הפוסט מי באמת כתב את פרקי דרבי אליעזר, ולמה גדולי ישראל לא ידעו זאת? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).
]]>הרמב"ם הקדיש פרק שלם במורה נבוכים (חלק ב', פרק כ"ו) לדון באגדה אחת מפרקי דרבי אליעזר שלדבריו היא המאמר התמוה ביותר שראה בכל הספרות היהודית. כמדומני שזו הקושיה היחידה בכל 'מורה נבוכים' שהרמב"ם נשאר בה ב'צריך עיון גדול'.
כך נכתב בפרד"א:
"שמים מאי זה מקום נבראו? מאור לבושו שהוא לבוש… הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כיסא כבודו" (פרק ג').
הרמב"ם התקשה להבין מה היה הצורך של המחבר להניח שהעולם נברא מחומר קדום יותר.
וזה לשון הרמב"ם:
ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הנודעים ב'פרקי ר' אליעזר' לא ראיתי מעולם יותר זרים מהם בדברי אדם מן הנמשכים אחר תורת משה רבינו – וזה שהוא אמר דבר שמע לשונו. אמר "שמים מאי זה מקום נבראו? מאור לבושו לקח ונטה כשמלה והיו נמתחין והולכין שנאמר "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה"; הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כסא כבודו לקח וזרק שנאמר "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ" – זה לשון המאמר הנאמר שם.
ואני תמה זה החכם מה האמין? האם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר ואי אפשר מבלתי חומר יתהוה ממנו מה שיתהוה ולזה ביקש לשמים ולארץ 'מהיכן נבראו'? ואי זה דבר הגיע מזה המענה? – יתחיב שיאמר לו 'ואור לבושו מהיכן נברא? ושלג שתחת כסא הכבוד מהיכן נברא? וכסא הכבוד עצמו מהיכן נברא?'; ואם ירצה ב'אור לבושו' דבר בלתי נברא וכן 'כסא הכבוד' – בלתי נברא יהיה זה רחוק מאד; וגם יהיה מודה בקדמות העולם אלא שהוא כפי דעת אפלטון.
אמנם היות 'כסא הכבוד' מן הנבראים החכמים כתבו בזה אבל על פנים זרים – אמרו שהוא נברא קודם בריאת העולם. אמנם כתובי הספרים לא זכרו בו בריאה כלל בלתי מאמר דוד "יי בשמים הכין כסאו" – והוא מאמר יסבול הפרוש מאוד. אמנם הנצחות בו – הנה כתוב "אתה יי לעולם תשב כסאך לדור ודור".
ואם היה ר' אליעזר מאמין קדמות ה'כסא' אם כן יהיה תואר לאלוה, לא גוף נברא, ואיך אפשר שיתהווה דבר מתואר? ויותר נפלא מאמרו 'אור לבושו'.
סוף דבר הוא דבר יבלבל על בעל הדת היודע – אמונתו מאוד מאוד ולא יתבאר לי בו פרוש מספיק; ואמנם זכרתיו לך שלא תטעה בזה:
מה שעוד יותר היה קשה לרמב"ם, זה איך רבי אליעזר סותר את עצמו. שהרי במדרש רבה מובאים דברים הפוכים שאמר רבי אליעזר!
וזה לשון הרמב"ם:
"וכבר שנה ר' אליעזר זה הענין בעצמו וגילה בו – רצוני לומר היותם שני חמרים עליוני ותחתוני – ושאין חומר הכל אחד. וזהו סוד גדול לא תקל בבאור גדולי חכמי ישראל בו שהוא סוד מסודות המציאות ו'סתר' מ'סתרי תורה'. ב'בראשית רבה' אמרו: "ר' אליעזר אומר: כל מה שיש בשמים – בריאתו מן השמים וכל מה שיש בארץ – בריאתו מן הארץ". והתבונן איך באר לך זה החכם כי חומר כל מה שבארץ – חומר אחד משותף – רצוני לומר כל מה שתחת גלגל הירח – וחומר כל השמים ומה שבהם – חומר אחר אינו זה. ובאר ב'פרקיו' זה החידוש המוסף – רצוני לומר מעלת החומר ההוא וקרבתו לו וחסרון זה וגבול מקומו גם כן. ודע זה".
הרמב"ם לא העלה בדעתו שהתירוץ לשתי הקושיות הוא פשוט מאוד: פרקי דרבי אליעזר לא נכתב על ידי רבי אליעזר, ואינו קשור אליו כלל.
מדובר בחיבור פסדואפיגרפי שחובר מאות רבות של שנים אחרי שנפטר רבי אליעזר. כלומר, אף אחד מהתנאים, האמוראים והסבוראים לא הכיר את החיבור הזה.
הספר חובר בתקופת הגאונים, ורק מאותה תקופה הוא נזכר ומצוטט פעמים רבות.
ואם כן, מה שרבי אליעזר אמר בתלמוד, זה נכון. ומה שצוטט בשמו בפרקים המיוחסים לו, אינו קשור אליו, ואולי אינו נכון.
אין לי ספק, שאילו היה בא חוקר ואומר את הגילוי הזה לרמב"ם, היה הרמב"ם קם ומנשק אותו על ראשו.
ויותר מזה: רבי אליעזר הגדול בעצמו, שבטעות נתלו בשמו (בספר הנ"ל פדר"א) המון רעיונות שמעולם לא אמר, מודה בפה מלא לחוקרים שגילו זאת!
הלא כך אמר רבי אליעזר:
"…הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם".
כשהוא בא לתאר את מידותיו הנעלות, באוזני תלמידיו, הוא בוחר לציין את הקפדתו שלא לומר דבר שלא קיבל במסורת.
תחשבו על כך שמגיע כותב אלמוני, ומייחס לרבי אליעזר חיבור שלם, ובו גם רעיונות, סיפורים ואפילו הלכות, שלא עלו על דעתו של רבי אליעזר, ואולי הוא אינו מסכים להם, ובעיקר – הוא לא קיבל במסורת מרבותיו!
זה ממש ההפך הגמור מכל שיטתו של רבי אליעזר…
ודי בזה לחכימא…
כנראה לעולם לא נדע מי חיבר את הספר הזה.
יכול להיות שהיה זה אחד מגדולי רבותינו הגאונים, ואם כך יש באמת לדון בכל מילה שלו ולהתייחס אליה בחרדת קודש.
אך באותה מידה יכול להיות שהספר חובר על ידי יהודי פשוט, תלמיד חכם צעיר, שהחליט לאסוף כל מיני רעיונות ושמועות ששמע מאחרים לצד סברות ואגדות שבדה מלבו.
אין שום דרך לדעת אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, שזהו חיבור קדוש ומקודש שנכתב על ידי בר סמכא שכל דבריו קיבל במסורת, או שמא מדובר בחיבור שמכיל גם אגדות עם.
החיבור הזה "חושף" שמות לדמויות אנונימיות במקרא. לאמו של אברהם הוא קורא עתריי (בניגוד למה שמוזכר בתלמוד ששמה היה אמתלאי), לאשתו של לוט – עירית, לבתו של לוט – פליטת.
אם אחד מהגאונים כתב את החיבור, יש להניח שהוא קיבל את הזיהויים הללו במסורת, ויש להתייחס אליהם בכבוד.
אם אדם פשוט כתב אותם ובדה מלבו את השמות הנחמדים הללו – הרי זה בבחינת תורה של פורים, לא יותר.
יש ספרות שלמה שנכתבה במהלך הדורות בצורת מסכתות גמרא לפורים. מסכת שיכורים, מסכת פורים, וכדומה. זה כתוב ממש בלשון של התלמוד, משולבים בזה פסוקים, אבל אף רב לא ישקיע בזה את לימודו, ובאף בית מדרש לא תמצאו את ה'מסכתות' הללו בארון הספרים.
רוב הסיכויים שלעולם לא נדע מי כתב את רוב החידושים שיש בספר 'פרקי דרבי אליעזר', שאינם נזכרים בספרות התלמודית והמדרשית וכו' – האם באמת מדובר במסורות שעברו בעל פה עד תקופת הגאונים, או בסיפורי אלף לילה ולילה, במקרה הטוב, וגיבובים מתוך דתות ותרבויות זרות במקרה הפחות טוב.
בשנת תרצ"ד נדפס בעיר קידן שבליטא ספר מיוחד במינו, "יצירה חדשה בספרות הרבנות" (!), הנושא את השמות 'תורת מעשה בראשית' ו'שני המאורות הגדולים'.
בספר זה התייחס המחבר, רבי אליהו מרדכי הלוי ולקובסקי, לקושיית הרמב"ם ב'מורה נבוכים' על דעת רבי אליעזר ב'פרקיו', וניסה ללמד זכות על הדברים התמוהים.
הספר נדפס בליווי הקדמה ובה הערותיו של חכם אלמוני שאינו נזכר בספר בשמו אלא מכונה "גאון דורנו, חסידא ופרישא, אדמו"ר שליט"א, שגדולי עולם החליטו שלו נאה להוציא משפט על מאמרים אלה, לפי שנהירין לו שבילי דרקיע, תורת הסוד והקבלה ויחד עם זה תורת המדע ומסקנותיו האחרונות".
לימים נחשפה דמותו של החכם האלמוני בעל ההקדמה וההערות – לא אחר מאשר מרן הרב קוק זצ"ל…
הרב קוק התייחס לסוגיה זו של דעת רבי אליעזר, וכתב את הדברים הבאים:
אמת הדבר שדברי רבי אליעזר נקיים הם מהחשד של הקדמות שחשב עליו הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פכ"ו). אבל כוונת הרמב"ם היתה רצויה מפני שראה שדעת הקדמות המהרסת את הדת הלכה ונקלטה בלבבות מתוך השפעתו של אריסטו אז על המחשבה הפילוסופית, ומהם היו שתמכו דבריהם באיזה מאמר מחז"ל, על כן רצה הרמב"ם להראות שגם אם נמצא שאחד החכמים היותר הגדולים חשב כן, לא נתחשב עמו, כי יסוד התורה הוא יותר קדוש מכל. ובדורות האחרונים עשה כמעשה זה הגאון ר"י עמדין מפני שראה שסמכו נמשכי הש"צ על הזוהר לא חשש לקדושתו והטיל בו נרגא בספרו המטפחת, וע"ז אמר החתם סופר ז"ל עליו: 'נאמנים פצעי אוהב'".
אם כן אפוא הרב קוק מגדיר את הדברים התמוהים כ"דברי רבי אליעזר". ככל גדולי דורו והדורות הקודמים הרב קוק לא הכיר את האפשרות ש'פרקי דרבי אליעזר' הינו חיבור מאוחר שאינו קשור כלל לרבי אליעזר, ואינו מבית מדרשים של התנאים, וממילא אין לנו שום צורך ואחריות לבאר את דבריו התמוהים.
מה שמדהים זה שהרב קוק מקשר לסוגיה הזאת את ספר הזוהר, שגם עליו עלתה שאלה גדולה בקרב גדולי ישראל (ולהבדיל – החוקרים) מתי הוא חובר.
רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) מצא מאות בעיות וסתירות בספר הזוהר, ומתוך כך הגיע למסקנה בספרו 'מטפחת ספרים' שחלו בספר הזוהר ידיים זרות, והרבה רעיונות מאוחרים ואף פסולים נכנסו אליו, רעיונות שרשב"י בוודאי לא העלה בדעתו, ולמרות זאת הם נתלו בשמו ובשמות של תנאים ואמוראים!
אומר הרב קוק שהיעב"ץ עשה זאת בגלל שראה שתלמידי שבתי צבי נסמכו על הזוהר, ועל כן "לא חשש לקדושתו, והטיל בו נרגא (-גרזן) בספרו 'המטפחת' (-'מטפחת ספרים'). גם עוד מגדולי ישראל טענו כך, שזה מה שהפריע ליעב"ץ, ובמילים אחרות – אילולי שבתי צבי וחסידיו, שלקחו את דברי הזוהר הקדוש למקומות נוראים ופסולים, לא היה היעב"ץ חש לעסוק בבירור וניפוי דברי הזוהר ולא היה כותב את ספרו 'מטפחת ספרים'!
(אגב: ביראה ופחד אציין כי מה שציטט הרב קוק מהחת"ס אינו אלא מחכם אחר, ולא החת"ס חתים עליהם. על דברי החתם סופר בנוגע לספר הזוהר ראו כאן, ומדבריו משמע שהבין והסכים החת"ס שיש קטעים רבים בזוהר שהנם פסאודואפיגרפיים, כלומר רעיונות מאוחרים שנתלו לחינם בשמות של תנאים).
מעניין לציין שהחוקרים שמצאו את אותן בעיות שמצא היעב"ץ (ובעיות נוספות, לפי דעתם), הגיעו מהן למסקנה שספר הזוהר אף הוא הנו חיבור פסידואפיגרפי, בדיוק כמו פרקי דרבי אליעזר.
אך כאמור יחסו של הרב קוק לפרקי דרבי אליעזר הוא שמדובר בחיבור אותנטי מבית מדרשו של רבי אליעזר, וכך גם יחסו לספר הזוהר שהוא חיבור אותנטי מתורת רשב"י, ואת הדברים הללו ביאר הרב קוק במקומות נוספים בכתביו ובשיחותיו, כפי שהבאנו בהרחבה בספר 'המשכילים יזהירו – אגרות מרן הראי"ה קוק על אמיתות ספר הזוהר וקדושתו'.
שאלה:
עם ישראל קיבל את הספר 'פרקי דרבי אליעזר'. כל גדולי ישראל בתקופת הראשונים והאחרונים קיבלו אותו וסמכו עליו, גם להלכתא. איך אתה יכול לומר שהספר הנו חיבור מזויף (פסידואפיגרפי)?
תשובה:
כי זו האמת, ואין דבר יותר חשוב מהאמת. כשאנו קוראים בתורה אנו מברכים: "ונתן לנו תורת אמת" – ספרים מזויפים אינם כלולים בתורה. רעיונות השאובים מבחוץ, שלא קיבלנו מפי הגבורה או מפי חז"ל, אינם תורה אלא סיפורי מעשיות. אם אכן חכמי התלמוד לא ידעו שלאמו של אברהם קראו "עתריי", הטענה של 'פרקי דרבי אליעזר' שכך היה שמה היא שקרית, בהנחה שלפני המחבר לא היו מונחים דוקומנטים מתקופת אברהם.
שאלה:
איך יכול להיות שהרמב"ם, הנשר הגדול, וכל גדולי ישראל, לא ידעו את מה שאתה יודע?
תשובה:
ראשית, הגילוי שפרקי דרבי אליעזר הנו חיבור מאוחר שאינו קשור לרבי אליעזר, אינו קשור אליי אלא לחוקרים דגולים, שעד היום אף אחד לא הצליח לפרוך את דבריהם.
שנית, כל גדולי ישראל לא ניגשו בצורה מחקרית ומדעית אל החיבור, אלא באמונה תמימה שמחברו הוא רבי אליעזר. אפילו גאון ענק כמו הרד"ל, שהיה קרוב מאוד להבנה שיש כאן חיבור מזויף (ובכך ארחיב בהזדמנות אחרת), חמקה ממנו המסקנה הזאת בגלל הדעה המוקדמת שעמה הגיע, בתום לב. לפני שעולה ערעור על האותנטיות של חיבור כלשהו, קשה מאוד גם לחכמים הכי גדולים להעלות בדעתם שיש בעיה בתארוך החיבור. את כל הבעיות, גם הקשות ביותר, הם יבחרו לפתור בצורה נקודתית. מסיבה זו, אותם גדולי ישראל שניחנו בחוש ביקורתי ובקריאה מחקרית אכן הרגישו יותר מאחרים לגבי כמה חיבורים שהם פסידואפיגרפים.
אין קשר בין גדלות תורנית, יראת שמים ורוח הקודש, לבין מחקר, כשם שאין קשר בין לימוד תורה לבין רפואה ומדע. מי שרוצה לזהות האם החיבור שלפניו אותנטי או מאוחר מוכרח לבוא עם גישה מחקרית ולדעת להשתמש בכלים מחקריים. יש לכך הרבה הוכחות, אחת מהן היא הסיפור הזה בעצמו של פרקי דרבי אליעזר, שבו רק החוקרים (ובהם רבותינו) גילו שאינו קשור לרבי אליעזר ובכלל לתנאים.
לקריאה נוספת – ערך ויקיפדיה על פרקי דרבי אליעזר
הפוסט מי באמת כתב את פרקי דרבי אליעזר, ולמה גדולי ישראל לא ידעו זאת? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).
]]>הפוסט סיפורה החריג של ה"ברייתא" המזויפת הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).
]]>החיבור הזה אינו מוכר כל כך, ואת הסיבה לכך נבין מתוך הדברים להלן.
הברייתא נדפסה לראשונה מכתב יד על שתי נוסחאותיה, בפרנקפורט בשנת תר"ן (1889) על ידי המהדיר חיים מאיר הורוויץ, שריכז ברייתא זו ועוד אחרות בתוך קובץ שנקרא "תוספתא עתיקתא", והוסיף להן פירוש שנקרא "פתחי נדה".
להלן אביא כמה ציטוטים מתוך הברייתא אשר ידגימו את תוכנה וסגנונה, ומתוכם נוכל להבין בנקל את הבעייתיות שלה:
"אמר רבי חנינא: בשעה שהיא [הנידה] טובלת ופגעה בכלב, אם היא חכמה ויש לה יראת שמים לא תניח בעלה לשמש עמה באותו הלילה, למה? שלא יעמדו בניהן מכוערין ופניהן דומין לכלב, עד שתחזור ותטבול [פעם] שניה. ואם חזרה ופגעה בחמור אין לה רשות לבוא עם בעלה, למה? שלא תקרב עצמה לעבירה ויעמדו בניה לבם טפוש [!] כלבו של חמור, עד שתחזור ותטבול שלישית. חזרה ופגעה בעם הארץ אסורה לשמש עם בעלה באותו הלילה עד שתחזור ותטבול רביעית, ואם חזרה ופגעה בסיס תעלה ותשמש".
החוקר אביגדור אפטוביצר העיר על כך:
"ההשקפה שמעשה מצווה בטל בעבור לפני אישה, כלב או חמור, יסודה בתורת האיסלם ולא יצאה ממקור ישראל".
בהמשך הברייתא מתוארות התוצאות (המוזרות למדי) הנגרמות מה'עבירות' שהוזכרו לעיל. בין היתר:
"ואלו שבניהן דומין לכלב, המהלכין בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם, לשונם נפסק מלדבר, אם ראית איש שהוא במידה הזו – דע שבשעה שטבלה אמו חזרה ופגעה בכלב".
ומאידך –
"אמר רבי חייא, אשריו מי שאמו פוגעת בסוס, בניה עומדין נאים בהליכתן, נאים בדיבורן, שומעים ומבינים, למדים תורה ולמדים משנה, ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות. ואם ראית איש תם בדרכיו ומשפיל את קומתו ומדבר ודבריו נשמעין מהרה, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס".
דברים מוזרים ותמוהים!
ולא רק ענייני מוסר יש ב'ברייתא דמסכת נידה', אלא גם הלכות והוראות מוזרות בתחומים נוספים, כגון:
"האישה לא תניק את בנה של נכרית, שהן גורמין [רעה] לה ומעכבת ישועתן של ישראל. מכאן אמר רבי נחמיה, המניקה בנה של גוי גורמת לעצמה העטרה, ולא עוד אלא שבסוף היא לוקה בלשון הרע".
אמנם במשנה במסכת עבודה זרה מופיעה אזהרה דומה, שלא להניק בנה של נכרית, אולם שם הטעם אינו מיסטי אלא מעשי:
"בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה".
וממשיכה ה"ברייתא":
"אמר רבי נחמיה: נידה … לא תנייד את ראשה שמא יתמעט השיער וירדו ממנה שתי שערות או שערה אחת ויבואו בניה ובעלה וידרסו אותה, והן טמאין ומטמאין בכל צורך עד שילכו ויכבסו את עצמן".
הלשון עילגת, והתוכן – מוזר למדי. מה הכוונה שידרסו אותה? האם הכוונה לשיער, לשערה הבודדת? אז למה כתוב "אותה"? ומה פשר ההלכה הקיצונית הזאת על שיער אישה נידה?
בויקיפדיה כתוב על 'ברייתא דמסכת נידה':
"הבסיס והיסוד לברייתא זו היא נקיטת שיטה קיצונית באשר לטומאת האשה בנדתה; דוגמה אחת לכך מתבטאת בין היתר בהוראת ברייתא זו שאסור לאיש ללכת במקום שעקבותיה של אשה נדה דרכו, וכן שאסור לשבת על מקום שישבה אשה נדה. בברייתא זו נמצאים דברים נוספים שאינם מקובלים בעולם הדתי בזמנינו ואף עלולים להישמע תמוהים".
ועוד כתוב:
"יהדות אשכנז, לפחות בחלקה, החשיבה ברייתא זו ואף שאבה ממנה חומרות רבות; דוגמה אחת לכך מתבטאת בהגה של הרמ"א בשולחן ערוך יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).
נחזור לברייתא. מופיע בה סיפור מוזר למדי:
"ועוד ישבו וקישו בהוריית נידה. עד שהן יושבין באתה להן השמועה שבנו של ר' אבהו נפטר מן העולם. הפסיקו את הקישוי והלכו לבדוק את ר' אבהו… עלון רבנין למנחמא יתיה, נשא עיניו וצפה בהם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: חייך שמענו שמת בנך ובאנו לנחמך. אמר להם: לא על ניחומי באתם ולא באתם אלא לשמח עליי עזבתם עיסוק של ישראל בטומאות ובטהרות ובאתם לנחם אותי. אמר לו ריש לקיש: חייך לא באנו לכאן עד שהפסקנו העניין. אמר לו: באיזה עניין הייתם עסוקין. אמר לו: באישה שמת ולדה בתוך מעיה. אמר להם: על ידי מי הפסקתם את העניין, אמרו לו: על ידי ר' אליעזר בן ערך. א'[מר] הביא ראיה לדבריו, א'[מר] ומה אם רשות של מטן שיש בה כזב ושקר ודעת גונבת דעת… רשות שהוא היום ואינה למחר צריכין אנו לקבל עלינו מידת הדין בהוריית נידה, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר ולא דעת גונבת דעת… רשות שהיא עומדת לעולם ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שתנתן רשות למידת הדין על שהנחתם הורייתם של ישראל בנידה, אלא אני אומר: ונתן לך רחמים וריחמך והרבך".
לא כל כך מובן מה קרה בסיפור, אבל נראה שהייתה לרבי אבהו ביקורת על כך שעזבו את תלמודם ובאו לנחם אותו. זה תמוה, כי יש מצווה לנחם אבלים. האם חז"ל, שבוודאי למדו תורה בשקידה, לא ניחמו אף פעם אבלים?
עורך המהדורה, חיים מאיר הורוויץ, העיר כמה הערות על מעשיה תמוהה זו, ובסוף כתב:
"כל זה העירותי כסומא בארובה, וישאני ד' אם טעיתי בה".
נמשיך הלאה לסיפור הבא:
"ועוד שאל ר' חנינא בן דוסא לר' חייא וחבריו ואמר להם…".
רבי חנינא בן דוסא הוא תנא בדור הראשון, בסוף ימי בית שני, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי. רבי חייא נולד אחרי פטירתו של רבי חנינא, וחי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים. ובכן לא יכול להיות שהם שוחחו ביניהם, והסיפור לא היה ולא נברא.
והנה עוד הלכה מוזרה:
"מכאן אמרו חכמים: השוחט לשם נכרי אסור להתרחם עליו, ואם מת אסור לישראל לילך אחר מיטתו. ולא עוד אלא כל הנהנה מאידיהן סופו לגרום לישראל נגף, ולא עוד אלא שהוא גורם לעצמו תחילה העניות וגורם לבניו את השטות ומאבד עצמו מחיי העולם הבא, ולא עוד אלא שאסור לשאול בשלומו".
ברם הברייתא מסייגת את עצמה:
"אמר רבי חנינא: אם תלמיד חכם הוא ויגע בתורה – מותר לו בהניין שעתן כדי שיביא חיזוק לעצמו".
הברייתא מלאה ב'הלכות' מוגזמות כלפי אישה נידה. כך למשל:
"אמר רבי יוחנן: אסור לשאול בשלום נידה יושבת שלא תהרהר ותאמר אמן, ומתחללת את השם. אמר רבי יודן: אסור לברך בפני נידה יושבת שלא תהרהר ותאמר אמן ומתחללת. אמר רבי יוחנן: אסור לשאול בשלום נידה שלא תחזיר ויחלל המקום. אמר רבי נחמיה: קשה היא הנידה לפני הקב"ה שכל מי שמשתמר ממנה סוף שבניו עומדין מטוהרין, ואם לאו סוף שבניו לוקין במומין".
הרושם האישי שלי כלפי החיבור הוא שמדובר בחיבור פארודי, שבא ללעוג על דברי חז"ל, או על הלכות נידה, או סתם חיבור פורימי שכתב תלמיד צעיר, לשם שעשוע והנאה. קשה לי להאמין שזהו חיבור אותנטי ששיקף את מנהגיה של איזושהי קהילה בעם ישראל. התוכן ירוד, הסגנון עילג, הסיפורים מוזרים, וההוראות בלתי הגיוניות בעליל. רוח מיסטית נסוכה על כל החיבור מתחילתו ועד סופו, וכפי שהראיתי לגבי הנקת תינוק עכו"ם, חז"ל לא הביטו כך על הדברים אלא בצורה עניינית.
רבי חזקיה דה סילוה בחיבורו 'פרי חדש', מעיר על כמה מהלכות ברייתא זו: "הדברים האלו אין לפרסמם, דלא הם מעיקר הדין". מצד אחד הוא לא מקבל את הדברים להלכה, לפחות להמון העם, ומאידך הוא נזהר שלא לחוות דעה שלילית על החיבור. מסתבר שהוא ראה בו חיבור אותנטי, אחרת היה מתבטא בצורה ברורה יותר נגד החיבור.
השאלה הגדולה היא: אם הרעיונות מוזרים ותמוהים, חלקם בלתי הגיוניים וחלקם סותרים את דברי חז"ל בתלמוד ואת כל מה שידוע לנו ממסורת ישראל, למה בכלל אנו נזקקים לספר הזה ומתחשבים בו?
התשובה היא פשוטה: בספר מופיעים שמות של תנאים. די בכך כדי לגרום ללומדיו לסבור לתומם שמדובר במדרש תנאי אותנטי, ומשכך – הוא מחייב אותנו כיתר המדרשים.
וכך כתוב בויקיפדיה:
"יחוס חיבור זה לתנאים משתמע מדברי החיבור עצמו ששונה את ההלכות בשמות של תנאים כגון שמאי והלל, ובעקבות כך סברו מספר ראשונים שאכן חובר על ידי התנאים; ואכן כך משתמע גם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה [ראו פירושו לתורה בראשית לא, לה. שמצטט בשם "רבותינו בברייתא"], אך החוקרים [אביגדור אפטוביצר ואחרים] טוענים כי מדובר בחיבור מזויף המתייחס לתנאים שלא בצדק. בין החוקרים היו שטענו כי יחוסו האמיתי של הטקסט הוא לקראים שהטביעו בו את חותמם עם מנהגיהם הנזכרים בברייתא זו, אך כיום מקובלת יותר הגישה כי למרות הדמיון שיש בטקסט לרעיונות קראיים, אין הוא ממקור קראי. פרופסור שאול ליברמן כתב על הברייתא בנוסח "הברייתא המשונה 'ברייתא דמסכת נדה' הוצאת הורוביץ, נכתבה כנראה על ידי בן ארץ ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה".
הפוסט סיפורה החריג של ה"ברייתא" המזויפת הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).
]]>