכות שיגדל בנו והוא ישב על כסאו. בינתיים הסתפקה בשוחט, שהורה ופסק לבני הקהילה. מיד לאחר שקיבל הבן רבי שמואל תעודת סמיכה, שב לעירו לידוינקה, מלא תורה ואהבה לכל אדם מישראל. רבי שמואל היה בעל מרץ רב, איש חזון ומעש. הוא הקים בית ספר מתוקן, חברת 'לינת צדק', בנק, תלמוד תורה, וישיבה, בה למד גם אחיינו, שמואל שפירא, לימים פעיל ציוני חשוב עם להט חסידי, חברם של א"ד גורדון, טרומפלדור, ז'בוטינסקי, מיכל הלפרין, ברל כצנלסון ועוד.

בימי השבתות היה דורש הרב שפירא בבית הכנסת, והלהיב את השומעים לאהבת תורה, יראת שמים, ולציונות. במשפחת שפירא הוא נחשב לחריג בנטייתו לציונות בנוסח הרצל. הוא היה אומר: "הבא זקן לארץ ישראל – אינו מועיל לה, שכבר נדלדלו כוחותיו ומיתתו קרובה. אך הבא צעיר לארץ ישראל, כוחו עמו לבנות הריסותיה ולהפרות שממתה".

והוא היה נאה דורש ונאה מקיים. אחרי פרעות קישינוב נסע רבי שמואל מישוב לישוב ברוסיה ואסף תרומות לשם העברת יתומי הפרעות לארץ ישראל, למען יגדלו וייאחזו בה, ויתרמו מכוחם לישוב הארץ ותקומת האומה. גם את ילדיו, מרדכי ויוחנן, שלח לפניו לתל אביב, בעודה בראשית בניינה, ולמרות הסיכונים הרוחניים שהיו טמונים בכך.

מסילה חדשה

במלאות לו ארבעים שנה, עלה על לבו לשרת את החזון הציוני בדרך חדשה: לרכוש אדמה ליד קושטא שבתורכיה, ולייסד עליה מושבה שמתפקידה יהיה לעזור ליהודים בעלייתם לארץ ישראל. הרעיון שעמד מאחורי התוכנית היה כזה: ממשלת תורכיה (ששלטה אז בארץ) שמה אבני נגף על דרך העלייה, ואין ספק שאיכרים יהודים שישבו ליד קושטא, שדרכה עוברות הספינות, יוכלו לסלק הרבה אבנים כאלה. המושבה החדשה נועדה אפוא לעזור לאפשר את העלייה ארצה.

אמר ועשה: נסע מעיר לעיר, דרש בבתי הכנסיות, הסביר את חשיבות העניין, עד שהניע בגודל מרצו והתלהבותו הרבה משפחות ברוסיה שיעקרו ממקומם וישתקעו בתורכיה, הרחוקה גיאוגרפית ומנטלית.

בשנת 1911 קנו שליחי המשפחות, ורבי שמואל בתוכם, שטח אדמה גדול במרחק 20 ק"מ מקושטא. על האדמה ייסדו את המושבה, ורבי שמואל העניק לה את השם: "מסילה חדשה", המבטא את ייעודה: מסילה לעולים, דרך לעבור גאולים. המושבה היתה חבויה במעבי יערות אלון עצומים, והדרך אליה היתה מרשימה מאוד. את המושבה מימנה חברת יק"א, שהוקמה על ידי הברון הירש.

בלב כבד עזב רבי שמואל את עיירתו לידוינקה. הלא היא חיכתה לו עד שיגדל ויוכל להיות מורה ורבה. אך הוא הבין כי ענייני כלל ישראל עדיפים על ענייני הקהילה הקטנה, שוודאי תמצא לה רב שידריכה באמונה.

בינתיים התלקטו ובאו כמאה משפחות והתיישבו ב'מסילה חדשה', שהרב שפירא כיהן למעשה כרבה ומנהלה. כמעט כל המשפחות עסקו בחקלאות. נפתח בית ספר ששפת הלימודים בו הייתה עברית. נוסדה גם ספרייה עם ספרים עבריים בלבד. כך פעלה המושבה הציונית כדוגמת אחת המושבות העבריות בפלשתינה. בני המושבה התפרנסו מחקלאות ובמשך הזמן התחילו לפתח משק כללי של תוצרת דברי חלב, גידול עופות והחזקת לולים, התוצרת נמכרה בעיר קושטא וכן לסוחרים שבאו למושבה.

במשך שמונה שנים, ובהן שנות מלחה"ע הראשונה, פעלה המושבה בצורה נהדרת. בבית הספר שפעל בה, לימדו רק בעברית. ברחובות המושבה דיברו עברית ויידיש. הייתה קיימת במושבה ועדה מיוחדת שמתפקידה היה לטפל ולקבל פני עולים חדשים שהפליגו באוניות מרוסיה בדרכם לארץ ישראל. חברי הוועדה היו מגישים להם אוכל, עזרה והדרכה. מאות רבות של עולים וחלוצים קיבלו שם את הכשרתם לפני עלותם ארצה, ורבים מהם תפסו עמדות חשובות בהנהגת המדינה ובתנועות הפועלים.

עם תום המלחמה החלו החברים לעזוב ולעלות לארץ ישראל, עד שנשארו במקום 15 משפחות בלבד.

באותה תקופה הוטלה על המושבה תפקיד חדש, שבגללו יצאו לה מוניטין. ב1919 חתם יוסף טרומפלדור בשם ארגון 'החלוץ' שבראשו עמד, על חוזה עם הנהלת משק יק"א (שהחזיקה בכספה את המושבה 'מסילה חדשה') על קבלת חמישים חלוצים במושבה לשם הכשרה חקלאית. טרומפלדור ייסד שם שני בתי – מלאכה , האחד לקופסאות והשני לנעליים. טרומפלדור עצמו התגורר במקום במשך תקופה מסוימת בקיץ האחרון לחייו. 'מסילה חדשה' הפכה לשער רשמי לארץ ישראל, אשר דרכו עלו החלוצים בני העליה השלישית.

לחוות ההכשרה היו באות פלוגות חלוצים זו אחר זו. החלוצים היו עובדים בה זמן מסויים, מתלמדים ומתרגלים לחיים חקלאיים, ועולים מוכנים לארץ ישראל. כך זכתה מסילה חדשה לארח בקרבה ציונים עולים, לשרתם ולסעדם וללוותם בדרכם. חלומו של המייסד רבי שמואל שפירא התגשם בשלימות.

אחרי תקופה מסוימת עזב טרומפלדור את החווה-המושבה, והפליג באוניה לארץ ישראל. מן הדרך שלח מכתבים ובהם הוראות לחבריו בקושטא. הוא ביקש שיעדכנו אותו על הנעשה, במיוחד בתחום בתי החרושת שהקים. כחצי שנה אחר כך התרחש קרב תל חי, בו נפל כגיבור.

"מלאך וגואל"

רבי שמואל שפירא היה מארח בשמחה כל אדם, ובאהבה יתירה התרפק על החלוצים. הוא היה להם כאב מסור, אוהב ונאמן, והם אהבו אותו אהבת נפש.

בז' בכסלו תרפ"א עמדה לעזוב קבוצת חלוצים לארץ ישראל. הם מסרו מכתב-פרידה למורם וחברם:

"מורנו וחברנו היקר הרב שפירא.

הנה הגיעו הרגעים האחרונים רגעי הפרידה לפני עלותנו אל הארץ אשר אליה ערגנו. מה עלץ לבנו כי הגיעה שעת עלייתנו, מה ירחב לבנו כי עולים אנו, אך מה צר כי אתה לא תעלה אתנו, אתה האב הזקן מכולנו בשנים ובדעת, וצעיר מכולנו בכוח ובמרץ ובתקווה ובחמלה; אתה אשר היית לנו לעמוד אש בחשכת מדבר, אתה אשר בך ראינו כל העת מלאך וגואל. נפרדים אנו ממך, פוסעים אחורנית שלש פסיעות ומשתחווים, שלום לך המורה, שלום לך האב, שלום לך הגואל. זכרונך יהי לנו לניחומים ודבריך יצלצלו באוזנינו. עד נטף דמנו האחרון לא נשכחך. ואתה על משמרתך עמוד המורה, מלא-נא את אשר הבטחת ליוסף טרומפלדור רעך, משוך את חסדך אל חברינו הבאים אחרינו ואת החלוץ האחרון העלה לארץ, ותחזינה עיניך בנחמת ציון וירושלים.

בשם ועד העולים במסילה חדשה

היו"ר: א. ז. בן ישי [לימים סופר ועיתונאי חשוב בארץ, והיסטוריון העיר ת"א]

המזכיר: שמחה קלישר".

אהבתו לכל חי

כינויו של רבי שמואל, בפי איכרי מסילה חדשה, היה: "אבי המושבה", ושמו התפרסם בקרב מכיריו כ"רב החלוצים". הוא הקדיש להם את מיטב שנותיו ומרצו. על גודל אהבתו להם נוכל ללמוד מכך שלמרות היותות צמחוני, הוא כפה עצמו לשחוט בעצם ידיו עופות ובהמות לאיכרים, שכן תושבי מסילה חדשה לא היה בידם להזמין להם שו"ב. כשנשאל כיצד הוא יכול לעשות דבר שהוא למורת רוחו (השחיטה), השיב: אם לא אשחט אני, ישחטו בני המושבה בעצמם, ומשאינם בקיאים בהלכות שחיטה יבואו לידי עבירה ויאכלו טריפה.

במהלך שנות השלושים, התרוקנה 'מסילה חדשה' משום שהחלוצים שעלו ארצה. האחרון שעזב את המושבה היה כמובן הרב שפירא, ובכאב לב נפרד מהמושבה שהיתה משאת נפשו. הוא התיישב בקושטא, ושם נבחר לרבה של הקהילה האשכנזית. הוא ייסד בקושטא תלמוד תורה וישיבה. בית הכנסת במקום נקרא על שמו.

בימי מלחמת העולם השניה, רבו העניים בקושטא. רבי שמואל נחלץ לעזרתם, והקים אגודה בשם 'לחם ובשר', ובעזרתה הציל מאות אנשים מרעב. הוא עצמו ניזון רק מלחם עבש. בבוא בשורות הכליה של גולת אירופה, נשבר לבו. הוא חדל לאכול לחם, והסתפק בירקות, כדי להרגיש מקצת צערם וייסוריהם של אחיו.

אחרית ימיו

כאשר תששו כוחותיו הזדרז להגשים את חלומו ולעלות בעצמו לארץ ישראל. משאלתו הייתה לראות את ירושלים לפני מותו ולהיטמן באדמת הקודש. אולם באותו יום שקיבל את רשיון הכניסה, כשהמזוודות כבר ארוזות, נפל למשכב, וממנו לא קם עוד. כזקנו רבי פנחס מקוריץ, אף הוא לא זכה להיכנס לארץ. הוא נפטר ביום כ"ה באדר תש"ג, ואלפי יהודי קושטא ליוו את מיטתו. מנוחתו בבית הקברות באחד מפרברי קושטא.

תורתו האבודה

תרומה גדולה לישוב הארץ הותיר אחריו רבי שמואל שפירא. שאלתי את עצמי האם גם הותיר אחריו תורה שבכתב או בעל פה?

באוצר החכמה וביתר המאגרים לא מצאתי שום אמרה ממנו, וכמובן לא ספר שחיבר.

והנה לקראת סיום כתיבת המאמר ישבתי מול המחשב וחיפשתי ברשת ידיעות על אותו ר' שמואל שפירא. מעט מאוד מידע יש עליו, לעומת גודל ורוב מעשיו הכבירים. ובכן החלטתי לחפש חומר על 'מסילה חדשה'. הגעתי לתומי לאתר של בית המכירות 'קדם', שהציע למכירה לפני כעשרים שנה חיבור בכתב יד, הנקרא עמודי שש, מאת "מחבר לא ידוע".

כתב היד מכיל קרוב ל-300 עמודים. הוא מכיל קיצור תמציתי של תשובות בדיני אבן העזר מספרי השו"ת: "נודע ביהודה", "תורת חסד", "חתם סופר", "מים חיים", "שואל ומשיב", וקיצור דינים הנוגעים לאבן העזר מספרי ה"שדי חמד". בסוף כתב היד חיבור מלוקט מהראשונים והאחרונים בדיני "קידושין על תנאי".

"לא ידוע לנו מי הוא המחבר", ציינו עורכי קטלוג-המכירה, והוסיפו: "בעמוד 259 מופיע כיתוב: "סליק בעזה"ש חלק אה"ע יום א' י"ג לחדש תשרי תרפ"ד, מסלה חדשה". הם העלו השערה ש"אולי הכוונה לחווה החקלאית "מסילה חדשה" שהוקמה ליד העיר קושטא-איסטנבול".

עוד לפני שקראתי את התיאור, כבר כשראיתי את שם החיבור, נפל לי האסימון. עמודי שש? הלא זה ראשי תיבות: ש'מואל ש'פירא… ובכלל, מי עוד יכול היה לכתוב חיבור למדני-הלכתי שכזה, במושבת החלוצים הצעירים? ולמי בכלל היה צורך לכתוב חיבור כזה, מלבד לרב ופוסק שהתגורר שם לאורך מחצית חייו?

ואיך התגלגל החיבור מקושטא לירושלים? מצאתי מכתב ישן ובו זיכרונות שהותירה בתו, וכך היא מספרת: "אבי תמיד היה עסוק וטרוד במושבה ובעיר קושטא בכל מיני פעולות ציבוריות וציוניות, ובכל זאת קבע תמיד עתים לתורה, וכתב וחיבר הרבה מאמרים, שכינה אותם בשם 'חיבורים'. כתבי יד אלה נשארו בקושטא בבית הכנסת שלו".

"שלוש עשרה שנה אחרי פטירתו, הצלחנו להעביר חלק מחיבורים לארץ. הם נמסרו בזמנו למכון בן צבי בירושלים, ואחר כך הועברו לספריה התורנית המרכזית בהיכל שלמה בירושלים, הואיל וזאת היא ספרות רבנית, אולי יש לקוות שהכתבים הללו יראו אור וזאת תהיה לו מצבת זכרון בארץ שלמענה הקריב את עצמו ולא זכה לדרוך על אדמתה הקדושה".

ואכן במכתב שקבלה אותה בת מאת מנהלי ספריית 'היכל שלמה' נכתב כך: "אנו שומרים על כתבי היד הנ"ל והם עומדים לעיון אצלנו בפני חוקרים מקוראי ספרייתנו. אין לנו ספק כי בספרייתנו מצאו הכתבים את מקום הנכון".

מה עלה בגורלם של כתבי היד, בעשרות השנים שחלפו מאז שנכתבו דברים אלו? איני יודע. אני מקווה שהם הגיעו לידיים הנכונות, ושיצאו לאור במהרה.

הפוסט הרב של החלוצים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).