יום אחד חשב להדפיס דגלים לילדים לשמחת תורה. והייתה לו המצאה חדשנית: להדפיס את האיורים שעליהם – בדיו מוזהבת. עד אז לא נדפס שום דבר בירושלים (ובארץ כולה) בזהב, והייתה דרושה לכך מומחיות מיוחדת. יואל משה שמר בסוד כמוס את אופן ההזהבה.

ואכן ההצלחה האירה לו פנים. היה בירושלים ביקוש גדול לדגלים המוזהבים של סלומון, והוא מכר כל דגל בשלושים מטבעות, וכך פרנס את משפחתו.

אבל יום אחד קם לו מתחרה יצחק גשצינני ("יצחק דרוקר"), שהקים בית דפוס, ואיכשהו הצליח לפצח את סוד ההזהבה. והוא הציע ללקוחותיו דגל מפואר ומוזהב לשמחת תורה – בעשרים מטבעות. כמובן כולם נהרו לדוכן שלו.

יואל משה סלומון הבין שהתחילה תחרות, והוריד אצלו את המחיר: דגל – בעשיריה. ראה זאת גשיצנני, ולמחרת יצא במבצע חדש: "שלושה דגלים – בעשיריה!"

באותו רגע הבין סלומון שהגיע הזמן לעזוב את הדגלים. הוא ישב וחשב על רעיון חדש אליו ירתם. הוא ישב וחשב, ובסופו של דבר הגיע למסקנה שהפרויקט הבא זה להקים מושבה חקלאית בארץ ישראל, היא פתח תקוה.

(הסיפור הזה סופר על ידי זקני ירושלים, והובא בספר 'אבותינו' של יצחק יעקב ילין. הערת משה נחמני: איני לוקח אחריות על נכונותו).

הפוסט בזכות שלושה דגלים בעשיריה הוקמה פתח תקוה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

תפס אותי קטע נהדר שפורסם אז באותם ימים, בעיתונות העברית בארץ, המתאר את היחלצותו של שפירא להגנת המושבה הצעירה:

"… הראשונים שהגיעו למקום המאורע… ומיד אחריהם באו, ה' אברהם שפירא, ראש שומרי מושבתנו, הידוע היטב לכל תושבי ארץ ישראל באומץ לבו ומרצו הרב בכל מקום שיש סכנה – הוא התאחר קצת מלבוא, כי בעת שהודיעוהו על המאורע היה עומד באמצע התפילה, וימהר ויסר את התפילין ויקפוץ על סוסתו, העומדת תמיד חבושה בחצרה ומוכנה לרכיבה, וכחץ מקשת עף עליה…".

לא רבים יודעים על יראת השמים של שפירא, והקפדתו על שמירת מצוות התורה.

בריאיון עמו ('הצופה', כ"ו בתמוז תשכ"ה) סיפר:

"הייתי בכל המקומות בארץ – לא הגעתי אליהם בטיולים, אלא ברדיפה אחרי שודדים וגנבים ערבים להחזיר את הגניבות… תמיד יצאתי וחזרתי ב"ה בשלום. בלא תפילין ובלא תפילה לא יצאתי אף פעם מן הבית. מאז בר המצווה שלי ועד היום הזה, לא הפסקתי אפילו פעם אחת מלהניח תפילין. אני בטוח, במאה אחוז, שהתפילין תמיד שמרו עליי"

אגב: אברהם שפירא היה מקפיד ללבוש ציצית ובה פתיל תכלת.

במעמד הנחת אבן הפינה למושבה הציונית 'בני ברק' (תמוז תרפ"ד), הוזמן שפירא כאורח הכבוד של המושבה. סיפר לימים הרב יצחק גרשטנקורן מייסד המושבה:

"באותו מעמד סיפר לנו שפירא מעשי פגעים ועלילות גבורה, בהתנגשות עם ליסטים ערבים שהסתתרו בקניהם בין גבעות בני ברק, והיו מתנפלים על עוברים ושבים בדרך זו. וכבר אז היה בצלאל יפה משדל אותנו הרבה להיאות לקנייה זו לטובת היישוב העברי כולו, כדי להוציא גבעות אלו מידי זרים ולחזק בכך את הביטחון בדרך המובילה לפתח תקווה ולכל יתר היישובים העבריים בשרון".

וכך תיאר זאת עיתונאי דתי:

"כאשר ראיינתי אותו פעם בעודנו חי, הדגיש נקודה אשר עיתונאים רבים התעלמו ממנה ביודעין ובלא יודעין: שהוא מניח תפילין כל בוקר. ולמרות המאמץ הפיזי הגדול שהיה כרוך בכך, היה משתדל ומתאמץ להתפלל בבית הכנסת לפחות בשבתות ובחגים".

"ר' אברהם שפירא מצטיין גם בשמירת המצוות, וכפי שהוא בעצמו מספר, לא עבר עליו יום בלי הנחת תפילין. לכל מבצע שהיה יוצא מחוץ למושבה ואפילו רק לשעות מספר, לא יצא בלי התפילין בכיסו, מתוך חשש שמא יסתבכו העניינים ויצטרך ללון באיזה כפר ערבי. הוא מאמין באמונה שלמה שהתפילין שמרו עליו מכל פגע. הוא שומר שבת כהלכתה באופן קפדני וחמור ביותר".

הפוסט השומר האגדי אברהם שפירא: "אף פעם לא יצאתי מהבית בלי תפילין!" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

נתחיל את הסיפור מהתחלה…

קשה לדמיין את החיים שלנו בארץ ישראל בלי ויסוצקי. אני לא מתכוון לתה המפורסם בעולם, תה ויסוצקי, אלא לפעילותו הציונית של מייסד הפירמה, הנקרא 'מלך התה', הלא הוא ר' קלונימוס זאב ויסוצקי. תרומתו הרבה להתיישבות בארץ ישראל היתה משמעותית מאוד בראשית הישוב, והחזיקה אותו ברגעיו הקשים. אך לפני שנעסוק בה, נספר מי היה ויסוצקי, ומהיכן שאב את כוח עשייתו הענפה.

כרבים אחרים מבין ראשי הפעילים בתנועת חיבת ציון והציונות, היה גם ר' קלונימוס ויסוצקי יהודי תלמיד-חכם וירא שמים, מקפיד על קלה כבחמורה. עיסוקו במסחר, שהפך לאימפריה עולמית, ומעורבותו ביישוב הארץ, נבעו שניהם מתוך התורה, והיו גדושים באמונה תמימה.

הרבה לפני שנבחר ויסוצקי לתפקיד הבכיר יו"ר אגודת חובבי ציון במוסקבה, הוא היה תלמיד חכם, חניך מופתי של תנועת המוסר, מהדור הראשון של תלמידיה.

לימודים בישיבת וולוז'ין

בספר 'מופת לרבים' (פרנקפורט, תרנ"ד) נדפס חלק מיומנו האישי של ויסוצקי, אותו כתב עבור בניו. וכך סיפר הגביר המפורסם בעולם, על ראשית ימיו:

"אבי חינך אותי על ברכתי התורה והיראה, ואף כי כבד עליו לשלם שכר לימודי, בכל זאת בחר לי מלמדים אשר יד ושם להם בעיר מגוריי, ומאשר החסיד מנפשו שילם למלמדי ויקדש את כל הונו להדריכני בדרך התורה.

[…] רבי שמחה מלינקאווא הורני אורחות התלמוד עם מפרשיו עד היותי בן שש עשרה שנה, אחרי כל החילותי לשקוד על דלתות התלמוד בלי עזרת מורה בבית המדרש אשר בזאגער ישן.

גם קבעתי עתים להגות בספרי הנביאים והכתובים, גם למדתי לשוני דבר צחות בשפת קדשנו עד כי נחשבתי אז עם יודעי לשון וספר.

כבן שמונה עשרה שנה הכניסני אבי לחופה (בשנת תר"ב). בבית חותני אשר נטל עליו לתת לי ארוחה על שולחנו שלוש שנים, כמשפט הימים ההם, ישבתי כשישה חדשים ושקדתי על לימודי, אך נכספה גם כלתה נפשי לשמוע בלימודים בשבת תחכמוני הנודעת לתהילה ולתפארת בכל תפוצות ישראל בשם ישיבת וולוז'ין, אשר ממנה יצאה תורה לכל בני עמנו בארצנו. וברשיון חותני רחים ומוקיר רבנן, גם ברשיון רעייתי אשת יראת ה', הרימותי פעמי אל הישיבה ההיא, ויעלוז לבי בבואי אל הבית הגדול אשר יסד הגאון ר' חיים ז"ל לתורה ולתעודה בישראל, לשתות בצמא דברי אלהים חיים.

אחרי זמן מה נאלץ ויסוצקי, בעקבות מחלתו, לשוב לבית חותנו. "ואשקוד על דלתות התורה עד תום שלוש השנים אשר ארוחתי ניתנה לי על שולחנו".

תורה עם דרך ארץ

בתום תקופת לימודים זו, "נפקחו עיניי לראות כי טוב תורה עם דרך ארץ, ואם אין קמח אין תורה". ובשילוב עם העיסוק בתורה פנה ויסוצקי לעולם המעשה, והחל לעסוק בעבודת האדמה. לימים נהג להתגאות כי בניו הראשונים נולדו תחת כיפת הרקיע בשדה, בשעה שהיה עסוק על יד מחרשתו, אז שמע את הצווחה הראשונה של ילדו הראשון.

לאחר עבודה מאומצת וממושכת הצליח לצבור כסף משכר עבודתו, "ועם אוצרי הטוב הזה שבתי אל נחלתי לחוג את חג המצות בתוך בני ביתי".

אחרי זמן מה שב לעבוד את האדמה, אך ההצלחה לא האירה לו פנים. "מכל רכושי לא נשאר בידי בלתי אם סוסי הקטן, פרה רזה, וכיס ריק". הוא שב לעיר מולדתו ולבית אביו, והחליט לעסוק במסחר.

"אך דעו נא בני", כתב ויסוצקי בזכרונותיו, "כי לא רק לרכוש רכוש הייתה מגמת פני בעמלי הרב שעמלתי תחת השמש, כי אם גם לבעבור תהי לאל ידי להיטיב לאחרים מטובי, ולא אהיה כמתהלל במתת שקר אם אודיעכם– ואתם ידעתם זאת – כי זרעתי לצדקה ככול אשר השיגה ידי וכל אשר היה בכוחי לעשות עשיתי" ('מופת לרבים', עמ' 7).

המסחר הצליח מעבר למשוער, וקלמן ויסוצקי הפך לאדם עשיר. "נשאתי את ידיי קודש וברכתי את ה' על כל החסד והאמת אשר עשה עמדי, ובמה איכף ואקדם לאלהי ישעי על כל טובו וישעו? נדרתי נדר וגם קיימתי לקבוע עתים לתורה ולתעודה". הוא חצה את החודש, חציו לה', וחציו לעצמו. "שני שבועות הגיתי בתורת ה' בביתי, וחציו עסקתי במסחרי".

לאחר תקופה הוא מסר את הכסף שהרוויח לידי אביו וגיסו, בכדי שיעשו בו מסחר, והוא עצמו הקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, אצל אחד מגאוני ישראל אשר שמו נודע לתפארה עד היום.

"לקחתי רשיון מאת אשתי לעזוב את ביתי לשלושה חודשים ושמתי פני לקאוונא ואשים לי מקום בבית המדרש אשר שמש בכהונה גדולה הגאון החסיד האמיתי רבי ישראל סלנטר ז"ל כי נכספה וגם כלתה נפשי לקחת לקח ודבר ד' מפי האדם הגדול ההוא… ובהגיעי אל מחוז חפצי קיבלני הגאון בכל אותות האהבה ואקשיב מפיהו לקח טוב בתורה ומוסר השכל".

"המקור הוא מקור הקודש"

על ריבוי הפנים בעולמו של ויסוצקי, שמקורן בקודש – בבית המדרש – הסביר לימים הראי"ה קוק:

"מימי ילדותי עדיין שמורים אצלי זכרונות מר' קלונימוס זאב ויסוצקי ז"ל (מראשי חובבי ציון במוסקבה).

סמוך לעיר מולדתי ישנה עיירה קטנה, כמו כפר, שיושבים בה גם עכשיו יהודים עובדי אדמה. זה היה, בייחוד אז, חידוש ברוסיה. זוהי העיירה דובנזש, הקרובה לדוינסק ולגריבה עיר מולדתי. ר' קלמן זאב ויסוצקי היה אחד מהאיכרים בדובנזש. עוד לפני שהתחילה תנועת "חיבת ציון" להכות שרשים, הוא ערג לשוב אל הטבע, ובתוך לבבו ערג שהטבע הזה יחייב אותו לשוב אל עבודת האדמה בארץ ישראל.

באכסמפלר של קלמן זאב ויסוצקי יש כמה דברים טובים שהם לבושים כלבוש חילוני עולמי. אולם אם נחקור אחרי מקורם, אחרי המעיין, מהיכן הדברים עלולים לקלוט את חיותם, נמצא שהמקור הוא מקור הקודש: ר' קלמן זאב ויסוצקי היה אחד מהדבקים בלימוד יראת שמים לפי שיטתו של ר' ישראל סלנטר ז"ל. מחשבותיו המוסריות והשקפתו הלאומית והאנושית, קיבלו אחר כך צורה מקושרת לארץ ישראל ולתחיית האומה".

"היה הולך תמיד ברגל"

במאמרו 'תורת המוסר של איש התה', הביא הרב נתנאל לדרברג קטע נהדר מתוך ספר זיכרונותיו של הרב יעקב מזא"ה, שכיהן (מטעם) כרבה של מוסקבה:

"בשחרית ימי לימודי באוניברסיטה נתוועדתי אל ר' קלמן זאב ויסוצקי, שהיה אז היושב ראש לאגודת חובבי ציון במוסקבה… כפי שידעתי היטב היה בלול מתכונות טובות ורעות הבאות כאחת. הוא היה תלמידו וחניכו של ר' ישראל סלנטר אשר השפיע עליו באופן שלא ישוער לזקק את מידותיו, עד שנעשה באמת לבעל 'חובת הלבבות' במלוא מובן המילה. ההרגל לתת מעשר מכל אשר לו נעשה בעיני ויסוצקי כטבע שני, והוא בעצמו היה מסתפק כל ימיו במועט, חי כאחד מבעלי הבתים הבינונים ולא היה מוציא מכיסו אפילו ופרוטה אחת לשם נסיעה בעגלה, אלא היה הולך תמיד ברגל, וכל ימיו נהנה מיגיע כפיו. (הדברים נדפסו בעיתון 'הארץ' בשנת 1934, ובסגנון מעט שונה בספרו 'זכרונות', כרך א', עמ' קלב).

"כמה פעמים כשבריאותו כבר הייתה לקויה שאלתיו למה הוא עובד כל כך ומייגע את עצמו בעניין התה? על זה השיב לי כי כך קיבל מבית מדרשו של מורו המובהק ר' ישראל סלנטר כי מחויב האדם לעבוד עד הנשימה האחרונה, על פי מאמרם ז"ל: אדם עמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכותיו".

המשיך וסיפר הרב מזא"ה:

"ויסוצקי הגיע לידי הכרה כי אי אפשר להיות יהודי בלי טהרת המידות, ונדר נדר לקב"ה, להילחם כל ימי חייו עם יצר הרע, ולקיים מה שהלב העברי דורש ומחייב לרוח התורה והמצוות". על כך מסופר, שכאשר הוצעה לו משרה בכירה בענף התה, עם משכורת עתק של שלושים אלף רובל כסף לשנה, דחה את ההצעה, מפני חילול שבתות ומועדים.

"בעת עבודתו כסוחר תה, היה משחד את החיילים הקנטוניסטים באמצעות תה. הוא היה מגיע לבקרם בימי השבתות, משכנע אותם להתפלל בציבור, ואחר כך יושב ומלמד אותם דיני ישראל מתוך הספר קיצור חיי אדם, וכן עניינים מהפרשה וההפטרה. הוא העמיד דור שלם של אותם חיילים ניקולייבים שהיו מדקדקים במצוות ובטהרת המידות".

כאשר נפטר ויסוצקי, ועמד הרב מזא"ה להספידו, ניגשו אליו כמה יהודים זקנים, והזדהו בתור חיילים לשעבר, מבני טיפוחיו של ויסוצקי. "עליך לקצר בשבחיו על דבר מעשיו בשנים האחרונות, אשר על פיהם נתפרסם בכל תפוצות ישראל, כי זהו ממש כקליפת השום נגד כל מה שעשה בימי נעוריו, בשעה שאף אחד לא הכיר אותו ואת מעשיו בנוגע אליו, וכמה נפשות הציל משמד, וכשכולנו נשארנו ביהדותנו הרי זה בזכותו. "הכנסתי את דבריהם לתוך הספדי", העיד הרב מזא"ה. ההספד, אגב, ארך שעתיים תמימות.

הרב מזא"ה סיים את זכרונותיו על ויסוצקי באנקדוטה הבאה:

"פעם אחת הזמין אותי אליו ביום השבת לכוס תה, אחר שנת הצהרים, והראה לי את ההרצאה של רואה החשבונות שלו, שהובאה לו בערב שבת זו. על פי המאזן הזה הגיע כבר הונו עד לחצי מיליון, ובכן התייעץ עמדי איך לחלק את המעשר מסכום זה לדברים שבצדקה. אחרי ככלות ישוב הדעת קם מעל כסאו ובהתהלכו בבית אחת הנה ואחת הנה שם את שתי ידיו על ראשו וקרא בקול בוכים את מאמר חז"ל: "אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה".

הצלת פתח תקוה

בתקופה הקשה ביותר שעברה על 'אם המושבות' פתח תקוה, בשנת תרמ"ה, הגיע לביקור בארץ ר' קלונימוס ויסוצקי, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי־ציון, לתמוך ביישובה המחודש של פתח־תקווה. בביקורו בארץ התארח ויסוצקי בביתו של ר' זרח ברנט, ממייסדי המושבה, וזרח התנדב לערוך לגביר טיולים ברחבי הארץ. הקשר ביניהם החל בעת שנפגשו במוסקבה, במהלך פעילות הסברה שערך זרח בקרב ראשי חובבי ציון בועידת קטוביץ, ובראשם ויסוצקי. זרח ברנט הוא שעורר אותו לדאוג לגורלה של המושבה, שעלולה להיחרב אם לא יותן לה בדחיפות סכום כסף משמעותי. התרומה שהביא עמו ויסוצקי הצילה אפוא את 'אם המושבות', שהניחה יסודות לכל המושבות שבאו בעקבותיה.

הפוסט ר' קלמן זאב ויסוצקי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

יהושע נולד לאביו רבי בנימין שטמפפר, דיין בקהילת סומבאטהלי, ולאמו חנה. הוא למד ב"חדר" ובבי"ס עממי ותיכוני עירוני ואביו לימד אותו תורה וגמרא. בנערותו נסע ללמוד בישיבת הרב עזריאל הילדסהיימר באיזנשטאדט (במערב הונגריה וכיום באוסטריה) שם התחנכו הבחורים בתורה ובהשכלה כללית על מנת שיוכלו לכהן כרבנים בקהילות ויהיו מוכשרים להשפיע על הדור החדש ברוח הזמן.

אולם האבא, רבי בנימין, התנגד להשכלה ולכן חדל מלתמוך בבנו יהושע. הנער נאלץ לעזוב את הישיבה והלך להיות מורה לילדי דודו ר' אלעזר ראב, שניהל משק חקלאי גדול בכפר סנט-אישטוואן והיה היהודי היחיד בכפר. לימים היה אלעזר ראב ממיסדי פתח-תקוה, וכבר אז עסק ברעיון ישוב הארץ. הדוד, אלעזר ראב, היה גבאי של 'חברת ישוב ארץ-ישראל' מיסודו של הרב צבי הירש קאלישר ועמד בקשרי מכתבים בענין זה אתו ועם רבי אליהו גוטמאכר.

בבית דודו נחשף יהושע לרעיון של חיבת ציון, והתוודע לעבודת האדמה ואופניה. עם זאת, המחשבות על ארץ ישראל לא גמלו לכדי מעשה. הוא לא חשב על עלייה לארץ, ואדרבה – תכנן להשתקע בהונגריה, ארצו האהובה, ותלה בה את תקוותיו.

בעקבות אירוע דרמטי שהתרחש בשנת תר"ל, עליו נספר בהמשך, הוא החליט במפתיע לעלות לארץ ישראל, ושוב הוא נתקל בהתנגדות הוריו. בראותו כי אין לו כל תקוה להשיג את הסכמתם, עזב יהושע את ביתו ומשפחתו ביום י"ד אדר א' (פורים קטן) תר"ל, בלי ברכת פרידה, מצויד בחפצים מעטים בתרמילו, ובכיסו פלורין-כסף אחד ומפות אירופה ואסיה, והלך ברגל דרך הונגריה, סרביה, מוקדון עד סאלוניקי. שם נשאר לחג הפסח ואח"כ קיבל בעזרת ה"חכם באשי" (הרב הראשי) כרטיס נסיעה באניה עד איזמיר, ומשם המשיך את דרכו ברגל ועבר את טורקיה, סוריה, בירות, צידון, צפת, ובליל כ' סיון תרכ"ט הגיע ירושלימה.

קשה לתפוס את סדר הגודל של הצעידה הזאת, שהמשכה ארבעה חודשים. מדובר במסע מטורף בכל קנה מידה. תחשבו כמה אהבה ותשוקה לארץ ישראל צריכה להיות בלבו של יהודי, כדי לעשות מסע כזה לבדו. "לך לך מארצך ומבית אביך" – פשוטו כמשמעו, לעזוב הכל, וללכת לארץ המובטחת, מרחק של מאות קילומטרים ברגל ואחר כך להטלטל ברכבות ועל חמורים. כשהגיע יהושע לארץ ישראל, הוא מצא בירושלים כמה מקרובי משפחתו: סבו וסבתו, ר' שלמה ואסתר ראב, הורי אמו, והוא התארח בביתם. הוא נכנס לישיבה ולמד תורה. גם לאחר נישואיו, בראש חודש חשון תרל"א, הוא המשיך ללמוד תורה, וקיבל את מחייתו מכולל אונגרין.

רעיון ישוב הארץ

איך הגיע שטמפפר ההונגרי לרעיון הקמת ישוב חקלאי בארץ ישראל המרוחקת? התשובה נמצאת במכתב ששלח שטמפפר לידידו הרב זאב יעבץ, כעשרים שנה לאחר הקמת פ"ת. יעבץ ביקש ממנו שיתאר את "פרשת תנועת ישוב ארץ הקודש" המתפתחת בירושלים, ושטמפפר נענה לכך ברצון. לפני כן הוא הוסיף וכתב את "תולדות עלייתי ושִבתי [בארץ] מאז ועד הנה". כך זכינו לקבל תיאור מדויק ותמציתי של התרקמות החזון הארצישראלי של שטמפפר.

"הייתי מסתופף בחצרות אדמו"ר מוהר"ע הידלסהיימר במדינת הונגריה ארץ מולדתי, והנה שמחה וששון ליהודים כי ניתן להם שיווי זכויות בכל ממלכת אוסטריה והונגריה. וגם אדמו"ר (הרב הילדסהיימר) קרא עצרה בקהל עדתו וידרוש דברים נלהבים לכבוד היום… ותודה רבה מלאה נפשי על שזכינו אני ורבי ואביו כל קהל ישראל להחשב כאחד האדם, ולאות הכרת טובה לארץ מולדתי השכלתי כל לימודי אחרי גווי ואך בלשון ובספרות ההונגרית הגיתי יומם ולילה למען אוכל לשרת את עמי וארצי הונגריה, ולהם הקדשתי כל כוחותיי בגופו ורוחי".

ואז אירע דבר ששינה את השקפתו מקצה לקצה. הגיע "יום מצוין בתולדות חיי". נערכו בחירות לבית המחוקקים, ולמרות ה"שיווי זכויות" היהודים קופחו, "וקדמו פניהם בחרפות ובוז, עפרום בעפר וסקלום באבנים".

"ואני עומד משמים [משתומם], וימת לבי בקרבי, והייתי כאבן דומם כל היום, ובלילה שאחרי נדרתי נדר לעזוב את ארץ הונגריה […] ונתתי אל לבי לפנות קדמה אל ארץ אבותינו ולהקריב חיי על מזבחה וארים את רגליי יום פורים קטן ובכיסי הסך חמישים צ"ו וצרור בגדי על כתפי, ואעבור דרך ארצות סערביא בולגאריא וכו' עד שבאתי אור ליום כ' סיון תר"ל בשערי אה"ק ת"ו".

הקטע הזה הוא חשוב מאוד, כי הוא מגלה לנו מתי התפתח הרעיון אצל שטמפפר לעלות ארצה, ולהקים מושבה חקלאית בארץ ישראל. יש חוקרים שכתבו שכבר מצעירותו הוא החזיק ברעיון הזה. אחד אף כתב שבנערותו חלם יהושע להקים בארץ-ישראל מושבות שבהן יעסקו עולי הגולה בתורה ובעבודת האדמה. אולם לפי דבריו של שטמפפר במכתב זה, משתמע שעד אותו "יום מצוין" הוא כלל לא חשב לעלות לארץ. גם באותו לילה כשהוא נודר לעלות לארץ ו"להקריב חיי על מזבחה", עדיין אין בידו תוכניות מסודרות לבנות ולנטוע, ודאי שלא להקים מושבה חקלאית. משנתו החלוצית התהוותה רק לאחר עלותו ארצה, מתוך הכרתו את המצב הכלכלי והפוליטי בארץ, ומתוך פגישותיו ושיחותיו עם עסקני הישוב הישן בירושלים, שכמה מהבולטים שבהם הקימו יחד אתו את פתח תקוה.

"והנה מיום בואי החילותי תת דעתי במהות ישוב אחינו בני ישראל בארץ הקודש, ואראה את אחי, ואך מאוירא קא רבי [- מהאוויר הם גדלים] ככמהין ופטריות ואין שורש בארץ גזעם, ותהי ראשית דרכי לשלוח במסחר ידי להתלמד לשון ותהלוכות הארץ, ועוד שנה ראשונה לעסקי שנת תרל"ב עלה בידי להטות לב גביר נדיב אחד לשקול על ידי עשרת אלפים פראנק אם אמצא נחלת שדה או כרם לקנות, ועשרה משפחות מתושבי ירושלם שירצו לעסוק בעבודת האדמה, ובעזר אחד ממכירי אמנם עלה בידי למצוא נחלה מוכשרת בעיני למבוקשי בגבע הרמה" (מתוך המכתב הנ"ל).

אולם בסופו של דבר, הגיע איש אחד שריפה את ידיו של אותו גביר, והלה ירד מהרעיון. חזון המושבה נגנז לזמן מה. בשנה הבאה (תרל"ג) ניסה שוב שטמפפר להגשים את חלומו. הוא התחבר לשתי אגודות שדיברו על גאולת הארץ, אך גם הפעם לא הגיעו הדיבורים לכלל מעשה.

ניסיון ההתיישבות ביריחו

"ויהי בשנת תרל"ד וקאמיל פאשא אז המושל בארץ והתחיל למכור נחלאות אשר אין אדונים למו, ותהי ראשית ממכרתו 'יריחו'. והרבה טרחנו פעם ושתים לקנותה ולולא חמרא דבטל בשרגא כי אז קמה לנו למקנה. ואחרי ביטול קניין יריחו הקול נשמע שסוחר נוצרי מיפו יש בידו אחוזה רחבת ידים אצל רמלה למכור. וימצאו כמה אנשים על הוצאותיהם לבקר את הנחלה 'דיראן' היא רחובות כיום, ותמצא חן בעיניהם. אך המוכר בשמעו את גודל התלהבות הקונים העלה מחירה פי שנים ונתבטל המו"מ".

למרות כל הכשלונות, שטמפפר וחבריו לא התייאשו. "בכל זאת תנועת הישוב לעת הזאת לא שבה ריקם, כי על ברכה נולדו חברת בוני בתים במאה שערים, אבן ישראל ועוד והחברות האלו הביאו ברכה רבה לישוב אה"ק ת"ו". הוי אומר: תנועת היציאה מהחומות בירושלים ובניית השכונות החדשות, קשורה ומושפעת מתנועת הקמת המושבות. תנועת היישוב, שהתבטאה בנסיונות ההקמה הכושלים של פתח תקוה, העניקה את המצע והכח להקמת השכונות הוותיקות מאה שערים ואבן ישראל.

על פי זה נוכל להבין את העובדה המעניינת, שמלכתחילה הוקמו השכונות מאה שערים (תרל"ד) ומשכנות ישראל (תרל"ה) לא רק למגורים אלא גם לעבודת האדמה, זאת לעומת אחותם הבכורה, נחלת שבעה (תרכ"ט) שהוקמה אך ורק למגורים (ועל כך נרחיב בשבועות הבאים).

ממשיך שטמפפר לספר:

"בשנת תרל"ה נתנו חובבי הישוב עיניהם בר"ד גוטמאן וייסדו חברת עבודת אדמה, ובשנת תרל"ו כבר הדפיסו תקנותיהם […] ותעמוד החברה על תלה איזה שנים אך למעלה לא הגיעה ונאספה גם היא אל עמה כאחיותיה הבכירות. בשנת תרל"ו באנו בברית יחד עם […] הח' סלימן מני מעיה"ק חברון והרב ר' עקיבא יוסף [שלזינגר] והר"ד גוטמאן ואני הצעיר, לקנות נחלה גדולה עד מאוד בין חברון ובין בית גוברין […]", אך בסופו של דבר "משכנו ידינו ממנה".

מי הציע את השם 'פתח תקוה'?

בדפים שכתב לעצמו יהושע שטמפפר, מופיעה השורה הבאה:

"בערב ראש חודש אב תרל"ח קנינו [דוד גוטמן, יואל משה סלומון ויהושע שטמפפר] נחלת שדה הכפר עמלבס מאת סלים קסאר ביפו, וקראתי שמה פתח תקוה עד היום הזה".

משפט זה מצוטט בכמה ספרים, ואף נקבע לשמו של ספר שהוציאו צאצאיו של שטמפפר על חייו ופעלו. כבר שנים רבות ניטש ויכוח בין צאצאיהם של מייסדי המושבה, שכל אחד טוען בלהט שהסבא שלו הוא שהציע את שם המושבה. והנה לכאורה יש כאן עדות מפורשת בכתב ידו של שטמפפר, המספר שהוא זה שקרא למושבה בשם זה! עיינתי בכתב ידו הנ"ל של שטמפפר, השמור בארכיון הציוני, וגיליתי כי לא כתוב שם "וקראתי שמה", אלא: "ונקראת שמה".

שטמפפר בסך ביקש להסביר לקורא העתידי על איזו נחלה הוא מדבר, ולא התכוון שהוא זה שהציע את השם. אין שום סיבה ששטמפפר יציע שם חדש להתיישבות באדמת אומלבס בתרל"ח, לאחר שכבר בנסיון ההתיישבות ביריחו, בתרל"ב, נקבע שמה של קבוצת ההתיישבות: 'פתח תקוה'.

אם טרם השתכנעתם, אציין כי במכתבו ליעבץ (ממנו צוטט לעיל) התבטא שטמפפר בדיוק באותה לשון: "ונקראה שם הנחלה 'פתח תקוה' עד היום הזה".

ובכן, מי באמת הציע את השם 'פתח תקוה'? אין בידינו תשובה חד משמעית. יתכן שלא היה זה שטמפפר, אלא דווקא חבריו ילידי ירושלים. כמובן אין בכך כהוא זה כדי להפחית מתרומתו המשמעותית של שטמפפר למען פתח תקוה.

עשייה ציבורית

יהושע שטמפפר סחף אחריו את כל בני משפחתו, והם עלו ארצה בעקבותיו, בשנות התר"מ. הם התגוררו בשכונת מאה שערים. אביו, הדיין רבי בנימין שטמפפר, היה מגבאי חברת גמילות חסדים בשכונה, ומחשובי כולל אונגרין. כשהוכרחו ראשוני פתח-תקוה לעזוב את מושבם ליד הירקון בגלל הקדחת, חזר גם יהושע שטמפפר לירושלים. עם חידוש הישוב בפתח-תקוה, השתתף בבנייתה מחדש ביהוד (תחת השם 'יהודיה') והמשיך בבנייתה לאחר שעברה למקומה כיום.

בגלל קשי המצב הכלכלי של המתישבים, שכוחם לא הספיק להתגבר על השממה בלי עזרה, יצא בשנת תרמ"ה בשליחות המושבה לפריז, ללונדון ולרוסיה ובהשתדלותו החלו הבארון רוטשילד וחובבי ציון להתעניין במצב המושבה ולהגיש לה עזרה.

אחרי שובו ארצה, היה שטמפפר מזכיר המושבה (כלומר: מנהלה בפועל) וכיהן בתפקיד עד מותו (כשבאמצע כיהן גם כיו"ר הועד המקומי). הוא גם התמסר לעבודת משקו ולפיתוח אפשרויות המחיה במושבה. בפרדס שלו התעוררה לראשונה שאלת השמיטה במלוא עוזה, בשנת תרמ"ט, לאחר אלפיים שנות גלות. עד אז לא היתה השאלה רלוונטית, מפני שכמעט ולא היו פרדסים גדולים בארץ ישראל.

בראיון שערכתי עם ר' יעקב פרנק הי"ו, מצאצאיו של שטמפפר, שמעתי ממנו כיצד ניצל שטמפפר את הדקות המעטות שבהן היה פנוי מעסקי הציבור. הוא היה מתיישב בצד, פותח גמרא, ולומד בשקידה. מתוך לימוד התורה ולהט האמונה ינקו מייסדי פתח תקוה את אהבתם לארץ ואת מרץ עשייתם למען יישובה.

"בחיר בניה של המושבה"

ביום בהיר אחד, ה' בסיוון תרס"ח, נפטר יהושע שטמפפר, כשהוא בשיא כוחו ובמחצית ימיו. המושבה פתח תקוה היתה המומה, ואבל כבד נפל על כל התושבים. ראשון המספידים בהלוויה היה הראי"ה קוק, רבה של יפו, שכיהן גם כרבן של המושבות. "בקול גדול ובבכי נורא הרים עליו קול נהי, ופיו המפיק מרגליות ודבריו המסולאים בפז הסבו בכי גדול ונורא. […] כמה נצרך לנו אנשים כהמנוח, אשר היה עשוי לבלי חת להגיד לפורצי גדר פשעם בפניהם ולגעור בהם ולעמוד בפרץ, עתה עלינו לבכות כי אבדו לנו כלי מלחמה… ויבך העם בכי גדול" (עיתון 'חבצלת', ט' בסיוון תרס"ח).

על מצבתו נחקקו שורות מרגשות:

"המושבה פתח תקוה זעקה מרה ביום חצבה פה קבר לנפש יקרה ותשא קינה על בחיר בניה אחד מראשי חלוצי מייסדיה. עמל לשכלולה משנת תרל"ח בו ירה פינתה עד התרס"ח. ביום ה' בסיון שב לאדמתה והוא ירא וחרד חכם ונבון אשכול הכפר הר' יהושע בהר' בנימין שטמפפר. ת.נ.צ.ב.ה."

הפוסט מהונגריה לפתח תקוה, ברגל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

במלחמת-השחרור ההונגרית בשנת תר"ח נענה לקריאת הפטריוטים והתנדב לצבא ההונגרי.

לאחר שחרורו, נשא אשה והתישב בעיר-המחוז זאלהאגארסאג בדרום-מערב הונגריה. הוא עסק במסחר והצליח והיה מכובד על כל תושבי העיר בגלל אומץ-לבו ונדיבותו. היה מוהל מומחה שלא על מנת לקבל פרס, ותמך ביד נדיבה בלומדי תורה ובנצרכים. כבר באותם ימים תמך מכספו בישוב ארץ ישראל.

מאבק ברפורמה

בשנת תרכ"ח נשלח מטעם סיעת החרדים לקונגרס הייסוד של הארגון הארצי של הקהילות היהודיות בהונגריה וטרנסילבניה, בו התנהלה מלחמה אדירה בין המתקנים והשמרנים. קונגרס זה, שנועד להקים ארגון ארצי של הקהילות היהודיות באישור הממשלה, הביא בסופו של דבר לקרע מוחלט בין האורתודוקסיה לבין הניאולוגים בהונגריה, לאחר שרוב חברי הקונגרס צידדו ברפורמות ובהתכחשות ללאומיות הישראלית. בעיר בה התגורר גוטמן, היתה הקהילה היהודית נוטה לרפורמה, ולפי החלטות הקונגרס לא יכלו להקים בעיר קהילה חרדית נפרדת.

עלייה ארצה

בשנת תרל"ו חיסל דוד גוטמן את עסקיו ועלה ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, והוא השתתף בתהליך ההיסטורי של "היציאה מהחומות" – ראשיתה של ירושלים החדשה. הוא תרם מכספו לקנית קרקעות ולייסוד שכונות מחוץ לחומה. הוא נבחר לועד שכונת "אבן ישראל" בשנת תרל"ה. בנוסף, הוא תרם מהונו הרב למוסדות צבור בירושלים העתיקה.

באותה שנה החלה להיבנות שכונה נוספת מחוץ לחומה, 'משכנות ישראל'. המייסדים – קבוצה של שבעה חברים, בהם: דוד גוטמן, ר' יוסף ריבלין, ר' בייניש סלנט, ור' יואל משה סלומון. טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת בשכונה, התקיים כשנתיים לאחר מכן, בשנת תרל"ז. בכתבה שפורסמה על האירוע החגיגי, נכתב כי גוטמן בירך בהתלהבות את הרב מאיר אוירבך, שתמך במתיישבים הגיבורים, "ויענהו הרב: יתן ה' ונזכה לברך איש את רעהו בברכה הזאת במהרה בחנוכת בית מדרש ראשון בהקאלאניע [=המושבה] הראשונה, אשר יזכנו ה' לכונן על הר קדשינו מיושבת מאחינו בני ישראל יראי ה' ותופשי התורה".

ברכתו של הרב אוירבך התקיימה לאחר זמן קצר מאוד: בין החלוצים הראשונים לתקוע יתד במושבה הראשונה פתח תקוה בשנת תרל"ח, היה גם דוד גוטמן. לא היתה זו 'נבואה' מצדו של הרב אוירבך, כשדיבר בתרל"ז על הקמת מושבה עברית. הוא הכיר היטב את גוטמן ופעל כמוהו למען הקמת מושבה חקלאית בארץ ישראל. גם בכתבה הנ"ל מתואר גוטמן כך: "אחד מנכבדי בני חברתנו ואחד מבחירי המשתדלים בכל כוחם לייסד אבן פינת עבודת אדמה על הרי ישראל". כאמור, אנו מדברים על שנת תרל"ז, יותר משנה קודם שהגיעו גוטמן וחבריו לאדמות פתח תקוה, אך כולם כבר הכירו את ה'שיגעון' של גוטמן וחבריו לעבודת האדמה… אפילו השם 'פתח תקוה' היה מוכר לתושבי ירושלים, משום שכבר בשנים תרל"ב דובר על רכישת אדמות ליד יריחו, כדי להקים עליהם את המושבה 'פתח תקוה', אלא שבסופו של דבר הרכישה לא יצאה אל הפועל, ורעיון 'פתח תקוה' נותר ערטילאי עד תרל"ח.

חברת עבודת האדמה וגאולת הארץ

בשנת תרל"ו, חודשים ספורים אחרי שגוטמן עלה לארץ, הוא מקים בירושלים חברה למען "ישוב ארץ ישראל בארץ הקודש", ושמה הרשמי של החברה: "עבודת האדמה וגאולת הארץ". באותה שנה הדפיס את "ספר התקנות של החברה", בבית דפוסו של מיכל הכהן, עסקן ירושלמי חשוב, ואחד משבעת המייסדים המיתולוגיים של 'נחלת שבעה'.

בחברה החדשה נאספו כמאה חברים, "כולם בעלי כוח לעבודת האדמה", וכל אחד מהם התחייב להכניס לקופת החברה 15 רובל כסף לשנה. בראש החברה עמד דוד גוטמן. "מטרת חברתנו לעשות יישוב ארץ ישראל על ידי זה, אשר נעבוד האדמה ונמצא לחמנו ממנה". חלק מאנשי חברה זו נמנו עם מייסדי פתח תקוה, שנתיים לאחר מכן, כמו למשל ר' יהושע שטמפפר.

אמנם חברה זו לא הצליחה להקים מושבה חקלאית, אבל שתי תועלות נזקפו לה. ראשית, היא הוסיפה התעוררות חזקה לרעיון של עבודת האדמה. כשנתיים אחר כך, בשנת תרל"ח, כשמוקמת פתח תקוה, הרעיון לצאת ולהתגורר במדבר כדי להפריח את השממה, כבר מפורסם בירושלים, ואף מקובל בעיני רבים. שנית, גם בפרק הזמן שבין הקמת החברה לבין הקמת פ"ת, גוטמן וחבריו מושכים את ההתיישבות שמחוץ לחומה לכיוון של עבודה חקלאית. זוהי עובדה לא מפורסמת: אותה שכונה 'משכנות ישראל' שבהקמתה השתתף גוטמן, יועדה מלכתחילה לא רק להקמת בתים, אלא גם לשמש כמושבה בזעיר אנפין! חלק מנחלות השכונה הוקדשו לחקלאות. כנראה שבשכונה זו (שכאחיותיה הבכירות נקראה לעיתים גם בשם 'מושבה') הוחג לראשונה "חג הקציר" – חגיגה מרגשת של איסוף התבואה. אחד ממייסדי ובוני השכונה, ר' יוסף ריבלין, סיפר על כך במאמרו "שמחת בקציר" שפרסם בעיתון 'יהודה וירושלים':

"שמחת לבבי לא אוכל לתאר עלי גליון עת באתי השדה. בגילה אדירה אשר הזילה דמע מעיני אמרתי לקוצרים: "ה' עמכם"! וגם הם השיבו לי בקול רינה "יברכך ה'"! מה אומר לך ידידי הקורא החדה והגיל אשר לבשו כל קרבי, השכיחוני יגון הזמן, והאמנתי כי ישראל שוכנים על אדמתם והננו הולכים בחליל להביא ביכורים בקלתות של זהב אל בית ה' יעקב. וברוך ה' אשר החל עוד לקדשנו במצוות התלויות בארץ, ופתח תקותינו הולכת ונפתחת לפנינו – כי עוד נזרע שדות ונטע כרמים בעמלנו ויגיענו".

מיגון לשמחה

בשנת תרל"ח חיפשו גוטמן וחבריו מקום להקים את ההתיישבות 'פתח תקוה', ובסופו של תהליך מייגע מצאו שטח במישור הירקון, על אדמת אומלבס, שמתאים למטרה. גוטמן הוא שמימן את הרכישה הראשונה של הקרקע. בערב ראש חודש אב תרל"ח נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קסר ובין הקונים גוטמן, סלומון ונתן גרינגרט. ערב ט' באב, עם שקיעת החמה, נגמר המכר ונעשתה המוצדקי לפני הקאדי. "קמה והיתה נחלת קסר, רבע חלק הכפר אומלבס, ביד היהודים".

התאריך היה כה סמלי, "הם שמחו, בראותם כי הקניה וה"מוצדקה" (האישור) נעשתה בימים ההיסטוריים לישראל, בימים שבהם נחתם גזר דינם לפני אלף ושמונה מאות ועשר שנים, ועתה נהפכו להם הימים האלה לימי ישועה. האין זאת אצבע אלוקים האומר לצרת עמנו די? ועתה נפתח לעמנו פתח תקוה, לשוב ולהתנחל עוד על אדמת אבותינו מימי קדם". (מתוך הספר: ר' יואל משה סלומון, פועלו ותולדותיו, עמ' 83).

דוד גוטמן ואשתו היו מהראשונים להתיישב במקום המבודד במסירות נפש. דוד השפיע על יתר החברים שיביאו בהקדם את משפחותיהם אל המושבה, כדי שיהיה מניין קבוע לתפילה. את ביתו הקים גוטמן במגרש שהיום מצוי ברח' פינסקר 1 בפתח תקווה, והמבנה הנמצא שם כיום נקרא 'בית גוטמן בכר'.

הציפורים המבשרות את השחר

יש תיאור נפלא של חג הפסח הראשון במושבה פתח תקוה, בשנת תרל"ט. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין, עם כל בני משפחת אשתו, ועם יתר חבריו ובני משפחתם. "עלינו לברך בלילה הזה ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'", אמר גוטמן בהתרגשות. "הננו היום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר", הוסיף. "בהדרת קודש הקשיבו כל הנאספים לדבריו, וכשסיים, ניגשו אליו ביראת כבוד ללחוץ את ידו ולברכו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'" (שם).

יהודיה

בעקבות צרות גדולות, נעזבה המושבה לתקופה מסוימת. לאחר מכן שבו המייסדים והקימוה מחדש במקום סמוך – בכפר יהודיה (יהוד). גם הפעם היה גוטמן מראשי המייסדים.

בשנים הבאות השקיע גוטמן כספים רבים ברכישת קרקעות להרחיב את גבולה של פתח תקוה, וכן סייע בכספו לניהול משפטים ותשלומי חובות המושבה, ולשם כך מכר את נכסיו בירושלים.

בשנים תרמ"ג-תרמ"ו כיהן גוטמן כראש הועד של פתח תקוה, וניהל את המושבה בתבונה. הוא היה אחראי על הבאת כלי המחרשה לעבודת האדמה.

כאשר הוסבר לו שלאחר אריכות ימיו עלולה אדמתו לעבור בירושה לממשלה, כדין נחלת אדם שלא הניח אחריו יורשים יוצאי חלציו, העביר גוטמן את רכושו הקרקעי על שם מיכאל ארלנגר, ממקורבי הברון רוטשילד.

דוד גוטמן עמד בקשרים עם מרכז חובבי ציון שבאודסה למען השגת עזרה למושבה פתח תקוה. בשנת תרמ"ו נבחר כנציג ועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון, והשתתף בפעילותם.

אחרית ימיו

דוד גוטמן הלוה כספים לאיכרים בשעת דחקם, וגם כשהגיע זמן הפרעון לא נשה בהם. הדבר הביא לכך שהוא איבד את הונו לגמרי, ובשנותיו האחרונות, בשבתו בכפר יהודיה, הגיעו הוא ואשתו למחסור ממשי. לא פעם הוכרחו להסתפק למזונם בתאנים שקטפו מהעצים בכפר. זה היה גורלו של הגביר העשיר, שהתמסר כולו למען ארץ ישראל. מאידך, את החובות שלו הוא הקפיד לשלם עד הפרוטה האחרונה, ולשם כך אף מכר את ביתו לפקידות הברון, ועבר להתגורר עם אשתו בירושלים.

גוטמן נפטר בעקבות מחלה, בשנת תרנ"ד, והוא כבן 67. הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים. על מצבתו נחקקו השורות הבאות:

"פה נטמן איש אמונים תם וישר ירא אלהים באמת, הרבני הנגיד מו"ה דוד מאיר בר' טוביה גוטמאנן משאליעגערסעק במדינת הונגריה. כל ימיו נשא ונתן באמונה, בשנת תרל"ו עלה לאה"ק ועסק בישובה בויתור ממונו ובמסירת נפשו ממש, וזכה שנבנו על ידו שתי עיירות בישראל פתח תקוה ויהוד'[יה]…".

על שמו נקרא כיום רחוב בפתח תקוה.

זיכרון והנצחה

לעומת שלושת חבריו מייסדי פתח תקוה (שטמפפר, גוטמן, ברנט), לדוד גוטמן לא היו ילדים. מבחינתו, המושבה היתה בנו יחידו, פרי טיפוחיו.

צאצאיהם של המייסדים האחרים דאגו במשך השנים לשימור זכרם. עלינו הזכות והחובה לדאוג לכבודו וזכרו של גוטמן. בלעדיו, פתח תקוה לא היתה קמה. אילולי תרם את אונו והונו לביסוסה בשנים הקשות, היא לא היתה מחזיקה מעמד, ואף כל ההתיישבות שהוקמה בעקבותיה לא היתה צומחת. "דוד גוטמן הוא איש אשר את כל נפשו ומאודו הקריב לטובת ישוב ארצנו", התבטא עליו ידידו, ר' יואל משה סלומון.

יהי זכרו ברוך.

הפוסט וגוטמן בא הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הדבר הזה הסב חלול השם, בזיון וקצף גם יחד, כי יש אשר למדו ממנו לשנוא ולהשניא חלילה את הרעיון של "חבת-ציון" העולמית כשהיא בפני עצמה, מה שלא עלתה על דעתנו מעולם, ויש אשר בדָמותם כי שונאים אנחנו את הרעיון ההוא, הפכו את צור חרבם לעומתנו וחרפו ובזו את ירושלים ואת רבניה וחכמיה ומנהליה וישימו את כבודם כעפר לדוש. והכל יודעים כי עלילת שוא היא משני הצדדים, כי ב"ה אנו כנים, ויש ביד איש ואיש בהעוסקים בצרכי צבור פעה"ק ירושלים ת"ו לאמר בפה מלא: "בור לבבי ונקיון כפי רואה אלקים ויוכיח!" ואף גם לא שונאים אנו לרעיון חיבת ציון העולמי כי אם להיפך, מאוהביו הנאמנים אנו, ולא זו בלבד אלא כי גם ממקדישיו ומעריציו אנחנו, ולא זו בלבד אלא כי מיוצריו ובוראיו אנחנו ומראשי מוציאיו אל הפועל, כאשר יעידו עלינו העדים החיים והקיימים, הם הפרוורים הרבים העוטרים את ירושלים מסביב אשר אנחנו הח"מ [החתומים מטה] היו הראשונים לייסד האגודות האלה, והם המושבות "פתח תקוה" ביהודה, ו"ראש פנה" בגליל שהתכוננו על ידי בני אה"ק הנקראים בפי מבזיהם בשם אוכלי החלוקה, ורק אחרי שהתכוננו שתי המושבות האלה, אחרי שנראה ראשית התגשמות הרעיון לפעולה על ידי בני הארץ הקדושה עצמם, אז החל אותו הרעיון לצמוח בחו"ל, ומי היו מיסדי "פתח תקוה"? עוד הפעם אנחנו, ודוקא מהחתומים מטה!

ואל יאמר אדם חלילה כי תוהים אנו על הראשונות, אדרבא, עדיין במקומנו אנו עומדים וכל נפשנו וכל לבנו נתנו לאותו הרעיון, וה' הרואה ללבב הוא הרואה עד כמה שמחים אנו על כל צעד ושעל שמתקדם בו אותו הרעיון להלאה לטוב ולברכה. – אך זה הוא ממשפט המלחמה כי יבקש הצד האחד להזיק לשכנגדו בכל אשר תמצא ידו ויש גם נגד הוכחת לבו, ובראותנו כל זאת ובהעלותנו על לב כי גדול נזק המלחמה הזאת מתועלתה, כי ירבה על ידה חלול השם ויתגבר כח השקר בעולם, לכן באנו בהסכמה עם ראשי ועד הפועל לחברת התמיכה שביפו והחלטנו משני הצדדים כי חפצנו לשבת מריב והחלטנו להודיע הסכמתנו זאת גלוי לכל ישראל, ולבקש מכל איש לאיזה דגל שהוא נמנה: לחדול ממלחמה לא מועילה, כי אם כאיש אחד ישום איש איש לבו לעשות ולפעול במקצוע טובת הכלל שהוא עוסק בו, להרימו ולשכללו עד מקום שידו מגעת ולהזהר בכל זהירות לשפר מעשיו לבלתי תת תואנה לתלונות ולמחלוקות, ובכן בקשתנו שטוחה לפני עורכי מכה"ע [מכתבי העת] מאיזה דגל וצבע שהם כי לא יתנו מקום מעתה לדברי הריב כלל ומכל שכן לדברי הנרגנים מעוררי מדנים, אשר ניחא להו במחלוקת ומהומה למען תמצא ידם לצוד את צידם במים העכורים, והכול על מקומו יבא בשלום.

[המגיד, ג' באייר תרנ"ו].

הפוסט ר' יושעה ריבלין: דברי שלום ואמת הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בזכות הבלדה המפורסמת של יורם טהרלב על יואל משה סלומון שבה הוא גיבור הקמת פתח תקווה, כולנו מכירים את שמו. מנגד, יש אנשים חשובים שתרמו לא פחות לבניין הארץ ולהקמת פתח תקוה, ושמם נשכח כמעט לחלוטין, כי לא היה מי שידאג לשמר את זכרם. אחד הבולטים שבהם הוא ר' יוסף ריבלין, פורץ החומות וראש בוני שכונות ירושלים, ובהם שכונת 'בית ישראל' בשנת תרמ"ז, בשטח ביצות היתושים.

אחד הפרויקטים החדשניים שבו היה שותף ר"י ריבלין, הוא הקמת המושבה פתח תקווה, 'אם המושבות'. עד היום לא נכתב מחקר שיאסוף את כל החומר הקיים בנושא, בדפוס ובכתב יד, ויציג את התמונה במלואה. על כל פנים הוא "היה הרוח החיה והמתעסק הראשי ביסוד המושבה", כפי שכתב לימים חתנו ר' אלתר דב וישנצקי, מנהל ה'ועד הכללי' שייסד חותנו.

היו חוקרים שלגלגו על הטענה הזאת שר' יוסף ריבלין היה שותף בהקמת פתח תקוה. "אם כך הם הדברים, הראו נא לנו מסמך אחד ששמו נזכר בו", הם דרשו.

טעותם היתה מכך שהם לא הבינו שפתח תקווה שמקים ר' יוסף ריבלין אינה פתח תקווה של היום, אלא מדובר על הגלגולים הראשונים של המושבה. בתחילה ניסו להקימה באזור יריחו וכן באזור דרך חברון. בתעודה מאותה תקופה חתומים שמות המייסדים, ובפירוש נזכר שמו של ר' יוסף ריבלין. כך גם מוזכר שמו בעיתונות התקופה, סביב נסיונות ההקמה של פתח תקוה, כאחד שהיה מהמייסדים. מתוך מאמרים אלו עולה הסברה שהוא גם זה שהמציא את השם 'פתח תקוה'.

יש מהחוקרים שתמהו, אם אכן ר' יוסף ריבלין היה ממייסדי פתח תקוה, מפני מה אנו לא מוצאים שהוא התגורר בה? ר' יואל משה סלומון המפורסם, שפתח תקוה נזקפת בעיקר לזכותו, הלא התגורר במושבה במסירות נפש, וכן יהושע שטמפפר וחבריהם. ואיפה היה ר' יוסף ריבלין? שמא זה מלמד שהוא לא כל כך היה בעניין של הקמת המושבה?

התשובה לשאלת אותם חוקרים היא פשוטה בתכלית, ומעידה על אי-היכרותם עם הנפשות הפועלות. באותה תקופה שמוקמת פתח תקווה, ר' יוסף ריבלין הוא לא עוד עסקן שמחפש תעסוקה או פרויקט להתמסר אליו. ריבלין הוא למעשה המנהיג של כל הישוב הישן, מעין "ראש ממשלה", "שר החוץ" ו"שר הפנים" כאחד. תחת אחריותו נמצאת לא רק ירושלים, אלא למעשה כל הישוב הישן בארץ. מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה הוא שקוע כולו בעבודה זו, ולא יעלה על הדעת שהוא יעזוב את ירושלים ויגור במושבה הרחוקה יחסית פתח תקוה.

יתר על כן. ר' יוסף ריבלין מדבר על חזון עבודת האדמה שנים רבות לפני תרל"ח, וכשהוא מקים את השכונות החדשות בירושלים הוא מקציב לכל תושב שטח של גינה שבה הוא יעבוד את האדמה, לא בשביל לגדל פרחים יפים אלא מתוך חזון של עבודת האדמה בארץ ישראל. כשהוא מקים את שכונת משכנות ישראל בשנת תרל"ה, הוא כותב בפירוש שלצד בניית הבתים תהיה גם עבודה חקלאית. כשקוצרים התושבים את תבואתם, בפעם הראשונה, הוא מפרסם בעיתון מאמר מלא רגש וגיל, "שמחה בקציר". כלומר אין ספק שהוא היה בעד רעיון עבודת האדמה, והתחיל בו שנים קודם להקמת פתח תקוה הנוכחית…

ועל חזונו החקלאי נספר במאמר בפני עצמו.

הפוסט למה ר' יוסף ריבלין לא התגורר בפתח תקווה, אם אכן היה ממקימיה? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ר' ישראל ויינשטיין נולד בירושלים, בשנת תרל"ז (1877). בהיותו כבן שנתיים, עברה משפחתו לעיר יפו. הייתה זו כמו התנחלות בלב אוכלוסיה ערבית. באותה תקופה העדה היהודית בעיר מנתה בסך הכל כחמש עשרה משפחות (ביניהן משפחות שלוש, המבורגר, שמרלינג), והיתה מרוכזת כולה בחצר היהודית שבעיר העתיקה. משפחת ויינשטיין התגוררה בדירה בבניין ערבי מעל החמאם התורכי. חייהם היו בסכנה ממש, וקרו מקרים שבהם הונף גרזן מעל ראשו של ר' אליהו, ובנס ניצל. לימים נחקק על מצבתו של ר' אליהו התואר הנכבד: "מאבות הישוב ביפו".

ר' אליהו ויינשטיין התמנה לשוחט הראשון בקהילה ביפו. כעבור שנים, כאשר הגיע לעיר הרב נפתלי הרץ הלוי, וכיהן כרב הקהילה, היה ר' אליהו ממקורביו. כאשר הגיע הראי"ה קוק לכהן כרבה של יפו, היה ר' אליהו מזכירו האישי במשך תקופה מסוימת.

אשתו, מרת יונה, הייתה בת למשפחת ווייספיש הירושלמית, שהעמידה רבנים ועסקנים נכבדים בראשית הישוב.

למרות הייחוס המכובד הזה, כשבנם הקטן ישראל הגיע לגיל שמונה, הוא עדיין לא ידע קרוא וכתוב. ביפו לא היה אז תלמוד-תורה או בית-ספר, וכמו חבריו הוא הרבה להשתובב ולבלות את זמנו ברחצה בימה של יפו. עוד בילדותו הצטיין בשחייה, והיה שוחה עד האניות העוגנות במרחק רב מהחוף. הודות לכשרון השחייה הוא הצליח להציל מאות נפשות מטביעה בים.

לימודים והוראה

תקופת הבילויים הסתיימה בגיל 12. אז נשלח ישראל לעיר הקודש ירושלים, ללמוד תורה. הוא התחנך בת"ת ובישיבת עץ חיים, וגדל בתורה. במשך שנות לימודיו הוא התעניין במתימטיקה, ולמד אותה מתוך ספרים שמצא, אותם חיברו כמה מרבותינו האחרונים, בהם הספר 'איל משולש' שחיבר הגאון מווילנה. לימים הוא יעשה במקצוע זה שימוש חשוב לצורך ישוב הארץ, כפי שנספר להלן.

אחר כמה שנים חזר ישראל לבית הוריו. הם התגוררו אז בשכונה החלוצית החדשה נווה שלום, שהוקמה בשנת תר"ן על ידי ר' זרח ברנט וקומץ הגיבורים אשר עמו. מבאר המים שחפר האבא, ר' אליהו, שתו רבים מבני השכונה במשך שנים רבות. בנו ישראל המשיך ללמוד תורה, והתקרב לרב נפתלי הרץ הלוי, רבה של יפו, שהתגורר אף הוא בשכונה זו.

ביום י"ד בסיוון תרס"ז נערך כינוס מיוחד ב'תחכמוני' לזכר הרב נפתלי הרץ הלוי, לרגל היארצייט שלו. "נאם המורה המצויין הרב ר' ישראל וינשטין, וידבר דברים חמים על דבר רבינו", נכתב בעיתון 'חבצלת':

"בנים יקרים, היודעים אתם כי ביום הזה נפטר הרה"ג רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגר"א, ואדוננו מורנו הרה"ג החסיד והמקובל רבי נפתלי הרץ, וכמו התלמיד הראשון היה האחד שהפיץ את רוח רבו ברוסיה, בהקימו את ישיבת וולוז'ין… ויצאו ממנה גדולי הדור… וכמו [כן] הוא הפיח רוח חיים בתלמידיו להחיות את הארץ והם הם היו הראשונים בישוב ומהם נתרחב אחר כך הישוב בירושלים, כן היה רבינו הרנ"ה ז"ל אחד מתלמידי הגר"א זצ"ל בתורת הנסתר. יותר ממאה שנה שהיא הייתה מונחת בקרן זווית ואין מי שישגיח בה עד שקם רבינו הרנ"ה ואסף וליקט את תורתו של רבינו הגר"א והאיר והעיר עליה באור שכלו הבהיר והזך. [ובמקביל הניח הרנ"ה את] הבסיס הראשון בישובה של יפו, אין בית חסד טוב שלא ייסד רבינו או שלא נטל חל בו, עשה בכל כוחו לטובת היהדות בישוב החדש".

לימים יספר ר' ישראל:

"ואני אינני ראוי אמנם להיקרא תלמיד מובהק, אבל הרבה הרבה קיבלתי ממנו. הרבה פעל עליי, בכל פעם שהייתי מבקרו קיבלתי ממנו דברים טובים. אתם תלמידיי תוכלו להחשב כתלמידיו, שהמעט שקיבלתי ממנו חפץ אני להשריש בקרבכם…".

בהגיעו לפרקו נשא לאשה את חיה באביל הורביץ. הם עברו לגור בירושלים, לתקופה של שלוש שנים, ור' ישראל המשיך ללמוד תורה בישיבות הגדולות בירושלים. בשלב מסוים הוא קיבל הזמנה מאת קהילת יפו לכהן כמורה בת"ת שערי תורה, המוסד החינוכי היחיד שפעל אז בעיר, בשכונת נווה שלום. הוא לימד שם תורה, נ"ך, תלמוד, וכמובן – חשבון והנדסה, מקצועות שהיו אהובים עליו.

בית הספר הדתי הראשון

באותן שנים פעלה ביפו אגודת סתרים 'אחווה', שסיפרנו עליה בשבועות האחרונים. בשנת תרס"ה הקימו חברי האגודה מוסד חינוכי חדש, ושמו 'חדר אחווה', שאחר כך השתנה שמו ל'תחכמוני'. היה זה בית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, ממנו צמחה כל מערכת החינוך הדתית הקיימת כיום.

אחד משלושה חברי 'ועד הפועל' של אגודת אחווה ביפו, היה ר' ישראל ויינשטיין. הוא השתתף בהקמת ה'תחכמוני', וכיהן בו כמורה.

הקמת 'אחוזת בית'

בית הספר 'תחכמוני' הוא רק אחד מהמפעלים שהקימו חברי 'אחווה'. בשנת תרס"ט. כשהוקמה 'אחוזת בית' (יסודה של תל אביב, העיר העברית הראשונה), הצטרפו להקמה חמישה מהפעילים הבולטים של 'אחווה', ובהם ר' ישראל ויינשטיין. זה לא היה במקרה; אחווה הייתה מעורה כמעט בכל פרויקט ציבורי שנעשה ביפו ובסביבתה. כמה שנים קודם לכן, כשהוקמה 'נוה צדק' – השכונה הראשונה מחוץ לחומת יפו, בלטו אנשי אחווה בין המייסדים. הם הקימו בצד השכונה את רחוב ("שכונת") אחווה, בה התגוררו.

אמנם באופן רשמי פעלה 'אחווה' רק לעזרה הדדית בין החברים, דבר חשוב כשלעצמו, אך למעשה היא עסקה בהקמת פרויקטים חברתיים ולאומיים חשובים, בצורה חשאית מאוד, באופן שלא יהיה ניכר שהיא זו שעומדת מאחוריהם.

מכיוון שר' ישראל היה בקי בחשבון ונודע ביושרו, היו מוסרים לו בעלי הבתים והבנאים את שרטוטי ותוכניות הבתים כדי שיחשב את כמויות החומרים הדרושים לבניין ואת הכספים שיש לשלם עבורם. "כמה וכמה בתים בגרעין הראשון של העיר תל-אביב נבנו לפי הדרכתו הטכנית", סיפר תדהר. ויינשטיין התגלה אז כמהנדס-חובב מוצלח, ותרם בכך לבניין בתי הראשונים של העיר העברית הראשונה.

אחוזה משפחתית

ר' ישראל לא הסתפק בהצטרפותו לאחוזת בית. הוא סחף אחריו עוד כמה מבני משפחתו להקמת השכונה החדשה. הוא רכש בה חלקות עבורו ועבור אחיו הבכור ר' נחום ויינשטיין. בהגרלת הצדפים ההיסטורית, על חוף הים, נפלו בגורל האחים שני מגרשים (לימים – הם נכללו ברחוב לילינבלום). בהתייעצות משפחתית הוחלט על ידי הוויינשטיינים לחלק כל מגרש לשני חצאים שווים, ועליהם הוקמו ארבע דירות זהות עבור אבי המשפחה ר' אליהו, הבן ר' נחום, הבת שושנה רייזל (ויינשטיין) ובעלה משה רסקין, וכמובן למשפחתו של ר' ישראל עצמו.

כפי שסיפרתי כאן בעבר, רגילים לומר כי שישים אנשים ייסדו את תל אביב. אבל בתוך השישים הללו היו כמה 'חמולות'. כך גם הוויינשטיינים תופסים שלוש מקומות ברשימת ההיסטורית של המייסדים (האבא, ר' אליהו, לא נכלל ברשימה זו).

אגב, לאחר הקמת אחוזת בית, נוצרה תופעה של נישואין בתוך קהילת המייסדים. חוקר תולדותיה של תל אביב, אילן שחורי, העיר על העובדה "שבקרב ראשוני אחוזת בית ותל אביב וגם בקרב המשפחות היהודיות הראשונות של נווה צדק ויפו, רבו מאוד קשרי הנישואין ויצרו שושלות מורכבות ומפותלות, שחיברו הכל מכל", והוכיח זאת בסיפוריהם של כמה ממשפחות המייסדים שהתחתנו זו בזו.

ר' נחום ויינשטיין

מי שהביא את הכסף לרכישת המגרשים עבור בני המשפחה, היה האח ר' נחום וינשטיין. נחום היה המוהל המיתולוגי של תל אביב. במשך 45 שנה ומעלה הכניס בבריתו של אברהם אבינו קרוב ל-27 אלף ילדים יהודים, וביניהם גם שלשה דורות רצופים: אבות, בניהם ונכדיהם, ביפו, בתל-אביב, ברמת-גן, בבני-ברק, במושבות הדרום ועד עזה.

פעמים רבות קרה, שראש העיר מאיר דיזנגוף , שהוזמן לברית-מילה אצל ידידים, היה מוכרח לחכות במשך שעות עד שהמוהל ר' נחום הספיק להגיע מרוב עבודה. אף הבטיח לו, כי לכשיגיע למספר 20 אלף גמולים על-ידיו חתן לו העירית מכונית פרטית, כדי לחסוך ממנו את הפסד הזמן שבהליכות הרבות. למספר זה הגיע ר' נחום אחרי שדיזינגוף כבר לא היה בין החיים…

פתח תקווה

ר' ישראל ויינשטיין עבד כמורה בתחכמוני, ושמו הטוב התפרסם. הוא הוזמן ללמד בבית-הספר "נצח ישראל" בפתח-תקוה. בשנת תר"ע (1910) עברו ר' ישראל ומשפחתו למושבה ולימד שם (גמרא וגם חשבון) עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לאחר סיום המלחמה חזר ר' ישראל ליפו והמשיך ללמד בת"ת שערי תורה, עד לפטירתו.

הוא התפרנס כל ימי חייו ממשכורתו הדלה ביושר ובכבוד. הוא נהג לחסוך כסף לרכישת קרקעות, ובמשך השנים קנה, בתשלומים חודשיים קטנים, מגרשים במקומות שונים בארץ, בין היתר בשכונת בית וגן שמדרום ליפו, כיום העיר בת ים, שהוקמה על ידי אנשי 'המזרחי' ובהם חבריו באגודת אחווה. הוא נמנה על מייסדי בנק קופת עם, בנק הלוואה וחיסכון, ועוד.

דוד תדהר כתב כי הוא היה "חבר פעיל במוסדות סוציאליים וקואופרטיביים ובאגודות לרכישת קרקעות להרחבת הישוב בסביבות יפו ותל-אביב".

חרדי לאומי

במינוח של אותם ימים ר' ישראל ויינשטיין היה נקרא 'חרדי', וגם מראהו היה כזה, עטור בזקן מכובד וחובש מגבעת. בכתבות שפורסמו בעיתונות החרדית בשנים האחרונות הוא הוצג כהוכחה לכך שגם חרדים השתתפו בבניית העיר העברית הראשונה. את העובדה שהוא היה ממקימי ה'תחכמוני' ושימש בו כמורה לחשבון הבליעו, וכך גם פרטים נוספים מחייו. למעשה, הוא היה דתי לאומי, או כפי שהגדירו דוד תדהר ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו': "ציוני ותיק".

את בניו ובנותיו גידל ישראל ויינשטיין על הרעיון הלאומי שהיה יקר לו. מעשיו של ויינשטיין מעידים על השקפותיו הלאומיות: את בנו נפתלי הרצל (שנקרא כנראה גם על שם המנהיג הציוני) הוא שלח לחו"ל להשתלם בלימודיו כמהנדס בניין. כאשר נפטרה בתו הצעירה (שעבדה כגננת בפ"ת), בשנת 1912, נכתב בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה: "רושם מעציב עשתה במושבתנו מות בת ישראל וינשטין בת שבע עשרה שנה, שהיתה עבריה טובה ולאומית נלהבת".

האגודה השיתופית הראשונה

מהיכן נבעה אהבת הארץ אצל בני משפחת ויינשטיין, ומה מקור המרץ החלוצי לפעול למען ישובה ובניינה?

בשנת תרל"ג עולה ארצה יהודי מבוגר כבן שישים, ושמו רבי יעקב מקאמניץ. בדרכו לכאן הוא עובר בדרכים מסובכות ובהפלגה בספינת מפרש בים סוער. אחרי מסע החתחתים הגיע ארצה והתיישב בירושלים, למד תורה והתפרנס מיגיע כפיו. עוד מצעירותו הוא עסק בעבודת האדמה, ועתה, בארץ הקודש, החליט להירתם לנצל את ניסיונו, להפריח את שממותיה של הארץ ולבנות בה בתים.

ר' יעקב מקאמניץ

כאשר נודע לו על נסיונות לרכישת אדמות פתח תקוה בסביבות יריחו, בניהולו של ר' יואל משה סלומון, נרתם ר' יעקב מקאמניץ לפעילות. בסופו של דבר התבטלה קנית האדמה שם בגלל סירוב הממשלה למכור קרקע ליהודים שהם נתינים זרים. אולם ר' יעקב, כמו יתר החברים, לא אמרו נואש. כשנקנה השטח הראשון (אדמת קסאר) ליסוד פתח-תקוה, בשנת תרל"ח, ר' יעקב התייצב שוב. הפעם נדרש סכום כסף מכובד כדי לרכוש אדמה ולהקים עליה בית, והפרוטה לא מצויה בכיסו של ר' יעקב. במצב דומה נמצאו גם שלושה מחבריו בירושלים: ר' אליהו גודל, ר' חיים שמעוני, ור' מנחם וואלפערט.

ניגשו ארבעתם אל הרב יחיאל מיכל פינס וביקשו את עזרתו. הוא נתן להם רעיון מעולה: בין רוכשי הקרקע בפ"ת היו יהודים אמידים, שקנו קרקעות אך לא יכלו לחיות בהן. חלק מהרוכשים חיו בכלל בחוץ-לארץ, אך ביקשו לתמוך מרחוק בכיבוש השממה. הם מסרו את ניהול ענייניהם בארץ לידיו של הרב פינס שימצא אנשים ראויים לעיבוד אדמתם.

כששמע הרב פינס את בקשתם של הארבעה, ובהם ר' יעקב מקאמניץ, העלה בפניהם הצעה לעבד את האדמות שנרכשו על ידי שמואל סידני מלונדון, אחיינו של הגביר הנודע שמואל מונטאגו, ובתנאי שיעבדו החברים על פי היסודות השיתופיים (עשרים שנה לפני שנולדה דגניה "אם הקבוצות"). אחרי דיון החליטו לקבל את ההצעה והקימו אגודה שנקראה על שמם "אגודת שבת אחים" (ראשי תיבות: אליהו, חיים, יעקב, מנחם – חברי האגודה). הרב פינס חיבר לאגודה תקנון בשם "ספר הברית" שכלל מספר תקנות. אליהו גודאל שימש גם כשומר, חמוש באקדח.

פתחתי את עיתוני התקופה וחיפשתי הדים לאגודה זו, שהייתה ראשונה מסוגה בארץ. מצאתי כי סיפור הקמת האגודה, וכל תקנותיה המיוחדות, פורסמו באותם ימים בעיתון 'הלבנון'. כך התפרסם סיפורם של ארבעה יהודים אלמונים מהקולוניה הזעירה פ"ת, ברחבי יהדות אירופה.

ארבעת החברים התיישבו ליד הירקון. ר' יעקב בנה למשפחתו בית, רכש מעט צאן ובקר ורעה בעצמו את עדרו במרעה הדשן שליד הנהר. אך בגלל הקדחת, שתקפה קשה גם אותו בין שאר המתנחלים, הוכרח גם הוא כמוהם לעזוב את המקום ולחזור לירושלים. הוא עבד למחייתו כמלמד בת"ת.

את מעט המידע על ר' יעקב, שהבאתי כאן, מצאתי בכמה ספרים, ובהם הקונטרס 'זכרון לחובים ראשונים' מאת ר' פנחס גרייבסקי. בספרים אלו אין מידע מה עלה בגורל משפחתו של ר' יעקב, ומי הם צאצאיו. חיפוש בגוגל אחר ר' יעקב מקאמניץ – לא מעלה דבר. הצטערתי כי אבד זכרו ופעלו של החלוץ היקר הזה.

צמח האדמה

החלטתי לחפש מידע על אגודת 'שבת אחים', שבה היה חבר ר' יעקב. מצאתי שבאתר הארכיון לתולדות פתח תקווה, מופיע הסיפור של אגודה זו בהרחבה, בתוספת שתי עובדות מעניינות.

האחת – לר' יעקב מקאמניץ קראו: יעקב צמח. שמו הקודם היה: ויינשטיין. פירוש השם ויינשטיין הוא יין אבן (ואכן הוא עסק בהכנת יין), כלומר 'צמח' אינו תרגום של שמו, אלא תואר שהוא בחר לעצמו, כנראה כדי לבטא את אהבתו לצמחי אדמתה של ארץ הקודש.

העובדה השניה – אחרי שהתפרקה אגודת 'שבת אחים', וחבריה שבו לירושלים, הוקמה פתח תקווה מחדש, ו"יעקב צמח חזר לגור במושבה" (עובדה זו, שכתובה גם בספרים נוספים, צריכה עוד להתאמת).

את הפרטים הללו גיליתי בתחילת השבוע. ניגשתי אפוא לגוגל, והקלדתי את השם "יעקב צמח ויינשטיין". והנה הגעתי ל'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', ואני רואה לשמחתי ולהפתעתי שיש ערך שלם על אותו יהודי יקר.

המחבר, דוד תדהר, מספר על קורותיו ותלאותיו של ר' יעקב צמח מקאמניץ, בייחוד בתקופת ניסיונות ההתנחלות בפתח תקווה. את התיאור הוא חותם בכך שבערוב ימיו "נתקבל למושב זקנים בירושלים ושם נפטר ביום כ"ב אייר תרס"ו". גם תדהר לא מספק לנו מידע האם ר' יעקב צמח הותיר אחריו צאצאים בארץ.

אבי המשפחה

השם המקורי של ר' יעקב – ויינשטיין, הדליק אצלי נורה אדומה. האם יתכן שיש איזשהו קשר בין החלוץ הפתח תקוואי לבין מייסדי הישוב היהודי ביפו ומקימי תל אביב? דפדפתי אחורה באנציקלופדיה, והגעתי לערך על ר' אליהו ויינשטיין, מאבות קהילת יפו, והנה כתוב שם כך: "נולד בקאמניץ דליטא, בשנת תר"ך, לאביו ר' יעקב צמח, מראשוני חובבי ציון במקומו"!

וכך מתבהרת התמונה: ר' יעקב ויינשטיין (צמח) מקאמניץ, ממייסדי פתח תקווה, הוא ראש משפחת וויינשטיין היפואית. הוא אביו של ר' אליהו, ממייסדי הקהילה ביפו, מפורצי "חומות" העיר ומייסדי נווה שלום, וסבו של ר' ישראל ויינשטיין ממייסדי תל אביב. לפנינו אם כן שלוש דורות של נחשונים, גיבורי רוח וגדולי מעש. רוח חלוצית עברה בדנ"א של המשפחה, ומקורה הוא בסבא הדגול ר' יעקב שעלה ארצה בראשית הישוב.

ר' יעקב צמח התמסר לרעיון הקמת פ"ת, אם המושבות, כשארץ ישראל הייתה ריקה לחלוטין (מלבד ארבעת ערי הקודש). כאשר הוא נאלץ לעזוב את המושבה ולחזור לירושלים, יחד עם אשתו, בנו הצעיר ר' אליהו ובתו רבקה, הוא מותיר אחריו במושבה את שני בניו המבוגרים, ר' שלמה ור' שמחה, והם נאחזו בה במסירות נפש, והיו ממייסדי פתח תקווה בתקופה השניה, בשנות התר"מ. יתכן אפוא שהוא היה מגיע לבקרם, ומכאן צמחה הטענה שהוא התגורר במושבה בשנותיו האחרונות. על כל פנים, המורשת שלו הייתה ברורה. נכדיו וניניו הלכו בדרכו בהקמת וביסוס הישוב בארץ.

לסיום אוסיף כי תדהר מספר על ר' יעקב צמח (משום מה לא בערך שהקדיש לו, אלא בערך על בנו) כי הוא היה קשור לחוג שנקרא 'בני יעקב' בקאמניץ, הושפע מהם, והחליט לעלות ארצה עם כל בני ביתו. לצערי לא מצאתי פרטים על חוג מסקרן זה, ומי עמד בראשו. אם נגלה זאת, נבין מהיכן נבעה הדחיפה הראשונה של משפחת ויינשטיין אל הארץ, משפחה שבניה נטלו חלק נכבד מאוד בתחיית הישוב.

הפוסט שלושה דורות של נחשונים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אך מי הוא שטבע את הביטוי המופתי הזה ומיהו שהגשים אותו לראשונה? מהיכן שאבה הציונות הדתית את ההשראה לחיי "תורה ועבודה"? ובכן, מתברר כי מקור הביטוי המוכר לנו מאז שנות העשרים, הנו קדום הרבה יותר, ולמעשה הוא היה הסיסמה של ראשית דור התחיה.

אחרי שנעזבה המושבה פתח תקווה בפעם הראשונה, לאחר שהוקמה בשנת תרל"ח, הוחלט בשנת תרמ"ב לחדש את קיומה על ידי רכישת חלקה של 140 דונם בשולי הכפר הערבי יהודייה (כיום: סביון). ההתיישבות נקראה יהוד וכללה שבעה בתי מגורים, בית כנסת ובית מרחץ. המחשבה הייתה להיאחז במקום באופן זמני ואחר כך לשוב למקומה הראשון של פתח תקווה.

המתיישבים הראשונים היו משפחות מהעיר ביאליסטוק שבפולין, והם כונו הביאליסטוקאים. אליהם הצטרפו הרב אריה ליב פרומקין ואחדים מהמייסדים הראשונים של פתח תקווה, כמו הרב' יואל משה סלומון והאחים ר' יהודה ור' משה שמואל ראב. הם הקימו אגודה שיתופית וקיבלו עליהם עבודה עצמית. האדמות שלהם היו במקום שבו יושבת כיום העיר פתח תקווה, במרחק 7 ק"מ מבתיהם ביהוד.

בפתח תקווה, אם המושבות, וכן ביהוד, חיו המתיישבים חיי תורה ועבודה. לא רק עבודה במובן הרוחני שעליו דיבר התנא במסכת אבות (פרק א' משנה ב') אלא עבודה כפשוטו, עבודת אדמת ארץ ישראל.

וכאן אנו מגיעים לנקודה שבה היה "תורה ועבודה" למושג וסיסמת חיים. גיליתי את העובדה המרעישה הזאת לתומי, וכמדומני שלא הבחינו בכך קודם לכן.

בחותמת הרשמית של "קהל מושב יהוד אשר לחברת פתח תקווה", המצויה על מסמכים מצהיבים אחדים משנת תרמ"ה, עליהם חתומים רי"מ סלומון ויתר המתיישבים, מופיעים ארבעה איורים מעניינים: מימין נראים בתי המושבה, שלהם ארבע קומות (המתאימים יותר לסביון מלפתח תקווה דאז), ועליהם הכיתוב "מושב יהודית" – כינוי נדיר (שלא התקבל כל כך) למושב יהוד. משמאל נראות מחרשות וכלי עבודה (בכרם?), ובתחתית החותמת נראים הכרמים במושבה עמוסים באשכולות ענבים.

והנה מעל שלושת האיורים האלה ניצב איור קטן וצנוע: שני לוחות הברית ובהם הכיתוב: "תורה ועבו'[דה]'". ובכן, כאן ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמופיעות המילים "תורה ועבודה" כסמל ודרך חיים, במשמעות של עבודה פיזית בארץ ישראל.

זה מדהים, כי עשרות שנים אחר כך חרתה תנועת בני עקיבא על דגלה מושג זהה, ולא זו בלבד אלא שהוא מופיע בתוך לוחות הברית! אגב, גם שם התנועה, בני עקיבא, התקבל מסיבה זו: "רבי עקיבא סימל בעינינו יותר מכל שם אחר את רעיון תורה ועבודה" (יחיאל אליאש, מייסד התנועה).

לא מקרה הוא שדווקא בפתח תקווה, אם המושבות, נוצר הביטוי הזה. הלא בפתח תקווה הותוותה בפעם הראשונה הדרך המשלבת תורה ועבודה, שהרי אלפיים שנות גלות התרכז העם היהודי בד' אמות של הלכה, והעבודה הייתה רק אמצעי קיום. אך בהגיענו לארץ ישראל העבודה בכלל, ובייחוד עבודת האדמה, מקבלת ערך עצמי ומשולבת יד ביד עם התורה.

המתיישבים בפתח תקווה הבינו שהם עומדים בפתחה של תקופה חדשה בהיסטוריה ומעשיהם הדלים הם צעד חשוב בתהליך הגאולה. משום כך הם הוסיפו בחותמת ארבעה פסוקי נבואה ובהם גם רמזים לקשיים ולאתגרים שעמדו בפני המתיישבים: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תקווה" (הושע ב, יז) – רמז לשם המושבה; "וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל כח, כו); "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה); "וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל" (הושע ב, כד).

אם כן, "תורה ועבודה" הוא ביטוי שנולד בפתח תקווה. לא פלא שכעבור כמעט ארבעים שנה הוא מופיע מחדש דווקא בפתח תקווה, כשמוקמת שם תנועת 'הפועל המזרחי' החורתת על דגלה בדיוק את הסיסמה הזאת. שימו לב לדברים שכתב בזמנו אברהם בר אוריין: "פתח תקוה הראשונה ואם לכל מה שנוצר בארץ ב-75 השנים האחרונות. פתח תקוה – ערש תנועת העבודה הדתית, בה נולד הפועל המזרחי, וקיים בה את פגישת חבריו הראשונה. על אדמתה הוקמו הקבוצות הראשונות, בה התחשלה משנת הפועל הדתי משנת תורה ועבודה" (הצופה, ב' בחשוון התשי"ד).

הפוסט תגלית היסטורית: מי המציא את רעיון 'תורה ועבודה'? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).