א. נטיה לציונות, על כל פנים יותר ממה שהיה מקובל בקרב תלמידיהם.
ב. הערכה והערצה כלפי הראי"ה קוק, מי שלכאורה היה מושא איבתם הגדול ביותר. הן בגלל השקפותיו והן בגלל "הרבנות הראשית" שהקים, לה התנגדו בתוקף.

לפני שאוכיח את הדברים, אני מדגיש שמדובר בחידוש שלי, שלא נכתב בשום מחקר או ספר. במשך השנים האחרונות גיליתי כמה ראיות חזקות לחידוש, ועדיין הוא צריך עוד בירור.

המהרי"ל דיסקין

למעשה ניצני הפלא מצויים אצל אביה הרוחני של העדה החרדית, הלא הוא המהרי"ל דיסקין, שנפטר בשנת תרנ"ח – עשרות שנים קודם להיווסדה.

אנו מוצאים אצלו את שתי התכונות הנ"ל:

• הערכה לציונות. כשהופיע בעולם הרצל, התבטא הרב דיסקין: יש להניח לו. יתכן מאוד שיחדש משהו״.
• קשר אמיץ עם הראי"ה קוק.

כאן לכאורה מביני-דבר ירימו גבה, שהרי השניים מעולם לא נפגשו. המהרי"ל דיסקין נפטר 6 שנים קודם שהגיע הרב קוק לארץ!

אבל כפי שחשפתי כאן בזמנו, היה קשר רוחני מיסטי בין השניים, לאחר פטירת המהרי"ל. הדבר מתועד באגרות שנדפסו, ומפה לאוזן מספרים שיש קונטרס שלם שכתב הראי"ה מהחידושים שעלו להם ב'חברותא' מדי לילה. הרב קוק בביתו, והמהרי"ל בגן עדן… המהרי"ל גם עדכן את הרב קוק בעמדתו בעניין המחלוקת של בנו (הר"י דיסקין) על הרב קוק…

הרב יוסף חיים זוננפלד

על כל פנים כשנוסדת העדה החרדית, שני הרבנים העומדים בראשה הם הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין (הבן). לכאורה אבות הקנאות נגד הרב קוק ונגד הציונות. אך לא היא:

הרב זוננפלד היה ידוע ביחסו החם לבניין הארץ על ידי החלוצים, ובהערכתו לציונים. כמובן, היתה לו ביקורת חריפה על חילול הדת שהיה נפוץ אצל חלקם, וכתב לא פעם כרוזים חריפים על כך. אך זה לא סתר את הערכתו הבסיסית. בנוסף לכך היה חוזר ואומר שהוא מאמין באמונה שלמה שהם עתידים לשוב בתשובה, בזכות המצווה שהם עסוקים בה. אין ספק שזוהי גישה שונה מאוד מהגישה של העדה החרדית כיום.

הרב זוננפלד גם היה בידידות עמוקה עם הרב קוק, והשניים יצאו יחד למסע המושבות בשנת תרע"ד (1913). גם לאחר הסכסוך הפוליטי שהיה ביניהם בשנת תר"פ (1920) סביב הקמת הרבנות הראשית, הם שמרו על הידידות, ואף עלה רעיון לקיים "מסע מושבות" נוסף של שניהם בצוותא.

הרב יצחק ירוחם דיסקין

הרב דיסקין היה קיצוני יותר ממנו ביחסו לציונות, אבל לכיוון הלא צפוי. טרם עלותו לארץ, היה ציוני רשמי, והיה האחראי בעירו (אומן) לאסוף את השקל הציוני. הוא גם עמד בקשרי מכתבים עם מנהיג התנועה הציונית הרצל.

גם הרב דיסקין העריך מאוד את הרב קוק, ויש על כך סיפורים שונים. גם יצא להגנתו כשפעם אחת מישהו ביפו ערער על הרב קוק, והחליט למנות את עצמו כ"רב העיר" (אירוני למדי כשחושבים על תמיכתו של הרב דיסקין בעדה החרדית כמה שנים אחר כך, בערעור על רבנותו של הרב קוק בירושלים).

הרב אליהו קלצקין

נמשיך הלאה. בשנת תרפ"ה עולה לארץ הרב אליהו קלצקין, ונכנס לנעליו של הרב דיסקין שנפטר. הרב קלצקין קרוב ברוחו לציונות, ידידו של הרב ריינס, ובנוסף לכך גם קרוב מאוד לרב קוק. בלילות השניים נפגשו, בלי שהקנאים ידעו על כך…

הרב זליג ראובן בנגיס

בשלב מסוים מגיע גם הרב זליג ראובן בנגיס ומתמנה לראב"ד העדה החרדית. אני מדלג על יחסו לציונות, שכנראה היה מסתייג, אבל הידידות בינו לבין הרב קוק היתה מדהימה. השניים למדו יחד בישיבת וולוז'ין, ומאז שמרו באמצעות מכתבים על קשר. בימים הבאים אפרסם כאן לראשונה מסמך מדהים שיש אצלי, תגלית של ממש, על יחסו לרב קוק ולרבנות הראשית. ותחשבו על כך שאחרי פטירתו מי שישב על כסאו כאב"ד העדה, היה רבי יואליש מסאטמר…

הרב יוסף צבי דושינסקי

התפנית התחילה אצל הרב דושינסקי. שם כבר החלה ההתרחקות מהציונות ומהרב קוק.

כשנפטר הרב זוננפלד הביאו במקומו את הרב יוסף צבי דושינסקי. בכל הביוגרפיות עליו השמיטו את ההספד שהוא נשא על מייסד המזרחי, הרב ריינס. וכך אמר:

"הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום".

כלומר גם הוא, שהתנגד לציונות, ידע להעריך ולפרגן לרבני המזרחי. האם היום מסוגל לקום רבה של העדה החרדית ולומר דברים דומים על הרב ריינס, או על הרב קוק? חלומות באספמיא…

הפוסט רבני העדה החרדית נטו לציונות, להשכלה, והעריצו את הרב קוק הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"ר' זירא טרם שעלה לא"י התענה שישכח תלמוד בבלי, וזה דבר נצרך מאד, ר' אבא שלא עשה כן הלא מחכו עלי' במערבא, וזה מפני שלא התענה.
ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא שתלמוד בבלי הוא כלל הצריך לפרט ותלמוד ירושלמי הוא פרט הצריך לכלל. המובן מאלו הדברים הקצרים המכילים הרבה הם מחידושו של הרב.

אמרתי שכמדומה לי שגם אני מבין הסבר הדברים, והשיב: לא כולו אך מקצת הנך מבין מזה, ודבר זה ישתמש לך לסימן להרב, כי הוא יודע שזה חידושו.

ואח"כ הוסיף אלו הדבורים, ר"ת של השם של הרב אברהם יצחק כהן גימטריא לא, וזה ר' לא בירושלמי , ובצירוף ה' יהי' לו, וזה הקרי והכתיב של לא ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו.

ובצירוף ה"ר" שלפני השם הוא "רל"א", ועם ה"ה" רל"ו, ובצירוף הק' מהכינוי הוא של"ו, ויזכה לשלוה, ע"י הגמר של הארבעה שמות, של"ו עם הכולל של ד' השמות הוא "ליש", ואז "שלי".

לו עמי שומע לי ישראל וכו' כמעט אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי וכו', ויאכילהו מחלב חטה ומצוף דבש אשביעך, ר"ת וס"ת של אשביעך הוא שם הרב, ובסוף כ"ף פשוטה מנצפך".

הפוסט דבריו המדהימים של המהרי"ל דיסקין, רבם של קנאי ירושלים, על הראי"ה קוק הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

למעשה, סיפורנו מתחיל עם רבי יהושע זאב זיסנווין. הוא נולד בשנת תר"ג בעיר סובלק, ולאחר נישואיו כיהן כמגיד מישרים בעירו. במקביל לעלייתו ארצה, הוא לא הרגיש בנוח עם שם המשפחה הארוך והגלותי, ולכן החליט לעברת את שם משפחתו ל'אבנר'. אני מניח שהוא היה מהראשונים בארץ, ואולי הראשון, שעברתו את שם משפחתם. מן הסתם באותה תקופה צעד כזה אומץ… שינוי השם אכן הצליח, ובקרב הישוב הישן כינו אותו בשם "רבי אבנר".

עלייתו לציון

טרם עלותו ארצה, שימש רבי אבנר את גדולי הדור ברוסיה והתאבק בעפר רגליהם. הוא גם שוחח עמם על ישוב הארץ, נושא שהעסיקו מאוד. בין הגדולים אתם דיבר בנושא היו רבי שמואל מוהליבר, רבי יצחק אלחנן ספקטור, ורבי ישראל סלנטר. בעיקר הוא דבק בגאון הנודע רבי יהושע ליב (המהרי"ל) דיסקין, שעלה לירושלים בשנת תרל"ח, והיה לאביה הרוחני של קבוצת קנאי ירושלים, אבותיהם של בני העדה החרדית כיום, מתנגדי הציונות.

בשנת תר"מ, כשהתעוררה בגולה תנועת 'חיבת ציון', "והרעיון הקדוש של שיבת ציון מצא קן גם בלבות נכבדי עיר מולדתו סובאלק", היה רבי אבנר חבר פעיל בחברת ישוב ארץ ישראל בעירו, שהחליטה לקנות נחלה בארץ ישראל ולעלות בעצמם ולהתיישב על אדמתה. ברוב קולות נבחר רבי אבנר לעמוד בראש חברה זו.

רבי אבנר התלבט כיצד לנהוג למעשה בענייני עלייתם של בני עירו לארץ ישראל. הוא שלח שאלה למורו ורבו הרב דיסקין, והלה יעץ לו שראשית כל ישלחו "שני תיירים להתייעץ עם יושבי ארץ ישראל". שניים מנכבדי סובאלק עלו לארץ בשליחות זו, אבל חזרו בידים ריקות. אז החליט רבי אבנר לעלות בעצמו. הוא עזב את עיר מולדתו ואת פרנסתו הטובה, ובכיסו למעלה מאלפיים רובל. הוא היה אז כבן שלושים ושש, במבחר שנותיו, ובתקוותו להתיישב בארץ ולהיאחז בה.

בהגיעו לירושלים הוא עלה למעונו של הרב דיסקין. הרב עודד אותו לעסוק ברעיון הקדוש של ישוב הארץ, וציווה עליו לעלות לגליל ולייסד שם "קולוניה" (מושבה). בימים ההם עלו מהעיר מזריטש יהודים שביקשו לקנות אחוזה בארץ, ורבי אבנר הצטרף אליהם, בשם החברה שבראשה עמד, של יהודי סובאלק, וביחד הם רכשו את אדמות 'יסוד המעלה' שעל יד החולה, בגליל העליון.

פעילות החברה הכתה גלים ברחבי העולם היהודי. הידיעה שבעלי בתים עשירים וחשובים מקהילה יהודית גדולה רוצים לעזוב את כל עסקיהם ולנסוע לארץ ישראל, כדי לעבד בעצמם את אדמתה, עשתה רושם עצום. העיתונים היהודיים ברוסיה הרבו להלל את החברה הסובאלקאית, והציגו אותה כמופת לרבים (ראו על כך ב'ספר קהילת סובאלק').

ניסיון רכישת כפר חיטים

בשלב מסוים המקום היה צר מלהספיק גם לשתי הקבוצות, ממזריטש ומסובלק. הוא התקשר עם חברה אחרת גדולה שבה היו חברים יהודים מעיירות שונות, אשר בראשה עמד הרב מוהליבר, לשם רכישה נוספת בגליל.

בחודש אייר תרמ"ו פרסם הסופר והעיתונאי הירושלמי שמואל רפאלוביץ ידיעה מעניינת בעיתון 'היום' שנדפס ברוסיה.

"באלה הימים נסע הרב יהושע זאב אבנר מסובאלק היושב בירושלים, במלאכות [בשליחות] סגל חבורת גבירים נכבדים 40 משפחות, ויקנה עבורם סמוך לטבריה אדמה דשנה ופוריה בת ארבעת אלף דונם בכפר הנקרא חאטין, עם כל ההוצאות עלתה האדמה לסך 20,000 רובל כסף".

אלו הם ניצני ההתיישבות היהודית בכפר חיטים, התיישבות שידעה עליות ומורדות.

גם רכישה זו נעשתה בעצת הרב דיסקין והוראתו. באומץ רוחו ובתשוקתו לישוב האדמה הוא העז להעניק את כל כספו בתור דמי קדימה. למגינת לב, היו שהלשינו עליו בפני ראשי החברות בחו"ל, וחברי הקבוצות נמנעו מלשלוח את 18,000 הרובל הנותרים, כתשלום על האדמה. הקניה התבטלה, וכך איבד רבי אבנר את כל ממונו.

הרב הקנאי, חובב ציון

בשעה קשה זו נחלץ מורו ורבו הרב דיסקין לעזרתו. הוא "קיבל אותו תחת כנפיו, לישב בבית מדרשו, והשגיח על פרנסתו". הוא היה מטייל עמו "בכל יום חוץ לעיר לשאוף רוח צח, להבריא", כשהעיר היא כמובן ירושלים העתיקה, והטיול כנראה התקיים בשכונות החדשות שמחוץ לחומה.

רבי אבנר היה לאחד מנאמניו ואנשי סודו של הרב דיסקין. מחמת שכל מעייניו היו בחיבת ציון, משך רבי אבנר את נושא שיחותיו עם הגאון לענייני הישוב וההתנחלות, ומרשמיו על שיחות אלו אנו למדים דבר חידוש: מתברר שהרב דיסקין, הקנאי הגדול שרבים מהציונים ראו בו אויב גדול לפעילותם, היה למעשה חובב ציון אמיתי, והשתדל להרחיב את יישוב הארץ. עובדה זו נתמכת גם ממקורות אחרים, מהם עולה שהרב דיסקין נטה לחיבת ציון, והדבר עשוי להסביר את העובדה המרעישה לפיה בנו וממשיך דרכו, רבי יצחק ירוחם דיסקין, היה במשך תקופה מסוימת ציוני רשמי, החזיק בתפקיד ציוני, ואף התכתב עם הרצל בענייני הציונות.

למה אני קורא לזה עובדה מרעישה? משום שכאשר הוקמה העדה החרדית (תרע"ט) נבחר הרב יצחק ירוחם דיסקין לעמוד בראשה, ועד היום הקנאים רואים בו את אחד מהגדולים שהתנגדו לציונות…

כיצד יתכן שהרב דיסקין, האב, היה מצד אחד חובב ציון ומצד שני "הרב של הקנאים"? החוקר אליעזר ריבלין הציע תשובה מעניינת: "במשך השנים הוקף הגאון בחוג של קנאים קיצוניים אשר כתרוהו במעשיהם הנפרזים, עד שרבים חשבו – ולא בצדק – שהגאון דיסקין היה מתנגד לישוב החדש", ולתחייה הלאומית.

בספרו 'ציר נאמן' (עליו נרחיב להלן) סיפר רבי אבנר כי תקוותו של רבו הרב דיסקין היתה חזקה ש"ההתעוררות של אהבת הארץ בעם היהודי (בתקופת יסוד 'פתח תקוה' והמושבות הראשונות) ראיה גדולה היא שיתקיים הקיבוץ", כלומר שהישוב היהודי בארץ יהיה בר קיימא. לדבריו, הרב דיסקין החזיק בעמדה כי "עלינו לעשות התערותא דלתתא ולבנות הישוב, וזה יביא את הגאולה". זוהי השקפה ציונית דתית קלאסית, שונה מאוד מהתפיסה החרדית המקובלת כיום.

כאשר הזכיר רבי אבנר לרב דיסקין את דברי רבי אליהו גוטמכר ש"הגאולה ממתינה לנו, ורק בהתחלה מועטת מצדנו יפתחו לנו שערי הגאולה והישועה", ובתנאי שעבודת האדמה תעשה לפי ההלכה. הגיב הרב דיסקין: "רבי אליהו לא מסברת עצמו אמר [זאת] אלא מדברי חז"ל המה, וכל אחד מחויב להאמין ולהסכים, ואז ראיתי והבנתי שהוא מסכים לדברי הגאון רבי אליהו גוטמכר. וכן הראה לי הלכה למעשה שהשתדל עבורי בעת שעסקתי בקניית אחוזת ארבל, בשנת תרמ"ה".

יחד עם זה הביע הרב דיסקין את חששו מכך שהמתיישבים החדשים בארץ יקלקלו את התקווה הגאולית הזאת בעקבות אי-הקפדתם על שמירת התורה והמצוות.

המדריך לציונות תורנית

בשנת תרנ"ח עסק רבי אבנר בהוצאת חיבורו 'ציר נאמן', שעוסק בענייני ישוב הארץ ומעלת האחדות בעם ישראל. לדבריו, מטרת הספר היא להיות “מורה דרך לכל מנהיג ופרנס ולכל באי שערי ציון, הן בפועל ממש הן להיות ”חובבי–ציון“ או ציונים, איך להשתדל בעד הכלל, עד שיהיה ראוי להיקרא 'ציר נאמן'”. למעשה מדובר במעין מדריך רוחני-הלכתי לחובבי ציון ולציונים שעלו ארצה. המילה 'ציונים' נזכרת בו עשרות פעמים, אך לא במובן הפוליטי, אלא במשמעותה המקורית-התורנית. פרק מיוחד בספר נקרא ”שערי ציון“, והוא מוקדש למצוות הדירה בארץ. המבוא לספר כולל תורגם גם ליידיש, וכולל הוספות מעניינות בנוגע לציונים החילונים.

בתחילת הספר תאר רבי אבנר את סדר הדורות מבריאת אדם הראשון ועד לדורות האחרונים. "הדור האחרון שאנחנו חיים בו מכונה בשם חובבי ציון או ציונים". המבוא ושלוש עשרה השערים של הספר מוסבים ובנויים על המילה 'ציון'. למעשה, רבי אבנר מעמיק חקר במשמעויות של המושג 'ציונות' במשמעויותיו בספרות התורנית לאורך הדורות. רבי אבנר מציין כי השם 'ציון' מתאר את "האומה הישראלית, וכן המדינה ארץ ישראל בכללה נקראת ציון, והעיר ציון [ירושלים] לקחה את השם הזה בשאלה ובהעברה משם האומה והמדינה". לדבריו אלה הסכימו הרב דיסקין והרב זוננפלד. בהמשך הספר הוא מבקש להשכין שלום בין הישוב הישן לישוב החדש, ומגלה כי הוא עושה זאת "בהוראת מרן מהרי"ל דיסקין".

בהסכמתו של רבי מנדל מוינשטר, נאמנו של הרב דיסקין, הוא מעיד שהגאון התעניין בכתב היד של החיבור, ובכמה מקומות תיקן את דבריו של המחבר.

אחרית

תקוות רבי אבנר לגמור את הדפסת ספרו ולהפיצו ברבים לא הסתיימה. הוא חלה בדלקת ריאות, ותוך זמן קצר הוא נפטר, בראש חודש אדר תרנ"ט. "הוא היה רב פעלים", נכתב בעיתון 'חבצלת'. "חיבת ציון הביאתהו ירושלימה, וישתדל הרבה לטובתה וטובת בניה, ויעבור ימים וארצות ויהי גם באמריקה בתור שד"ר מבתי החסד, ובכל מקום אשר דרכו רגליו דרש בשבחה של ארץ ישראל, ודרשותיו הפיקו רצון מאת שומעיהם".

הלווייתו נערכה בכבוד גדול. הוא הותיר את ספרו מונח בדפוס ואת משפחתו עמוסת חובות. הספר יצא לאור על ידי משפחתו, בצירוף קינה ונהי על מותו. עשרות מכתביו, המלמדים על גודל עשייתו למען ישוב הארץ, שמורים כיום בארכיון הציוני בירושלים.

רבי אבנר הותיר אחריו שתי בנות. בתו אלטה נישאה לר' אליהו יוסף ריבלין. נולדה להם בת רחל ריבלין, היא אמו של הנשיא לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין. הבת השנייה, נחמה, לימים אשתו של רבי נחום כהנא שפירא זצ"ל, ראש מכון מהרש"ל, ומגאוני ארה"ב וירושלים.

הפוסט רבי אבנר מייסד 'יסוד המעלה' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).