אך אשה גיבורה אחת, ליבה יעלין, ריחמה על התינוק היתום ואזרה אומץ לטפל בו. היא לקחה אותו אל תוך ביתה, הניקה אותו והלבישה אותו, ויחד עם בעלה ר' דוד יעלין, גידלו אותו כבנם.

ארבע עשרה שנים היו נשואים בני הזוג יעלין ולא זכו לבן זכר. עוד בהיותם גרים בחו"ל, בעיר לומזא, הרבו בתפילות לזכות לכך, ואף עלייתם לארץ היתה שבזכות הישיבה בה ייפקדו בבנים. והנה עתה, נוכחו השניים, אינה ה' לידיהם ילד נחמד וטוב מראה, אותו יזכו לגדל ולרוות ממנו נחת…

לאחר שש שנים התרחש נס: גברת יעלין נפקדה וילדה בן זכר, והוא נקרא בשם "יהושע". יהושע ואחיו המאומץ אריה-ליב גדלו יחד כאחים לכל דבר, למרות פער הגילאים ביניהם. ההורים גידלו אותם משחר ינקותם על אהבת הארץ הקדושה, והטמיעו בהם את הרצון לעסוק ביישובה ובהפרחתה.

אריה-ליב למד בחדרים ובישיבות ירושלים, וזמן-מה היה בין שבעת הבחורים העילויים שלמדו בישיבתו של רבי משה יהודה ליב מקוטנא בעל 'זית רענן', שפעלה בתוך ביתו. והיכן ביתו היה? ב"חצר ר' דוד יעלין", אביו של אריה-ליב…

בישיבה מובחרת ומצומצמת זו למדו תלמידים מופלגים שלימים היו מגדולי בוני הארץ, ובהם יוסף (יושעה) ריבלין. תלמיד נוסף בקבוצה מובחרת זו היה ר' יואל משה סלומון. יואל-משה ואריה-ליב דבקו זה בזה, ולימים יקימו יחד שלושה מפעלים היסטוריים בתולדות הישוב היהודי בארץ, כפי שנספר להלן.

שם משפחתו המקורי של אריה-ליב היה 'הורביץ', אולם בפועל אנשי ירושלים כינוהו: אריה-ליב לומזר, ככינויו של אביו-מאמצו ר' דוד יעלין-לומזר, שעלה ארצה מהעיר לומזא.

התחפשות לאשה ערבית

כאשר מלאו לאריה-ליב 28 שנה, הוא הצטרף לקבוצה מצומצמת של שבעה אברכים בוגרי ישיבת 'עץ חיים', שחוללה מהפך היסטורי בתולדות הישוב היהודי בארץ – היציאה מהחמות והקמת נחלת שבעה.

בין חברי הקבוצה היה גם "אחיו" ר' יהושע יעלין (שהיה גם שותפו בעסק חלפנות), ר' יוסף (יושעה) ריבלין, ור' יואל משה סלומון.

יוזם ההקמה היה ר' יושעה ריבלין, שכבר מגיל צעיר שאף לבנות בתים מחוץ לירושלים העתיקה. כשניסה לדבר עם חבריו על הרעיון הם חשבוהו למשוגע. הראשון שהסכים לדעתו, לפחות לפי גירסת הריבלינים, היה אריה-ליב הורביץ. נדרשה תעוזה רבה כדי לגור מחוץ לחומת ירושלים הננעלת מדי ערב, ולישון במעבה האפלה. אריה-ליב וחבריו נדרשו להתגבר על הפחד מפני שודדים וחיות רעות שהסתובבו באיזור.

וכך בשנת תרכ"ו התאגדו שבעה חברים צעירים והקימו את שכונת 'נחלת שבעה', על שם שבעת השותפים, שראשית בניינה היה בשנת תרכ"ט, ואת אבן הפינה הניחו בתאריך מיוחד – ה' באייר. ר' אריה ליב בנה את הבית השלישי בשכונה, בפינה המערבית של השטח.

החוזה על אדמת נחלת שבעה, תרכ"ו

מהיכן הגיעה הקרקע של השכונה לידיהם של אותם יהודים? פרופ' יוסף יואל ריבלין ציין כי "אמנם כל השבעה היו נתיני מדינות חוץ, אך למרות זאת היה אפשר לרשום “קושאנים” על שמם".

ובכל זאת, אף אחד מבני הקבוצה לא רכש את הקרקע. את הרכישה ההיסטורית של אדמת נחלת שבעה ביצעה דווקא אשה – אסתר הורביץ, אשתו של ר' אריה-ליב, בת הגאון רבי אליהו יוסף ריבלין זצ"ל מחברון.

סיבת הדבר היתה "מפני שלא חפצו שאיש מהם ירָאה במשרד רישום האחוזות של הממשלה, מחשש שינקמו בו בעלי החצרות הערבים שבעיר העתיקה המשכירים בתי דירה ליהודים, ובפרט כשיראו איש מפורסם וידוע להם היטב".

כשהלכה אסתר ("אלטושע", כפי שכונתה אז) לבית הממשלה לרשום את הקרקע על שמה, התלבשה כדרך הערביות וכסתה את פניה בצעיף כמנהגן. היא דברה ערבית שוטפת. כילידת חברון היתה הערבית 'שפת אם' בשבילה, פשוטו כמשמעו.

כחלק מהסוואת הרכישה הודיעה אסתר לממשלה התורכית כי בדעתה לרכוש את הקרקע הזולה רק לשם זריעת חטים למצה שמורה. במקביל לעבודה החקלאית בשדה, רקמו החברים את תוכניתם האמיתית – הקמת שכונה חדשה, ראשונה מסוגה, מתוך רצף של שכונות שיקימו בעתיד. בכך המשיכו והשלימו את הגשמת חזונם של אבותיהם ואבות אבותיהם (רובם – תלמידי הגר"א), שהתאגדו בקבוצות גדולות ועלו ארצה, עשרות שנים קודם לכן, במסירות נפש עצומה, מתוך רצון להניח אבן יסוד לישוב היהודי בארץ.

מעורבותה של אסתר הורביץ בהקמת נחלת שבעה לא הסתכמה ברכישת האדמה. היא פעלה לחיזוק ההתיישבות החדשה. כך למשל היא הלכה אל הקונסול שלה ודרשה בכל תוקף שהשלטונות יאפשרו ליושבי הפרזות את הגישה לעיר. על ידי כך נשמר הקשר בין השכונה החדשה לירושלים העתיקה, והיא יכלה להתקיים כראוי.

בשנת תרל"ד היה אריה-ליב ממייסדי השכונה השנייה בסדרת השכונות, הלא היא 'מאה שערים', שנקראה אז בשם "מושבה". אריה-ליב חתום על כתב התקנות של השכונה (בשנת תרל"ז), יחד עם ר' יואל משה סלומון, ר' יושעה ריבלין, וחברים נוספים, שאת כמה מהם הכיר מישיבתו של הרב מקוטנא.

כתב-העת הראשון בארץ

בשנת תרכ"ב הופיע בירושלים כתב העת הראשון בתולדות ארץ ישראל, ושמו 'תורת ציון'. על השער נכתב שם העורך: "אריה ליב יואל משה". כל גליונות כתב העת אבדו במשך השנים.

שבעים שנה חלפו וקיומו נשכח לחלוטין. והנה בשנת תרצ"ז התגלה גיליון בודד של 'תורת ציון'. לחוקרי ארץ ישראל לקח קצת זמן להבין ש"אריה ליב יואל משה" אינו שמו של עורך אחד, אלא שמותיהם של שני חברים בלב ונפש, ר' אריה-ליב הורביץ ור' יואל משה סלומון.

מתוך המידע שהופיע בעותק הבודד נחשף בפני החוקרים עולם ומלואו. מתברר כי רצונם של העורכים היה להפיץ את כתב-העת בקהילות ישראל ברוסיה, על ידי סוכנים. בפועל, כנראה יצא לאור רק גיליון אחד, שאכן הופץ בגולה. אך את ערכו של כתב-העת יש למדוד לא לפי הצלחתו הכמותית, אלא לפי הבשורה הטמונה בו. המסר שהם ביקשו לבטא לבני הגולה בהוצאת הירחון היה מהפכני: בארץ ישראל הולכת ומופיעה תורה גדולה ומשמעותית בארץ, "תורת ארץ ישראל". ארץ הקודש עומדת להיות מרכז תורני לכל העולם.

תחיית הקודש (הוצאת 'תורת ציון') קדמה, אפוא, לתחיית החול (הקמת השכונות). מתוך בית המדרש נבנתה ירושלים החדשה.

הקמת אם המושבות

ר' אריה-ליב השתתף גם בהקמת המושבה הראשונה 'פתח תקוה', בשנת תרל"ו. סיפרתי כאן בעבר על הניסיון הראשון של מייסדי חברת 'פתח תקוה' להקים את מושבתם החקלאית באדמות יריחו, בשנת תרל"ו. רכישה זו לא התגשמה, ולאחר שנתיים "בבוקר לח בשנת תרל"ח", פנתה קבוצת המייסדים להקימה בנחלת בני דן, באיזור בו היא שוכנת כיום. פתח תקווה החקלאית היא המשך ישיר של הקמת השכונות הראשונות מחוץ לחומה, ולכן אנו מוצאים חפיפה בין שמות החברים שהקימוה לבין מייסדי השכונות בירושלים.

בנוסף לעבודתו בהרחבת היישוב, היה ר' אריה ליב מעורב בהנהגת הציבור הירושלמי, בתור ממונה וחבר ב'ועד הכללי' – מערכת השלטון של הישוב היהודי בארץ, גוף שהוקם על ידי ר' יושעה ריבלין ידיד נעוריו. במסגרת עבודתו הפליג ונסע ר' אריה-ליב בשנת תרל"ט לאנגליה, כדי לגייס כספים מנדיבי-עם עבור המוסד התורני 'עץ חיים' ועבור בני הכולל בירושלים.

כשעלו הביל"ויים

חוקרים נכבדים של תולדות הישוב היהודי בארץ בעת החדשה הציגו את הביל"ויים, שעלו ארצה בשנת תרמ"ב בתור יסוד "העליה הראשונה", כאילו כל הסיפור הציוני התחיל מהם. עצם ההגדרה של עליה בשנות התר"מ כ'עליה ראשונה' היא אבסורד, הרי קבוצות משמעותיות של תלמידי הגר"א ושל החסידים עלו ארצה עשרות שנים קודם לכן וחוללו מהפך היסטורי שאין דומה לו מבחינת מאזן האוכלוסיה היהודית בארץ ומבחינת הגדלת הכוח של הקהילות בצפת ובירושלים, ולמרות זאת עליות אלו אינן חשובות בעיני אותם חוקרים. פעלם העצום של יהודים יראי שמים ושומרי ומצוות, הן בתהליך היציאה מהחומות והן בייסוד הישוב החקלאי בארץ (הקמת פתח תקוה וראש פינה), נעלם כלא היה.

אחד מהראשונים שהעיר על כך, היה דווקא ראש הממשלה דוד בן גוריון: "המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שניה ושלישית הם מטעים. עליית ביל"ו לא היתה הראשונה… אנו רגילים לדבר בביטול על הישוב הישן שהתקיים בארץ עוד לפני טביעת המונחים חיבת ציון וציונות. עליות אלו, של בודדים ושל קבוצות שלמות, היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות שאנו רואים בהם התחלת המפעל הציוני. בהכרזת העצמאות הממלכתית יש להם זכות לא קטנה, זכות אשר לא תשכח".

מבחינה מסוימת, המאבק על "זכות הראשונים" בישוב הארץ מתנקז לשתי קבוצות עיקריות – הביל"ויים, מחד גיסא, ומייסדי השכונות החדשות בירושלים – מאידך גיסא. "חרדים" מול "חופשים"; "הישוב הישן" מול "החדשים". מפתיע לגלות שדווקא הם הסתדרו יפה מאוד, והקשרים ביניהם היו נהדרים. שר־ההיסטוריה גלגל את הביל"ויים לתוך ביתו של… ר' אריה-ליב הורביץ, ושם הם התגוררו!

הרב של הביל"ויים

אחד מראשי הביל"ויים, דוד יודילוביץ, סיפר בזכרונותיו:

"ראש הביל"ויים שבכל הארץ, ישב בירושלים, והוא האדון יחיאל מיכל פינס. לו חייבים אנו את יסוד המושבה הבילויית גדרה. עם הביל"ויים שבירושלים נעשה הנסיון הראשון, והאדון פינס קרא לנו מפלגת שה"ו, ראשית תיבות של "ש'יבת ה'חרש ו'המסגר". נשיא הביל"ויים, הרב יחיאל מיכל פינס, נתכבד מאת יקירי ירושלים בשמתא וחרם גדול ונורא. בביתו היינו מתאספים תמיד, זה היה כמו וילה, נאות קיץ יפה, בתוך גן יפה וסגור מסביב בגדר ומוקף בעצם. שם היו מצויים כפעם בפעם מזקני המשכילים כגון ר' יואל משה סלומון וגם מראשי החרדים כגון ר' יושעה ריבלין, והבחורים העילויים דוד ילין ויוסף מיוחס".

בהמשך זכרונותיו מגיע יודילוביץ לנשוא-מאמרנו, ר' אריה ליב הורביץ:

"הביל"ויים שבירושלים גרו ב'נחלת שבעה' [בשנת תרמ"ג], באחד החדרים שבבית [אריה] ליב לומזר [הורביץ]. חדר די מרווח, ריק, ארבעה קירות ערומים. הרהיטים שלנו: מחצלת, שולחן, שני ספסלים ארוכים, ובתוך אחד הקירות ארבעה לוחות בתוך חלל ששימש לנו גם ארון לבגדים, וגם לארון ספרים לכל חמישתנו. שניים מהבילויים גרו בבתים אחרים.

על המחצלת היה מונח כר רבוע, וכל אחד מאתנו היה מניח את ראשו, ורק את ראשו, על פאה אחת של הכר. באופן שעל הכר שכבו ארבעה ראשים, והרגליים נתפזרו לארבע רוחות הרצפה. חסר כמובן מקום לחמישי. ויהי החמישי נשאר ויושב וכותב מאמר לעיתונו, או מכתבים לקרוביו, כשתי שעות. ואחר כך העיר את אחד מן ארבעת הישנים וישכב על מקומו, והמקיץ ישב לכתוב לעיתונו הוא, וככה השלישי, עד האחרון" ('דואר היום' י"א בתמוז תרצ"ב).

הנה כי כן, בביתו של ר' אריה ליב הורביץ איש הישוב הישן ומייסד 'נחלת שבעה', חיו ופעלו הביל"ויים, ושם למעשה היתה ה'מפקדה' שלהם. אחד מהביל"ויים הללו היה יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, שהתגורר בביתו של ר' אריה-ליב במשך כמה שנים.

מעניין שהביל"ויים מצאו את מקומם דווקא בקרב בני הישוב הישן מייסדי ירושלים החדשה, ובראשם ר' אריה ליב הורביץ. גם העובדה שהבחורים ה'חופשים' בחרו להסתופף בצילו של יהודי אורתודוקסי מבוגר, הרב יחיאל מיכל פינס זצ"ל, מלמדת הרבה על יחסם למסורת.

רי"מ פינס, בתור רבם ופטרונם של הבילו"יים, היה גם ממייסדי פתח תקוה בתקופה מסוימת, היה מחבריו הטובים של ר' יואל משה סלומון, ועבד עמו במסירות לתחיית האומה בארצה. קרבתו לחלוצים הביל"ויים השפיעה עליהם לשוב למסורת ישראל.

מתברר כי מעבר להבדלי האופי והרוח שבין שתי הקבוצות שהועמדו לימים כמתחרות, התקיים מפגש מעניין, והם מצאו שיח משותף סביב מגמתם האחת – תחיית האומה במולדתה. "אֵל אֶחָד דִּגְלֵנוּ, בִּימִינֵנוּ תּוֹרַת חַיִּים. נָרִימָה נָא רַגְלֵינוּ – נַעֲלֶה נָא יְרוּשָׁלַיִם" (מתוך המנון הביל"ויים, "חושו אחים חושו", שחיבר עבורם רי"מ פינס). "הן למטרה אחת באנו לכאן", אמר הביל"ויי מנשה מאירוביץ לר' יושעה ריבלין כשנפגש אתו, "והיא: להיות מאוחדים. עם אחד היינו, ועם אחד נהיה".

ר' אריה ליב הורביץ נפטר נפטר כ"ז באייר תרס"ט, ונקבר בהר הזיתים. הותיר אחריו ארבעה בנים ובנות, מהם חיים כיום בארץ" אלפי צאצאים.

הפוסט הבילו"יים בנחלת שבעה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אשתו של ר' יוסף (יושעה) ריבלין מתה מפצעיה הקשים לאחר שנפגעה בידי ערבי. כן, היה טרור הרבה לפני הכיבוש.

כאן בתמונה נראית הגיבורה ליבה דבורה הכהן, אשתו של ר' מיכל הכהן. השניים היו משבעת המייסדים של 'נחלת שבעה'. היא עמדה לימין בעלה בכל הפרויקטים הגדולים שעשה בחייו, אם בהתיישבות ואם בראשית העיתונות הארצישראלית, למשל הוצאת עיתון 'הלבנון'.

ליבה דבורה הכהן נפטרה בשנת תרנ"ח (1898) ונקברה בהר הזיתים.

הפוסט ליבה דבורה הכהן, הגיבורה שיצאה מהחומות הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ריבלין היה הרוח החיה בבניית השכונות הראשונות מחוץ לחומה [שנבנו למגורים על ידי ירושלמים ולא על ידי תמיכה חיצונית], כשמגמתו היתה לחדש את תנועת 'חזון ציון' של אבותיו תלמידי הגר"א, ולעבור לשלב הבא: הרחבת ירושלים ותחיית החקלאות העברית, כחלק מתהליך הגאולה.
רעיונות אלו קיננו בלבו במשך שנים, אולם שני גורמים השפיעו על התגשמותם: המגפה בירושלים העתיקה בשנת תרכ"ו, ומחירי הדיור הגבוהים בעיר העתיקה שנקבעו על ידי הערבים.

עד כאן הכול ידוע ומפורסם. אולם לאחרונה התבררה לי מגמה סודית נוספת בחזונו של ר' יוסף ריבלין בפריצת החומות והרחבת ירושלים.

את המגמה הזאת הוא רושם לעצמו בספר מיוחד במינו שנקרא כיום 'ברית אבות בסערת אליהו'.

הספר מכיל עשרות "פזמונים" משיחיים, כלומר רמזים תמציתיים על פי משנת הגר"א ותלמידיו כיצד יש לקרב את הגאולה. הפזמונים נכתבו בראשית שנות הת"ר, סביב שנת תרט"ו (בהערת אגב אני רוצה להעיר, שאם על ספר 'קול התור' – המייחס לגר"א מוילנה משיחיות – יצאו עוררין אודות אמינותו, הרי שבספר הפזמונים מובעים אותם רעיונות משיחיים מבית מדרשו של הגר"א, והדעת נותנת שהוא אותנטי).

וכך מסביר ר' יוסף ריבלין את חשיבות בניית ירושלים:

"כי בא מועד – עת לבנות, החל לבנות יהודא וירושלים.
תושבינו המעטים יקומו תחילה,
לפתוח בבניין חרביה וגדריה.
ישמעו רחוקים ויבואו רבים,
להמשיך אתנו בנינה והדוריה…
ורצונו בכך, בונה ירושלים ד',
נדחי ישראל יכנס וכן יקום".

רעיון זה מובע בפזמונים נוספים שכתב, ומושתת על הפסוק בתהילים: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס": בזכות בניין ירושלים, יתרחש התהליך ההיסטורי של קיבוץ גלויות.

נמצא כי ישנה סיבה רביעית, סיבה סודית-משיחית, להרחבתה של ירושלים. ר' יוסף ריבלין מאמין שכל אבן וכל נדבך שהוא בונה ב'נחלת שבעה' וב'מאה שערים' מחישים את עלייתם של רבבות יהודים ארצה.

"אכן עם התחלת בניית השכונות הראשונות בירושלים החלה עלייה מתמדת לארץ ישראל" (הערת המהדיר, בספר 'ברית אבות', עמ' 49).

יש לציין כי רעיון סודי-יסודי זה לא נזכר כלל בספרות הריבלינית המאוחרת, וזו הוכחה נוספת לאמינות הרעיונות היסודיים המופיעים בה, ולפער המשמעותי בין הרעיונות המובעים בסדרת 'מוסד היסוד' ו'חזון ציון' וכו', שנתערבו בהן סיגים, לבין הכתבים המקוריים של אבות משפחת ריבלין, שהנם אותנטיים לחלוטין.

הפוסט המגמה הסודית של תהליך 'היציאה מהחומות' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אולם בסופו של דבר הרעיון לא הצליח, עבודת האדמה דעכה, ונותרה "רק" ההתיישבות כשלעצמה.

רק שלוש שנים אחר כך מגיעה הקבוצה המפורסמת לפתח תקוה ומקימה מושבה חקלאית. לימים יטענו צאצאי משפחת ריבלין שאביהם, ר' יוסף ריבלין היה שותף בייסודה של פתח תקוה, והוא זה שהמציא את שמה. כנגדם יענו צאצאי משפחת סלומון: להד"ם. הגדיל לעשות אחד מבני המשפחה שפרסם מאמר שבו טען שריבלין היה רק פעם אחת במושבה, וגם אז אף אחד לא התייחס אליו. אגב, אני מצאתי תיעוד אותנטי מהתקופה, של ביקור חשוב של ר' יוסף ריבלין במושבה, דבר הפורך את טענתו של "החוקר" לבית סלומון.

על כל פנים אנו רואים שרעיון עבודת האדמה לא רק שלא היה זר לרוחו של ריבלין, אלא שמבין חבריו הירושלמיים הוא היה הראשון שעשה צעד להגשימו.

דוד ילין כתב בהספדו על ריבלין:

"וגם בדבר עבודת האדמה היה הוא אחד מהראשונים להשתדל, ויהי עוד חבר לחברה אשר אמרה לקנות את אדמת “יריחו”. אך בהיווסד המושבות הרחק ממקום שבתו, לא יכול להשתתף בהן, אף כי חבב את הרעיון מאד."

הפוסט החזון החקלאי של ר"י ריבלין הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ישנם לא מעט אנשים ונשים שמתו כתוצאה מפעולת איבה, אך בין רגע הפציעה לבין המוות עברו כמה ימים, וזכרם נפקד מיום זה.

כך למשל היה במקרה של שרה ציפה ריבלין, אשתו של ר' יושעה ריבלין בונה שכונות ירושלים. ביום שהשתדכה עם בעלה סיכמו השניים על כך שהם יגורו מחוץ לחומה, וזאת ממגמה להרחיב את גבולות ירושלים ולהקים שכונות חדשות מחוץ לחומותיה – המהפך ההיסטורי של "היציאה מהחומות".

כששמעו הורי הכלה על התוכנית הם רצו לבטל את השידוך; הם לא הסכימו לסכן את חיי בִּתם על ידי שיגעון כזה. הישיבה מחוץ לחומות הייתה מסוכנת ביותר: השודדים, הישמעאלים וחיות הטרף שהסתובבו שם הטילו את חִתתם על יושבי ירושלים.

איש לא העז להתגורר מחוץ לחומה, והרעיון נראה אז מוזר ביותר. אך הכלה אמרה: "גם אני חושבת שהרעיון הזה חשוב, ובאשר ילך הוא, אלך גם אני".

הזוג ריבלין הקימו את נחלת שבעה (הנחת אבן הפינה נבחרה להיות בתאריך ה' באייר (!) בשנת תרכ"ט). זו היתה השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר העתיקה, מתוך שרשרת שכונותיה החדשות של ירושלים, שהקים ר' יושעה ריבלין.

באחת הלילות שהתה שרה ציפה ריבלין לבדה בחצר ביתה, ופתאום הגיח מאחוריה שודד רכוב על סוס, אשר רכב אליה בפראות וכיוון אליה את חרבו.
שרה ציפה לא איבדה את עשתונותיה. ללא כל נשק היא השיבה מלחמה שערה כלפי השודד, ואף הצליחה להכריע אותו. בסופו של דבר הוא הצליח לברוח כל עוד נפשו בו…
כעבור שעה הגיע בעלה, ר' יושעה ריבלין, ושמע ממנה על התקרית הקשה והמפחידה.

שרה ציפה שרדה את התקרית, אולם היא היתה "פגועת הלם", וצלקת עמוקה נותרה בנפשה, וכעבור מספר ימים היא נפטרה.

שרה ציפה היא אחת הנפגעות הראשונות, ואולי הראשונה, בתקופת הרחבת היישוב היהודי בארץ, ונפילתה הייתה על מזבח אדמת הארץ, אשר כה אהבה, ולמענה מסרה את נפשה.

הודות לגבורתה ותעוזתה למען ירושלים הבנויה, נראית ירושלים כפי שהיא כיום: רחבה ותוססת מאי פעם, ובתוכה מעל 500,000 יהודים.
יהי זכרה ברוך.

הפוסט שרה ציפה ריבלין הי"ד הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

לאחרונה התגלה הפנקס המקורי שבו רשם ריבלין את כל החשבונות והפרטים של בניית הבתים הראשונים מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת נחלת שבעה.

הפוסט הפנקס המקורי של 'נחלת שבעה' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).