החלוצים התיישבו בפסגת ההר, בלב התיישבות ערבית דלה. מסביב היתה שממה מוחלטת. הם ביקשו לחיות כאיסיים בשעתם, עד כדי הנהגת ה'צמחוניות' כדרך להווי מזוכך יותר.

שם הקבוצה היתה "הנצי"ב", על שם הנצי"ב מוולוז'ין, שהיה חבר פעיל בתנועת חובבי ציון, ומגדולי המעוררים להתיישבות דתית בארץ. ברם, השם הזה קצת מטעה, משום שהחלוצים לא היו

חניכי ישיבת וולוז'ין או דומותיה, אלא בכלל חסידים שעלו מפולין, רובם ככולם השתייכו לחצרות אדמור"י רוז'ין.

היה זה כשנה וחצי אחרי ועידת היסוד של 'הפועל המזרחי' בירושלים. הסיסמה "תורה ועבודה" הציתה אש בלבבות. נוסדו הקבוצות החקלאיות הראשונות של 'הפועל המזרחי' בזו אחר זו.

הראשונה שבהן היתה קבוצת הנצי"ב, שהעפילה, כאמור לפסגת הר כנען שליד צפת.

"התגברנו על כל המכשולים"

במכתב ששלח אחד החברים, בימים הראשונים להתיישבות, הוא מתאר את קשיי ההסתגלות:

"המקום הוא בצד הדרך שבין ראש פינה לצפת ונקרא בפי הערבים "קבע". התנאים קשים מאוד. פינה נידחת, שוממת ועזובה, ואין בה אלא חצר אחת מרובת ובה משפחות ערביות אחדות, הגרות בארבע חושות. המראה עושה רושם קשה מאוד: סלעים ובוץ. הערבים אין להם רפתים ולא אורוות, והם מחזיקים את בהמותיהם בתוך בתיהם וממלאים אותם רפש וזוהמה…

בתוך הבתים של הערבים נמסר לנו "חדר" אחד, ד' על ד', שצריך לשמש מטבח בית אוכל ובית לינה ל-18 איש. הגשמים בכל תקפם. הרוחות מבחוץ והרפש מבפנים אוכלים בנו בכל פה. מים אין כאן. צריך להביאם על גבי חמור בפחים ממרחק של 2 קילומטרים מן המעיין הנמצא בתוך ואדי עמוק ליד הכפר הערבי "עכברא". בגלל חוסר מקום בחדר ישנו חברים אחדים בחוץ והצטננו. אחדים חלו בקדחת ורבמטיזם. בלי להתחשב עם כל זה התגברנו לאט לאט, על כל המכשולים, והחלטנו להסתדר כאן, ויהי מה!".

שאיפות אידיאליות לצד נאיביות

לימים כתב נתן גרדי, מראשי 'הפועל המזרחי':

"קבוצה זו יכולה לשמש דוגמה על שאיפות אידיאליות טהורות מצד אחד ועל נאיביות מדהימה מצד שני.

אפשר כיום להתפלא איך הולכים לייסד קבוצה בלי כל בסיס, על חלקת אדמה חכורה מלאה אבנים בלי מים ובלי כל מבנה מתאים. אבל ההתלהבות היתה גדולה. הם יהיו ראשונים לתנועה קיבוצית בהפועל המזרחי. מובן שאחרי כשנה היו מוכרחים לעזוב את המקום, ועברו לכפר חיטים".

והוסיף גרדי:

"סיפרו לי חברי קבוצת 'הנציב' על הר כנען, שבליל סערה וגשם על הגג מעל הבניין והם כולם רטובים ורועדים מקור, במשך כל הלילה, ופתאום מופיע בבוקר הרב ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ. הוא הלהיב את החברים לריקוד והוא ביחד אתם רוקד ושר, והחברים משתוממים וקל נעשה להם לכולם אחרי הלילה הקודר".

"הרב שפירא התגלה כפרש מצויין"

חברי הקבוצה עסקו בעבודה במטעי הטבק של האדון א' ברזילי בראש פינה, היושבת למרגלות הר כנען. מדי בוקר ירדו לעבודה, ולקראת ערב עלו בחזרה למשכנם.
בשבט תרפ"ד כותב אחד מבני החבורה:

"כל אלה הדברים שאנו סובלים מהם כעת, הם בכל זאת זמניים וארעיים. הספקנו כבר לחרוש ולזרוע עשרה דונמים שעורה ושמונה דונמים פול; סמוך לחצר סידרנו גם גינת ירקות שעלתה לנו בעמל רב מאוד. אנו עוסקים בסיקול אדמה לנטיעת טבק ואחרי כן חורשים אותה. רוב החברים עסוקים בעיקר בעבודת הטבק אצל האיכר ברזילי מראש פינה. את העבודה קיבלה הסתדרות 'הפועל המזרחי' בתנאי שמחצית היבול לפועלים.

בענין הבטחון. ביקרו אצלנו היום ראש המשטרה מראש פינה עם שוטרים אחדים מהמשטרה המעולה. הבטיחו לנו שנקבל 10 רובים. לעת עתה, מסרו לנו רובה אחד בלבד, העובר מיד ליד.
היה פה הרב [ישעיה] שפירא, הבאנו בפניו את מצבנו והעניינים תוקנו קצת. אגב, בפעם הראשונה התגלה בפנינו הרב שפירא כפרש מצוין – אל תספרו זאת בתל אביב. למדנו מפיו פזמון יפה, המושר בפינו לעתים קרובות להפגת צער הקליטה במקום:

העבר אין;
העתיד עדיין;
וההווה כהרף עין;
אם כן דאגה מניין".

ארוחת בוקר וערב – דג מלוח

כאמור, הקבוצה היתה צמחונית בהגדרתה, והדבר נזכר בתיאורים שנכתבו על אודותיה באותה תקופה. ועם זאת אחד החברים סיפר במכתב, כי "אוכלים אנו בבוקר ובערב דג מלוח או חלבה, ושותים תה. בצהרים אוכלים מרק ירקות או חמיצה וחצילים. בשר אנו טועמים משבת לשבת בלבד".

אחד מהחברים הסביר לימים את היחס לצמחונות:

"המצב החברתי בקבוצה היה בדרך כלל משביע רצון, ברוב שאלות הציבור והקבוצה היתה אחדות דעים. רק פעם אחת הופר 'שלום הבית': חברים אחדים תבעו שהקבוצה תינזר מכל מאכל מן החי, מתוך נימוקים מוסריים. בשאלה זו נתפלגה ה'חזית' לשניים – זה אוסר וזה מתיר. שני הצדדים השתמשו בנימוקים 'תיאורטיים', 'מדעיים', וטעמי בריאות. ה'מפוקחים' שבינינו נעזרו על ידי הוכחות 'מעשיות' והסתמכו על ההזנה הדלה הקרובה ממילא ל'צמחונות'. לא הועילו האזהרות, כי הדבר ישפיע גם על מצב בריאותם של החברים העובדים עבודה קשה בשדה. סבל פיסי רב נוסף לעובדי עבודה קשה".

רוחו של הרב קוק

הרוח היתה רוח דתית-לאומית, שהושפעה מאוד מהראי"ה קוק. כך כתב לימים ישעיה ברנשטיין, מראשי הפועל המזרחי, שהיה חבר בקבוצה על הר כנען:

"כל תוכן החיים של הקבוצה היה נתון אז להתוויית סגנון חדש בעל הווי דתי, שהיה מושפע במישרין מאישיותו המקסימה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, אשר היה נלהב לצורת החיים של קבוצה דתית. הוא השפיע עלינו בדבריו ושלח לנו את כל ספריו ומאמריו".

חברי הקבוצה פנו אל הראי"ה וכך כתבו לו:

״הננו מבקשים בזה מכתר״ה, שיואיל להמציא לנו עזרה רוחנית כיד ד׳ הטובה עליו. לבותינו הצעירים צמאים ומשתוקקים לדבר ד׳ אמיתי, לדברים חוצבים להבות אש, שיציתו את שלהבת הקודש בלבבנו. בתוך החשכה הרוחנית הגדולה וזרם הכפירה והגסות ההפקרית של זמננו זה, נתגלה לנו כתר"ה ככוכב מזהיר, המאיר את חשכת הערפל, ומכניס ניצוצי אורה לתוך הלבבות התועים והמבקשים לחזות בנועם ד' ולמצוא את דרך האמת. ולכן מבקשים אנו מכתר"ה שיואיל בטובו לשלוח לנו את ספריו ומאמריו, שעל ידי זה יתן סיפוק ומזון רוחני לנשמתנו".

אחרית הקבוצה

עם כל המסירות הרבה של החלוצים, לא שפר גורלה של ההאחזות בהר כנען. סיפר אחד החברים:

"גילויי האהדה וההתעניינות מצד חברי הקבוצות מקרוב ומרחוק, לניסיון החלוצי והחברתי בעל סגנון חיים חדש באותם הימים, הפיחו בנו אומץ רוח לשאת באהבה את לבטי קליטתנו במקום. אילולא השאיפה שפעמה בלב כל יחיד להתעלות, הקבוצה היתה מתפרקת תוך שבועות ספורים.

כך המשכנו עד לסוף שנת תרפ"ד. רק אז באנו לידי הכרה גמורה, בהסכמת המוסדות המישבים, שאין כל עתיד כלכלי למקום שומם זה. ואז גם הוחלט על העברת הקבוצה לכפר חיטין, הסמוך לטבריה, – נקודת ההתיישבות השניה של 'הפועל המזרחי' בימים ההם".

הפוסט ההתיישבות הדתית-לאומית הראשונה: קומונה בתוך חצר ערבית, שנהגה באורח חיים צמחוני הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

זוהי חוברת מתכונים טבעוניים, שנדפסה על ידי 'אגודת הטבעונים בבני ברק". מתברר שיש חיה כזאת.

כבר שנים שאני חוקר על קורות התנועה הצמחונית בארץ (גילוי נאות: אני טבעוני), וכמעט אין חומר משנות השבעים ואחורה. כל חוברת כזו היא תגלית.

גם הסיפור של בני ברק, העיר והמושבה, אהוב עליי. בספרי "חלוצים לציון" תיארתי את הקמתה ועשר שנותיה הראשונות, בימים שהיה בה רוח די שונה מזו שיש בה היום…

זו הסיבה שהחוברת הזאת, המספרת על הטבעונים הראשונים בבני ברק, אהובה עלי במיוחד.

הפוסט אגודת הצמחונים של בני ברק הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

פרשת השבוע, שלח, עוסקת בשליחת המרגלים לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן.

משה מבקש מהמרגלים: עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר, וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה הִוא… וּמָה הָאָרֶץ, הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה… וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה".

מהי אותה בדיקת הארץ? מתברר שמה שמעניין את משה זה לא הטופוגרפיה שלה, וגם לא האקלים שלה. מה שבעיקר מסקרן אותו הוא הצומח של ארץ ישראל: הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן. עד כדי כך שמשה לא מסתפק בכך שהם יעידו על הפירות של הארץ, אלא הוא רוצה לראות אותם ולטעום מהם! לכן הוא מצווה על המרגלים: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ". ומעירה התורה: וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים, כלומר: הריגול נעשה בתקופה המושלמת ביותר – כשהפירות של ארץ ישראל בשלים וראויים למאכל.

ואכן המרגלים באים לארץ, ושוב התורה מאריכה ומדגישה את מוקד עיסוקם: פירות ארץ ישראל. וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.

וכאילו לא די בפירוט הזה התורה עוד מוסיפה לספר לנו לַמָּקוֹם הַהוּא, קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר-כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כל "בני ישראל" לקחו את הפירות, באמצעות שליחיהם המרגלים. לקיחת הפירות היא מעשה היסטורי שזכרו נותר לדורות באמצעות שמו של הנחל.
שימו לב שכל תיאור הריגול תופס ארבעה פסוקים (כא-כד). השנים הראשונים מוקדשים לתיאור המסלול (תוך רמז לאוכלוסיית הארץ) ושני הפסוקים הנוספים מתארים אך ורק את פירות ארץ ישראל. כלומר: זוהי מטרת הריגול – ראיית פירות הארץ וטעימתם.

כל הסיפור הזה מוזר מאוד. בדרך כלל מרגלים בודקים דברים חשובים וקריטיים, ולא את טיב הפירות של מקום ריגולם… מדוע מה שמטריד את המרגלים שלנו – לפי פשט הפסוקים – זו רק השאלה מהם פירות ארץ ישראל?

ב.

התשובה המפתיעה טמונה בהמשך הפרשה. המרגלים חוזרים ממסעם, ומראים למשה ולעדה את פְּרִי הָאָרֶץ. שימו לב כיצד הם מציגים את הפירות: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ.

למעשה, כאן מסתיימת שליחותם. הפרשנות הבעייתית שלהם לגבי אוכלוסיית הארץ היא מיוזמתם ובאחריותם בלבד, ואמנם התורה וההיסטוריה התעכבו עליה, אך אנו נתמקד בשליחות המקורית. הם התבקשו להביא אתם את הפירות, וכשהם מביאים אותם הם מוסיפים תיאור של שלוש מילים, שחושף את משמעותם וחשיבותם של הפירות.

מה פירוש המושג "זבת חלב ודבש"? אם נשאל את תנובה את מועצת החלב, הכוונה היא לחלב פרות. כבר אז היתה תעשייה של מוצרי חלב, מעדנים, ואפילו מילקי, וזה מה שהרשים את המרגלים. אבל כמובן זה לא פשט הפסוקים. עד עכשיו לא ראינו שום רמז להתעניינות בבעלי החיים הגדלים בארץ. גם בהמשך הפרשה אין זכר לכך. בעלי החיים הם לא מה שמעניין כאן, אלא אך ורק הארץ הקדושה.

כשמשה רבינו מבקש לטעום את פירות הארץ, הוא בעצם רוצה לטעום את ארץ ישראל. הוא יודע שה' רוצה להנחיל לנו את ארץ ישראל "לאכול מפריה ולשבוע מטובה". החיבור העמוק ביותר לארץ ולקדושתה, חייב לעבור דרך הפירות שלה. כל זה בא לידי ביטוי בתיאור המופלא: "זבת חלב ודבש". כולנו מכירים את המחלוקת המפורסמת בין התנאים, שר' עקיבא מסביר את המושג "זבת חלב" – זה חלב פרות, ואילו ר' אליעזר מסביר: זה חלב פירות. כמובן, פשט התורה הוא כדעת ר' אליעזר. כפי שראינו עכשיו, פרות בכלל לא מעניינות אותנו! הנקודה כאן היא אך ורק הפירות.

ג.

אבל מה בעצם אומר ר' אליעזר? מה הוא מתכוון כשהוא אומר "חלב פירות"? הוא לא מתכוון לתחליף חלב צמחוני. הוא נוגע במשהו עמוק ביותר. יסוד עצום בכל הבנת מעשה בריאת העולם, ותפקיד האדם עלי אדמות. לא פחות!

המרגלים לא אמרו ש"התאנים זבים חלב ודבש"; אלא "ארץ זבת חלב ודבש". כי את השפע המתוק מניבה הארץ עצמה, האדמה הקדושה. בדומה לאם אוהבת המניקה את בנה בחלב משדיה. כשמשה עומד במדבר ורוצה לטעום את קדושת הארץ, ולהבין את עניינה המיוחד, הוא יכול לעשות זאת רק באמצעות טעימת פירות הארץ.

במילים אחרות, המרגלים לא מתכוונים רק ל"חלב פירות", אלא הרבה יותר עמוק מזה, ל"חלב ארץ ישראל".
מהו אותו החלב של ארץ ישראל? חלב הפירות!

יש משפט בגמרא על משה רבינו: "וכי לאכול מפריה [של ארץ ישראל] הוא צריך?". זה משפט שנאמר כתמיהה, אולם הרצי"ה היה מסביר זאת (בעקבות פרשנים קדמונים) כפשוטו. משה רבינו השתוקק לטעום מ"פירותיה הקדושים של ארץ ישראל", כלשונו של הב"ח.

יש אחדות גמורה בין הארץ ובין פירותיה, והיא באה לידי ביטוי במילים "זבת חלב ודבש". הדומם (האדמה) והצומח הם דבר אחד ממש.

לעומת זאת בעלי החיים אין להם שום קשר לארץ ישראל. גם אם הפרה רובצת בארץ ישראל ומניבה הרבה חלב, אין לזה שום משמעות רוחנית או קדושה. בוודאי שאין לה שום קשר לארץ ישראל, שהרי גם אם נעביר אותה להולנד היא תפיק את אותה כמות חלב. היא לא חלק מהארץ.

בכל התורה כולה, ובכל התפילות, יש כל כך הרבה אזכורים לקשר המופלא שבין ארץ ישראל לבין פירותיה. אולם אין שום אזכור לקשר בין בעלי החיים לבין ארץ ישראל. יש לנו חג ישראלי "טו בשבט" בו שוטחים בגאווה 15 מיני פירות על השולחן. אין לנו חג שבו שוטחים בשרים על השולחן לראווה. אוכל של ארץ ישראל, לפי האידיאל של התורה, הוא צמחוני למהדרין, ומבוסס על פירותיה הקדושים והמזינים. אכילת בשר נחשבת בתורה לתחליף של בדיעבד, של שעת הדחק, של "דברה תורה כנגד יצר הרע".

ד.

ופה אנו מגיעים לעומק העניין.

ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. וימים אלו מחולקים לשתי קבוצות: בשלושת הימים הראשונים הוא ברא את התשתיות, ובשלושת האחרונים הוא ברא את הנפשות. הוא אכלס את העולם שיצר. יום כנגד יום: ביום הראשון נברא האור, וכנגדו ביום הרביעי נבראו המאורות. ביום השני נברא הרקיע המבדיל בין מים למים, וביום החמישי כנגדו נבראו העופות והדגים. ביום השלישי נבראה היבשה, וכנגדו ביום השישי נבראו היצורים שיאכלסו אותה ויהנו ממנה – בעלי החיים, ואחריהם – האדם.

שלושה ימים מול שלושה ימים. אין ספק שיש כאן מבנה נהדר. אבל מה המשמעות שלו?

שבעלי החיים אינם חלק מהתשתית, אלא מאלו שנהנים מהתשתית. מבחינה זו הם שווים לחלוטין לאדם.

המזון, לפי טבע העולם, הוא אך ורק הצומח. הוא נברא בזמן הכנת התשתיות. בעלי החיים לא נבראו בשביל האדם, אלא כדי להנות מהצומח. גם קודם שנברא האדם היו בעלי חיים, בלי שאף אחד טעם מהם… הם לא צריכים אותנו, ואנחנו לא צריכים אותם.

לכן לאדם הראשון הותר לאכול רק מן הצומח! כי כך הוא טבע העולם. לחשוב שכל מליארדי בעלי החיים, ובתוכם אלפי מינים שהאדם טרם גילה; יצורים ימיים ששוכנים בעומק של מאות קילומטרים; חרקים פצפונים ובעלי חיים טורפים – כל אלו נבראו בשביל שהאדם יאכל אותם – זה דבר שכל אדם הגיוני לא יכול להעלות על הדעת! שלא לדבר על האנוכיות הקיצונית שיש בתפיסה זו. (ואת מדרשי חז"ל שמהם לכאורה עולה תפיסה מוזרה זו, כבר כבר בארו בטוב טעם גדולי הפרשנים, ובתוכם הרב קוק).

אלא שבעקבות חטאיה של האנושות, נחלש גופו של האדם, ולכן התירה התורה כ"הוראת שעה" לאכול בשר, כל עוד יש צורך בריאותי בכך. "לא התירה התורה לאכול בשר אלא לחולים ולחלשים", כלשונו של המקובל רבי מרדכי הכהן בעל הש"ך. וכפי שהסביר מרן הרב קוק פעמים רבות בכתביו.

אולם אם אנו מדברים על מה "טבע האדם" – אין ספק שאכילת בשר אינה טבעית. בעלי החיים לא נבראו בשביל האדם. הצבי והאפרוח אינם מוצרי מזון, אלא יצורים חיים, שזכאים לחיות וליהנות מן העולם. אין לאדם כיום שום הכרח להיות ניזון מגופם. "ארץ זבת חלב ודבש" יכולה ואמורה לספק לנו את כל צרכנו התזונתי, ומעבר לכך – גם את הקדושה הרוחנית העליונה.

הפוסט "ארץ זבת חלב ודבש": המילקי של תנובה או קדושת ארץ ישראל? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

והם ייסדו ומנו אגודות שישגיחו על זה שיראו שלא ישאו בעלי החיים משא יותר מהראוי. ואם המצא תמצא ביד מי אלה הדברים הנ"ל אזי יענש הן בכסף והן במאסר, כפי החוק. גם לוקחים מהם את הסוסים, כדי שיזהרו להלאה שלא יעשו ככה.

והנה יש מקשים על הממונים הללו, של אגודות צעב"ח, מדוע על צערן של בע"ח ישגיחו שלא ישימו עליהם משא יותר מהראוי, ואילו על צערן של בני אדם לא חשו?

אבל באמת הבל יפצה פיהם של המקשים כך.

וכי דומים התחומים זה לזה?! וכי אתה מדמה אדם לבהמה?!

הלא "בהמה לית לה מזלא, ואדם אית ליה מזלא", רצוני לומר, בהמה אין לה דעת, ולחוצה היא ביד בני אדם, ואם אין מי שישגיח עליה – אין לה שכל להציל את עצמה מלחצה.

אבל אדם אית ליה שכל כפרש"י ב"ק ב' ב' ד"ה אדם וכו' שיש לו דעת לשמור משא"כ בהמה יעויין שם.

(רבי יעקב זאב כהנא, שו"ת תולדות יעקב, יורה דעה, סימן לג).

הפוסט וכי אתה מדמה אדם לבהמה?! הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ר' מיכל קיבלביץ היה תלמיד צעיר בישיבתו של הראי"ה קוק ביפו. כשהחליט לנהוג באורח חיים צמחוני, הלך אל רבו הראי"ה ושיתף אותו בתוכניתו. הראי"ה שיבח אותו על התנזרות זו, ונימק זאת באומרו: "התורה אמרה: "כי תאווה נפשך לאכול בשר", כלומר: אכילת בשר היא עניין של תאווה בלבד" [אינה לכתחילה, ואין בה מעלה או קדושה כשלעצמה].

והוסיף הראי"ה: "אני כשלעצמי לצערי איני יכול להיות צמחוני, רק בגלל כהונתי כרבה של יפו, כדי שלא לחייב את הציבור הרחב להתנזר מאכילת בשר. אילולי כן הייתי צמחוני לחלוטין". (שמעתי זאת מפי חנה תלמי, בתו של ר' מיכל קיבלביץ).

"איש גדול יש לאומה"

סיפר ר' נפתלי שטרן (מתוך הקלטה המצויה בידינו – ועל פיה הוגה הסיפור ב'חיי הראי"ה'):

"אני זוכר בילדותי עוד, בשכונתנו היתה גרה משפחה אחת בשם קיבלביץ, ואחד מהבנים שלהם, בחור מהמצוינים בירושלים [ר' מיכל], היה נוסע מפעם לפעם אל הרב ביפו, ללמוד תורה שמה, ולשמוע מפיו.

אני זוכר שתמיד הוא היה אומר:

איזה איש גדול יש לאומה, ממש איש אלוקים, אשר רוח אלוקים תוסס בו, מדוע לא שומעים בקולו.. לכל הדברים שמדבר על ארץ ישראל?".

הפוסט איזה איש גדול יש לאומה, ממש איש אלוקים! הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

כשאחד מהרבנים הישישים בירושלים עמד לפרסם ספר ובו דיון אשר מסקנתו להתיר את הכניסה להר הבית, סיפר הרי"מ טוקצינסקי זצ"ל, "ציוה עליו הרב קוק שלא יהין להדפיס את הקונטרס שלו".

יד. אם לאחר דיון מעמיק בו יעלו על השולחן כל אותן טענות שהועלו לעיל, ואכן יתברר ש'חזון הצמחונות' גורם לאנשים (שלא באשמת המחבר הצדיק! אלא באשמת קטנות דעתנו) לטעות בהבנת כתבי הראי"ה בנושא הצמחונות, ולגרום להם להתרחק מצמחונות – למרות שדעתו של הראי"ה בנוגע לדורנו היא לחיוב הצמחונות, הרי שיוחלט לגנוז את החוברת 'חזון הצמחונות'. אין הכוונה לגניזה ממש – בתיבות שמעמידה העיריה – אלא להמלצה שלא לעסוק בחיבור זה כשהוא לבדו ובמתכונתו, אלא אם כן יוסיפו לו פרקים אחרים מכתבי הראי"ה בנושא הצמחונות, אשר יבהירו את שיטת הראי"ה באופן שלא ייכשלו בה.

טו. במכתבו המפורסם על הראי"ה וכתביו, כתב הרבי מגור ה'אמרי אמת': "ולכן הורונו חז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וכו', ועל החכם מכל אדם אמרו בקשו לגנוז ספר קהלת, הגם שאמרו אח"כ "יפה אמר שלמה", ולמה הודיעונו שבקשו לגנוז, והכל ללמוד דעת גם על איש דגול מרבבה".

טז. לאחר שיצא לאור הספר חי רואי, אשר בו מובאים כל המקורות של הראי"ה בנושא הצמחונות, כולל 'אפיקים בנגב' ו'טללי אורות', מיותרת החוברת 'חזון צמחונות' כמעט לחלוטין.

הפוסט האם ראוי לגנוז את החיבור 'חזון הצמחונות'? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הנחה זו נזכרת ב'אגרות', ב'עין איה', וב'חזון הצמחונות'.

אבל כיום הנחה זו אינה מקובלת.

כיום אנו יודעים שאפשר להיות בריא וחזק כשור, מבלעדי אכילת בשר. רבבות אנשים ברחבי העולם שאינם צורכים בשר יעידו על כך. ארגוני הבריאות הגדולים בעולם ממליצים על תזונה צמחונית.

יש מהצמחונים המשלימים את חסרון ה-b12 באמצעות תוספי מזון זעירים שנוטלים מדי שבוע, ויש שגילו סודות נפלאים בתזונה הצמחונית, אשר בעזרתם אינם צורכים אפילו תוספי מזון.

כל אותם הצמחונים נבדקים אצל הרופאים ונמצאים בריאים ושלמים, לא פחות מצורכי הבשר. אגב: ישנם צמחונים לא מעטים שהינם אלופי הארץ והעולם במקצועות הספורט ופיתוח שרירי הגוף.

ואמנם כבר הראי"ה חזה שיגיע יום שבו לא יצטרכו לאכול בשר, וכפי שכתב מפורשות במקורות רבים, אולם הוא סבר שיום זה יגיע רק בימות המשיח, ואילו אנו עדים למהפך זה כבר בימינו (ויש מספר הסברים לכך, והרחבנו במקום אחר, ואכמ"ל).

ט. כל המקומות שבהם הרב מדבר על צמחונות, כלומר על התנזרות מאכילת בשר וצריכת תולדות בעלי חיים, הוא מתייחס לצמחונות הנובעת מנימוקים אידאולוגיים (צמחונות אידיאלית), המתייחסים לבעיה המוסרית שבנטילת חייו של בעל החיים – השחיטה, האורכת שניות או דקות ספורות.

בכל המקורות האלו הרב כמעט שלא הזכיר את הבעיה המוסרית שבעצם כליאת בעלי החיים בכלובים וגרימת סבל וצער להם בכל ימי חייהם קודם השחיטה. כן לא נדרש כלל לבעיה ההלכתית שבדבר מדין 'צער בעלי חיים' ולצמחונות מטעמים אלה (צמחונות הלכתית).

זאת, כיוון שבזמנו של הרב צריכת בשר, מוצרי חלב, ביצים ודגים הייתה מעטה בצורה ניכרת מכפי שהיא כיום. התעצמותה והתרחבותה של תעשיית בעלי החיים עקב הדרישה הצרכנית לכמויות הולכות וגדלות של המוצרים הללו, היא שגורמת לסבל רב לבעלי החיים. תופעות קשות של צפיפות, עומס יתר ומחלות כרוניות אצל בעלי החיים במשקים היו קיימים בזמנו של הרב בצורה מופחתת לאין שיעור מכיום, אם בכלל. ב'חזון הצמחונות' (וכן גם באופן עקבי בשיחות הרצי"ה) מתוארת מציאות ורודה שבה השימוש בבעלי החיים נעשה תוך התחשבות גמורה בהם ואף מסב להם הנאה – מציאות שאין לה זכר כיום.

י. יתכן לומר, שלוּ היה הראי"ה חי בדורנו ונחשף לזוועות תעשיית המזון מן החי, היה מניח לרגע את כתביו העמוקים בנושא, ובהם שנכללו ב'חזון הצמחונות', מפני שאנחנו נמצאים במצב מסובך הרבה יותר ממה שהיה בעת נכתבו. יתכן והיה בוחר להתמקד בקריאה של הוראת שעה להתנזר ממזון שכזה, מדין "מסייע לדבר עבירה" (על כך ראו במאמרי: "הרב קוק היה אוסר היום לאכול מוצרים מן החי").

יא. מחמת ש'חזון הצמחונות' הינו מאמר ארוך ומסובך מאוד, רבים לא ירדו לסוף דעתו של הראי"ה לגבי הנחת היסוד הנ"ל, של הכרחיות הבשר בתזונת האדם. כנראה שמשום כך רבים טעו ופרשו את 'חזון הצמחונות והשלום' כהסתייגות מאורח חיים צמחוני בימינו. ואכן, הקורא שאין עתותיו בידו עלול לקרוא את המאמר ולקבל ממנו רושם של הסתייגות מצמחונות.

אולם לו היה התלמיד נחשף ליתר המקורות בכתבי הראי"ה, שהינם קצרים ופשוטים יותר, ומעיין בהם, היה מתחדד אצלו יסוד היתר אכילת הבשר לפי שיטת הראי"ה, אותו יסוד המוצג בחזון, והוא ההכרח הבריאותי לאכול בשר.

או אז היה מסיק הקורא, כי בימינו כשאין הכרח לאכול בשר, עולה מבין שורות כתי"ק של הראי"ה הסתייגות חריפה מצריכת בשר בעלי חיים, ובמילים אחרות: עידוד גורף לצמחונות בדורנו; לא רק ליחידי סגולה אלא להמון כולו.

יב. ב'חזון הצמחונות' מסביר הראי"ה באריכות תהליכים עמוקים המתרחשים באנושות, בהקשר ליחסי האדם והחי.

רבים וכן טובים טעו בהבנת הסברות אלו. כי בעוד הראי"ה התכוון באמצעותם להסביר למפרע את השפעת היתרי ואיסורי התורה בדיני אכילת בשר (השפעה שגרמה בין היתר להבדיל בין האדם והחי, לחזק את המוסר בין בני האדם, וכדו'), הבינו אותם לומדים שכביכול הראי"ה נקט בהסברות אלו כדי לתן טעם מוסרי להיתר אכילת הבשר בימינו. וממילא סברו שהסברות אלו רלוונטיות גם כיום ויכולים לשמש כנימוקים המחייבים את ההמון לאכול בשר…

יתכן וטעות זאת לא הייתה מתרחשת לו היינו מגישים בפני התלמידים הצעירים את המקורות האחרים ב'עין איה', שם הדברים פחות עמומים מבחינה זו, ורק לאחר שהיו מבינים כראוי את יסוד שיטת הראי"ה בנושא, וממילא גם את המסקנה המעשית, היינו ממליצים ל'מתקדמים' לעסוק גם במאמר הסבוך 'חזון הצמחונות'.

הפוסט למה אפשר לגנוז את 'חזון הצמחונות' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הרב קוק – חוזה הצמחונות העברית

ההוגה הרבני היחיד בדורות האחרונים, וכנראה היחיד מאז ומעולם, שעסק באופן מפורט ושיטתי בשאלת מוסריות השימוש בבעלי החיים ואכילת בשרם, היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

הוא החל לעסוק בנושא זה כבר בכתיבתו המוקדמת, עוד ישב בחו"ל (בשנת תרס"ג), והמשיך לעסוק בנושא זה גם אחר עלותו ארצה (לאחר תרס"ד), ופרש בו משנה סדורה ועמוקה, המתבארת במאמרים רבים, ובעיקר בחיבורו 'עין איה'.

במאמרים אלו התייחס הראי"ה אך ורק להיבט המוסרי שבאכילת הבשר, ולא להיבט ההלכתי. הן ודאי שהתורה התירה באופן עקרוני לאכול בשר בעלי חיים, וכך פוסקים להלכה אף היום. הראי"ה אינו דן אלא בנימוקים המוסריים להיתר אכילת הבשר. שאלת המפתח בהתייחסויותיו לנושא היא לא רק על טעם ההיתר המקורי, אלא גם בצורה קונקרטית להיום – מדוע קיומו המעשי של היתר זה הינו מוסרי כיום. הלא גם אם התורה התירה לאכול בשר, באם האדם בכללו יבין שאכילת בעלי החיים אינה מוסרית, משום שהיא פוגעת בהם, ודאי שנפסיק לקיים את ההיתר. דומה הדבר לעניינים אחרים שהתירה התורה, ואף היו קיימים בחלקם בחצרותיהם של אבותינו ורבותינו הקדושים בדורות קדומים: עבדים, אשת יפת תואר, פילגש, ריבוי נשים, ועוד, ואילו כיום אינם קיימים, מסיבות של מוסר ומצפון.

עוד לפני שניגש לברר את הסוגיה על פי כתבי הראי"ה, עלינו לשאול שאלה מקדימה: מדוע בכלל הראי"ה נדרש לשאלת המוסר בשימוש בבעלי החיים, ובמיוחד בזכות לשוחטם? כאמור, לא מצינו אצל אף אחד מגדולי ישראל שעסק בנושא זה כסוגיה רחבה וחשובה כל כך.

מה דחף את הרב קוק לעסוק בצמחונות?

לכאורה ניתן לומר כי סיבה חיצונית דחפה אותו לעסוק בנושא. באותה תקופה היה גל של התעוררות לצמחונות. הוגים ואנשי רוח צמחונים, בעם ישראל ובאומות העולם, פרסמו מאמרים מגוונים בנושא הצמחונות וזכויות בעלי החיים. השפעתה תנועת הצמחונות והשפעתה הלכה וגברה למול עיניו, והוא נדרש לעסוק בה כדי למצוא את נקודתה הטובה, כפי שנהג לעיין בתופעות רוחניות אחרות שנולדו והתרחשו למול עיניו.

אך באופן עמוק יותר ניתן לבאר שסוגיית היחס לבעלי החיים נגעה בלבבו באופן אישי ומיוחד. "לב הצדיק מלא אהבה רבה לכל הברואים, ואפילו לכל בעלי החיים בכלל ובפרט", כתב הראי"ה ביומנו. לבבו הטהור והזך הזדעק והשתומם על מה שנראה כחוסר מוסריות שיש בהיתר התורני לאכול בשר. נפשו הגדולה והאוהבת כל יצור, לא יכלה להתמודד עם מה שהוא ראה לפום ריהטא בפסוקי התורה ובהדרכות חז"ל. בדומה לסיפור המפורסם על זעזועו של הראי"ה לאחר שתלמידו ר' אריה לוין קטף בתום לב עלה קטן. אין ספק שזעזוע גדול ועמוק יותר התרחש בלבבו של הרב למול קטיפת חייהם של בעלי החיים.

ניתן להניח כי קושיה זו, בדבר המוסריות שבנטילת חיי בעלי החיים, הסעירה את רוחו של הראי"ה, ולא נתנה לו מנוח. הוא חש התנגשות אדירה בין מצפונו הטבעי לבין השקפת התורה, כפי שהייתה מוכרת במשך דורות עד לימיו. לא הייתה זו סוגיה צדדית בה בחר להתעסק בנחת, "על השובע", אלא מחסום שהפריע לו להמשיך את שגרת חייו הדתית. שאלת אכילת הבשר טלטלה אותו וגרמה לו אף לשינויים מעשיים באורח חייו. אכן, ידוע מפי תלמידיו כי בשל סיבות מצפוניות-אידיאולוגיות הוא מיעט באכילת בשר, ובימות החול התנזר לחלוטין מבשר.

בבואו ליישב סתירה זו בין המוסר האנושי ובין התורה, סתירה שהתחוללה בנפשו פנימה, הוא לא עזב את צו מצפונו. "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם", כתב ביומנו. הוא המשיך להצדיק את עצם התמיהה בדבר הפגם המוסרי שיש במעשי השחיטה ואכילת הבשר (ואף כתב שהשחיטה קשורה לתכונה עמלקית של רצח). הוא קבע שכל התורות הפילוסופיות שדחו את השאלה באומרן שההרגשה המצפונית לרחמים על בעלי החיים, מוטעית היא – אינן טבעיות, ואף אכזריות. בכך הוא למעשה גם דחה גישות שהופיעו בעולם הדתי במאה השנים האחרונות, בתור הצדקה מוסרית לשימוש בבעלי החיים: העלאת ניצוצות, וכדומה. דרכו של הראי"ה הייתה מאז ומעולם שהאדם הישר צריך להאמין בחייו ובמוסרו הטבעי. דרך זו מתבטאת במגוון הסוגיות בהם עסק. ואף כאן לא יכול היה לפתור את השאלה בקלילות, תוך השתקת המוסר הטבעי.

את הקושיה פתר הראי"ה באופן גאוני, בתירוץ המורכב משני צדדים.

ראשית, הוא חשף שיטה חדשה ומקיפה בייחס התורה לאכילת הבשר. שיטה זו, שהיתה סמויה עד לאותה העת, חורזת את מירב המקורות בתורה, בגמרא, בספרות המחשבה והנסתר, ואף בכתבי רבותינו הראשונים. ואמנם חריזה זו כמעט ולא ראוה קודם שהצביע עליו הראי"ה, אך לאחר שהצביע – היא בולטת, מתאימה, ונראית כפשוטה ומובנת מאליה. יתר על כן: סיפורים ואמירות של חז"ל בעניין אכילת בשר, שהיו תמוהים או חסרי פשר עד כה, ונלאו להסבירם המפרשים, הנה הודות לחשיפת השיטה – קיבלו לפתע משמעות הגיונית, עמוקה ופשוטה כאחת.

לפי שיטה זו, אכן יש פגם מוסרי באכילת בשר כשלעצמה, משום שהדבר נעשה לכאורה בניגוד לרצונם של בעלי החיים, ולזכותם לחיים. הדבר מתאים למצפונו של הראי"ה, ולמצפוננו הטבעי. חצי-תשובה זו, כבר היא מרגיעה ומשיבה את הנפש, בראותנו כי הרגשתנו הטבעית אינה מנוגדת לתורה.

לכאורה חצי-תשובה זו, שנסמכת כאמור על מקורות מגוונים בתורה ובחז"ל, מגדילה את הקושיה העצומה: הרי התורה מודה שיש כאן פגם מוסרי, ואם כן – מדוע התירה התורה לאכול בשר?

וכאן אנו מגיעים להיבט השני, שהוא משלים את התירוץ לאכילת הבשר. הרב גילה בספרות הנסתר רמז ל"מתנה" מסוימת שיקבלו בעתיד בעלי החיים, והוא טוען שהיא תגיע מפעילות האדם, ולא כנס משמים.

אי לכך, מכיוון שאנו מניחים שהאדם לא יכול להיות בריא כדבעי לולי יאכל בשר, טוען הראי"ה, הרי שכדי שהאדם יוכל לפתח את העולם ולהביאו לאותו מצב של אחרית הימים, בהם יקבלו בעלי החיים את שכרם, ניתן להניח כי בעלי החיים כביכול מנדבים מתוכם לשחיטה כמות מזערית (בייחס לכללם), על מנת שהאדם יאכלם, יתחזק בגופו, ויפעל לטובתם.

זוהי הסיבה, אומר הראי"ה, לכך שהתורה התירה לשחוט בעלי חיים. כעת שחיטתם הינה מוסרית, משום שהדבר נעשה ברצונם ובהסכמתם, כביכול. זו הסכמה לא תמיד נעימה, אך החלטית, כמו הסכמתנו האזרחית לשלם מיסים. אם אמנם הכאב נותר כשהיה, על הקרבנות שהם נאלצים להקריב, ויתכן שגם האדם צריך לחוש בכאב זה, אך אין בכך פגם מוסרי מצד האדם בנטילת חייהם.

הטובה – בעתיד

אם כן אפוא, ה"מתנה" שבעלי החיים יקבלו לפי הראי"ה היא עתידית. לעתיד לבוא המין האנושי, שבמשך דורות אכל את בעלי החיים, יעלה אותם למדרגת "מדבר", ובכך ישכלל את מעמדם. כדי להגיע למדרגה עתידית זו, עלינו לאכול בשר, וממילא הדבר מוסרי.

(והערה חשובה: אי אפשר להתעלם מכך שהראי"ה נצרך להרחיק לכת עד עתיד כה מעורפל, שרק רמז יש לו בתורת הסוד, ועליו בנה את כל ההיתר המוסרי באכילת בשר. בכך בעצם גילה דעתו שכל הצידוקים האחרים המוכרים אינם חזקים דיים כדי לבסס את ההיתר המוסרי.)

שערו בנפשיכם את גודל החוויה המרגשת שהייתה לראי"ה בעת גילוי התורה המופלאה הזאת. הוא חש שהנה עתה פתר למפרע את מוסריותה של אכילת הבשר במשך אלפי שנים, וממילא הכריע בכך לכף זכות מיליוני בני אדם ששחטו מליארדי בעלי חיים. ואם אמנם רובם עשו זאת מבלי לחוש בכך שאלה מוסרית, וכמובן שהם לא הרהרו בנגיסתם בכל ה"פלפול" הנהדר המצדיק זאת, אך כבכל לימוד זכות על פי סודות התורה, וכדרכו של הרב קוק בכתביו הפנימיים, מתברר כאן למפרע שהיה לשחיטה על מה לסמוך, ומעשי האדם בכללו ועם ישראל בפרט היו נכונים מוסרית.

התיאוריה של הראי"ה נקראת בלשונו 'מס מעבר'; מס שבעלי החיים נותנים למען מעבר לעתיד מתוקן. "גם אלה בעלי החיים צריכים לשלם את מס המעבר, כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים", כתב הראי"ה.

דרכיה דרכי נועם

כעת, לאחר תירוץ 'מס מעבר', נפשו של הראי"ה נרגעה, ועמה שוקטים אף אנו. מעתה אפשר לחוש טוב יותר כי דרכיה של התורה אכן הינן 'דרכי נועם', והיא מלאה ברחמים על יצורי העולם. יש התאמה מלאה בין המוסר הפנימי לבין התורה, ואדרבה – הוא מקבל חיזוק לדרכו וללבו מתוך הדרכות התורה. מעתה, כשאנו מודעים ל'מס המעבר', אנו אוכלים בשביל בעלי החיים, לא בשבילנו. אותו צו-מוסרי של רחמים על בעלי החיים, שיצר את הקושיה שביקשה למנוע את האכילה, נהפך עתה לעידוד האכילה!

זוהי תורה נפלאה, קסומה, שפרץ אור אדיר מאיר בתוכה. אילולי לא ירד הראי"ה לעולם אלא להשמיענו חידוש זה – דיינו!

ערכו של חידוש זה אינו רק לסוגיה זו, אלא גם בכך שהוא מנהיר באור יקרות את לבבו הטהור ורוחו הגדולה של הראי"ה. הננו משתוממים על גאונותו וחדשנותו אשר מתוכם פרץ בשטף מים רבים נהר אהבתו לבעלי החיים בפרט ולכל יצורי עולם. הכרת צדקותו וטובו של הראי"ה כשלעצמה מבסמת את ליבנו ומשפרת את יחסנו לבעלי החיים.

ההכרה המדעית-הרפואית

תפיסה זו שמציג הראי"ה בסיפור 'מס המעבר', לפיה מוכרחים לאכול בשר כדי להיות בריאים, ומתוך כך תהיה יכולת להתקרב לימות המשיח ואז לפעול רוחנית להטבת מצבם של בעלי החיים, הייתה נחלת הכלל בתקופתו, והתאימה לדעת הזרם המרכזי ברפואה אז. וכך ממילא גם חשבו הרבנים, הפוסקים, ובעלי המוסר.

אם נמשיך עם הדימוי הציורי, של האנשת בעלי החיים, בו השתמש הראי"ה בסיפור ה'מס', נדייק ונאמר כי בעלי החיים האמינו בהנחה תזונאית זו, הנחה שהיתה מבוססת על המדע האנושי באותם ימים. וסברו שהקרבתם מוכרחת. ומשום כך הסכימו להקריב קרבנות מתוכם למאכל האדם, למען הטבתם העתידית, שהרי בלעדי כך האדם לא יוכל לתרום להם בעתיד. לא נותר להם אלא ללכת בעיניים עצומות כצאן לטבח, כקרבנות מלחמה, אל השחיטה.

דימוי השחיטה לקרבנות המלחמה לקוח מכתבי הראי"ה. הוא משווה את הכאב בשחיטת בעלי החיים למלחמה אנושית הינה כואבת, רוויית ייסורים וצער, אכזריות ודם. כמו שהמלחמות הנוראות והקשות קידמו במובן מסוים את העולם, מסביר הראי"ה, ועל כן מוצדק מבחינה מוסרית להשתתף במלחמה גם כשאנו יודעים שיהיו קרבנות אנושיים, כך גם מוצדקת שחיטת בעלי החיים. אמנם, בשני המקרים, אין זה סותר את הכאב והמוות והשכול והדם והאכזריות, אלא חשבון של כדאיות, שמקריבים קרבנות בודדים למען טובת הכלל. אין ספק שעצם הריגתם של הלוחמים, במיוחד כשמדובר ביהודים, הוא כואב ומר, ואין ליציאה לקרב שום הצדקה כשלעצמה, אלא שמסירות הנפש של החיילים באה לשרת מטרה נעלה. כך אין ספק שהשחיטה והכרוך בה, כואבת מנשוא, פיזית ורוחנית. ובכל זאת צועדים בעלי החיים כבני מרון אל בית המטבחיים, אל מקום קבורתם.

הצלצול הגואל

אך הנה הולך וניצב סימן שאלה גדול מעל הסיפור היפה אותו למדנו עתה, אותו חידש הראי"ה.

כי הנה פתאום גילה המדע הרפואי בשנים האחרונות שאין צורך הכרחי לאכול בשר. אפשר להסתדר בלעדיו, בצורות שונות.

גופי הבריאות החשובים בעולם – כמו למשל משרד הבריאות האמריקאי, ארגון התזונה האמריקאי והאגודה הרפואית הבריטית – מסכימים כי צמחונות היא תזונה נכונה ובריאה. ארגון התזונה האמריקאי (ADA), ארגון התזונה הגדול בעולם, אף פרסם נייר עמדה לפיו תזונה צמחונית או טבעונית היא "בריאה, ראויה מבחינה תזונתית, ועשויה לספק יתרונות בריאותיים במניעת מחלות מסוימות ובטיפול בהם", וכן מתאימה לכל שלבי החיים, "כולל היריון, הנקה, ינקות, ילדות והתבגרות, וכן לספורטאים".

הדבר היחיד הקיים רק במזון מן החי, ומחמת כן יש הצריכים להוסיף ולטלו בצורת תוסף מזון, הוא b-12, שאכן לא היה קיים לפני עשרות שנים.

ומופלא התיאור הישיר והנוקב שכתב בנו ותלמידו של הראי"ה, הרב צבי יהודה, בעקבות מהפך זה: "בדורות האחרונים מתבררת ומַסְכמת יותר אי-החשיבות או גם הגריעותא של בשר בעלי-חיים לבריאות הגוף של האדם".

הרצי"ה ראה בכך תיקון פנימי של העולם, השייך ל"מהלך ההשתלמות וההתפתחות הכללי של המציאות והאדם" (דבריו יובאו להלן).

זהו הצלצול הגואל.

משכו ידיכם

מעתה כל הסיפורים על המס וההקרבה, המחשבה על העתיד והתמורה, מתמוגגים ונגנזים.

ולכאורה אנשי המוסר, ובעקבותם האנושות כולה, אמורים למשוך את ידיהם מהכבש, להפסיק לשחוט בעלי החיים. שהרי מעתה אין כל סיבה להמתתם, וממילא ודאי שאינם מתרצים להישחט. ושבה השאלה הנוראה והפשוטה: באיזה נימוק מוסרי מותר להמית אפרוח חי?

למעשה, הראי"ה עצמו כתב את 'מס המעבר' כשטר ושוברו בצדו.

הוא כתב מפורש ש"אם היה איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה, היתה נחשב טביחת בעלי חיים לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח את בעלי חיים בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם". והנה עתה אין ספק שאנו נמצאים במצב כזה, שמבחינה תזונתית "האדם יכול להניח את בעלי החיים, ולהספיק מזונו מדברים זולתם", וממילא טביחת בעלי החיים כיום אינה הגונה.

השבר שאני מציג כאן הוא עצום. הוא פוער את אותו הפצע, פותח את אותה שאלה שהראי"ה נדרש אליה לפני שגילה את 'חזון הצמחונות'. אך כעת הפצע שורף מתמיד. הן במידה רבה 'העז' הראי"ה להעלות לדיון בספריו את השאלה המוסרית שניקרה בלבבו, רק לאחר שידע שיש תשובה באמתחתו. ומעתה, לאחר שהתשובה התמוגגה ונדפה, הננו מצטערים על חשיפת השאלה, ועל שכתבנו והודנו בה.

מעת שמורה הנבוכים פירט את מבוכתנו וביקש לפותרה – ופתרונו נגוז, שוב אנו סתורים בנפשנו. והפעם כבר אי אפשר להדחיק זאת. הקושיה היא כבר 'תורה שבכתב', הזועקת גם מתוך ארון הספרים שבביתנו.

לו היה הראי"ה חי כיום (ומשמעות הדבר היא בעיקר בהשלכה למתיימרים ללכת בדרכו, כל שכן על ישיבות הקוראות בשמו), כשאין תשובה כלשהי למוסריות שחיטת בעלי החיים, שוב היה הראי"ה חוזר לאותה התגוששות נוראה בין צו מוסרו, לבין הבנת התורה. הן הזכרנו שהדבר היה נר לרגלו – שהאדם לא יעשה שקר בנפשו, ולא יכזב את רגשותיו ההומים וקול מוסרו, ושהמוסר האלוקי לא אמור לבטל את המוסר האנושי. ברור כשמש שאהבתו האמתית את בעלי החיים לא הייתה מאפשרת לו לשחוט אותם דבר יום ביומו.

שעת מבחן

לא רק זו. מעתה, שאנו רואים ש-90 אחוז מאוכלוסיית העולם, ומהמגזר הדתי, כולל אלו המתיימרים ללכת בדרכו של הראי"ה, ממשיכים לאכול בשר כאילו לא קרה מאומה, אנחנו נרעדים.

האם יכול להיות שהכל היה כסות עיניים? שכל הצידוק הגאוני לשחיטת מיליוני בעלי-חיים בשנה, מבחינה מוסרית, היה רק תירוץ ל"זלילת בשר" (כביטויו של הראי"ה)? האם למפרע נמצא שאלפי שנים שחטנו בעלי חיים סתם כי זה טעים, למרות שלא האמנו שזה באמת מוסרי? והנה הראיה – שכיום, על אף שאין הצדקה מוסרית, ממשיכים אנו לשחוט אותם.

אנו עומדים כעת למבחן נוקב מאין כמוהו. האם באמת כל הדורות אכלנו בשר בגלל הטעם הנכון, שהראי"ה מציג? או כי חשבנו שההכרח הבריאותי גובר על הפגם שבנטילת חיים, כי חיינו קודמים לחיי בעלי-החיים (טעם המקובל יותר בקרב ההמון)? או שמא שפכנו את דמם של בעלי החיים סתם, רק כי היה טעים לנו לנגוס בכנפיהם וברגליהם, ולהגיש את בטנם האפויה והמחוממת לאורחינו? ולא היה אכפת לנו מחייהם, מרגשותיהם ומרצונם של בעלי החיים?

אם נמשיך לאכול בשר, כשההיתר המוסרי כבר בטל, זה יגלה למפרע את בושתנו הגדולה שמעולם לא ביקשנו להיות מוסריים. נבין שהכל היה רק עלה תאנה ותירוצים לזלילה ולטביחה. כל מה שהראי"ה עמל להכריע לכף זכות את המין האנושי לדורותיו, יקרוס.

לו הראי"ה היה חי כיום (או: מודע לכך שאין צורך רפואי באכילת בשר), הוא היה ממשיך לזעוק את השאלה הראשונה והבסיסית בדבר המוסריות. הוא היה זועק ברחובות שלא לאכול בשר, כי זה פוגע בבעלי החיים. הוא היה יוצא למסע במושבות ובערים ומעורר על כך. לא רחוק שגם היה מחבר קונטרס בנושא ומכתת רגליו להפיץ אותו בעצמו, כפי שנהג בסוגיות אחרות.

בהתאם לכל מה שכתבתי עד כה, איני מוצא ספק בכך שלו היה חי בימינו, היה הראי"ה צמחוני. איני אומר בדוקא שהוא היה קורא ומעודד פעילות מסיבית לטובת בעלי-החיים. אלא היה מדריך שלא לעשות את הפעילות המסיבית לרעת בעלי-החיים: גידולם, שחיטתם, צריכתם, בישולם ואכילתם. פעילות ארוכה וסבוכה שנעשית בידי עשרות אלפי אנשים במשק, ועד האדם הפרטי בקניותיו ובביתו.

על פי דברי קודשו של הראי"ה מתבררים לנו המהלכים הרוחניים והפיזיים המתרחשים מול עינינו, הן בשינוי העמדה הרפואית, והן בתנועת ההינזרות מבשרם של בעלי החיים, כחלק מגאולתם של ישראל, שגאולת העולם כולו ובריותיו כרוכה בה.

הפוסט הצלצול הגואל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

א. התורה נמשלה לחלב ולדבש (ובאותה מידה לאכול מאכלי דבש תמרים).

ב. אחד משמונה השמות של הר סיני הוא 'גבנונים', אז צריך לאכול גבינה.

ג. מאכלי חלב הם של עניים, והתורה אוהבת שפלות (רבי פנחס מקוריץ).

ג. חלב רומז לחסד, גוון לובן, והתורה היא מצד החסד (בני יששכר).

***

ובכן, עולה השאלה האם באמת חלב הוא חסד? האם זה הדימוי שעולה לנו בשעה שאנו שותים את החלב שרכשנו במכולת?

במשך אלפי שנים מאז בריאת העולם נהג האדם לשתות חלב של בעלי חיים מבויתים. התורה אוסרת עלינו לשתות חלב של בעלי חיים שבשרם אסור באכילה, אולם התירה באופן עקרוני לשתות חלב (יש פוסקים שאמרו שקודם מתן תורה היה הדבר אסור! ואכן לא מצינו בתורה אזכור מפורש לשתיית חלב אצל אבותינו. (אצל אברהם נכתב שהוא הביא למלאכים – שנדמו לו כנוכרים – לשתות חלב).

השאלה היא האם לקיחת החלב מהפרה הינו דבר מוסרי וראוי, או שיש למעט בו. גדולי ישראל שבכל הדורות לא עסקו בסוגיה זו. הרב הראשון שהעלה את השאלה הזו היה הראי"ה קוק, והוא התייחס אליה מספר פעמים בכתביו, כחלק ממשנתו הכוללת הבנויה על תורת הנגלה והנסתר.

האם שתיית חלב היא מוסרית? הרב קוק מלמד אותנו שהדבר תלוי באופן בו נלקח החלב מהפרה:

אם לקיחת החלב נעשית ברצון ובהסכמה של הפרה – הרי שאין בכך כל בעיה.

אך אם החלב נלקח לטובת הנאת האדם על חשבון העגל הרעב, או שיצור החלב נעשה בצורה המסבה סבל לפרה – יש בעיה מוסרית בצריכת החלב.

בגישה זו המשיך גם בנו הרצי"ה קוק בשיחותיו לפרשיות השבוע. ראו כיצד הוא מתאר את אופן לקיחת חלב הנעשית באופן של "עשיית טובה" לפרה:

"יש מקום להבין שבזה שאנו מסלקים מבעל החיים את החלב שמכביד עליו אנו עושים לו טובה. על כן, אם זה נעשה בעדינות, יש צד להתיר את לקיחת החלב… חלב, יש בו אפילו צד של עשיית טובה בהרקת החלב מבעל החיים".

"בשימוש בחלב, אין שום צד של רצחנות [הקיים באכילת בשר], אדרבה, יש צד של הקלה לפרה שריבוי החלב מצערה… התורה התירה לך במידה מסוימת בעל כורחה, הרי מצדך עליך לנהוג בעדינות ואנושיות ומתוך חשבון נפש".

אופן עדין ומוסרי שכזה של נטילת החלב אינו מצוי כלל בתעשיית החלב של זמננו (מלבד בפרסומות…)

מסקנת הדברים היא פשוטה. יש בעיה מוסרית בצריכת חלב תעשייתי, כלומר זה שמגיע מתעשיית המזון מן החי, משום שהוא נוצר בצורה של צער לפרה ולעז.

אם ראוי לאכול בחג השבועות מאכלים של "חסד", עדיף שלא לגעת בחלב שנלקח מפרות בצורה כוחנית, תוך ניתוקם התמידי מעגליהם.

במאמר מוסגר: גם במוצרי חלב שלא הגיעו מצעב"ח ראוי למעט מבחינה בריאותית (יש סכנות שונות בצריכת חלב). בנוסף יש לזכור שתעשיית החלב היא אחת המזהמות הגדולות של כדור הארץ, מה שגורם למחלות, לתמותה, לכריתת יערות, להתחממות כדור הארץ, ועוד. "תן דעתך שלא תחריב את עולמי", הצטווה האדם.

הפוסט "חג החלב" – האמנם? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

כתבתי ספר גדול בשם 'הצמחונות העברית'. הוא מכיל את כל המקורות והציטוטים בעניין הצמחונות שנכתבו בעברית לאורך ההיסטוריה. סיימתי את כתיבת הספר (327 עמ'), דיברתי עם הוצאת ספרים מכובדת על הוצאתו, אך סיבות מסוימות גורמות לדחיית ההדפסה.

לפני כחודש ישבתי מול המחשב, והיו לי כמה דקות פנויות. למרות שרשמית כבר סגרתי את הספר, החלטתי לחפש חומר נוסף על הצמחונות, באתר הנקרא 'עיתונות יהודית היסטורית', בו סרוקים רבבות עיתונים שנדפסו בדורות האחרונים.

(אמנם כבר בתחילת המחקר, לפני שנים, ישבתי חודשים על האתר הזה כדי לדלות כל פיסת מידע רלוונטית, אולם אמרתי לעצמי: ננסה שוב למצוא מידע.)

אחת מתוצאות החיפוש שלחה אותי למאמר שפורסם בעיתון יהודי שנדפס בוורשה בשנת 1904.

את המאמר כתב ראובן בריינין, סופר דגול (והביוגרף של הרצל). הוא אהב לכתוב סיפורים על דמויות יהודיות טיפוסיות, ובמאמר זה הוא תיאר דמות של אדם מיוחד במינו, צמחוני ושוחר־שלום. הוא מואס במסחר ודוגל בעבודה ויגיע כפיים.

שמחתי מאוד על הממצא החדש, והתחלתי להקלידו בשביל ספרי 'הצמחונות העברית', שכולל גם יצירות ספרותיות בנושא הצמחונות. ככל שהתקדמתי במאמר, הרגשתי תחושה מוזרה: אני מכיר את האדם הזה המתואר כאן!

עברתי כמה פעמים על המאמר, ונוכחתי שכמעט כל הנתונים של הגיבור תואמים להפליא לדמותו של גורדון. וברגע אחד הבליחה בי המחשבה: המאמר הזה "נשלח אליי" לא רק בשביל הספר 'הצמחונות העברית', אלא בשביל ספר אחר שאני שקוע בכתיבתו בדיוק בימים אלו – על גורדון!
(בינתיים הספר יצא לאור, ושמו: 'אֲנִי מְבַקֵּשׁ לֵב דּוֹפֵק, נֶפֶשׁ חַיָּה: סיפורים וגעגועים לא"ד גורדון'.)

המאמר של בריינין – הבנתי בהתרגשות – הוא המאמר הראשון שנכתב אי־פעם על גורדון, והוא מכיל ידיעות חשובות שלא נודעו עד כה על דמותו ופעלו!

הגידו נא לי – האם זה לא נס?

הרגשתי מעין נשיקת-עידוד מלמעלה, כאילו לחשה לי בת קול: "יישר כוחך על כתיבת הספר; וגם הנה קח לך תשורה נאה…"

ברור לי שכל המנויים של העיתון הוורשאי, שקראו את היצירה של בריינין על אותו יהודי אנונימי, לא העלו בדעתם שמדובר באדם אמיתי. אני מניח שכמעט אף אחד מהם לא שמע על גורדון. גם בריינין עצמו לא חשב שמישהו יזהה את הגיבור, ולכן התיר לעצמו לגלות את סודותיו…

ניתן להניח שגורדון עצמו לא ראה מעולם את הגיליון הזה, וממילא לא ידע שכה פורסמו בפרוטרוט כל נבכי לבו…

איננו יכולים לדעת עד כמה כל הפרטים שכותב בריינין מדוייקים, כי אין לנו מול מה להצליבם. בכל אופן הוא מספר דבר פלא, "סוד מיוחד": גורדון כתב חיבור ענק ומקיף בגנות המלחמה ובשבח השלום – עד היום לא היה ידוע על חיבור כזה!

"ואת הסוד הזה אני רוצה לגלות לכם, למרות שהוא יכעס עלי כשייוודע לו שגיליתיו" (בריינין).

חלפו 100 שנה מאז פטירת גורדון, והנה מתגלה הסוד, לגמרי במקרה…

הפוסט איך במקרה גיליתי את הסוד הגדול של א"ד גורדון הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).