המכתב הזה פורסם על ידי רבני חב"ד חב"ד בארץ ישראל לפני כמאה ועשרים שנה, ובהם רבי ישעיה אורנשטיין ורבי יעקב אורנשטיין. הם מתייחסים כאן לתלונות שבאו מצד 'חובבי ציון' על כך שאנשי הישוב הישן כביכול מתנגדים למפעל הציוני. שימו לב לנחרצות בה נכתבים הדברים, כמה היה פשוט להם שכל התהליך שקורה בדורות האחרונים – ואז היה רק בחיתוליו – הוא "אצבע אלוקים".

נותר רק לנחש מה הרבי מליובאויטש היה חושב על זה…

"לנו יושבי הארץ מכבר עוד עשר ידות בחיבת ציון… הלא לנו נאות ביותר להיקרא בשם "חובבי ציון"… חובבי ציון אנחנו מאז ומעולם, ועל אחת כמה וכמה כעת בראותנו ענין נפלא אשר לא נראה ולא נשמע מעת חורבן בית המקדש עד היום, כי ינהו כל בית ישראל אחרי רעיון הישוב, וגם הנאורים והמשכילים אשר לפני עשרים שנה חשבו אחרת ובפה מלא אמרו מה לנו ולארצנו, הנה גם פה מצאנו מוח וככל אזרחי הארץ בית ישראל, גם הם שבו עתה בכל לבבם ונפשם לכסוף לעלות בהר ה', להסתפק בפת יבש ולהנזר מכל מעמדי וחמודי ארצות החיים חיי הבל, עין בעין נראה כי יד ה' עשתה זאת וההשגחה העליונה פעלה כל אלה, וכאילו כרוזא קרא בחיל וקול דופק בלב כל אחד ואחד מישראל, כי הגיע עת לחונן עפר אה"ק ולחבק אבניה ובא מועד להעלות זכרון ארץ אבותינו החרבה והשוממה משנות דור ודור, ומי פתי יסור לבו לעמוד נגד עצת ה' המשדד כל סדרי הטבע ומשיב חכמים אחור ודעתם יסכל. אפס בל נהיה כפתאים המאמינים שבאופן כזה תהיה גאולתנו המיועדת לנו… לא זרוע אדם יושיענו, אכן מזרה ישראל יקבצנו… אכן יוכל היות אשר בזכות המצוה הגדולה וההשתוקקות החזקה לארצנו, יערה עלינו ה' רוח ממרום… אולי גם עתה מצווים ועומדים אנחנו להחל בקיבוץ נדחינו עד יכולתנו, ומשם והלאה יראנו השי"ת נפלאות ויקרב גאולתנו האמיתית".

ובמכתב נוסף:

"ככל ראשי חובבי ציון כן גם אנחנו ששים ושמחים בהתפתחות הישוב בארצנו הקדושה… ובפרט כי עיני כל הרואות כי אצבע אלוהים הוא להעיר ישנים ולהזכיר נשכחות להלהיב הלבבות ולאמר לאסורים צאו, ומי פתי יחשוב להתנגד לגזרת עליון".

מקור: ספר 'שיבת ציון', ורשה תרנ"א.

הפוסט חסידי חב"ד לפני 150 שנה על רעיון ישוב הארץ: "לנו ראוי להיקרא 'חובבי ציון'" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הרב הורביץ היה מגאוני התורה בירושלים. כיהן כראש ישיבת מאה שערים. היה ממייסדי המזרחי בירושלים.

בביתו היה נמצא מקלט רדיו (מכשיר די נדיר באותה תקופה). כל הנאספים היו רכונים ברוב קשב ליד הרדיו, וכאשר נשמעו מילות ההכרזה על הקמת המדינה, נעמד הרב הורביץ בשמחה עצומה וברך בשם ומלכות:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

הפוסט "שהחיינו" בשכונת 'מאה שערים' על הקמת מדינת ישראל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

א. נטיה לציונות, על כל פנים יותר ממה שהיה מקובל בקרב תלמידיהם.
ב. הערכה והערצה כלפי הראי"ה קוק, מי שלכאורה היה מושא איבתם הגדול ביותר. הן בגלל השקפותיו והן בגלל "הרבנות הראשית" שהקים, לה התנגדו בתוקף.

לפני שאוכיח את הדברים, אני מדגיש שמדובר בחידוש שלא נכתב בשום מחקר או ספר. במשך השנים האחרונות גיליתי כמה ראיות חזקות לכך, ועדיין הוא צריך עוד בירור.

למעשה ניצני הפלא מצויים אצל אביה הרוחני של העדה החרדית, הלא הוא המהרי"ל דיסקין, שנפטר בשנת תרנ"ח – עשרות שנים קודם להיווסדה.

אנו מוצאים אצלו את שתי התכונות הנ"ל:

– הערכה לציונות. כשהופיע בעולם הרצל, התבטא הרב דיסקין: יש להניח לו. יתכן מאוד שיחדש משהו״.
– קשר אמיץ עם הראי"ה קוק.

כאן לכאורה מביני-דבר ירימו גבה, שהרי השניים מעולם לא נפגשו. המהרי"ל דיסקין נפטר 6 שנים קודם שהגיע הרב קוק לארץ!

אבל כפי שחשפתי בעבר, התקיים קשר רוחני מיסטי בין השניים, לאחר פטירת המהרי"ל. הדבר מתועד באגרות שנדפסו, ומפה לאוזן מספרים שיש קונטרס שלם שכתב הראי"ה מהחידושים שעלו להם ב'חברותא' מדי לילה. הרב קוק בביתו, והמהרי"ל בגן עדן… המהרי"ל גם עדכן את הרב קוק בעמדתו בעניין המחלוקת של בנו (הר"י דיסקין) על הרב קוק…

על כל פנים כשנוסדת העדה החרדית, שני הרבנים העומדים בראשה הם הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין (הבן). לכאורה אבות הקנאות נגד הרב קוק ונגד הציונות. אך לא היא:

הרב זוננפלד היה ידוע ביחסו החם לבניין הארץ על ידי החלוצים, ובהערכתו לציונים. כמובן, היתה לו ביקורת חריפה על חילול הדת שהיה נפוץ אצל חלקם, וכתב לא פעם כרוזים חריפים על כך. אך זה לא סתר את הערכתו הבסיסית. בנוסף לכך היה חוזר ואומר שהוא מאמין באמונה שלמה שהם עתידים לשוב בתשובה, בזכות המצווה שהם עסוקים בה. אין ספק שזוהי גישה שונה מאוד מהגישה של העדה החרדית כיום.

הרב זוננפלד גם היה בידידות עמוקה עם הרב קוק, והשניים יצאו יחד למסע המושבות בשנת תרע"ד (1913). גם לאחר הסכסוך הפוליטי שהיה ביניהם בשנת תר"פ (1920) סביב הקמת הרבנות הראשית, הם שמרו על הידידות, ואף עלה רעיון לקיים "מסע מושבות" נוסף של שניהם בצוותא.

הרב דיסקין היה קיצוני יותר ממנו ביחסו לציונות, אבל לכיוון הלא צפוי. טרם עלותו לארץ, היה ציוני רשמי, והיה האחראי בעירו (אומן) לאסוף את השקל הציוני. הוא גם עמד בקשרי מכתבים עם מנהיג התנועה הציונית הרצל.

גם הרב דיסקין העריך מאוד את הרב קוק, ויש על כך סיפורים שונים. גם יצא להגנתו כשפעם אחת מישהו ביפו ערער על הרב קוק, והחליט למנות את עצמו כ"רב העיר" (אירוני למדי כשחושבים על תמיכתו של הרב דיסקין בעדה החרדית כמה שנים אחר כך, בערעור על רבנותו של הרב קוק בירושלים).

נמשיך הלאה. בשנת תרפ"ה עולה לארץ הרב אליהו קלצקין, ונכנס לנעליו של הרב דיסקין שנפטר. הרב קלצקין קרוב ברוחו לציונות, ידידו של הרב ריינס, ובנוסף לכך גם קרוב מאוד לרב קוק. בלילות השניים נפגשו, בלי שהקנאים ידעו על כך…

בשלב מסוים מגיע גם הרב זליג ראובן בנגיס ומתמנה לראב"ד העדה החרדית. אני מדלג על יחסו לציונות, שכנראה היה מסתייג, אבל הידידות בינו לבין הרב קוק היתה מדהימה. השניים למדו יחד בישיבת וולוז'ין, ומאז שמרו באמצעות מכתבים על קשר.

בימים הבאים אפרסם כאן לראשונה מסמך מדהים שיש אצלי, תגלית של ממש, על יחסו לרב קוק ולרבנות הראשית. ותחשבו על כך שאחרי פטירתו מי שישב על כסאו כאב"ד העדה, היה רבי יואליש מסאטמר…

התפנית התחילה אצל הרב דושינסקי. שם כבר החלה ההתרחקות מהציונות ומהרב קוק.
כשנפטר הרב זוננפלד הביאו במקומו את הרב יוסף צבי דושינסקי. בכל הביוגרפיות עליו השמיטו את ההספד שהוא נשא על מייסד המזרחי, הרב ריינס. וכך אמר:

"הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום".

כלומר גם הוא, שהתנגד לציונות, ידע להעריך ולפרגן לרבני המזרחי. האם היום מסוגל לקום רבה של העדה החרדית ולומר דברים דומים על הרב ריינס, או על הרב קוק? חלומות באספמיא…

הפוסט הציונות המוסתרת של רבני העדה החרדית הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

במלחמת-השחרור ההונגרית בשנת תר"ח נענה לקריאת הפטריוטים והתנדב לצבא ההונגרי.

לאחר שחרורו, נשא אשה והתישב בעיר-המחוז זאלהאגארסאג בדרום-מערב הונגריה. הוא עסק במסחר והצליח והיה מכובד על כל תושבי העיר בגלל אומץ-לבו ונדיבותו. היה מוהל מומחה שלא על מנת לקבל פרס, ותמך ביד נדיבה בלומדי תורה ובנצרכים. כבר באותם ימים תמך מכספו בישוב ארץ ישראל.

מאבק ברפורמה

בשנת תרכ"ח נשלח מטעם סיעת החרדים לקונגרס הייסוד של הארגון הארצי של הקהילות היהודיות בהונגריה וטרנסילבניה, בו התנהלה מלחמה אדירה בין המתקנים והשמרנים. קונגרס זה, שנועד להקים ארגון ארצי של הקהילות היהודיות באישור הממשלה, הביא בסופו של דבר לקרע מוחלט בין האורתודוקסיה לבין הניאולוגים בהונגריה, לאחר שרוב חברי הקונגרס צידדו ברפורמות ובהתכחשות ללאומיות הישראלית. בעיר בה התגורר גוטמן, היתה הקהילה היהודית נוטה לרפורמה, ולפי החלטות הקונגרס לא יכלו להקים בעיר קהילה חרדית נפרדת.

עלייה ארצה

בשנת תרל"ו חיסל דוד גוטמן את עסקיו ועלה ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, והוא השתתף בתהליך ההיסטורי של "היציאה מהחומות" – ראשיתה של ירושלים החדשה. הוא תרם מכספו לקנית קרקעות ולייסוד שכונות מחוץ לחומה. הוא נבחר לועד שכונת "אבן ישראל" בשנת תרל"ה. בנוסף, הוא תרם מהונו הרב למוסדות צבור בירושלים העתיקה.

באותה שנה החלה להיבנות שכונה נוספת מחוץ לחומה, 'משכנות ישראל'. המייסדים – קבוצה של שבעה חברים, בהם: דוד גוטמן, ר' יוסף ריבלין, ר' בייניש סלנט, ור' יואל משה סלומון. טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת בשכונה, התקיים כשנתיים לאחר מכן, בשנת תרל"ז. בכתבה שפורסמה על האירוע החגיגי, נכתב כי גוטמן בירך בהתלהבות את הרב מאיר אוירבך, שתמך במתיישבים הגיבורים, "ויענהו הרב: יתן ה' ונזכה לברך איש את רעהו בברכה הזאת במהרה בחנוכת בית מדרש ראשון בהקאלאניע [=המושבה] הראשונה, אשר יזכנו ה' לכונן על הר קדשינו מיושבת מאחינו בני ישראל יראי ה' ותופשי התורה".

ברכתו של הרב אוירבך התקיימה לאחר זמן קצר מאוד: בין החלוצים הראשונים לתקוע יתד במושבה הראשונה פתח תקוה בשנת תרל"ח, היה גם דוד גוטמן. לא היתה זו 'נבואה' מצדו של הרב אוירבך, כשדיבר בתרל"ז על הקמת מושבה עברית. הוא הכיר היטב את גוטמן ופעל כמוהו למען הקמת מושבה חקלאית בארץ ישראל. גם בכתבה הנ"ל מתואר גוטמן כך: "אחד מנכבדי בני חברתנו ואחד מבחירי המשתדלים בכל כוחם לייסד אבן פינת עבודת אדמה על הרי ישראל". כאמור, אנו מדברים על שנת תרל"ז, יותר משנה קודם שהגיעו גוטמן וחבריו לאדמות פתח תקוה, אך כולם כבר הכירו את ה'שיגעון' של גוטמן וחבריו לעבודת האדמה… אפילו השם 'פתח תקוה' היה מוכר לתושבי ירושלים, משום שכבר בשנים תרל"ב דובר על רכישת אדמות ליד יריחו, כדי להקים עליהם את המושבה 'פתח תקוה', אלא שבסופו של דבר הרכישה לא יצאה אל הפועל, ורעיון 'פתח תקוה' נותר ערטילאי עד תרל"ח.

חברת עבודת האדמה וגאולת הארץ

בשנת תרל"ו, חודשים ספורים אחרי שגוטמן עלה לארץ, הוא מקים בירושלים חברה למען "ישוב ארץ ישראל בארץ הקודש", ושמה הרשמי של החברה: "עבודת האדמה וגאולת הארץ". באותה שנה הדפיס את "ספר התקנות של החברה", בבית דפוסו של מיכל הכהן, עסקן ירושלמי חשוב, ואחד משבעת המייסדים המיתולוגיים של 'נחלת שבעה'.

בחברה החדשה נאספו כמאה חברים, "כולם בעלי כוח לעבודת האדמה", וכל אחד מהם התחייב להכניס לקופת החברה 15 רובל כסף לשנה. בראש החברה עמד דוד גוטמן. "מטרת חברתנו לעשות יישוב ארץ ישראל על ידי זה, אשר נעבוד האדמה ונמצא לחמנו ממנה". חלק מאנשי חברה זו נמנו עם מייסדי פתח תקוה, שנתיים לאחר מכן, כמו למשל ר' יהושע שטמפפר.

אמנם חברה זו לא הצליחה להקים מושבה חקלאית, אבל שתי תועלות נזקפו לה. ראשית, היא הוסיפה התעוררות חזקה לרעיון של עבודת האדמה. כשנתיים אחר כך, בשנת תרל"ח, כשמוקמת פתח תקוה, הרעיון לצאת ולהתגורר במדבר כדי להפריח את השממה, כבר מפורסם בירושלים, ואף מקובל בעיני רבים. שנית, גם בפרק הזמן שבין הקמת החברה לבין הקמת פ"ת, גוטמן וחבריו מושכים את ההתיישבות שמחוץ לחומה לכיוון של עבודה חקלאית. זוהי עובדה לא מפורסמת: אותה שכונה 'משכנות ישראל' שבהקמתה השתתף גוטמן, יועדה מלכתחילה לא רק להקמת בתים, אלא גם לשמש כמושבה בזעיר אנפין! חלק מנחלות השכונה הוקדשו לחקלאות. כנראה שבשכונה זו (שכאחיותיה הבכירות נקראה לעיתים גם בשם 'מושבה') הוחג לראשונה "חג הקציר" – חגיגה מרגשת של איסוף התבואה. אחד ממייסדי ובוני השכונה, ר' יוסף ריבלין, סיפר על כך במאמרו "שמחת בקציר" שפרסם בעיתון 'יהודה וירושלים':

"שמחת לבבי לא אוכל לתאר עלי גליון עת באתי השדה. בגילה אדירה אשר הזילה דמע מעיני אמרתי לקוצרים: "ה' עמכם"! וגם הם השיבו לי בקול רינה "יברכך ה'"! מה אומר לך ידידי הקורא החדה והגיל אשר לבשו כל קרבי, השכיחוני יגון הזמן, והאמנתי כי ישראל שוכנים על אדמתם והננו הולכים בחליל להביא ביכורים בקלתות של זהב אל בית ה' יעקב. וברוך ה' אשר החל עוד לקדשנו במצוות התלויות בארץ, ופתח תקותינו הולכת ונפתחת לפנינו – כי עוד נזרע שדות ונטע כרמים בעמלנו ויגיענו".

מיגון לשמחה

בשנת תרל"ח חיפשו גוטמן וחבריו מקום להקים את ההתיישבות 'פתח תקוה', ובסופו של תהליך מייגע מצאו שטח במישור הירקון, על אדמת אומלבס, שמתאים למטרה. גוטמן הוא שמימן את הרכישה הראשונה של הקרקע. בערב ראש חודש אב תרל"ח נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קסר ובין הקונים גוטמן, סלומון ונתן גרינגרט. ערב ט' באב, עם שקיעת החמה, נגמר המכר ונעשתה המוצדקי לפני הקאדי. "קמה והיתה נחלת קסר, רבע חלק הכפר אומלבס, ביד היהודים".

התאריך היה כה סמלי, "הם שמחו, בראותם כי הקניה וה"מוצדקה" (האישור) נעשתה בימים ההיסטוריים לישראל, בימים שבהם נחתם גזר דינם לפני אלף ושמונה מאות ועשר שנים, ועתה נהפכו להם הימים האלה לימי ישועה. האין זאת אצבע אלוקים האומר לצרת עמנו די? ועתה נפתח לעמנו פתח תקוה, לשוב ולהתנחל עוד על אדמת אבותינו מימי קדם". (מתוך הספר: ר' יואל משה סלומון, פועלו ותולדותיו, עמ' 83).

דוד גוטמן ואשתו היו מהראשונים להתיישב במקום המבודד במסירות נפש. דוד השפיע על יתר החברים שיביאו בהקדם את משפחותיהם אל המושבה, כדי שיהיה מניין קבוע לתפילה. את ביתו הקים גוטמן במגרש שהיום מצוי ברח' פינסקר 1 בפתח תקווה, והמבנה הנמצא שם כיום נקרא 'בית גוטמן בכר'.

הציפורים המבשרות את השחר

יש תיאור נפלא של חג הפסח הראשון במושבה פתח תקוה, בשנת תרל"ט. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין, עם כל בני משפחת אשתו, ועם יתר חבריו ובני משפחתם. "עלינו לברך בלילה הזה ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'", אמר גוטמן בהתרגשות. "הננו היום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר", הוסיף. "בהדרת קודש הקשיבו כל הנאספים לדבריו, וכשסיים, ניגשו אליו ביראת כבוד ללחוץ את ידו ולברכו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'" (שם).

יהודיה

בעקבות צרות גדולות, נעזבה המושבה לתקופה מסוימת. לאחר מכן שבו המייסדים והקימוה מחדש במקום סמוך – בכפר יהודיה (יהוד). גם הפעם היה גוטמן מראשי המייסדים.

בשנים הבאות השקיע גוטמן כספים רבים ברכישת קרקעות להרחיב את גבולה של פתח תקוה, וכן סייע בכספו לניהול משפטים ותשלומי חובות המושבה, ולשם כך מכר את נכסיו בירושלים.

בשנים תרמ"ג-תרמ"ו כיהן גוטמן כראש הועד של פתח תקוה, וניהל את המושבה בתבונה. הוא היה אחראי על הבאת כלי המחרשה לעבודת האדמה.

כאשר הוסבר לו שלאחר אריכות ימיו עלולה אדמתו לעבור בירושה לממשלה, כדין נחלת אדם שלא הניח אחריו יורשים יוצאי חלציו, העביר גוטמן את רכושו הקרקעי על שם מיכאל ארלנגר, ממקורבי הברון רוטשילד.

דוד גוטמן עמד בקשרים עם מרכז חובבי ציון שבאודסה למען השגת עזרה למושבה פתח תקוה. בשנת תרמ"ו נבחר כנציג ועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון, והשתתף בפעילותם.

אחרית ימיו

דוד גוטמן הלוה כספים לאיכרים בשעת דחקם, וגם כשהגיע זמן הפרעון לא נשה בהם. הדבר הביא לכך שהוא איבד את הונו לגמרי, ובשנותיו האחרונות, בשבתו בכפר יהודיה, הגיעו הוא ואשתו למחסור ממשי. לא פעם הוכרחו להסתפק למזונם בתאנים שקטפו מהעצים בכפר. זה היה גורלו של הגביר העשיר, שהתמסר כולו למען ארץ ישראל. מאידך, את החובות שלו הוא הקפיד לשלם עד הפרוטה האחרונה, ולשם כך אף מכר את ביתו לפקידות הברון, ועבר להתגורר עם אשתו בירושלים.

גוטמן נפטר בעקבות מחלה, בשנת תרנ"ד, והוא כבן 67. הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים. על מצבתו נחקקו השורות הבאות:

"פה נטמן איש אמונים תם וישר ירא אלהים באמת, הרבני הנגיד מו"ה דוד מאיר בר' טוביה גוטמאנן משאליעגערסעק במדינת הונגריה. כל ימיו נשא ונתן באמונה, בשנת תרל"ו עלה לאה"ק ועסק בישובה בויתור ממונו ובמסירת נפשו ממש, וזכה שנבנו על ידו שתי עיירות בישראל פתח תקוה ויהוד'[יה]…".

על שמו נקרא כיום רחוב בפתח תקוה.

זיכרון והנצחה

לעומת שלושת חבריו מייסדי פתח תקוה (שטמפפר, גוטמן, ברנט), לדוד גוטמן לא היו ילדים. מבחינתו, המושבה היתה בנו יחידו, פרי טיפוחיו.

צאצאיהם של המייסדים האחרים דאגו במשך השנים לשימור זכרם. עלינו הזכות והחובה לדאוג לכבודו וזכרו של גוטמן. בלעדיו, פתח תקוה לא היתה קמה. אילולי תרם את אונו והונו לביסוסה בשנים הקשות, היא לא היתה מחזיקה מעמד, ואף כל ההתיישבות שהוקמה בעקבותיה לא היתה צומחת. "דוד גוטמן הוא איש אשר את כל נפשו ומאודו הקריב לטובת ישוב ארצנו", התבטא עליו ידידו, ר' יואל משה סלומון.

יהי זכרו ברוך.

הפוסט וגוטמן בא הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מתברר שכבר לפני יותר מ-100 שנה הוקם מוסד כזה, שחולל מהפכה חינוכית בעולם החינוכי ברחבי הארץ.

בשנת תרס"ו החליט הראי"ה קוק, רבה של העיר יפו, להקים מחלקה מיוחדת במתחם תלמוד תורה 'שערי תורה' בעיר: "בית מלאכה", כלומר כיתות שבהם ילמדו הנערים מקצועות מעשיים. הרב קוק, יחד עם עסקנים נמרצים ובראשם שמחה גולדברג, מקימים את בית המלאכה, ובמשך השנים לומדים בו עשרות נערים צעירים, חלקם תושבי יפו וחלקם מגיעים מהמושבות הסמוכות.

בחוברת שפרסם המוסד, 'תעודות אנשי שם שביקרו את בית המלאכה', מובא גם מכתבו של רבי חיים ברלין, רבה של ירושלים באותה תקופה. הוא מציין כי מטרת המוסד הוא "למען יתחזקו לבות חניכי הת"ת ולא ידאגו לעתידות ימי חייהם, בהיותם יודעים כי לחמם נכון לפניהם ברצות ד', על ידי איזו אומנות או מלאכה שיבחרו להם". בעיני ר' חיים ברלין, לימוד המלאכה אינו 'בדיעבד' ואינו מיועד רק לתלמידים המתקשים בלימודם, אלא הוא הדרך האידיאלית ליושבי ביהמ"ד, ועל כל פנים – לרבים מהם.

"מראש מקדם היתה כן עצת יתרו למשה רבנו ע"ה בצוותו אותו להזהיר לעם את החוקים ואת התורות, הוסיף לאמר: "והודעת להם את הדרך ילכו בה, ודרשו חז"ל: והודעת להם – זה בית חייהם, והיא אומנות והמלאכה המפרנסתם, יען [כי] רק אם ידעו מראש כי יש להם לקוות למצוא דרך חיי עולמם ההווה, או אז יתחזקו לעשות חיל גם בחיי עולמם הנצחי ויהיה להם שלום בנפשותם, בלי דאגה".

לפי תכנית המוסד, במשך שלוש שנים ילמדו הנערים מקצועות שונים, כמו חריטה, יציקת מתכות ועוד, ולאחר מכן יוכלו לעבוד במקצוע הזה ולהתפרנס מיגיע כפיהם. ההצלחה מאירה פנים למוסד, וכולם מהללים אותו. מרחבי הארץ מזמינים את תוצריו, ותפארתם של ארונות הברזל המיוצרים בו נשמעת לקצוי תבל.

מגן גולדמן

אחד מהנערים הלומדים בבית המלאכה, יעקב גולדמן, נחשף כבעל כשרון מיוחד בתחומים אלו, עד שגבאי המוסד מחליטים למנותו בתור מנהל העבודה, למרות גילו הצעיר יחסית. גם אחר עשרות שנים בהם עבד גולדמן בבית המלאכה שערי תורה, הוא המשיך בייצור ארונות ברזל וכספות איכותיות. מפעל חייו, 'מגן גולדמן', קיים עד היום באיזור התעשיה בברקן, והוא בן למעלה מ-100 שנה. שורשיו של המפעל, כאמור, נטועים ב'שערי תורה' ביפו, אצל הרב קוק. הרב הוא זה שגידל בביתו את גולדמן כנער צעיר, לימדו תורה, ואף שידך אותו. יעקב גולדמן תרם רבות לתעשייה בארץ, לביטחון, לפוליטיקה, ואפילו לספורט הישראלי, ועל כל אלו נספר בהזדמנות.

מכון דרכי חיים

כשלוש שנים לאחר שפועל בית המלאכה ביפו, וראשוני תלמידיו מסיימים את לימודיהם כ"בוגרי המוסד", מוקם בירושלים מוסד דומה להפליא. תלמוד תורה עץ חיים, המוסד התורני הראשון שהוקם בירושלים (כבר בשנת תר"א) ובו לומדים מאות מבני הישוב הישן, מכריז על פתיחת מחלקה חדשה, הנקראת בית מלאכה 'מכון דרכי חיים'.

שמו של המייסד: הרב יונתן בנימין הורביץ. אם ביפו היה חידוש בכך שתלמידים צעירים מקדישים את רוב שעות היום ללימוד מלאכה, כל שכן שבירושלים העתיקה, שרובה ככולה התבססה על תרומות ו"כספי החלוקה", היה בכך חידוש גדול שתלמידים צעירים חרדיים ילמדו מלאכה. מטבע הדברים החידוש הזה עורר אי אלו מהומות מצד הקנאים שנבהלו מהחידוש.

גם ב'דרכי חיים', כמו ביפו, התכנית הלימודית היא של שלוש שנים. השאלה המתבקשת היא האם היה קשר בין יוזמתו של הראי"ה ביפו לבין הקמת 'דרכי חיים' בירושלים, או שמא רק דמיון בעלמא יש ביניהם. הן אמת שבאותה תקופה נוסדו עוד בתי מלאכה ברחבי הארץ, אך בשונה מבית המלאכה ביפו ומ'דרכי חיים' בירושלים, היו כל המוסדות האחרים חילוניים. הקמתם היתה חלק טבעי מהתפתחות הישוב היהודי בארץ. לעומת זאת הקמת בית מלאכה בתוך 'עץ חיים', במעמקי הישוב הישן, היוותה חידוש רוחני וחינוכי עצום. שאפילו היום, עם הכמות הגדולה של מוסדות חינוך חרדיים, ועם כל הגיוון הקיים בהם, קשה לדמיין הקמה של מוסד ייחודי שכזה.

כדי לדעת אם היה קשר בין בית המלאכה ביפו לבין זה שבירושלים, אנחנו צריכים לעיין בחומרים שנותרו לנו מהמוסד 'דרכי חיים'. אך למרבה הפלא, כמעט ולא נותרו מסמכים ממנו. גם בספרות המחקרית שנכתבה על הישוב הישן, כמעט והוא לא נזכר. למעשה, החומר היחיד שנותר מאז הנו חוברת צנומה שנקראת 'דרכי חיים', אשר נדפסה בירושלים בקיץ תרס"ט, ומתארת את הקמת המוסד החדש, וכוללת את הברכות החמות שקיבל מרבנים בירושלים ובעולם.

והנה בעמ' 5 בחוברת מתברר דבר מדהים: מי שנתן את ההשראה להקמת המוסד החדשני במעבה הישוב הישן, היה לא אחר מהרב קוק, רבו של הישוב החדש, ומי שהקים באותן שנים "בית מלאכה" גם בעירו יפו, במוסד 'שערי תורה':

"ועל הטוב יזכר הכהן הגדול מאחיו, ידידנו הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א הגאב"ד יפו והמושבות ת"ו, אשר היה ה' עמו, ויהי המתחיל בהוצאת רעיון זה לפועל בכוננו ביפו בית למוד מלאכה לחניכי הת"ת שערי תורה דשם, וגדולי רבני ודייני ירושלים הסכימו עמו והודו לו והעידו בחותמיהן על נחיצות העניין ותועלתו. אולם בעיר הקודש טרם נעשה דבר בעניין זה, כי חוסר האמצעים עמד לאבן נגף בפני התגלמות הרעיון הנעלה הזה במעשה".

לא זו בלבד, אלא שבעיתון הירושלמי 'חבצלת' נכתב כך (בגיליון י"ד באייר תרס"ט):

"האדון עוזרמן מנהל 'בית המלאכה שערי תורה' ביפו, שבא הנה לפני שבועות אחדים לייסד 'בית מלאכה' בתכנית הבית-מלאכה שביפו, הביא בשבוע העבר את הכלים הנחוצים, ובית המלאכה ייפתח אי"ה בעוד ימים אחדים".

ובכן, לא רק השראה העניק המוסד היפואי לאחיו הירושלמי, אלא שהמנהל ביפו הוא זה שמקים בפועל את המוסד בירושלים! לא פלא שתכנית הלימודים בשני המוסדות היתה דומה.

ההסכמה העלומה

לאחר שגיליתי את הסיפור המיוחד של המוסד 'דרכי חיים', ניגשתי לכתביו של הרב קוק, ובדקתי אם יש בהם אזכורים למעורבותו של הרב קוק בהקמתו. והנה להפתעתי מצאתי אגרת עלומה שכתב הרב קוק, שלאחר עיון מתבררת כהסכמה וברכה על פתיחת המוסד הירושלמי הנ"ל! מתברר שמייסד 'דרכי חיים', הרב הורביץ, שהיה אז ממעריציו של הרב קוק, שלח לו בדואר עותק מהחוברת. הרב נהנה מאוד מהיוזמה הירושלמית, וכתב את האגרת הזאת, שלימים נדפסה בספר 'אגרות הראיה' אגרת רפט. הרב לא מסתפק בשבח המוסד החדש, אלא גם מתייחס לביקורת שנשמעה על המוסד מצד קנאי ירושלים:

"לשמחת לבבי הגיעני מכתבו היקר והחוברת הנכבדה. יאושר חיליה דמר, ידיד נפשי, על הטוב אשר יעשה עם עם ד' יושב ציון, ויהי רצון שיכירו וידעו הכל במהרה בקרוב, שאנו חייבים ללכת בדרכי חיים באמת, וישובו מדרכי חושך, שהם ההפך מהדרך אשר צוה ד' אלהינו ב"ה אותנו ללכת בה, לבחור בחיים של כבוד וכשרון".

בהמשך דבריו ערך הרב קוק פלפול תלמודי-הלכתי מרתק, ממנו עולה כי "האומנות היא שקולה כתורה", "ואיך שייך לגזור על זה איסורים, ובפרט לעת כזאת עת לעשות לה' לחזק את ידי אמוני ה' בכל צד של חיזוק המוסיף אומץ בדרכי חיים".

מיפו לצפת דרך ירושלים

השפעתו והשראתו של בית המלאכה ביפו לא עצרו בירושלים. בצפת הרחוקה פועלת ישיבה גדולה של 200 נערים ובחורים, ובראשה הגאון הרידב"ז.

לאחר ששמע על ההצלחה ב'עץ חיים', שלח הרידב"ז מכתב למייסדי 'דרכי חיים', וכך כתב:

"ידוע כאשר לא כל התלמידים [בישיבתי] יזכו לכתר התורה, מהראוי שהמוכשרים בעלי כשרונות יהיו ת"ח בישראל, אבל שאינם מוכשרים לתורה המה קרחים מכאן ומכאן, על כן אבקש […] להקים סניף של הת"ת לבעלי מלאכות, שילמדו הבחורים אומנות ומלאכה שמחיה את בעליה".

הרידב"ז, כידוע, היה בר הפלוגתא החריף של הרב קוק בענייני השמיטה. והנה כאן הוא מודה (שלא ביודעין) כי שיטתו החינוכית של הרב קוק, "תורה ועבודה", היא אמיתית ומוצלחת, והוא מאמץ אותה בחום.

הפוסט ביפו ייסד הרב קוק את המוסד החינוכי הראשון של 'תורה ועבודה' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מתח באוויר.

מאות תלמידי המוסד החינוכי 'עץ חיים', בעיר העתיקה בירושלים, יושבים בדממה ומחכים בציפיה לתוצאות החידון. מי מהתלמידים ינצח ויזכה בפרס הגדול?

על הבמה המאולתרת יושבים הרבנים הנכבדים, ביניהם: הרב יעקב משה חרל"פ ר' יואל משה סלומון, רבי חיים ברלין, הרב זוננפלד ועוד. במרכז הבמה יושב הגביר הנכבד, בלבושו ההדור, ר' יהושע זליג פרסיץ. הוא הגיע לירושלים ממוסקבה, כדי לקיים את החידון, ולהעניק מכספו את הפרסים לתלמידים המצטיינים.

עשרים ושמונה תלמידים מובחרים, שהרגישו כי הם בקיאים דיים בגמרא, ניגשו לבחינות הקשות, בתקוה לקבל הכרה בכישרונותיהם. אף כי לימודם היה לשמה, מאהבת התורה שיצקו בהם רבותיהם, בכל זאת השאלה המסקרנת "מי יזכה" ריחפה באוויר. הפרס הכספי המובטח לא היה הטריגר ללימוד הממושך, אלא מעין ביטוי להערכה הרבה של רבותיהם בפרט ושל הקהילה בכלל כלפי מסירותם לתורה.

בהתחלה נבחנו הבקיאים במסכת אחת. אחר כך – הבקיאים בשתי מסכתות ויותר. השאלות היו קשות ומאתגרות, והבחינות ארכו זמן רב מהמצופה. והנה הגיע הרגע שבו הכריזו על הזוכים:

בשכנת הגיל הבוגרת, ישיבת עץ חיים, זכה במקום הראשון הבחור זאב וולף רגוזניצקי, בן 19. הוא קיבל את הפרס הגדול ביותר – שלוש מאות רובל, טבין ותקילין.

בשכבת הגיל של הצעירים, כלומר כיתות הת"ת, הגיע למקום הראשון הנער אשר ריבלין. הוא בסך הכל כבן 14, אך גאונותו היא לשם דבר. הוא זוכה בפרס הגבוה ביותר שהוקצב לתלמידי הת"ת – חמישה עשר רובל.

"הוא בקי באופן מצוין במסכתות כתובות, בבא בתרא וחלק ממסכתות גיטין וקידושין", נכתב אז בעיתונות על אשר הצעיר. "הבחירה בכלל הוכיחה לנו את ההצטיינות הכללית של חניכי הת"ת וביחוד כשרונות הפלגות צעירי הישיבה אשר בעולם רכים בשנים ראויים להיקרא גדולי תורה".

אשר ריבלין היה בן למשפחת האצולה הירושלמית, שהיתה גם המשפחה הדומיננטית ביותר בישוב הישן. בין הנוכחים באירוע החגיגי היו גם הוריו, ר' יוסף אליהו ריבלין (חנווני ומורה) ורבקה ריבלין.

זכייתו של הנער, מתוך עשרות התלמידים, הכתה הדים בירושלים, ולימדה כי הוא נועד לגדולות. הוא נחשב לעילוי של 'עץ חיים', שהיה אז המוסד החינוכי הוותיק ביותר, וגם הגדול והחשוב בארץ. שמעו של אשר ריבלין פורסם לא רק בעיתונים החרדיים, אלא הגיע אפילו לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה, שסיפר בהתלהבות על החידון ועל הזוכים בו.

החידון התקיים בתשרי תרע"ב. בקיץ של אותה שנה, עזב אשר ריבלין את עיר הולדתו ובית אביו, וגלה למקום תורה, לעיר יפו, אל הישיבה עליה שוחחו בחורי הישיבות בירושלים בהערצה. לשם נשלחו העילויים של ירושלים, להמשך לימוד והתפתחות רוחנית, יחד עם הקניית כלים רוחניים ומעשיים להוראה ורבנות. היתה זו ישיבה קטנה בכמותה, חסרת שם, אך שמעה המיוחד עבר מפה לאוזן בשל דרכה המיוחדת, אותה קבע ראש הישיבה – הראי"ה קוק.

פרק ב': ישיבת העילויים ביפו

בישיבה ביפו, היושבת על שפת הים, המשיך ר' אשר ריבלין להגות בתורה, ולעסוק בגמרא יומם ולילה, יחד עם שמיעת שיעוריו של הרב קוק והרב זלמן שך הי"ד. כנראה הוא גם השתתף בשיעורים במתימטיקה שמסר הרב שם טוב גפן, הסבא של משפחת גפן הישראלית.

ישיבת הרב קוק ביפו, במתחם 'שערי תורה'. צילום: ארכיון המועצה לשימור אתרים

על ספסלי הישיבה ישבו יחד שני העילויים מ'עץ חיים', אשר ריבלין וזאב רגוזניצקי (הזוכה הראשון בחידון, זוכרים?), לצדם ישב הלל פרלמן (הלא הוא הגאון המסתורי מר שושני), שנחשב בתור "העילוי של 'מאה שערים'. גם בחור בשם צבי יהודה קוק, בנו של ראש הישיבה, למד אתם, ואתו שמר ריבלין על ידידות חמה במשך עשרות שנים.

למעשה, מעט מאוד ידוע לנו על הישיבה ביפו. התלמידים שלמדו בה לא הרבו לספר עליה, וכמעט אף אחד מהם לא כתב עליה, למרבה הפלא. בספר 'שבחי הראי"ה', שהנו כמעט היחיד מבין הספרים שמזכיר את קיומה של הישיבה, מופיעים כמה סיפורים עליה, ואת כולם מספר לא אחר מאשר ריבלין. וכך סיפר:

"הישיבה נוסדה על ידי הרב ביפו בשנת תרס"ט, וקטנה היתה בכמותה: למעלה ממניין בחורים היו בה. מקום הלימוד היה בבית הת"ת 'שערי תורה', בקומה העליונה, בבית הכנסת שנוסד על ידי ר' זכריה ברכות ונקרא על שמו. בכל יום, בין השעה העשירית והשעה האחת עשרה לפני הצהריים, היו התלמידים באים לבית הרב כדי לשמוע את שיעורו. לפני השיעור היה הרב סוגר את הדלת – ולא היה פותחה עד סוף השיעור. היתה זו שעה שכולה קודש לישיבה".

"דרכו של הרב קוק בשיעורי הגמרא היתה בדרך הניתוח ההגיוני, בגמרא וראשונים. בדרך כלל היה נמנע מלחדש חידושים בשיעוריו, אך היה כורך הלכה ואגדה כאחד", הוסיף ריבלין.

פרק ג': על הגנת העם והארץ

בימי מלחמת העולם הראשונה (תרע"ז), כאשר ארץ ישראל געשה ורעשה מגזירות התורכים ומהרעב הגדול, התלבט אשר ריבלין לאן לפנות. הוא התייעץ על כך עם הרב יעקב משה חרל"פ, מי שהדריך רבים מתלמידי הישיבה ביפו, והוא הדריך אותו:

"בכל מצב שהאדם עומד, צריך לדעת כי זהו מצבו אשר צריך להרימו ולהגביהו. השאיפה להתחלפות [לשינוי המצב] איננה טובה, ואולי גם גרועה. צריכים להתחזק שכל המעיין של נביעות הרוח יהיה ממקורות קדושים" (מי מרום, כ, יד. במכתב מצוין הנמען "אשר", ולפי דעתי מדובר בריבלין מיודענו).

עם שחרור הארץ מעול התורכים, בחורף תרע"ח, החל אשר ריבלין לעסוק בקריירה החינוכית שבה המשיך עד מותו. הוא התמנה אז למורה בבית הספר בראשון לציון, ושם התפתח בתור מורה ומחנך.

לאחר שעזב את ראשון לציון, למד אשר בבית מדרש למורים בירושלים. ביום הראשון של חול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920), כאשר פרצו פרעות בירושלים, התייצב זאב ז'בוטינסקי בראש ההגנה על יהודי העיר. אשר ריבלין עזב את תלמודו, והצטרף לז'בוטינסקי להגן על יהודי העיר. את אקדחו האישי החביא אשר בתוך מעילו הארוך.

ז'בוטינסקי התרשם מאוד מריבלין וחבריו הדתיים שנחלצו להגנה. "באיחוד ואחווה עבדנו עם הבחורים החרדים", כתב לרב קוק באותם ימים. "ראינו את התאחדות כל העדות וכל הכתות, חרדים וחפשים, ברגע של צורך. מי יתן ותתקיים האחדות הזאת בינינו לעולמים".

שנתיים חלפו, ובשנת תרפ"ב, במלון אמדורסקי, נשא אשר לאשה את רבקה ויסנשטרן. בשנים הבאות נולדו להם ארבעה ילדים.

גם במלחמת השחרור (תש"ח) נרתם אשר ריבלין ללחימה. הוא נסע לגוש עציון, והשתתף בהגנת המקום. כאשר נפל הגוש, בתו הצעירה אלישבע היתה בין השבויות, ובמשך שלוש שבועות הוחזקה בשבי הליגיון הערבי, בימיה הראשונים של המדינה. ריבלין פעל רבות שישחררו את הבנות ואת החולים כמה שיותר מוקדם, ואכן הם שוחררו בכ"ט אייר תש"ח. אלישבע נישאה למשה רייז, והם הקימו את ביתם בעין צורים

פרק ד': המחנך הדגול ב'תחכמוני'

בשלהי שנות השלושים התקבל אשר ריבלין כמחנך בבית הספר הדתי לאומי הראשון בארץ, 'תחכמוני'. מוסד זה הוקם על ידי הורים ועסקנים דתיים לאומיים מבאי ביתו של הרב קוק, מספר שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, וזכה להדרכתו והשגחתו של הרב.

לצד הערכים שהקנה אשר ריבלין לחניכיו, בכיתות ז' וח', הוא הנחיל בהם את האהבה הגדולה לגמרא. אמנם שיעוריו לא היו מבריקים או מרתקים, אבל הם בהחלט הטמיעו את האהבה לתורה בלב התלמידים.

עד כמה הוא מצליח להעביר את אהבתו לגמרא לתלמידיו? זאת נוכל להסיק מעדותו של חיים טופול.

טופול, מאושיות התרבות הישראלית החילונית בארץ, מרגיש עד היום הכרת תודה כלפי מורה אגדי אחד, בלתי נשכח, אצלו למד בצעירותו. בראיון שהעניק לעיתון 'משפחה', סיפר טופול על המורה:

"שמו היה אשר ריבלין. הוא היה המורה שלנו לגמרא. הוא גם היה אחראי על התוכניות החוץ-לימודיות שלנו. כשאני מסתכל אחורה בזמן, אני מבין שהייתה לו היכולת הייחודית הזו לחבר את תלמידיו הצעירים אל הנצח של הגמרא. תחשוב על זה; בגללו אני לומד גמרא כבר כמה עשורים".

בראיון נוסף שהעניק טופול לאלי ביתאן כתב העיתון 'בקהילה', הוסיף: "אשר ריבלין החדיר בנו את הבנת הגמרא ואת האהבה הגדולה [לגמרא]".

כך, אפוא, הצליח העילוי הירושלמי, תלמידו של הרב קוק, להנחיל לצעירי תל אביב את האהבה לגמרא.

פרק ה': מייסד וראש 'הצופים הדתיים'

אשר ריבלין לא הסתפק רק בחינוך בית-ספרי, אלא חתר להשפיע על הנוער גם בשעות הפנאי, ולרתום אותם לעשיה חברתית. לשם כך הוא יזם והקים תנועת נוער חדשה, דתית לאומית.

בל"ג בעומר תר"ץ ייסד אשר ריבלין את ארגון 'הצופים הדתיים' הנושא את השם "זרובבל". החניכים, ברובם, היו תלמידי 'התחכמוני', בו לימד ריבלין. עם הקמת הארגון הוא נבחר לעמוד בראשו, והוא הנהיגו במשך לא פחות מ-43 שנה, עד פטירתו. עם הזמן קיבל הארגון הדתי את שמו הנוכחי "עדת הצופים" או בקיצור "העדה". רב בית הספר 'תחכמוני', הרב איסר פרנקל, נהפך ל"רב העדה" והיה פעיל בה שנים רבות. גם חיים טופול, כתלמיד בתחכמוני, היה חבר התנועה.

חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, למד אף הוא ב'תחכמוני' בשנות הארבעים, בשכבה בה למד חיים טופול. בשיחה שקיימתי עם אליהו בתחילת השבוע הוא סיפר לי על הפעילות של הצופים הדתיים:

"משכנם היה בצריף שעמד בחצר החיצונית של בית הספר, חצר החול, להבדיל מהחצר הפנימית שהייתה מרוצפת באספלט. בכל שבת אחר הצהריים היו מתכנסים צופי העדה למסדר בחצר החול, ואשר ריבלין ניהל את המסדר וגם דיבר על נושאי חינוך ומסורת. אחרי המסדר, היה עורך גם תפילת מנחה ומעריב של כל החניכים. בתוך הצריף היו מתנהלות הפעולות של 'צופי העדה'. המדריכים היו בדרך כלל בוגרי בית הספר, ואשר ריבלין פיקח עליהם".

אשר ריבלין נפטר בשנת תשל"ג, ונקבר בחולון. מי שייסד במו ידיו תנועת נוער, לחם עם ז'בוטינסקי והיה מתלמידיו הראשונים של הראי"ה קוק, כמעט שאינו מוכר כיום לציבור הרחב. אפילו לערך בויקיפדיה הוא לא זכה. אולם הפירות המבורכים של מעשיו, קיימים עד היום, ומעידים על גדלותו של האיש.

הפוסט היכן צמח המורה האגדי של תל אביב? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

רבות נכתב על רבי זונדל מסלנט, בתור איש המוסר. פחות ידוע הפן הציבורי שלו, כרבה של ירושלים ומנהיגה. עוד פחות מוכרת הזיקה שלו לתחיית האומה, האקטביזם המשיחי בו היה חדור, ויחסו והשפעתו לבנייתה של ירושלים בימי ראשית הישוב.

להלן אשתדל לגעת מעט בנקודות אלו, שטרם נחקרו כדבעי עד היום. חלק מדבריי מבוססים על מאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן, בספרו 'דוחקי הקץ', שהקדיש פרק לתפיסתו המשיחית של רבי זונדל מסלנט.

אישיותו המוסרית

רבי יוסף זונדל נולד בשנת תקמ"ו בעיירה סלנט. התחנך בישיבת וולוז'ין אצל רבי חיים מוולוז'ין. רבי חיים מסר לו את כל תורת הגר"א והתבטא עליו: "זונדל שלי הוא אדם בעל שיעור קומה". רבי זונדל המשיך את מנהגי הגר"א ותורתו ונחשב כ"פה שלישי לאליהו".

לאחר פטירת רבי חיים מוולוז'ין, עבר לעיר פוזנה אל רבי עקיבא איגר, ללמוד משיטת לימודו וחסידותו.

סיפורי מופלאים מסופרים על צדקותו של רבי זונדל מסלנט. מידותיו הזכות, כמו אישיותו המיוחדת, היו לאבני דרך בשיטת המוסר אותה הקים תלמידו הקרוב רבי ישראל מסלאנט אשר הושפע ממנו רבות כאשר זעק אליו בנהמת לבו: "ישראל, למד מוסר ותהיה ירא שמים"! והדברים נכנסו ללבו. כאשר נשאל פעם ר' ישראל, באילו ספרים למד עמו ר' זונדל, השיב: לא מספרים למדתי ממנו אל מהנהגתו ומדמותו הכבירה. את דמותו של ר' זונדל סיכם ר' ישראל במשפט אחד: "לפי השערתי לא מצאתי עובד ה' כמוהו!".

רבי זונדל הוא לא כתב ספרים במוסר ולא כתת רגליו ממקום למקום כדי להפיץ את תורת המוסר, אך כל כולו היתה התגלמות המוסר, באורח חייו, בהליכותיו בכל צעד ותנועה היה דוגמא לאחרים.

אני מניח שרבים מהקוראים מכירים את הסיפור המפורסם על רבי זונדל מסלנט והעגלון. במרתפי הארכיון הציוני מצאתי דף ישן ומצהיב, ובו גרסה ארוכה ומפורטת של הסיפור. הדברים נכתבו מפי נכדו של רבי זונדל, ואני מניח שזוהי הגירסה המדויקת ביותר. היא כוללת סיום שחסר בדרך כלל בגירסאות אחרות:

"פעם אחת נסע הגריז"ס [רבי זונדל סלנטר] זצ"ל בלילה לעיר אחת לרגל מסחרו. קודם חצות הלילה נרדם הגריז"ס בעגלתו. אחר שעה קלה הקיץ משנתו בהרגישו שהעגלה עמדה מלכת, וירא והנהו קרוב לכפר נוצרי והעגלון איננו בעגלתו. מיד הבין שהעגלון ירד לגנוב מספוא לסוסיו מהגורן (כאשר שמע אז על מנהג איזה עגלונים). ויזעק הגריז"ס בקול פחדים: "ר' משה [רואים]!". העגלון משה, בשמעו את קולו, השליך את המספוא וימהר כחץ מקשת וירץ לעגלתו וידהר את סוסיו. כאשר הרחיקו מהכפר וירא שאין רצים אחריו, סבב את הגריז"ס בשאלתו: את מי ראיתם? ההיה זה השומר או בעל הגורן? האם היה קרוב? האם רץ אלי? "ודאי", השיב הגריז"ס. "הוא השומר, הוא בעל הגורן, והיא "העין הרואה" הכי קרובה…". "אם כן רימיתם אותי", טען העגלון בתרעומות, ומה היה קול הפחדים שלכם? אח ר' משה! אמר הגריז"ס, "מה גדול הפחד מן האדון האמיתי, גבוה מעל גבוה, השומר". והתחיל להסביר לו את הדבר הפשוט: "הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט". רק אז הבין העגלון שבאמת ולב תמים צעק בקול פחדים: "ר' משה [רואים]", כעל ראיה מוחשית, והדברים חדרו ללבו של העגלון והבטיח לו שמעתה ישמר ממעשים כאלה".

עליה ארצה

בשנת תקצ"ט עלה רבי יוסף זונדל מסלנט לירושלים, וכיהן כמורה הוראה לכולל הפרושים בירושלים. הוא נשלח על ידי 'רוזני וילנה' כנראה בכדי לחזק את הקהילה הירושלמית, שראתה בבניינה של ירושלים את הדרך העיקרית לקרוב הגאולה (לעומת הקהילה האשכנזית בצפת, שאף היא נוסדה על ידי תלמידי הגר"א, אשר שאפה לקרב את הגאולה באמצעות חידוש הסמיכה והסנהדרין).

מחוסר ברירה ניאות רבי זונדל למינויו כמורה הוראה, אך החליט להעביר את המינוי לרב הראשון שיבוא לעיר שיהיה גדול ממנו בהוראה. כאשר הגיע ארצה חתנו רבי שמואל סלנט, העביר לו רבי זונדל את שרביט ההוראה בעיר.

העדה בירושלים בימיו היתה קטנה ונתונה למשיסה, והוא נטל על עצמו את הנהגת היישוב והיה לה לרועה נאמן עד שזכה לראותה בת יותר מעשרים אלף נפש.

בשנת תר"ז ייסד את חברת "אור תורה" ללימוד התורה במשמרות בביהמ"ד "מנחם ציון". ר' יוסף זונדל נטל חלק בייסוד המוסד התורני המרכזי "עץ חיים" וביה"ח "ביקור חולים" יחד עם חתנו רבי שמואל סלנט.

השקפתו על הגאולה

תלמידי הגר"א ולומדי תורתו שעלו לארץ ישראל, סברו שתהליך הגאולה יהיה 'בדרך הטבע' ולא 'בדרך נס', ושהגאולה איננה תלויה בתשובה שלמה של העם היהודי לתורה ולמצוות. זאת בניגוד לעמדה תורנית שניצניה נשמעו כבר אז (והתעצמה במשך השנים בציבור החרדי) שהגאולה תלויה בתשובה ותבוא בדרך נס ולא דרך השתדלותנו.

בעמדה זו של תלמידי הגר"א החזיק כמובן גם רבי זונדל. ו"היה רגיל לאמר משמו [של רבי חיים מוולוז'ין] את הדברים האלה, היינו: אם נשיג רק [את] הר הבית להקריב עליו קרבן תמיד פעם אחת, הרי זה לאחר המעשה", כלומר לאחר שתתחיל הגאולה, היינו שזה יביא את הגאולה השלמה.

ראשי עדת הפרושים בירושלים כתבו על בניית ה'חורבה': "סימנא מילתא היא אתחלתא דגאולה", וכך גם סבר רבי זונדל. במשך עשרות שנים היה ר' זונדל מן התומכים העיקריים בהקמת בית הכנסת הגדול שבחצר חורבת ר' יהודה החסיד, למרות ההוצאות הכספיות העצומות שהיו כרוכות בו. הוא ראה בבניית המקום חלק מהתגשמות חזון הגאולה. מעניין שדירתו הקטנה היתה בתוך מתחם מקודש זה של חורבת ר' יהודה החסיד. רוב ימיו ולילותיו שהה בביהמ"ד "מנחם ציון" בחורבה, בה למד ולימד והאציל מרוחו הטהור על כל היישוב. שימש גם כגבאי ביהכ"נ הגדול "בית יעקב" שבחורבה במשך שנים רבות. הוא נהג לקום בחצות הלילה וללמוד עד אור הבוקר.

ר' יוסף זונדל היה מחובבי ציון הגדולים, וראה בבניין הארץ את תחילת הגאולה. תלמידו, רבי נתן פרידלנד, עליו סיפרנו בשבוע שעבר, כתב בספרו 'יוסף חן' (דף כז):

"אחרי המחלוקת הנ"ל (במסכת סנהדרין, האם גאולה תלויה בתשובה) חתמה הגמרא שם 'ושתק רבי אליעזר'. ואמר לי מו"ר (ר' יוסף זונדל) כי שתיקה כהודאה דמיא, דאם לא כן למה צריכה הגמרא דווקא פה לסיים "שתק רבי אליעזר" דלא כהרגיל, אלא רק להודיע שהודה לרבי יהושע (שגאולה לא תלויה בתשובה). והראה לי ב'פרקי דר"א' שהודה ר' אליעזר בפירוש, נמצא רב יחידאי שהדבר תלוי בתשובה. ואחרי תיבות "ושתק רבי אליעזר" הביאה הגמרא תכף ומיד על זה: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", היינו על כל הנ"ל, כאומר: אין תשובה מעכבת ואין קץ מעכב, כי אין קץ בדבר רק זה הקץ המגולה, כאשר בכל זמני הכושר יתקרבו ישראל לבוא אל ארץ הקדושה של נחלת שדה וכרם והארץ תתן להם יבולה בשפע רב – זה הוא הקץ המגולה, וזה הוא דור שבן דוד בא".

המגפה – סימן לביאת המשיח

רבי זונדל ראה את כל הקורות בארץ ישראל כחלק מהתפתחות הגאולה (גישה שנקט בה גם רבנים נוספים בישוב הישן, וגם לימים הראי"ה קוק).

כאשר השתוללה מגיפת החולירע בירושלים בשנת תרכ"ו, מצאו את מותם מאות מיהודי העיר. גם כמה רבנים ומנהיגים נפטרו אז, והיה שבר עצום בקרב הקהילה הירושלמית הקטנה. במגיפה זו נספה גם ר' יוסף זונדל מסלנט, ונפטר ביום ג' בחשון תרכ"ו.

בעקבות פטירתו החליט רבי מאיר אוירבך, מרבניה הבכירים של ירושלים, להטמין בין כפלי תכריכיו פתק ובו בקשה כי יתגלה בחלום לאחד מגדולי ירושלים על מנת להסביר לו את פשר המגיפה הנוראה. וכך נכתב שם:

"והנה כאשר נסתלק הגאון מו"ה זונדל זצ"ל באו איזה אנשים להרב הגאון האמיתי מ' מאיר [אוירבך] … ושיחרו אותו שיכתוב פיתקא ויבקש מהנעדר [ר' זונדל] סיבת רוע הגזירה, על איזהו חטא או פשע ומה חרי [האף] הגדול, על מה עשה ה' ככה לנו… וכתב פיתקא וביקש ממנו שיגלה סיבת הזעם לאחד משלושה אנשים יחידי סגולה וכתב שמותיהם הטהורים על המכתב, והיה אחד מהם הרב הצדיק… זלמן בהר"ן נ"י, ומסרו הפיתקא להגאון הנעדר [ר' זונדל], ובלילה שלאחריו בא הגאון הנעדר בחלום הלילה קודם עלות השחר להרב הצדיק מו"ה זלמן ואמר לו בזה הלשון: לא ידעתי על מה אתם מרעישים העולם, הלא לכם לב לדעת כי בעת ביאת משיח צדקנו ככה ראוי ונכון להיות, ותדע נאמנה כי היא אתחלתא דגאולה".

לא מצאתי הסבר לדברים פלאיים אלו של רבי זונדל מסלנט, שפורסמו על ידי רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעיתון מיוחד 'עמוד היראה' שהדפיס בכ"ט באייר תרכ"ט.

בזהירות רבה אני רוצה להציע פירוש פשוט ומדהים כאחד לדברי רבי זונדל, על פי מה שהתרחש באותה שנה, תרכ"ו, בירושלים.

במידה רבה אפשר לסמן את ראשיתו של תהליך 'היציאה מהחומות', באירועי שנת תרכ"ו. בקיץ תרכ"ו הונחה אבן הפינה לשכונת 'נחלת שבעה', שבעקבותיה קמו וגם ניצבו אחיותיה, השכונות הראשונות בירושלים החדשה. מהפך היסטורי זה של הרחבת גבולות ירושלים והקמת ירושלים החדשה החל אפוא בשנה זו (אמנם גם קודם לכן הוקמו שתי שכונות מחוץ לחומה, אך הן היו בגדר של הופעות חד פעמיות, שלא היה להן המשך רציף, ודאי לא בעיני הקהילה האשכנזית של צאצאי תלמידי הגר"א, אליה השתייך רבי זונדל מסלנט).

העובדה ששני האירועים הדרמטיים והמנוגדים – היציאה מהחומות והמגפה הנוראה – התרחשו באותה שנה, לא היתה מקרית. מה שדחף את הישוב הישן לצאת מהחומות ולהגשים את החזון הותיק להרחיב את ירושלים, היה הצפיפות הקיצונית בעיר העתיקה, שגרמה להתפשטות המגפה.

רבי זונדל, כיתר תלמידי הגר"א, האמין כי הגאולה צומחת דווקא מתוך המשברים, "ככה ראוי ונכון להיות", עד כדי כך שהוא תמה (!) על "המרעישים" כנגד האסון הגדול. מבחינתו המגפה היא אכן משבר, אך כזה שמתוכו תיוולד מהפכה היסטורית – בניין ירושלים והרחבת הישוב.

חיבת הארץ ובניינה

חיבתו של רבי זונדל להרחבת הישוב ידועה לנו ממקורות אחרים. סיפר מרן הראי"ה קוק זצ"ל: כאשר היה בא הצדיק ר' יוסף זונדל מסלנט לירושלים, או כשהיה נוסע לחברון להשתטח על קברי אבות, היה עובר ומונה את חצרות הבתים, גם של הגויים, ותמהו הרואים. ויאמר להם: ולמה תתמהו? והלא מקרא מלא הוא: "סובו ציון והקיפוה ספרו מגדליה"! [מובא בספר 'הצדיק רי"ז מסלנט ורבותיו, אליעזר ריבלין, עמ' קלד].

רבי זונדל לא הסתפק באהדתו לבניין ירושלים. "זקני ירושלים מעידים שרבי זונדל היה מן המעוררים את צעירי ירושלים לבניין העיר והארץ. חיבתו לישוב היתה כה גדולה עד שהיה מטייל בהרי ירושלים ובוכה על שממותם, והיה אומר שהוא שמח לראות גם בבנייניהם של הגויים ובלבד שתיבנה הארץ" (הצדיק ר' זונדל, עמ' יט).

כתבים רבים של רבי זונדל מסלנט אבדו בצוק העיתים, אולם בשנים האחרונות התגלו כמה כתבי יד שלו שטרם נודעו עד היום, הצופנים בהם סודות קבליים, ויהי רצון שנזכה לאורם.

הפוסט רבי יוסף זונדל מסלנט על 'אתחלתא דגאולה' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אחרי מלאות לו י"ד שנה לקח אותו אחד מעשירי העיירה פטרוביץ', כחתן לבתו, ובמלאות לו ט"ו שנה הוכנס לחופה. לפי התנאים נדרש ר' משה נחמיה לשבת שנים אחדות סמוך על שלחן חותנו ולהמשיך בלימוד. אך הוא לא מצא את סיפוקו בלימוד ביחידות, והרגיש צורך ללמוד במרכז של תורה, מפי גדולי התורה. חדשים ספורים אחרי חתונתו, באישון ליל, יצא הרב כהנוב בהיחבא דרך החלון מבית חותנו, בעזרת אשתו, ושם פעמיו לעיר הגדולה וילנה, שם למד בבית המדרש.

במשך חצי שנה הוא למד שם ברצף. הא חזר לביתו רק בשביל השתתפות בברית-המילה של בנו בכורו, אברהם יעקב. לאחר הברית הוא חזר ללמוד בוילנה עוד שנתיים וחצי, ורק אז שב לביתו ולמשפחתו, כשהוא מלא וגדוש בתורה, ואף מוסמך להוראה.

הרב כהנוב התמנה למורה-הוראה וסגן-הרב בעיירה פטרוביץ'. הוא היה אז בסך הכל בן 18. במשך עשר שנים כיהן במשרה זו. לאחר שנים אחדות נבחר לרב בעיר חסלביץ', שהיתה מפורסמת כעיר מלאה חכמי תורה, ורבניה נמנו על גדולי התורה ברוסיה. גם כאן, נעשה המינוי למרות גילו הצעיר, הודות לכישרונותיו וידיעותיו שהיו יוצאי דופן. בעיר חסלביץ' הוא כיהן כ-16 שנים, בהן הקים ישיבה גדולה אליה נהרו תלמידים מכל רחבי רוסיה.

בארץ הקודש

בסוף שנת תרכ"ד עלה "הרב מחסלביץ'" ארצה, בנסיעה שארכה ששה חדשים. הוא השתקע בעיר הקודש ירושלים, והתמנה לראש הישיבה והתלמוד-תורה "עץ חיים", מוסד התורה הראשי והחשוב ביותר בארץ באותה תקופה. המינוי נעשה בעצת רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים. למעשה, מלבד הרב סלנט, הרב כהנוב החזיק בתפקיד הרבני החשוב ביותר בקרב רבני הישוב הישן, וגם כאן צריך לציין שהיו בירושלים עשרות גאונים מופלגים וישישים, ומתוכם התבלט הרב כהנוב בגאונותו, התמדתו וצדקותו.

בתפקידו כראש הישיבה לא הסתפק הרב בהרצאת שיעורים, אלא התמסר גם לחינוך תלמידיו ברוח האהבה לקדשי ישראל ולארץ הקודש ובחכמת-חיים וטוהר המידות. "רבים מבני הישוב הישן, שתפסו עמדות חשובות בבניין הישוב החדש בכל ענפי החיים, קבלו ממנו את חינוכם והדרכתם", סיפר השוטר-ההיסטוריון דוד תדהר, בערך שהקדיש לרב ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'. "ביחסו החיובי לישוב החדש השפיע [הרב כהנוב] על תלמידיו ורבים התקרבו להשכלה ולפעילות צבורית וספרותית", הוסיף תדהר.

אזכיר כאן כמה מהאישים הדגולים שצמחו בערוגתו של הרב כהנוב: ר' יושעה ריבלין מייסד שכונות ירושלים וראש 'הועד הכללי', ר' יעקב מן בונה ירושלים החדשה, ר' שמעון רוקח מייסד נוה צדק, ר' יואל משה סלומון מייסד 'פתח תקוה', ועוד.

חוקר תולדות ירושלים, פרופ' יוסף יואל ריבלין, כתב במאמרו 'מבוני הישוב ביפו':

"דחיפה מיוחדת ניתנה לפיתוח הישוב היהודי ביפו, דווקא על ידי חבר אנשים מלומדי ישיבת עץ חיים, שהיו מושפעים מהגאון המופלא, אחד מחולמי התחיה היותר מפליאים, רבי משה נחמיה כהנוב זצ"ל. לפני חמישים שנה, כך מסר לי אחד מתלמידיו, היו קוראים לעמק הרחב [- בין רחוב אגריפס לבצלאל] אשר שכונת נחלת ציון תגבילנו כיום מצפון ושערי רחמים (שכונת הכורדים) ממערב, ושכונת נחלת אחים התימנית ממזרח ונחלת צדוק מדרום, בשם "חסלאוויץ". ומה טעם הדבר? נוהג היה רבי משה נחמיה לצאת עם תלמידיו לטייל מחוץ לעיר, הוא רוכב על חמור והם אחריו, והיו מגיעים עד העמק הזה. ובטוב לב הצעירים בטיול, היו דוחפים ומגלגלים את חבריהם לתוך העמק וקוראים: "רד לחסלאוויץ"…

והוסיף פרופ' ריבלין: "לא בשורות מעטות אפשר לתאר את הגאון האידיאלי הזה. ראוי הוא לחקירה מיוחדת ויסודית, כי מלבד מה שנדפס מספריו עוד נמצא בספריה הלאומית והאוניברסיטאית אוצר בלום של כתבי יד הגאון הזה, שמלבד מה שהם מחזיקים אוצרות תורה, יש בהם רב כדי ללמוד על ישוב הארץ ועל תולדותיו, ונשקפת בתוכם נפשו האידיאלית והשואפת של הרב משה נחמיה".

"הוא היה הראשון לדיבור עברי, ובדרישת לימודי חול מעשיים בתלמוד תורה וביחוד לימוד השפה הערבית, מראשוני מתכני תכניות רחבות לעבודה, לחרושת ולישוב. ומלבד מה שהיה מן המשפיעים הראשונים על ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון, הקים מתוך התלמידים, מן המצויינים שבחכמי ישיבת עץ חיים, את ראשוני הסוחרים בישוב הישן. מבין תלמידיו היו ר' שמעון רוקח, ר' יעקב גודלמן, ר' בצלאל לפין, ונכדו ר' פייביל כהנוב, זו הקבוצה הירושלמית שהניחה יסוד לישוב יפו החדש" ('דואר היום', י"ד בשבט תרצ"ה).

הרב כהנוב היה ראש הישיבה האשכנזי הראשון בירושלים, ו"אבי ראשי הישיבות" הבאים אחריו. הוא עמד בראש הישיבה עד לפטירתו, במשך כ-25 שנה. מאות מגדולי ירושלים נמנו עם תלמידיו. בימיו התחילה פריחת הישיבה, אשר קיימת לתפארה עד היום בירושלים, ובכך היא המוסד הותיק ביותר כיום בארץ, ללא מתחרים.

שאלו שלום ירושלים

בשנת תרכ"ז, כאשר יצא הרב כהנוב לחוץ לארץ כדי לגייס תרומות להצלת המוסד התורני "עץ חיים" שפקדהו משבר כספי חמור, פרסם חיבור מיוחד במינו, הנקרא 'שאלו שלום ירושלים'. המטרה הפשוטה של החיבור – להכיר ליושבי הגולה את החיים בירושלים, ועל ידי כך יתנדבו להרים תרומות לחיזוקו. אך היתה גם מטרה סמויה: עידוד העלייה לארץ, דבר שבעקיפין יתרום גם לשיפור מצבו הכלכלי של היישוב. "… איך לא יתאמץ בכל עוז כל אחד שהיכולת בידו, לפנות מעסקיו, על כל פנים פעם אחת בימי חלדו, ולבוא לחצרות בית ה', לעלות הר ציון לשום עין עליה ועל עריה, לחבק ולנשק חומותיה, לשפוך לבו נוכח פני ה', על בעל נערויה, ולהשתטחת על מבחר קבריה".

הספר בנוי בצורה של שאלות ותשובות (ומכאן שמו 'שאלו שלום ירושלים'), הנוגעות ב"מצב עיר הקודש ואחינו היושבים שמה, הן בתורה והן בדרך ארץ, ואופן חיי חכמיה וסופריה, וכל צורכי אוכל נפש שמה, וענתה בם צדקתם ועוניים ויגיעם בתורה יומם וליל". החיבור מכיל תיאור מלא של כל הנעשה בירושלים, תיאור מקומותיה הקדושים, סדרי החינוך בה והמוסדות הציבוריים.

הספר נחשב באותן שנים לפרסום הרשמי המקיף והחשוב ביותר על חיי היישוב היהודי בירושלים, וחולל הדים חיוביים רבים בכל העולם היהודי, אשר הועילו ביותר ליישוב בארץ. הספר נדפס בשלוש מהדורות בתוך עשר שנים (דבר שאין כדוגמתו בספרי ירושלים דאז).

בשלוש המהדורות נדפס הספר בעילום שם המחבר. בשער מהדורת תרל"ח נדפס בשער הספר: "את כל אלה העלה על הספר רב גדול מפורסם הנכבד למאוד איש אמונים מחשובי ירושלים בשבתו באונייה לרדת חו"ל (בחודש אייר תרכ"ז) – מכל אשר ידע וראה וחקר ובחן בעצמו דברים כנים ונאמנים, והדפיסם למען דורשי ציון המשתוקקים לשמוע משלום ירושלים".

פעילות ציבורית

הרב כהנוב פעל רבות בענייני הציבור. בשנת תר"ל יסד את הגמ"ח הראשון בירושלים, "שערי חסד". היה ראש וראשון לפעילות הצדקה. הצליח תמיד להשיג את מבוקשו אצל השר הצדיק משה מונטיפיורי, שעמו קשר קשרים אמיצים. מראשי המדרבנים לייסוד המושבות החקלאיות. פרסם מאמרים בעיתון 'יהודה וירושלים' בדבר הצורך ביסוד חברה להזרמת מים לירושלים, יסוד בנק עברי ומפעלי תעשייה ליצור נייר ועוד, כדי לספק עבודה לתושבי ירושלים ולפתח בה חיים כלכליים לפרנסת המונים.

בניין ירושלים ותחיית השפה

הרב כהנוב השתתף בהרחבת היישוב מחוץ לחומה. הוא בנה לו בית בשכונת נחלת שבעה, השכונה הראשונה מחוץ לחומות מתוך סדרת שכונות שבאו בעקבותיה. בהיותו קשור למקום עבודתו בישיבה בעיר העתיקה, והיות שלעת זקנה קשתה עליו ההליכה אל השכונה הרחוקה, השכיר הרב את הבית, ורק חדר אחד השאיר לעצמו, ובימות הקיץ, בעת שהחום גדול מאד בעיר העתיקה, היה יוצא לגור שם.

מתוך השקפת עולמו, שתלמידי הישיבות שאינם רואים את עתידם בהיכל התורה יצטיידו בכלים שעמם יוכלו לצאת ולהתפרנס, נעתר הרב כהנוב להצעתו של ר' משה מונטיפיורי בדבר הצורך ללמד לנערים את שפת המדינה (ערבית), והתקין שיעורים לערבית בשביל תלמידי הת"ת. אך בגלל התקפת הקנאים עליו הוכרח לבטל את השיעורים הללו.

זכרונות תלמידיו

חוקר תולדות ירושלים, ר' פנחס גרייבסקי, היה מתלמידיו של הרב כהנוב. לימים פרסם חוברת לזכרו, ובראשה כתב:

"רבנו זה הרים קרן התורה והחכמה בירושלם, העמיד דור־דעה, בעלי תורה ויראה, בעלי חכמה, סופרים וסוחרים, חובבים וחקלאים שכולם מעריצים אותו עד היום".

"אהבת התורה, היתה אצלו מעל כל גבול; הוא המית את עצמו באהלה של תורה ומסר נפשו ליראה את ה' ולאהבה אותו כל הימים. מי שראה את רבנו זה יושב והוגה בתורת ה' מעוטר בתפילין בהתלהבות, ברוממות הרוח, באש להבת שלהבת, הרגיש את "עמודא דנורא", ויהי בעיניו כמלאך ה' צבאות".

תלמיד אחר, הסופר והחוקר ר' אברהם משה לונץ, סיפר:

"הרב חיבב מאוד את הפשט הפשוט, בתנ“כ וגם בלמוד גפ”ת חיבב על תלמידיו את הפשט על פני הפלפול המחודד. ובכל שבת היה מעיין בפירוש הפשטנים על התורה וביחוד בפירוש הראב“ע והיה מנסה את תלמידיו החביבים – שאנכי זכיתי להיות אחד מהם – במאמרים הסתומים ומחודדים שבו, וגם שם עינו בפירוש 'הביאור'. אך כל זה היה רק בכותלי ישיבתו, אבל בחוץ פחד להיות למליץ להשכלה מפני הקנאים שלא יפגעו בו (כמו שקרה באמת, אחרי שנים רבות) והוא היה הראשון שהחל לדבר בלשון הקודש".

אגב, בכל פעם שהיה פוגש הרב כהנוב את תלמידו-לשעבר לונץ, שנתפס בעיני הקנאים כאפיקורס וכופר משום שהתעסק בספרות ומחקר, היה צובט בלחיו ואומר: "נו, מה שלומך לונצק'ה, מאמין הנני כי לא עזבת את למוד התורה לגמרי, וכי גם עתה הנך קובע עתים גם ללימודי קודש…".

ר' פייבל כהנוב, נכדו של הרב, סיפר:

"הרב היה שקדן גדול בתורה, ועליו היה אפשר לומר שקיים את המצווה "והגית בה יומם ולילה" במלא מובן המלה. את כל ששת סדרי המשנה היה יודע בעל-פה, והוא שינן אותם בלכתו בדרך מביתו לישיבה, לבלי לבטל מת"ת אף רגע".

הרב כהנוב היה לבוש תפילין כל היום, בין בשבתו בביתו ובין בלכתו אל הישיבה, ורק לפני תפלת ערבית היה חולץ תפיליו. הוא כל כך דבק בתפילין, עד שלפעמים שכח והתפלל גם ערבית בהן, עד שהעירוהו על זה, ואז נזכר לחלצם.

תחיית השפה

הרב דיבר רק בלשון הקודש (ובזה קדם לאליעזר בן-יהודה, הנקרא בפי רבים "מחיה השפה העברית"), ורק בשעת הדחק היה נעזר במלים ביידיש. בשבת ויום-טוב היה מדבר עברית גם בביתו. אמנם בשעוריו והרצאותיו בישיבה היה מדבר יידיש, להקל על שומעיו את הבנת דבריו.

כתביו

הרב כהנוב היה מפורסם לשבח גם כדרשן וכסופר. חיבר ספרים בהלכה, באגדה ובמחשבה הישראלית, ואלה הם: 'אבל משה', 'ארץ חפץ', 'חוקות עולם', 'מי מנוחות', 'נופת צופים' (פירוש על אגדות התלמוד), 'נתיבות השלום' (על חושן משפט), 'פלגי מים', 'שאלו שלום ירושלים', 'שנת השבע', 'שפתי ישנים'. הניח אחריו כתבי יד בחידושי תורה בענפים שונים. מקצתם שמורים בספריה הלאומית.
בשנותיו האחרונות סבל יסורים רבים ממחלתו, אך התחזק והמשיך למלא את תפקידו. כשהרגיש כי קצו קרוב ציוה שלא יספידוהו ולא יכתבו תארים על מצבתו.

הרב כהנוב נפטר בירושלים, ביום ח' בסיון תרמ"ז, ונקבר בהר הזיתים. הוא הותיר אחריו מאות תלמידים. נכדו פייבל כהנוב, היה ממייסדי נוה צדק. חתנו, ר' מיכל ליב כ"ץ, היה גיבור נערץ בקרב הישוב הישן, ומבוני המושבה פתח תקוה, ועזר בגאולת אדמות אחוזת בית (תל אביב) ואדמות מושבות ושכונות ברחבי הארץ.

על שמו של הרב נקרא רחוב "הרב כהנוב" בשכונת שערי חסד בירושלים, ורחוב "ארץ חפץ" בשכונת מעלות דפנה בירושלים, כשם ספרו של הרב.

הפוסט אחד מחולמי התחיה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בפינה זו בדרך כלל אני מביא את סיפורם של חובבי ציון שעלו ארצה ופעלו למען ישוב ארץ ישראל. אולם צריך לדעת שמאחורי החלוצים הגיבורים שעלו בכל העליות והקריבו את חייהם על מזבח הארץ, היו גם חיילים בעורף. למרות ריחוקם הגיאוגרפי, הם היו חלק בלתי נפרד מהעשייה הארצישראלית, ואי אפשר היה בלעדיהם.

מי שנתן את הכוח והעידוד למתיישבים הגיבורים בארץ, היו אחיהם בגולה. המוני יהודי חו"ל נרתמו בכל לבבם ומאודם לפרויקט של ישוב הארץ, והקפידו לתרום מהונם לקופות המיועדות עבור היושבים בארץ. היו כמה סוגי קופות, המפורסמת ביותר היא 'הקופה הכחולה' של קק"ל אך קדמה לה קופת רמבעה"נ שהחזיקה את הישוב הישן, וקופות נוספות. מיליוני המטבעות ששלשלו יהודי הגולה בקופות מדי שבוע בשבוע הם אלו שהחזיקו את היישוב כאן בארץ, ובלעדיהם – לא היה אפשר לו ליישוב להתקיים.

ארגון חשאי בווילנה

אך לא רק בעידוד ובכסף תמכו יהודי הגולה בישוב היהודי בארץ. גם בארגונו ובהנהלתו של הישוב בארץ היו שותפים מנהיגי יהדות הגולה. אחד מהגופים הבולטים שעסק בארגון הקהילה האשכנזית בארץ, היה הארגון החשאי 'רוזני וילנה'. ארגון זה, שנוסד ופעל למען הישוב היהודי בארץ, הקיף את קהילות ליטא רוסיה ופולין. הארגון החל לפעול בצורה משמעותית בערך בשנת תקנ"ח, שנת פטירת הגאון מווילנה, ופעל מאז לאורך כל המאה ה-19. במשך רוב ימיו פעל הארגון בצורה חשאית למופת, והסתיר ככל יכולתו את פעולותיו מעיני המשטר, אשר ראה בגיוס הכספים לטובת יושבי ארץ ישראל בגידה חמורה, וסיוע לאויב – האימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל היתה חלק ממנה ('השיבה לירושלים' עמ' 52 ואילך).

בראש הרוזנים בווילנה עמדו נגידים שהיו גבאי קהילות, סוחרים יהודים עתירי-ממון, ולצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה. כל הנגידים שעמדו בראש הארגון היו בעלי זיקה למשפחת הגר"א (הגאון מווילנה). בעל הסמכות הרבנית הבולטת בראשית הארגון היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, מייסד וראש ישיבת וולוז'ין, ואחרים רבנים אחרים מגדולי ליטא. סמכותם נגעה בעיקר להחלטות עקרוניות ולהתוויית הדרך האמונית להפעלת הארגון. הם גם חתומים על רוב המכתבים בנושאים עקרוניים. הארגון היווה את ה"גב" הכלכלי של עלייה זו ושל רוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל. בתמורה לתמיכה הכספית והארגונית נטל על עצמו הארגון אחריות לתחומי חיים רבים של העולים ולמעשה ניהל את המתיישבים מרחוק.

רבי אבלי פוסבלר

אחד מהרבנים אשר ליוו באופן צמוד את פעילות רוזני וילנה למען הישוב היהודי בארץ ישראל, היה רבה של וילנה, רבי אברהם אבא (אבלי) פּוֹסְבֶלֶר.

בעקבות סכסוך מסוים, נתקנה בווילנה בשנת תקנ"א תקנה מיוחדת, שלא יכהן בה רב רשמי. לכן, באופן רשמי כיהן רבי אבלי כ"ראב"ד וילנה". אך מבחינה מעשית, היה רבה ומנהיגה של הקהילה העתיקה והמפוארת. וילנה היתה אז המרכז הגדול ביותר (באירופה) של גדולי ישראל. הוא נחשב בתור הסמכות העליונה לא רק בווילנה, אלא היה "רבן של בני גולת ליטא, זאמוט ורייסין" (מתוך מאמרו של הרב דוד זרצקי ז"ל). היו מגדולי ישראל, באותו דור דעה, אשר כינוהו בתואר "גדול הדור". ואכן היה מגאוני הדור ומשקדניו, ויחד עם זה – מנהיג ורועה נאמן לבני עדתו.

רבי אבלי נולד בשנת תקכ"ב בעיירה פאסוואל, שהינה חלק ממחוז וילנה, ועל שמה כונה ר' אבלי פאסוועלער. לאחר נישואיו התמנה כרבה של העיירה. כעבור מספר שנים התמנה לראב"ד וילנה. אמנם לא מצאתי מידע על קשר בינו לבין הגאון מוילנה, הסמכות התורנית הנערצת ביותר באירופה באותה תקופה, אך אין ספק שהייתה היכרות ביניהם, והיתה השפעה משמעותית של הגר"א על רוחו ותפיסותיו של רבי אבלי.

ענוותנותו הרבה של רבי אבלי, כמו גם מעשי הצדקה והחסד שלו, היו לשם דבר בווילנה.

בראש רוזני וילנה

למעשה, כמעט לא נשתמר בידינו מידע על עשייתו הברוכה של ר' אבלי למען ארץ ישראל וישובה, הן בפני עצמו והן בתמיכת פעילותם החשאית של 'רוזני וילנה'. אך גם מעט המידע שקיים לא רוכז בספרות הביוגרפית שנכתבה עליו. הדברים שלהלן הם ניסיון ראשון לסכם את מעורבותו ותרומתו לישוב הארץ.

משנת תקפ"ד (ואולי קודם לכן, מימיו הראשונים כראב"ד וילנה) פעל ר' אבלי יחד עם ארגון 'רוזני וילנה'. על רוב ככל המכתבים של רוזני ווילנה, היה חתום בראשם ר' אבלי, לפני יתר החותמים. כמה מכתבים כאלה, העוסקים בעניין התמיכה ביושבי ארץ ישראל, השתמרו ואף ראו אור הדפוס. לפי התרשמותי אני נוטה לומר שהוא לא רק ליווה את פעילות הארגון, אלא נטל בו חלק מעשי ואף רשמי. באחד המכתבים שראיתי, שנשלח לקהילת אמשטרדם בשנת תקפ"ב, בשורה שלפני חתימתו (עם יתר החותמים), נכתב: "המחכים לתשובתם, הגבאים הכוללים באה"ק דפה ק"ק ווילנא", משמע: הוא חלק אינטגרלי מהארגון. אגב: במכתב זה מציינים רוזני ווילנה כי "נהירין לן שבילי ענייני אה"ק כשבילי מחוזא דידן, כאשר נודע בשערי בת רבים", ומזכירים את שלוחם ראש"ז צורף הי"ד, העוסק בגיוס כספים לבניין 'החורבה'. בשולי המכתב מצויה חותמת מיוחדת במינה של "גבאים הכוללים דאה"ק, דק"ק ווילנא": במרכז החותם נראה מגדל (דוד?), משני צדיו צבי ואריה, ובתחתית המגדל שתי אותיות: א', צ' [א'רץ צ'בי?]. משמעות האיורים והאותיות לא מחוורת לנו כדבעי.

בשנת תקע"א, אסף רבי אברהם דנציג, בעל 'חיי אדם' (מחותנו של הגר"א), כספים בגרמניה עבור העולים מקרב עדת הפרושים בארץ ישראל. הוא עשה זאת בשליחותו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א ומנהיג הקהילה בארץ, וכשהוא מצויד במכתב-המלצתו של ידידו ר' אבלי ויתר גבאי ורוזני ווילנה, הממוען ליהודי קהילת המבורג. במכתב זה הם כותבים: "…הקהילות הגדולות… קיימו וקיבלו עליהם לחוק עולם ולא יעבור, שיושלח הכול לקהילתנו [וילנה]", ומשם יצא הכסף ליהודי ארץ ישראל.

לפני 200 שנה, בשנת תקפ"ב, שררה מצוקה קשה בארץ, והצטמקו התמיכות מארצות אירופה מסיבות שונות. קופת ר' מאיר בעל הנס, שהייתה הקופה היחידה להחזקת הישוב בארץ, התמוטטה. אז נכנס ר' אבלי בעובי הקורה, בכרוזיו החמים הוא פעל רבות כדי לחזק את הקופה. "במטותא מינייכו להתחסד ולהיטיב חסדים, לשמור פי מלכי רבנן האלה ולשית עניים אל החבל ואל הנחלה, וכדאי מצווה זו לקרב את הגאולה".

ר' אבלי אף העניק הסכמה חמה לספר 'פאת השולחן' שחיבר ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת תלמידי הגר"א העולים ארצה. את הסכמתו הוא חותם במשפט הבא: "ה' יזכנו לעת יערה רוח ממרום עלינו… ונעלה בית אל". במאמר שכתב ר"י משקלוב על עלייתו ארצה סיפר כי לקראת העלייה נפגש עם הגבירים הרוזנים בוילנה, ועם הרבנים העומדים בראשם, ובהם "הרב הגאון המפורסם מו"ה אבלי".

הקמת ישיבות

תרומתו של ר' אבלי ל"עולם התורה" היתה כבירה. הוא ייסד את ישיבת רמיילס (שפעלה עד השואה) ועמד בנשיאותה, וכן השתתף בהקמת ישיבת וולוז'ין המעטירה. שתי ישיבות אלו פעלו עד לחורבן יהדות אירופה בשואה.

בהסכמתו (ויש אומרים: ביוזמתו) נוסדה בווילנה קבוצה בשם 'חברת מעמדות', ששמה לה למטרה להגות בתורת הקורבנות, בסדר יומי קבוע, מתוך אמונה כי לימוד זה יקרב את הגאולה. בכל ערב ראש חודש התכנסו כ-200 חברי הקבוצה, מעוטפים בטלית ותפילין, ועסקו בלימוד עבודת הקרבנות. החברה הוציאה לאור ספר 'עבודה תמה', נדפס בוילנה בשנת "בונה ירושלים ה' לפ"ק" – בגימטריה: תקצ"ו. הספר קיבל הסכמה ארוכה מאת ר' אבלי, הספוגה באהבה לארץ ישראל, והוא חותם אותה בשנת "תקבץ ב"ב" (-תקצ"ו).

הרמיזות הללו לגאולה המצופה אפיינו את ר' אבלי. פרופ' יוסף יואל ריבלין כתב: "ר' אבלי משתמש באחת מתשובותיו בתאריך "תצמיח גאולה" (תקצ"ג); ועל אחרת: "בשורה לכל" (תקצ"ג), ופעמים מספר "תקבץ" (תקצ"ב). יש כאן מהרהורי לבו הנתון לארץ-ישראל ומהאמונה בגאולה קרובה שהייתה עמוקה בחוגים ההם". באגרת אחרת שראיתי הוא מציין את תאריכה: "קרב קץ נחמה" לפ"ק.

פעילותו בעניין ההשכלה

לפעילותו במסגרת 'רוזני ווילנה' לא מצאתי זכר בכל המאמרים שפורסמו עליו על ידי סופרים חרדים, ואף לא בתולדות חייו שנדפסו בפתח ספרו 'באר אברהם'. העובדה שהוא עמד בראש פעילות 'רוזני ווילנה' ועל פיו יישק דבר בנוגע לישוב היהודי בארץ, אינה נזכרת כלל.

אך זה לא התחום היחיד שנעלם כלא-היה מהביוגרפיה של ר' אבלי. גם את זיקתו להשכלה השמיטו לחלוטין. הסיבה היא שלרבים מאתנו קשה להכיל את הגדלות הענקית בתורה והשקידה הרבה, ה"יראת שמים" הפשוטה, יחד עם רוח חיבת הארץ ועוד יותר מכך – ההשכלה. ישבתי במשך שעות על ספרים נדירים שנכתבו באותה תקופה, בניסיון לדלות מהם פיסות מידע על שתי הסוגיות האלו שנדחקו לקרן זווית בביוגרפיה של ר' אבלי.

באותה תקופה שאנחנו עוסקים בה, החל להתעורר ויכוח אודות היחס הראוי ללימוד מדעים וחכמות. בווילנה היחס היה חיובי כלפי ההשכלה. הרבנים הגדולים בווילנה ובראשם הגר"א, הביטו עליה בעין יפה. גם ר' אבלי רחש כבוד גדול להשכלה ולמדעים, ועודד את העיסוק בהם. הוא לא חשש להעניק הסכמות לספרי השכלה שנכתבו על ידי יהודים 'משכילים' מובהקים.

בהסכמתו לספר איל משולש, ספר הנדסה שחיבר הגר"א, כתב ר' אבלי: "ראוי ונכון לפרסם חכמת הגאון זללה"ה למען ידעו רבים, כי חסידי ישראל הם חכמים אמיתיים, וחכמתם עמדה להם לעבודת ה' יתברך". מיהם הרבים שצריכים לדעת זאת? אולי אין כוונתו דווקא אומות העולם, שהרי כמה מהם יקראו בספר, אלא גם העם היהודי, שדמותו של הגר"א, חובב ההשכלה והבקי בה, תהיה למול עיניהם. כשיראו ש"גדול הדור" התעסק ב"עניינים הנדסיים", זה ישפיע עליהם.

בשנת תקצ"ד פרסם המשכיל חיים זליג סלנימסקי את חיבורו 'מוסדי חכמה', על "חכמת האלגברה הפשוטה והנשגבה". הספר קיבל שלוש הסכמות, והראשונה היא מאת רבה של וילנה, ר' אבלי:

"ה' בחכמה ייסד ארץ, וחנן לאדם דעת… ומיום הורקנו מכלי אל כלי ובגולה הלכנו הופג טעמנו וכמעט ריחנו נמר בחכמות האלה, להתכבד ולהתיימר… כי כבר נאמרו ונשנו מפי שלומי אמוני ישראל כי מלפנים היו בישראל גדולי המדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה אין אתנו אנשי מחקר לעמוד על מחקרי סתרי החכמות אשר עמקו ורמו", ועל כן ביקש "להפיץ ספרו ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה".

לפי דעתו של ר' אבלי (והדבר בולט מאוד לעומת דבריהם של יתר המסכימים) ערכם של החכמות אינו בכך ש"כל החכמות נצרכות לתורה", וגם לא בשביל שיהיו בעם ישראל חכמים כדי שנהיה "לתפארת בעיני העמים והשרים", אלא שיש בהכרת המדעים ערך עצמי.

עוד לפני שיצא הספר, הזמין ר' אבלי עותק ממנו, ושמו רשום ברשימת המזמינים מראש שנדפסה בסוף הספר, לצד רבנים נוספים.

הוא העניק הסכמה גם לספרי השכלה נוספים: 'קנה חכמה' (אלגברה), 'מסע קולומבוס', ו'התעודה בישראל', בו קרא המחבר יצחק בער לווינזון ללמוד 'חכמות חיצוניות', ללמוד מלאכה, ולעסוק בעבודת האדמה.

פטירתו

ר' אבלי נפטר בווילנה בי"ג באב תקצ"ו. הוא הותיר אחריו בנות שנישאו לתלמידי חכמים, מהם היו לו נכדים שהיו לימים לרבנים חשובים בישראל.

בספר 'עמק הבכא', שהנו 'מספד תמרורים' על פטירתו של רבי אבלי, נכתב: "אם כי הרב אברהם אבלי לא הניח בן, אך מכיוון ששמועותיו היו מתפזרות בעולם להשיב לכל שואל בדבר ה' ולהעמידו על האמת, ופה בעירנו ווילנא כל דבר קשה יביאון אליו, אם כן אנו כולנו תלמידיו, והוא רבינו, אנו כולנו בניו, והוא אבינו". "אנו נדבק באור תורתו ובטוב צדקתו ונהיה קרואים בניו".

"…ברוחב לבבו לא השיב פני כל הבא בצל קורתו ריקם, כי נמצא לכל שואלו, לאלה הבין בתורה, לאלה הפליא עצה, ולאלה התיר ידו הנדיבה, ועתה אהה גלה כבוד מווילנא… עליכם למלא את מחסור הגאון הנ"ל; היו נוחים לבריות כמוהו, אהבו ותאֵהבו כמוהו".

בן ממש לא הותיר אחריו רבי אבלי. אבל בנים חורגים היו לו. אחרי שהתאלמן בפעם השלישית, נשא לאשה את מרת לאה, אלמנה ויתומה. שלושת בניה היו לבניו החורגים של ר' אבלי, והוא אהבם מאוד. לימים דאג אחד מהם לאסוף את כל כתביו של ר' אבלי, אביו החורג, ולשמרם לדורות. נכדו, הקרוי על שמו, למד בישיבה בווילנה (זו שייסד ר' אבלי), ולאחר עלותו ארצה היה מורם ורבם של החלוצים בארץ, ומהדמויות הנערצת ביותר בתנועה הציונית.

עובדת היותו "נינו החורג" של ר' אבלי רבה של וילנה, מגדולי הדור ומראשי 'רוזני וילנה' התומכים בישוב בארץ – לא נזכרה בפירוש באף ספר עד היום. במקום זאת "הוצמד" לו בטעות סבא אחר, משכיל וילנאי, שכלל לא היה סבו.

ועל כך – במאמר הבא.

הפוסט ראש הארגון החשאי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

קברניט 'חובבי ציון'

לצד עיסוקו בתורה, בלימודה ובהוראתה, התמסר הנצי"ב לעבודה הלאומית של יישוב ארץ ישראל. הוא היה חבר פעיל בתנועת 'חובבי ציון', ונבחר בועידת דרוסקניק (תרמ"ז) לאחד משלושת "הגבאים היועצים" להנהגת התנועה. בוועידת "חובבי ציון" בוילנא בשנת תרמ"ט, נבחר שוב לגבאי-יועץ. מבחינה מסוימת ראו פעילי 'חובבי ציון' בנצי"ב את קברניט התנועה.

הרוח הארצישראלית ששררה בלבו של הנצי"ב, הורגשה היטב בהיכל הישיבה, והשפיעה על תלמידיה. באותן שנים הוקמו בישיבה אגודות סתר ציוניות שפעלו למען ישוב הארץ.

השאלה המתבקשת היא מהו מקור ההשראה של אהבת הארץ בלבו של הנצי"ב, ומהיכן שאב את הכוח וההתמסרות האדירה לעיסוק ביישוב הארץ? גם על שיטתו הלימודית יש לשאול את אותה השאלה. דרכו הייתה יוצאת דופן בבתי המדרש באותה תקופה, ואף בישיבתו היו רבנים שנקטו בדרכי לימוד אחרות. הנצי"ב התעסק הרבה במדרשי חז"ל, בספרות הגאונים, ובתורה שבכתב. מדי בוקר, אחר תפילת שחרית, היה מעביר שיעור לתלמידי ישיבתו על פרשת השבוע, לפי פשוטי המקראות. מתוך שיעור זה נולד חיבורו 'העמק דבר' על התורה. ובכן, האם את דרך הלימוד ירש מאבותיו או רבותיו, או שמא היא כולה פרי רוחו העצמית, ונבעה מתוך כליותיו?

"סוחר אמיד ותלמיד חכם"

כדי לברר אם הנצי"ב ספג השפעה מאביו, אנחנו צריכים לברר כמובן מי היה אביו.

בזמן שהכנתי את המאמר שלפניכם, נכנסתי לויקיפדיה וקראתי את הערך המכובד שהוקדש לנצי"ב, בו מתוארת בקצרה פעילותו למען ישוב הארץ וגם דרכו התורנית. בתחילת הערך ציינו העורכים כי הנצי"ב היה בנו בכורו של "יעקב ברלין, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר". זה כל מה שמצאו לנכון לספר עליו.

אך גם בספרים מקצועיים יותר אנו מוצאים את אותו הכיוון. מעט מאוד מידע נמסר על ר' יעקב ברלין. הוא מוצג כבעל-בית וסוחר מוצלח, אמנם 'יודע ספר' או אפילו 'תלמיד חכם', אך לא הרבה מעבר לזה. כך למשל בספר 'יחידי סגולה' מתואר אביו של הנצי"ב כ"סוחר אמיד ותלמיד חכם דגול, שנתקיימו בו תורה וגדולה במקום אחד… עניו, שפל ברך ורוח, מרבה במתן צדקה בגלוי ובסתר". אין זכר לזיקתו לארץ ישראל, ואין התייחסות לחינוך שהעביר לבנו. בספר אחר נכתב עליו: "היה מגדולי סוחרי האריגים ברוסיה, ומסחרו פרץ ורחב עד לייפציג ופראג".

אפילו הרב קוק, שהיה כה מקורב לרבו הנצי"ב עד שהתבקש על ידו לכתוב מאמר על תולדותיו (נדפס בשנת תרמ"ח ולימים נדפס שוב ב'מאמרי הראיה') לא ציין מאומה על אישיותו של רבי יעקב ברלין! ואף הרב מאיר בר-אילן, נכדו (!) של רבי יעקב ברלין, חסך בתיאור דמות זקנו, בספרו 'רבן של ישראל' (הביוגרפיה שכתב על אביו הנצי"ב).

מסתבר שהמידע שהיה בידי כותבים אלו על רבי יעקב ברלין היה מועט מאוד, ולכן לא יכלו לשער שבנו הנצי"ב ירש ממנו את רוחו המיוחדת ביחס לתורה ולארץ ישראל.

מהחלוצים הראשונים

לעומת המקורות הללו שהתעלמו לחלוטין מאישיותו של רבי יעקב ברלין או שהסתפקו בתיאור עובדות טריוויאליות למדי, נתקלתי במקורות אחרים המציגים לנו דמות אחרת לחלוטין, מרתקת במיוחד, ומהם נוכל להבין בנקל מהיכן שאב הנצי"ב את ההשראה המשמעותית לדרכו התורנית ואת התמסרותו לישוב ארץ ישראל.

"מי מכם לא שמע את שמעו הטוב של הנצי"ב מוואלוז'ין ולא נהנה מאור תורתו של הרב האי גאון זה, רבן של כל בני הגולה הגאון רבי נפתלי צבי יהודא ברלין ז“ל", כך פתח ר' פנחס גרייבסקי, חוקר תולדות הישוב הירושלמי, את המאמר שהקדיש לתיאור אישיותו ופעלו של האב הנשכח, רבי יעקב ברלין.

"במה ינעם לכם לדעת כי אביו [של הנצי"ב] הרב ר' יעקב ברלין ז”ל היה גם הוא מהחלוצים הראשונים, ובבואו [לארץ] לא טמן ידו בצלחת ויהי מעסקני הציבור הירושלמי ו“ראש המדברים” בכל צרכי העדה. במשך היותו בירושלים עבד באמונה את עדת כולל פרושים שלא על מנת לקבל פרס כי אם בכוונה רצויה לשמים.

בשנת תרט”ו בא לשכון כבוד בירושלים, וילך מישרים בדרכה של תורה ודרך ארץ גם יחד. הרבה דברים טובים, בתורה ועבודה וגמ“ח, נתכוננו על ידו והשתדלותו הכבירה. והוא הוא אביהם של המדקדקים הירושלמים בעלי-הקוראים שנתחנכו על ידו בקריאה מצוינת.
החובבים הראשונים לא אמרו צר לנו המקום בירושלים. הם הסתפקו בחדר צר ואפל. מעונו היה בחורבה, מתחת בית המדרש הישן 'מנחם ציון'. כדאי לבוא ולראות את “החדר” שבו גר העדין היקר הזה, אבי “הנציב” בישראל".

בהמשך מספר גרייבסקי על כך שהרב ברלין היה מהגבאים הראשונים של ת"ת וישיבת עץ חיים (המוסד התורני האשכנזי הוותיק ביותר בארץ) בתקופת ייסודם בשנת תרט"ו.

ובכן, אותו אדם שתואר בכמה ספרים כבעל בית וכתלמיד-חכם מן המניין, שלכאורה סיים את חייו בגולה, מתואר כאן כאחד ממנהיגי הישוב הישן, אדם שהקדיש את שנות חייו בארץ לפעילות ועשייה ציבורית ותורנית!

אגב: כל מי שמכיר את חיי הישוב הישן באותה תקופה, יודע שאם הרב ברלין נבחר לתפקיד בכיר בהנהגת הציבור, ודאי שהוא היה לא רק תלמיד חכם מן השורה אלא בעל שיעור קומה תורני גבוה, וזאת לצד כישוריו המעשיים.

אם כן אפוא, אנחנו כבר יכולים להבין שאת הרוח המנהיגותית, את הלהט לעשייה ציבורית ואת החיבור העמוק לארץ ישראל לא חידש הנצי"ב מעצמו, אלא ירש זאת מאביו רבי יעקב ברלין. אני רואה בגילוי הזה חשיבות יתירה. עד היום סיפרנו על דמויות ציוניות שהרקע התורני שבו גדלו – הועלם. סיפרנו גם על רבנים גדולים שהרקע הציוני שלהם נמחק. אך כאן אנו רואים תופעה אחרת (אשר יש לה דוגמאות נוספות, אותן נביא בשבועות הבאים). ידענו אמנם שהנצי"ב, גאון הדור, היה מגדולי חובבי ציון ומסור לארץ ישראל, אך לא ידענו מה מקור החיבור לארץ הקודש. נוצר איזשהו נתק בין הפרקים, בין ההתעוררות הלאומית של חובבי ציון בשנות התר"מ (שבחלקה הייתה תגובה לאנטישמיות בגולה) לבין הדור הקודם של ייסוד הישוב הישן על ידי תלמידי הגר"א, שעלו ארצה החל משנת תקס"ח ובנו את הארץ מתוך מגמה משיחית טהורה. מבחינה זו חשיפת הפרק האבוד על רבי יעקב ברלין היא תיקון גדול.

גם את הדרך הישרה בלימוד ירש כנראה הנצי"ב מאביו. רבי יעקב הורה לבנו לחתור למקורות הראשונים בכל סוגיה, בדגש על עיון בפסוקי התורה. כחלק מההיצמדות למקורות ספג הנצי"ב מצעירותו את הנטייה להתחקות אחרי הגירסאות הנכונות של התורה.

רבי יעקב ברלין, שכונה בירושלים "אבי הקוראים", היה מקפיד מאוד על דיוק הקריאה בתורה. הוא היה הראשון שעורר את תשומת הלב ל'כתר ארם צובא' הנמצא בעיר חלב, ואף שלח לשם ת"ח ירושלמי בשם ר' יעקב זאב כדי שיעיין ב'כתר' ויעתיק את נוסחאותיו המדויקות עבור יהודי ירושלים. רבי יעקב העמיד תלמידים רבים שלמדו ממנו את חכמת דקדוק לשון הקודש וקריאתה הנכונה. ודבר מעניין אנו רואים אצל הרב ברלין, שראינו כמותו גם אצל דמויות נוספות בתולדות הישוב היהודי בארץ: השיבה לארץ ישראל והעיסוק המעשי בבניינה, היו כרוכים עם השיבה ללימוד התנ"ך, ועם סיגול צורת לימוד על פי פשט והתרחקות מפלפול.

געגוע לארץ אבות

כאשר עלה רבי יעקב לארץ הוא הותיר אחריו בגולה את כל בני משפחתו, ובהם בנו בכורו הנצי"ב שהיה אז כבן ארבעים, וקיבל את משרת ראש הישיבה בוולוז'ין.

באותם ימים העליה ארצה הייתה דבר מורכב ומאתגר מאוד, ודרשה אומץ לב, רצון כביר, וגם הון בלתי-מבוטל. אין ספק שלעלייתו ארצה של אבי המשפחה קדמה תקופה ארוכה של מחשבות ולבטים סביב העלייה, להם היו שותפים בני ביתו.

יתכן מאוד שכבר בשנות התק"פ, בתקופת ילדותו של הנצי"ב, נידונה בביתו שאלת העלייה לארץ ישראל, למול גלי העלייה של תלמידי הגר"א שהתגוררו באיזור מגורי משפחת ברלין (העיר הגדולה מינסק וסביבתה).

חיזוק להשערתי זו ניתן למצוא בעובדה המעניינת שציין החוקר א"ר מלאכי, לפיה עוד בשבתו בגולה, בשלהי שנות הת"ק, היה רבי יעקב ברלין קשור ומעורב בכינון הישוב היהודי בארץ. בעירו מיר הוא כיהן כ'אמרכל' של כולל הפרושים שייסדו תלמידי הגר"א, ובמסגרת זו אסף נדבות מיהודי הסביבה לתמיכת הישוב בארץ.

אחר עלותו ארצה, בערך בשנת תרי"ג (לפי הדעה הרווחת זו השנה שבה אכן עלה), שמר רבי יעקב ברלין על קשר מכתבים עם משפחתו, מכתבים שליבו והעצימו את הגעגועים והתשוקה של בניו לארץ חמדת אבות, וגם הפכו את ארץ ישראל ממושג רחוק לעולם מציאותי ורלוונטי שהולך ומתפתח בעבודה מסורה.

לא ידוע לי האם מכתביו אלו שרדו, אולם נתקלתי במכתבים ששלחו אל רבי יעקב ברלין ששה מבני משפחתו אשר נותרו בגולה (בעיר מוהילוב), ובהם הם דורשים בשלומו, וגם מזכירים את מכתביו אליהם. אחד מבני המשפחה כתב לרבי יעקב: "נהניתי מאוד כי מוכן הוא לקיים בקשתי ולשלוח לי כלי כתיבה החצובים מאבני קודש המה לי, ולזיכרון מזכרת אהבתו הנאמנה יהיו שמורים אצלי כבבת עיני".

ראש המדברים

בראשית בואו ירושלימה הצטרף הרב ברלין לעדת האשכנזים הקטנה, ועמם יחד נשא את סבל הישוב. השתתף בהקמת וביסוס מוסדות הציבור, התורניים והחברתיים. הוא הביא אתו רכוש רב שהספיק לו למחייתו בכבוד וגם לעשות צדקה וחסד. במסגרת איסוף החומר למאמר זה מצאתי לפחות שנים-עשר אירועים ציבוריים בהם היה מעורב רבי יעקב ברלין כממונה ומנהל, בחיי הישוב בארץ. הוא השתתף בהקמת 'עץ חיים' (תרט"ו), השתתף בגאולת בית הכנסת 'החורבה' (תרי"ח), ובשנים תרכ"ו-תרכ"ז פעל להשגת תרומות מיהודי הגולה לישוב בארץ, בעקבות מגיפת החולירע שאיימה למוטט את הישוב. לאורך השנים הללו הוא חתום לצד רבני העדה על מכתבי שד"רות של שליחי ארץ ישראל לגולה.

רבי יעקב ברלין נפטר בי"ד בחשון תרכ"ח. באחד העיתונים נכתב בשבחו: "האיש המצוין הזה נודע בשערים וביחוד בארץ רוסלאנד בלכתו מישרים בדרכה של תורה ודרך ארץ גם יחד, וגידל את בניו לתורה והמה גדולי ישראל. בכל צרכי העדה היה אחד מראשי המדברים". מנוחתו כבוד בהר הזיתים לצד רבי זונדל מסלנט.

ברלין וירושלים

רבי יעקב ברלין השפיע גם על יתר בניו, נכדיו וניניו, שרבים מהם התמסרו לרעיון ישוב הארץ וחלקם אף עלו חלוצים לעובדה וליישבה.

בנו הנצי"ב שאף לעלות לארץ ישראל, והחל בהכנות מעשיות לשם כך. הציבור היהודי בארץ התרגש והחל בהכנות לקבל את פני גדול הדור. "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, הוא כבוד מורנו שיחיה, אשר גמר בדעתו לעלות ולשכון בחצריך", כתב אליו רי"מ פינס. אך בעודו מתכונן לעלות, חלה בוורשה את מחלתו האחרונה, ונפשו עלתה השמימה.

שני אחיו של הנצי"ב, בניו של רבי יעקב, זכו להגשים את החלום ולעלות ארצה:

רבי ליפא ברלין ממוהילב עלה ארצה בראשית שנת תר"ן. הוא חי כשבע שנים בירושלים ונפטר בשנת תרנ"ח.

אחיו הידוע יותר, רבי חיים ברלין מווילנה, מעסקניה הנכבדים של העיר. בדומה לאחיו הנצי"ב, נתן ידו ל'חובבי ציון' בוילנה. "היו לר' חיים ברלין בכל פעם ויכוחים בעניין זה עם יחידים וחבורות בווילנא שהתנכרו לתנועה זו, והודות להשפעתו וקשריו המרובים גרם לכך שהתנגדותם זו לא תתבטא באופן גלוי ולא תפריע לפעולתה המעשית של התנועה", נכתב עליו. בשלב מסוים עלה רבי חיים ארצה בעקבות אחיו רבי ליפמן ברלין והתיישב אף הוא בירושלים.

ואמנם הנצי"ב לא זכה לעלות, אך שני בניו, בהם פעמה רוחו, עלו ארצה. הבכור, רבי חיים ברלין, כיהן בתחילה כאב"ד בערי חו"ל (מוסקבה, וולוז'ין, קוברין ועוד), והוזמן לעלות ארצה בשנת תרס"ו כדי לסייע ברבנות ירושלים לרבה הישיש רבי שמואל סלנט. הוא עמד בראש הועד הכללי ומוסדות 'עץ חיים'. לאחר פטירת הרש"ס בשנת תרס"ט, נעשה רבי חיים ברלין למנהיג בלתי-רשמי של העדה בירושלים, ועזר הרבה לחיזוק הישוב היהודי בארץ.

הבן הצעיר, רבי מאיר ברלין (בר-אילן), המשיך את עבודתו המעשית של אביו הנצי"ב בתנועת חיבת ציון – ישוב ארץ ישראל לפי תורת ישראל. הוא ביסס את הסתדרות 'המזרחי' העולמית והיה מראשיה.

בנו של רבי חיים ברלין מירושלים, היה רבי משה יצחק ברלין מדווינסק. הוא עזר לאביו בענייני רבנות, וגם היה חבר ב'חובבי ציון'. היה חבר ב'וועד האודיסאי' (הנהגת חובבי ציון) ודמותו נראית בתצלום של החברים שהשתתפו באסיפת היסוד של הועד בשנת 1890. התכתב עם סבו הנצי"ב בענייני ישוב ארץ ישראל.

נכד נוסף של רבי יעקב היה רבי דובער עפשטיין, בנו של בעל 'ערוך השולחן'. הוא עלה ארצה בשנת תרס"ב, והיה לעסקן בולט בישוב הישן. נמנה עם חברי מועצת "אגודת ביאליסטוק" שעסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל. במהלך השנים הצטרף להתארגנויות נוספות של קבוצות שעסקו ביישוב הארץ.

נכד אחר היה רבי (אלכסנדר זיסקינד) זיסל שחור, אבי משפחת שחור הירושלמית אשר בניה היו מעורבים בחיי הציבור בארץ. רבי זיסל עלה ארצה בשנת תרל"ו, והתיישב בנחלת שבעה. היה עסקן חשוב ביישוב הישן, ממונה של כולל וילנה וראש מנהלי הועד הכללי. נכדו, שגדל אצלו כיתום, הוא ר' אפרים זלמן מייזל, מראשוני 'המזרחי' בארץ, ורב פעלים למען הישוב (ראו מאמריו על אודותיו באתר זה).

על כל אחד מהאישים הדגולים הללו ראוי להקדיש טור בפני עצמו. הזכרתי אותם כאן רק כדי להבין את גודלו של האילן המפואר שנטע רבי יעקב ברלין בארץ ישראל, ועד כמה שגשגו פארותיו. זכרו חקוק לברכה באותיות זהב בתולדות הישוב המתחדש בארץ.

הפוסט דמותו האבודה של אבי הנצי"ב מוולוז'ין, שהעניק לו את ההשראה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).