בפינה זו בדרך כלל אני מביא את סיפורם של חובבי ציון שעלו ארצה ופעלו למען ישוב ארץ ישראל. אולם צריך לדעת שמאחורי החלוצים הגיבורים שעלו בכל העליות והקריבו את חייהם על מזבח הארץ, היו גם חיילים בעורף. למרות ריחוקם הגיאוגרפי, הם היו חלק בלתי נפרד מהעשייה הארצישראלית, ואי אפשר היה בלעדיהם.

מי שנתן את הכוח והעידוד למתיישבים הגיבורים בארץ, היו אחיהם בגולה. המוני יהודי חו"ל נרתמו בכל לבבם ומאודם לפרויקט של ישוב הארץ, והקפידו לתרום מהונם לקופות המיועדות עבור היושבים בארץ. היו כמה סוגי קופות, המפורסמת ביותר היא 'הקופה הכחולה' של קק"ל אך קדמה לה קופת רמבעה"נ שהחזיקה את הישוב הישן, וקופות נוספות. מיליוני המטבעות ששלשלו יהודי הגולה בקופות מדי שבוע בשבוע הם אלו שהחזיקו את היישוב כאן בארץ, ובלעדיהם – לא היה אפשר לו ליישוב להתקיים.

ארגון חשאי בווילנה

אך לא רק בעידוד ובכסף תמכו יהודי הגולה בישוב היהודי בארץ. גם בארגונו ובהנהלתו של הישוב בארץ היו שותפים מנהיגי יהדות הגולה. אחד מהגופים הבולטים שעסק בארגון הקהילה האשכנזית בארץ, היה הארגון החשאי 'רוזני וילנה'. ארגון זה, שנוסד ופעל למען הישוב היהודי בארץ, הקיף את קהילות ליטא רוסיה ופולין. הארגון החל לפעול בצורה משמעותית בערך בשנת תקנ"ח, שנת פטירת הגאון מווילנה, ופעל מאז לאורך כל המאה ה-19. במשך רוב ימיו פעל הארגון בצורה חשאית למופת, והסתיר ככל יכולתו את פעולותיו מעיני המשטר, אשר ראה בגיוס הכספים לטובת יושבי ארץ ישראל בגידה חמורה, וסיוע לאויב – האימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל היתה חלק ממנה ('השיבה לירושלים' עמ' 52 ואילך).

בראש הרוזנים בווילנה עמדו נגידים שהיו גבאי קהילות, סוחרים יהודים עתירי-ממון, ולצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה. כל הנגידים שעמדו בראש הארגון היו בעלי זיקה למשפחת הגר"א (הגאון מווילנה). בעל הסמכות הרבנית הבולטת בראשית הארגון היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, מייסד וראש ישיבת וולוז'ין, ואחרים רבנים אחרים מגדולי ליטא. סמכותם נגעה בעיקר להחלטות עקרוניות ולהתוויית הדרך האמונית להפעלת הארגון. הם גם חתומים על רוב המכתבים בנושאים עקרוניים. הארגון היווה את ה"גב" הכלכלי של עלייה זו ושל רוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל. בתמורה לתמיכה הכספית והארגונית נטל על עצמו הארגון אחריות לתחומי חיים רבים של העולים ולמעשה ניהל את המתיישבים מרחוק.

רבי אבלי פוסבלר

אחד מהרבנים אשר ליוו באופן צמוד את פעילות רוזני וילנה למען הישוב היהודי בארץ ישראל, היה רבה של וילנה, רבי אברהם אבא (אבלי) פּוֹסְבֶלֶר.

בעקבות סכסוך מסוים, נתקנה בווילנה בשנת תקנ"א תקנה מיוחדת, שלא יכהן בה רב רשמי. לכן, באופן רשמי כיהן רבי אבלי כ"ראב"ד וילנה". אך מבחינה מעשית, היה רבה ומנהיגה של הקהילה העתיקה והמפוארת. וילנה היתה אז המרכז הגדול ביותר (באירופה) של גדולי ישראל. הוא נחשב בתור הסמכות העליונה לא רק בווילנה, אלא היה "רבן של בני גולת ליטא, זאמוט ורייסין" (מתוך מאמרו של הרב דוד זרצקי ז"ל). היו מגדולי ישראל, באותו דור דעה, אשר כינוהו בתואר "גדול הדור". ואכן היה מגאוני הדור ומשקדניו, ויחד עם זה – מנהיג ורועה נאמן לבני עדתו.

רבי אבלי נולד בשנת תקכ"ב בעיירה פאסוואל, שהינה חלק ממחוז וילנה, ועל שמה כונה ר' אבלי פאסוועלער. לאחר נישואיו התמנה כרבה של העיירה. כעבור מספר שנים התמנה לראב"ד וילנה. אמנם לא מצאתי מידע על קשר בינו לבין הגאון מוילנה, הסמכות התורנית הנערצת ביותר באירופה באותה תקופה, אך אין ספק שהייתה היכרות ביניהם, והיתה השפעה משמעותית של הגר"א על רוחו ותפיסותיו של רבי אבלי.

ענוותנותו הרבה של רבי אבלי, כמו גם מעשי הצדקה והחסד שלו, היו לשם דבר בווילנה.

בראש רוזני וילנה

למעשה, כמעט לא נשתמר בידינו מידע על עשייתו הברוכה של ר' אבלי למען ארץ ישראל וישובה, הן בפני עצמו והן בתמיכת פעילותם החשאית של 'רוזני וילנה'. אך גם מעט המידע שקיים לא רוכז בספרות הביוגרפית שנכתבה עליו. הדברים שלהלן הם ניסיון ראשון לסכם את מעורבותו ותרומתו לישוב הארץ.

משנת תקפ"ד (ואולי קודם לכן, מימיו הראשונים כראב"ד וילנה) פעל ר' אבלי יחד עם ארגון 'רוזני וילנה'. על רוב ככל המכתבים של רוזני ווילנה, היה חתום בראשם ר' אבלי, לפני יתר החותמים. כמה מכתבים כאלה, העוסקים בעניין התמיכה ביושבי ארץ ישראל, השתמרו ואף ראו אור הדפוס. לפי התרשמותי אני נוטה לומר שהוא לא רק ליווה את פעילות הארגון, אלא נטל בו חלק מעשי ואף רשמי. באחד המכתבים שראיתי, שנשלח לקהילת אמשטרדם בשנת תקפ"ב, בשורה שלפני חתימתו (עם יתר החותמים), נכתב: "המחכים לתשובתם, הגבאים הכוללים באה"ק דפה ק"ק ווילנא", משמע: הוא חלק אינטגרלי מהארגון. אגב: במכתב זה מציינים רוזני ווילנה כי "נהירין לן שבילי ענייני אה"ק כשבילי מחוזא דידן, כאשר נודע בשערי בת רבים", ומזכירים את שלוחם ראש"ז צורף הי"ד, העוסק בגיוס כספים לבניין 'החורבה'. בשולי המכתב מצויה חותמת מיוחדת במינה של "גבאים הכוללים דאה"ק, דק"ק ווילנא": במרכז החותם נראה מגדל (דוד?), משני צדיו צבי ואריה, ובתחתית המגדל שתי אותיות: א', צ' [א'רץ צ'בי?]. משמעות האיורים והאותיות לא מחוורת לנו כדבעי.

בשנת תקע"א, אסף רבי אברהם דנציג, בעל 'חיי אדם' (מחותנו של הגר"א), כספים בגרמניה עבור העולים מקרב עדת הפרושים בארץ ישראל. הוא עשה זאת בשליחותו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א ומנהיג הקהילה בארץ, וכשהוא מצויד במכתב-המלצתו של ידידו ר' אבלי ויתר גבאי ורוזני ווילנה, הממוען ליהודי קהילת המבורג. במכתב זה הם כותבים: "…הקהילות הגדולות… קיימו וקיבלו עליהם לחוק עולם ולא יעבור, שיושלח הכול לקהילתנו [וילנה]", ומשם יצא הכסף ליהודי ארץ ישראל.

לפני 200 שנה, בשנת תקפ"ב, שררה מצוקה קשה בארץ, והצטמקו התמיכות מארצות אירופה מסיבות שונות. קופת ר' מאיר בעל הנס, שהייתה הקופה היחידה להחזקת הישוב בארץ, התמוטטה. אז נכנס ר' אבלי בעובי הקורה, בכרוזיו החמים הוא פעל רבות כדי לחזק את הקופה. "במטותא מינייכו להתחסד ולהיטיב חסדים, לשמור פי מלכי רבנן האלה ולשית עניים אל החבל ואל הנחלה, וכדאי מצווה זו לקרב את הגאולה".

ר' אבלי אף העניק הסכמה חמה לספר 'פאת השולחן' שחיבר ר' ישראל משקלוב, מנהיג עדת תלמידי הגר"א העולים ארצה. את הסכמתו הוא חותם במשפט הבא: "ה' יזכנו לעת יערה רוח ממרום עלינו… ונעלה בית אל". במאמר שכתב ר"י משקלוב על עלייתו ארצה סיפר כי לקראת העלייה נפגש עם הגבירים הרוזנים בוילנה, ועם הרבנים העומדים בראשם, ובהם "הרב הגאון המפורסם מו"ה אבלי".

הקמת ישיבות

תרומתו של ר' אבלי ל"עולם התורה" היתה כבירה. הוא ייסד את ישיבת רמיילס (שפעלה עד השואה) ועמד בנשיאותה, וכן השתתף בהקמת ישיבת וולוז'ין המעטירה. שתי ישיבות אלו פעלו עד לחורבן יהדות אירופה בשואה.

בהסכמתו (ויש אומרים: ביוזמתו) נוסדה בווילנה קבוצה בשם 'חברת מעמדות', ששמה לה למטרה להגות בתורת הקורבנות, בסדר יומי קבוע, מתוך אמונה כי לימוד זה יקרב את הגאולה. בכל ערב ראש חודש התכנסו כ-200 חברי הקבוצה, מעוטפים בטלית ותפילין, ועסקו בלימוד עבודת הקרבנות. החברה הוציאה לאור ספר 'עבודה תמה', נדפס בוילנה בשנת "בונה ירושלים ה' לפ"ק" – בגימטריה: תקצ"ו. הספר קיבל הסכמה ארוכה מאת ר' אבלי, הספוגה באהבה לארץ ישראל, והוא חותם אותה בשנת "תקבץ ב"ב" (-תקצ"ו).

הרמיזות הללו לגאולה המצופה אפיינו את ר' אבלי. פרופ' יוסף יואל ריבלין כתב: "ר' אבלי משתמש באחת מתשובותיו בתאריך "תצמיח גאולה" (תקצ"ג); ועל אחרת: "בשורה לכל" (תקצ"ג), ופעמים מספר "תקבץ" (תקצ"ב). יש כאן מהרהורי לבו הנתון לארץ-ישראל ומהאמונה בגאולה קרובה שהייתה עמוקה בחוגים ההם". באגרת אחרת שראיתי הוא מציין את תאריכה: "קרב קץ נחמה" לפ"ק.

פעילותו בעניין ההשכלה

לפעילותו במסגרת 'רוזני ווילנה' לא מצאתי זכר בכל המאמרים שפורסמו עליו על ידי סופרים חרדים, ואף לא בתולדות חייו שנדפסו בפתח ספרו 'באר אברהם'. העובדה שהוא עמד בראש פעילות 'רוזני ווילנה' ועל פיו יישק דבר בנוגע לישוב היהודי בארץ, אינה נזכרת כלל.

אך זה לא התחום היחיד שנעלם כלא-היה מהביוגרפיה של ר' אבלי. גם את זיקתו להשכלה השמיטו לחלוטין. הסיבה היא שלרבים מאתנו קשה להכיל את הגדלות הענקית בתורה והשקידה הרבה, ה"יראת שמים" הפשוטה, יחד עם רוח חיבת הארץ ועוד יותר מכך – ההשכלה. ישבתי במשך שעות על ספרים נדירים שנכתבו באותה תקופה, בניסיון לדלות מהם פיסות מידע על שתי הסוגיות האלו שנדחקו לקרן זווית בביוגרפיה של ר' אבלי.

באותה תקופה שאנחנו עוסקים בה, החל להתעורר ויכוח אודות היחס הראוי ללימוד מדעים וחכמות. בווילנה היחס היה חיובי כלפי ההשכלה. הרבנים הגדולים בווילנה ובראשם הגר"א, הביטו עליה בעין יפה. גם ר' אבלי רחש כבוד גדול להשכלה ולמדעים, ועודד את העיסוק בהם. הוא לא חשש להעניק הסכמות לספרי השכלה שנכתבו על ידי יהודים 'משכילים' מובהקים.

בהסכמתו לספר איל משולש, ספר הנדסה שחיבר הגר"א, כתב ר' אבלי: "ראוי ונכון לפרסם חכמת הגאון זללה"ה למען ידעו רבים, כי חסידי ישראל הם חכמים אמיתיים, וחכמתם עמדה להם לעבודת ה' יתברך". מיהם הרבים שצריכים לדעת זאת? אולי אין כוונתו דווקא אומות העולם, שהרי כמה מהם יקראו בספר, אלא גם העם היהודי, שדמותו של הגר"א, חובב ההשכלה והבקי בה, תהיה למול עיניהם. כשיראו ש"גדול הדור" התעסק ב"עניינים הנדסיים", זה ישפיע עליהם.

בשנת תקצ"ד פרסם המשכיל חיים זליג סלנימסקי את חיבורו 'מוסדי חכמה', על "חכמת האלגברה הפשוטה והנשגבה". הספר קיבל שלוש הסכמות, והראשונה היא מאת רבה של וילנה, ר' אבלי:

"ה' בחכמה ייסד ארץ, וחנן לאדם דעת… ומיום הורקנו מכלי אל כלי ובגולה הלכנו הופג טעמנו וכמעט ריחנו נמר בחכמות האלה, להתכבד ולהתיימר… כי כבר נאמרו ונשנו מפי שלומי אמוני ישראל כי מלפנים היו בישראל גדולי המדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה אין אתנו אנשי מחקר לעמוד על מחקרי סתרי החכמות אשר עמקו ורמו", ועל כן ביקש "להפיץ ספרו ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה".

לפי דעתו של ר' אבלי (והדבר בולט מאוד לעומת דבריהם של יתר המסכימים) ערכם של החכמות אינו בכך ש"כל החכמות נצרכות לתורה", וגם לא בשביל שיהיו בעם ישראל חכמים כדי שנהיה "לתפארת בעיני העמים והשרים", אלא שיש בהכרת המדעים ערך עצמי.

עוד לפני שיצא הספר, הזמין ר' אבלי עותק ממנו, ושמו רשום ברשימת המזמינים מראש שנדפסה בסוף הספר, לצד רבנים נוספים.

הוא העניק הסכמה גם לספרי השכלה נוספים: 'קנה חכמה' (אלגברה), 'מסע קולומבוס', ו'התעודה בישראל', בו קרא המחבר יצחק בער לווינזון ללמוד 'חכמות חיצוניות', ללמוד מלאכה, ולעסוק בעבודת האדמה.

פטירתו

ר' אבלי נפטר בווילנה בי"ג באב תקצ"ו. הוא הותיר אחריו בנות שנישאו לתלמידי חכמים, מהם היו לו נכדים שהיו לימים לרבנים חשובים בישראל.

בספר 'עמק הבכא', שהנו 'מספד תמרורים' על פטירתו של רבי אבלי, נכתב: "אם כי הרב אברהם אבלי לא הניח בן, אך מכיוון ששמועותיו היו מתפזרות בעולם להשיב לכל שואל בדבר ה' ולהעמידו על האמת, ופה בעירנו ווילנא כל דבר קשה יביאון אליו, אם כן אנו כולנו תלמידיו, והוא רבינו, אנו כולנו בניו, והוא אבינו". "אנו נדבק באור תורתו ובטוב צדקתו ונהיה קרואים בניו".

"…ברוחב לבבו לא השיב פני כל הבא בצל קורתו ריקם, כי נמצא לכל שואלו, לאלה הבין בתורה, לאלה הפליא עצה, ולאלה התיר ידו הנדיבה, ועתה אהה גלה כבוד מווילנא… עליכם למלא את מחסור הגאון הנ"ל; היו נוחים לבריות כמוהו, אהבו ותאֵהבו כמוהו".

בן ממש לא הותיר אחריו רבי אבלי. אבל בנים חורגים היו לו. אחרי שהתאלמן בפעם השלישית, נשא לאשה את מרת לאה, אלמנה ויתומה. שלושת בניה היו לבניו החורגים של ר' אבלי, והוא אהבם מאוד. לימים דאג אחד מהם לאסוף את כל כתביו של ר' אבלי, אביו החורג, ולשמרם לדורות. נכדו, הקרוי על שמו, למד בישיבה בווילנה (זו שייסד ר' אבלי), ולאחר עלותו ארצה היה מורם ורבם של החלוצים בארץ, ומהדמויות הנערצת ביותר בתנועה הציונית.

עובדת היותו "נינו החורג" של ר' אבלי רבה של וילנה, מגדולי הדור ומראשי 'רוזני וילנה' התומכים בישוב בארץ – לא נזכרה בפירוש באף ספר עד היום. במקום זאת "הוצמד" לו בטעות סבא אחר, משכיל וילנאי, שכלל לא היה סבו.

ועל כך – במאמר הבא.

הפוסט ראש הארגון החשאי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

תולדותיו

הרב אייגעש נולד בשנת תרכ"ד (1863) בעיר ראסיין שבליטא. בנערותו ישב ימים ולילות על מקומו בבית המדרש, ואחר כך למד בבריסק. כאשר עבר אביו עם משפחתו לקובנא, קבע מושבו בבית המדרש 'ניוויזער' המקומי, שנודע בגדולת לומדיו.

בשנת תרנ"ח (1898) נבחר הרב אייגש לכהן כרב ומו"צ בעיר הגדולה וילנה, ובתפקיד זה שימש יותר מארבעים שנה. בין היתר הקים שם עם רבי חיים עוזר גרודז'נסקי "קיבוץ", כלומר בית מדרש שבו למדו תלמידים עילויים ומובחרים.

בשנת תרס"ו נפטר הגאון רבי שלמה הכהן בעל ה'חשק שלמה', שהיה זקן המו"צים בווילנה (רב רשמי לא היה לעיר). שני המו"צים הצעירים, רבי חיים עוזר גרודזינסקי ורבי חנוך העניך אייגש, מילאו את מקומו, ובהדרגה נתחזק מעמדם והוכרו בתור הפוסקים של הקהילה.

ספרו הגדול 'מרחשת', על עניינים מחלקי השלחן ערוך, תפס מקום של כבוד בהיכל התורה. החלק הראשון נדפס בשנת תרצ"א, ובו עניינים מאורח חיים ויורה דעה, והחלק השני נדפס תרצ"ה והוא על עניינים מאבן העזר וחושן משפט.

אחרי פטירת רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל (בשנת ת"ש), רבה של וילנה, הוכר הרב אייגש בתור רבה של קהילת ווילנה. והוא שימש בכך במשך כשנה, עד להירצחו בשואה.

פעילות ציונית

בשנת תרע"ז התכנסה בוילנה קבוצת רבנים בראשות הרב אייגש, וקיבלה החלטה להפיץ את רעיון שיבת ציון, ולייסד מוסדות חינוך דתיים-לאומיים בגולה, בהם יחנכו את הנוער על יסודי הדת והלאומיות העברית. בנאומו באסיפה אמר הרב אייגש: "התאספנו להתאחד בדרישתנו להשיב לנו את ארץ ישראל והניצחון יבוא אם נלך בזה ביחד עם ההסתדרות הציונית של ניתקה את הקשר עם העבר של עם ישראל".

אחרי הצהרת בלפור הצטרף הרב אייגש לתנועת המזרחי. באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, בז' באלול תרע"ט, נקרא מכתב ברכה מאת הרב אייגש, בו הוא מצהיר שהוא נותן את ידו ומצטרף כחבר אל התנועה, וקרא לציבור הרחב "להסתפח לדגל מפלגת המזרחי אשר פעלה והדרה יראו כעת בכל רחבי ארץ פולין, וראוי גם לנו, יושבי חבל ליטא, להתאגד יחד עם הארגון הלאומי-הדתי הזה". הוא גם חתם על ה"קול קורא" שהתלווה ליסודה, הצהרת היסוד של ה"מזרחי", שעליה חתמו 67 גדולי תורה מכל רחבי אירופה.

בברכתו לועידת המזרחי שהתקיימה בוילנה בשנת תרפ"ב, ציין הרב אייגש שעבודת המזרחי היא בבחינת "סולם מוצב ארצה בארץ ישראל, וראשו מגיע השמימה". ועוד אמר: "מטרת 'המזרחי' – לאחד את ארץ ישראל עם התורה הכתובה והמסורה. עלינו לשלוח חלוצים מצעירינו לארץ ישראל לקיים "ותבואו ותטהרו את ארצי".

בשנת תרפ"ג (1923) הצטרף וחתם על הכרוז של רבני פולין וליטא למען קרן החלוץ המזרחי. על הכרוז חתמו גדולי הרבנים והאדמו"רים.

בשנת תרפ"ד כיהן כסגן יושב ראש ועידת המזרחי בוילנא, ובועידה בשנת תרפ"ז בורשה שימש כיו"ר.

באותה שנה (תרפ"ז) התקיימה גם ועידה של המזרחי בווילנה. בחוברת שנדפסה לאחר מכן ('דו"ח מועידת המזרחי בחבל וילנה') מסופר כי הרב אייגש נבחר לאחד מחברי נשיאות הועידה, לצדו של הרב יהודה ליב פישמן-מימון. הועידה עסקה בענייני 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי', ובטיפול ברשת החינוך הדתי-לאומי 'תחכמוני' שהקימה בתי ספר תורניים בסביבת וילנה. הועידה הסתיימה בשירת התקווה.

בעמ' 9 בחוברת זו מובאת רשימת הרבנים שהשתתפו בוועידה, ובהם לצד בעל ה'מרחשת' גם גאוני תורה כמו רבי שמעון רוזובסקי הי"ד רבה של איישישוק, רבי מאיר רובינזון רבה של רדושקביץ, רבי יחיאל יצחק רפפורט רבה של לוצק, ועוד.

נאמנות לרעיונות הציונות הדתית

בספרות החרדית נכתב כי בעקבות פולמוס מסוים עזב הרב אייגש את המזרחי, והודיע כי "המזרחי בפולין פשטה את הרגל". לא מצאתי את המקור לכך, אך אין ספק שגם אם חשב כי מרכז התנועה בפולין סטה מהדרך ולכן עזב אותו רשמית, הוא המשיך להאמין ברעיונות הציונים-דתיים – שילוב תורה ועבודה, ישוב הארץ בקדושה, ועוד. הרב אייגש המשיך לפעול למען התיישבות החרדים בארץ וחיזוק הדת בארץ. בשנת תרצ"ה, שנים לאחר אותו פולמוס, אנו מוצאים את הרב אייגש כאחד מיוזמי הקמת "מחלקת החרדים" בקרן הקיימת לישראל.

הרב אייגש נרצח בשואה. ישנה עדות אחת לפיה נרצח בט"ו באלול תש"א, וישנה עדות לפיה נרצח בימי בין המיצרים. בניו המשיכו לעסוק בפעילות ציונית עד יומם האחרון. בנו, ד"ר שמחה אייגש, עסקן בתנועת 'המזרחי', נרצח עם אביו הי"ד. בן אחר, יהודה, היה פעיל בתנועה הציונית, ועלה ארצה.

הבן השלישי, ר' יוסף אייגס, היה המזכיר הכללי של הסתדרות המזרחי בפולין, עלה ארצה והקים משפחה וצאצאיו גרים כיום בארץ.

הפוסט רבה הציוני של וילנה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

במשך השנים דנו החוקרים על המקורות הרוחניים שהשפיעו על גיבוש משנתו ואופיו של גורדון, שהתבטאה בשיחותיו ובעשרות מאמריו. היו שטענו כי גורדון הושפע ממקורות נוכריים, בהם לב טולסטוי, ולעומתם כמה מהחוקרים בני זמננו הצביעו על יניקתו ממקורות החסידות והקבלה.

במשך השנים פורסמו מאות רבות של מאמרים ומחקרים על גורדון, אישיותו ומשנתו. חבריו ומכיריו העלו על הכתב את זיכרונותיהם עליו (מבחר מהם קובצו בספרי החדש שיוצא לאור בימים אלו: 'אני מבקש לב דופק', על גורדון). לכאורה כתבו עליו הכול, ולא נותר עוד מה לחדש.

אך האמת היא שיש דבר מהותי בדמותו של גורדון שטרם נכתב עד היום, וכמדומה לי שאף אחד לא הבחין בו: הרקע המשפחתי של גורדון. לדעתי, אי אפשר להבין את א"ד גורדון, את אופיו ואת משנתו, כמו גם את דתיותו העשירה והמורכבת, בלי להכיר את תולדות משפחתו, המשפחה הנכבדת והמפורסמת ביותר בווילנה.

את תורתו ואת השכלתו שאב גורדון מיהדות וילנה. את רוחה ואווירה של 'ירושלים דליטא' ספג דרך מסורת משפחתו, ואת תורתם של רבני העיר הוא למד בצעירותו בישיבה בווילנה. גורדון הושפע מבית מדרשו של הגאון מווילנה, אשר יחד עם ענקיותו התורנית ראה ערך גדול בהשכלה, בעבודה ואף בתחייה לאומית בארץ ישראל. גורדון, אפוא, הוא תוצר קלאסי של יהדות וילנה, שכיום כמעט לא מודעים לעושר הרוחני־התורני הגדול שהיה בה.

הגֶנים של גורדון

גורדון כהוגה דעות, אם כן, אינו יוצר יש מאין, וגם לא שואב את עיקרי תורתו ממקורות זרים. גם לכתבי החסידות הוא לא צריך להרחיק לכת, משום שהכרת תורת הקבלה כמו גם העיסוק בהשכלה נודעו למשפחתו בווילנה הרבה לפני לידתו. מינקותו, מבית הוריו, הוא הכיר אורח חיים יהודי המשלב תורה והשכלה, יראת שמים טהורה יחד עם רוח מקורית ואמיצה, מנהיגות ציבורית סוחפת עם פשטות וענווה, קריאה לעבודת האדמה ורוח ארצישראלית. כל הדברים הללו, שאפיינו את גורדון, היו נחלתם של כמה מבני השושלת הגורדונית בדורות שלפניו. א"ד גורדון הוא פרק אחד מתוך הדרמה המרתקת של משפחת גורדון.

רעיונותיו של גורדון על השיבה לטבע, עזיבת המסחר ושיבה לעבודת כפיים, ישוב ארץ ישראל, הם עקרונות גורדוניים בני כ-300 שנה. תכונותיו האופייניות הנן חלק מהדנ"א המשפחתי.

עץ משפחת גורדון (מחקר: משה נחמני. עיצוב: 'עולם קטן')

מסיבות עקרוניות נמנע גורדון מלתפוס משרה ציבורית, אך בפועל היה מורם ורבם הנערץ של החלוצים, שאהבוהו מאוד. "אבינו אתה, גורדון! אב רחמן ומבין את נפש בניו", כתבה לו פעם חיותה בוסל מדגניה.

עיון בהיסטוריה המשפחתית מגלה שגם אבותיו, אשר חלקם כיהנו ברבנות וחלקם היו "ראשי הקהל" והפרנסים של הקהילה היהודית בוילנה – זכו ליחס דומה מצד הציבור. נתקלתי בכמה תיאורים על אישים שונים במשפחה, בהם מובעת האהבה הגדולה של בני הקהילה אליהם. על ר' אברהם אבלי פוסבלר, סבו החורג שלא הותיר אחריו בנים, כתבו בני וילנה אחר פטירתו: "אנו כולנו בניו, והוא אבינו; היו נוחים לבריות כמוהו, אהבו ותאֵהבו כמוהו".

הסודות המשפחתיים

העובדה המעניינת שהסבא-רבה החורג של גורדון היה רבי אברהם אבלי, רבה של וילנה (עליו סיפרנו בשבוע שעבר), לא נזכרה עד היום בשום ספר ומחקר. רק בודדים מבין חבריו של גורדון (ובהם י"ח ברנר) ידעו על הייחוס המשפחתי שלו, שכלל אף רבנים נוספים. גם הקשר המשפחתי של א"ד גורדון עם יהודה ליב גורדון (יל"ג), גדול משוררי תקופת ההשכלה, היה מעורפל עד היום מעורפל, והיו שגם טענו שאין ביניהם קשר מלבד שיתוף השם. והנה ב'עץ המשפחה' שלפנינו נחשף לראשונה הקשר המשפחתי המובהק בין שניהם.

במסגרת המחקר נתקלתי בכמה ספרי חכמה ומדע עבריים שנדפסו בווילנה על ידי בני וילידי העיר במהלך המאה ה-19, ואחוז ניכר מהם נכתב על ידי בני משפחת גורדון.

גם דמויות "גורדוניות" נוספות, שכיכבו בראש העשייה היהודית באותה תקופה, היו שייכים למשפחה זו. אחד מהם הוא דוד גורדון, מראשוני 'חיבת ציון' ועורך עיתון 'המגיד', כתב העת העברי החשוב ביותר בעולם בזמנו. דוד גורדון גדל בווילנה, מקור מחצבתם של הגורדונים, ועובדת שייכותו למשפחה נזכרת כמה פעמים באגרות יל"ג, הכותב לתומו: "שארי ר' דוד גארדאן".

את הייחוס לרבני ומנהיגי קהילת וילנה הסתיר א"ד גורדון בגלל ענוונתנותו, ובגלל הכרתו שכל אדם צריך להכיר את ערכו מצד עצמו ולא בזכות אחרים. הדבר ממנו הכי סלד היה ה"פרזיטיות", כלומר אורח חיים שבו אדם ניזון (בחומר או ברוח) בזכות אחרים. אך את הקשר המשפחתי בינו לבין יל"ג הוסתר כבר על ידי אביו, כנראה, מפני העובדה שיל"ג נודע לשמצה בקרב העולם האורתודוקסי, בגלל מלחמת החרמה שהכריז כנגד רבני דורו.

עד כמה התכחשו הגורדונים האורתודוקסים לקרבתם המשפחתית עם יל"ג? גם את זה נוכל להבין מתוך 'עץ המשפחה': הרב אברהם שמעון טרויב היה נכדו של הרב ישראל גורדון רבה של וילנה, וסייע לו בענייני הרבנות. לאורך חייו הוא הכריז מלחמה על המשכילים פורקי העול, ובראשם לא אחר מאשר… יל"ג, בן משפחתו!

הקשר המשפחתי ביניהם, הנחשף כאן לראשונה, היה כפול: אמו של יל"ג הייתה קרובה של הרב ישראל גורדון, ואילו גיסו וידידו של יל"ג היה המשורר העממי והמשכיל מיכל גורדון, בן דוד שני של הרב טרויב.

משפחת גורדון היתה מאוד מגובשת, ואין ספק שהרב טרויב ויל"ג היו מודעים לקרבה המשפחתית ביניהם. יתכן מאוד שגם נפגשו לא פעם באירועים משפחתיים בווילנה. ובכל זאת במכתביהם החריפים זה כלפי זה – אין זכר לאותה קרבה…

היחס להשכלה

גם נטייתם של הגורדונים להשכלה, מדע ותרבות יש לה שורשים מקדמת דנא. אבי המשפחה, הגורדון הראשון בעולם, היה ר' אהרן גורדון. הוא גלה לפדובה שבאיטליה ולמד שם באוניברסיטה רפואה. אחר כך כיהן כרופא של מלך פולין יאן סובייסקי, שנודע כאוהב יהודים. את שמו השני, אהרן, קיבל א"ד גורדון ממנו.

בנו ר' מיכל גורדון "ראש המדינה" בווילנה, על שמו קרויים רבים מצאצאיו, וחלקם נזכרים כאן באילן המשפחתי.

בנו ר' אברהם גורדון "ראש הקהל" נשא לאשה את מרת קריינא. הוא כיהן בתור הפרנס של קהילת וילנה. עבד למחייתו כסוחר, כמו רבים מבני המשפחה באותן דורות. על מצבתו נכתב: "ראש ומנהיג מנהל ומדבר… הרבני הראש והנגיד", וגם: "המופלא החכם השלם המפורסם", כלומר: בעל השכלה ורוחב אופקים.

לאברהם גורדון היו שני בנים ובת אחת, ומהם נפוצה משפחת גורדון הידועה לנו. הבכור הוא כנראה הרב ישראל גורדון (תקל"ח-תרט"ז), מבאי ביתו של הגר"א, רבה הרשמי של ווילנה, ורבו של ה'חפץ חיים'. ואמנם מלבד גדלותו בתורה היה גם משכיל במדעים ובחכמות, ואף העניק הסכמה חמה לסדרת ה'ביאור' של משה מנדלסון (!), אך מי שמשך יותר לכיוון ההשכלה היה כנראה אחיו, ר' מיכל גורדון (כינויו לעיתים: "קריינס", על שם אמו), הוא אבי הפלג ה"משכילי" הקיצוני בשושלת גורדון. ומהו שם בנו? אהרן דוד גורדון.

תעלומות הסבא והכתבים

וכאן טמון לנו מוקש שרבים נפלו בו. אותו אהרן דוד גורדון פרסם בווילנה בשנת תקצ"ו ספר הנקרא 'אפיק הנחלים'. זהו מחזה עברי שמעלה על נס את ערכי השלום והאחדות. אחד הרעיונות המובעים בו, הוא השיבה לטבע, בדיוק אותו רעיון שכעבור 50 שנה יבטא אדם אחר בעל אותו שם – אהרן דוד גורדון, מיודענו מדגניה!

הנה קטע מתוך המחזה:

"מָה יָשִׁישׁ לֵב גֶּבֶר עוֹבֵד אַדְמָתוֹ!
מָה יִשְׂמַח בְּזָרְחוֹ, כִּי יַעֲסִיס יְבוּלוֹ.
יֵצֵא לְפָעֳלוֹ עִם בְּקָרוֹ וְצִמְדּוֹ,
וּמָה יָגֵל לִמְשֹׁךְ מַחֲרַשְׁתּוֹ
מְשַׁלַּחַת הַבְּרָכָה לְרַגְלֵהוּ!"

ובכן, סברו לא מעט מהחוקרים, כי בעל 'אפיק נחלים' הוא סבו של גורדון מדגניה, וממנו ירש הנכד את רעיונותיו על השיבה לטבע ועל עבודת האדמה…

אולם כפי שאנו רואים בעץ המשפחה, זוהי טעות. א"ד גורדון מדגניה הוא אמנם נכדו של אהרן דוד גורדון, אך לא זה "המליץ והמשכיל", אלא של אהרן דוד גורדון שכונה "הרב הגאון", בנו החורג של ר' אברהם אבלי מווילנה. רבי א"ד היה בעל השכלה רחבה, וכך גם אשתו הצדקת, אך את עיקר מעייניו השקיע בעסק התורה. הוא דחה את הפצרותיהם של בני קהילתו לכהן כרבם, משום שלא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו, והתפרנס מעסק משפחתי.

רא"ד כתב חיבור למדני על מסכתות סדר מועד, ושמו: שאגת רא"ד. את כתב היד ירש בנו, ר' אורי גורדון, והוא הניח אותו למשמרת בספרייתו הענקית של הברון גינזבורג, קרוב משפחתם, הקיימת עד היום במוסקבה. לימים הביע א"ד גורדון את צערו הרב על כך שאביו ר' אורי לא שלח את כתב היד לירושלים, לבית הספרים הלאומי. אך מי יגלה עפר מעיניך א"ד גורדון, והיית רואה שסריקה מלאה של כתב היד של סבך, נמצאת כיום באתר הספריה הלאומית בירושלים!

כתב היד טרם נדפס עד היום, ומחכה לגואל.

במשפחת גורדון היה מקובל להינשא עם אחד מבני המשפחה המורחבת (מה שתרם לגיבוש המשפחתי ולהעברת המסורת הגורדונית). גם א"ד גורדון נשא לאשה את בת דודתו פייגל, בתה של הינדה לבית גורדון. הינדה ואחיה ר' אורי הכירו היטב את סבתם לאה גורדון, ואת בעלה (בזיווג שני) רבי אבלי פוסבלר, רבה של וילנה ומגדולי דורו.

הפוסט תגלית: אבות משפחתו של א"ד גורדון הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).