80 שנה חלפו מאז, אבל הבניין קיים עד היום כמו חדש! מסופקני אם מישהו מדיירי הבניין יודע שהמפקד הנערץ התגורר בו… אף לא דיירי הבית שבו גרה משפחת רזיאל.

אני עולה ביראת כבוד בחדר המדרגות, עם מעקה העץ הישן והמרצפות הישנות.

החלטתי לפתוח את החלון הרחב (מאוד), ומה שראיתי בחלון הפתיע אותי.

אתם רואים את הבניין הכהה מימין? עברתי שם בדרך לביתו של רזיאל. על חזית הבניין הציבה עיריית תל אביב שלט מוזהב, ועליו נכתב כך:

"בניין זה שימש (תרצ"א-תש"א 1941-1936) מרכז הפעילות של ההגנה, צבא המדינה שבדרך…"

זה פשוט מדהים! מחלון בית משפחתו יכול היה דוד לתצפת על הבית הזה, ועל כל מה שמתרחש בו… שם ישבה מפקדת ה'הגנה' בדיוק באותן שנים בהן רזיאל פועל כמפקד האצ"ל! (הוא נהרג בפעולת קומנדו בשנת תש"א).

האם אכן עשה זאת? האם ישב עם משקפת וניסה לדלות מידע מה מתכננים מפקדי ההגנה? איני יודע…

והאם מפקדי ההגנה ידעו שמשפחת רזיאל מתגוררת כמה בניינים לידם, ודוד יכול לעקוב אחריהם??

היו אמנם ימים יפים של שילוב כוחות, שבהם לא היה צורך לעקוב ולבלוש. אך בתקופות ארוכות הייתה יריבות ומתח בין ההגנה לבין האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל. היו תקופות של הלשנות ומאסרים… חטיפתו של יהושע ורקר (הסבא של יוסי כהן ראש המוסד לשעבר) בידי ההגנה…

לעיתים חוסר התקשורת בין שני הארגונים יצר קטסטרופה של ממש (ראו ערך טביעת האוניה פאטריה, עם רוב נוסעיה).

כאן ברחוב נחמני הבנתי כמה חשוב להגיע פיזית לשטח שבו חיו ופעלו הדמויות הללו, ולא מספיק רק לקרוא עליהם בספרים.

כשהצצתי בחלון הבניין הבנתי עד כמה קרובים היו מפקד האצ"ל ומפקדי ההגנה, למרות הפער האידיאולוגי והמעשי הגדול ביניהם.

הפוסט כשהגעתי לביתו של דוד רזיאל, ציפתה לי הפתעה גדולה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"כל מצבנו בארץ ישראל נובע מתוך אותה העמדה של מנהיגות הישוב ומתוך הרצון להימנע בכל מחיר שהוא מקרבנות".

ולעומת זאת המחבלים מתנהגים בצורה הפוכה, ואינם נמנעים מקורבנות, ובזה סוד הצלחתם:

"זהו ההבדל הגדול והיסודי שבינינו וביניהם, ההבדל התמידי: הם התוקפים ואנו המתגוננים. הם הולכים לקראת הקרב ומביאים קרבנות למען מטרתם, ואנו נמנעים מקרב, ממשיכים בסדר היום הרגיל שלנו".

מתוך הספר החדש 'בכוח וברוח – חייו וכתביו של דוד רזיאל מפקד האצ"ל'

הפוסט סבו של הרצי הלוי: "המצב הבעייתי נגרם מכך שהמנהיגים מנסים להימנע בכל מחיר מיציאה לקרב" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

במשך עשרות דורות התהלכנו בין הגויים עם אות חרות על מצחנו: הפקר. התרגלנו לכך. חשבנו כי פשוט אי אפשר אחרת. וכך גם חזרנו, או החילונו לחזור, למולדת: כיהודי חסות, עם פוגרומים, כחלק בלתי נפרד של קיומנו.

עם הבלגה "כתגובה" לשפיכת דמנו. ואם אי־פה, אי‏־שם, עמד מישהו על נפשו הוא – דבר שהוא טבעי לכל יצור חי – נחשב מעשהו למעשה גבורה. אין פלא, ובגולה המנוונת אף את זאת לא השכילו לעשות.

עד שבא דוד רזיאל ונתן את האות. לא עוד התגוננות פסיבית, כי אם התקפה. לא עוד "הגנה עצמית" כי אם הגנת הלאום, במובן הרחב של המושג, כפי שמבינים אותו כל העמים.
להתחדשות זו הניח את היסוד דוד רזיאל ברוחו, במוחו, במעשיו ובדוגמתו האישית. הוא נתן לעם ישראל את הטיפוס של חייל עברי.

תיעוד וידאו מהלווית דוד רזיאל – בהשתתפות מנחם בגין

דוד רזיאל פתח בפני עצמו את מכמני המדע הצבאי, שהיו סגורים וסתומים בפני בני ישראל במשך דורות. והתלמיד־המתמיד היה למורה־מדריך. גדולי וטובי המפקדים הצבאיים בדורנו הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו של דוד רזיאל. כך קם לעם ישראל צבא המחתרת, צבא המתנדבים המשחרר, שניפץ את כבלי העבדות.

דוד רזיאל היה גדול תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. דודו של רזיאל, הרב ישראל רוזינסון, סיפר לי לפני למעלה מעשרים שנה, כי זאב ז'בוטינסקי אמר לו בשנת 1938: חיכיתי לדוד חמש עשרה שנה. על פי התאריכים יוצא, כי מאז הקמת בית"ר [טבת תרפ"ד – דצמבר 1923], זו תנועת הנוער אשר מחוללה נתן לה את כל אהבת לבו ואת כל עושר מוחו, ואשר ממנה עלה המרד וצמחה המתחתרת המשחררת, חיכה מורנו ורבנו לאיש, לחייל, למפקד כדוד רזיאל, שליבו אמונה ונפשו פלדה. כי כזה היה.

הוא קיבל מידי זאב ז'בוטינסקי את הפיקוד על הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל בימי הרת עולם, בעמוד עמנו על פרשת דרכים שכמותה אין: אלי תהום או אלי גאולה.

רזיאל עשה את מעש המפנה, שכמוהו לא היה בתולדותינו מימי בר כוכבא. הוא הפעיל כוח עברי, על מפקדיו וחייליו ונשקו, לא רק, ולא עוד, להתגוננות אישית, אשר רק בגלויות הדווי וההשפלה והאימים יכלה להיחשב כפעולת פלא, אלא להתקפת נגד על האויב הקם לכלותנו.

זאב ז'בוטינסקי חיכה לו מאז הוקמה בית"ר; עמו חיכה לו מאז נחרבה ביתר.

… שיטתו של רזיאל היא הגנת הלאום האמיתית, היחידה המוליכה לניצחון, המבטיחה הצלה וקיום וחרות. שיטה זו, אשר למען יעשה צדק היסטורי מן הראוי לקרוא לה בתולדות דורנו "שיטת רזיאל" – בה הסוד, הרוחני והמחשבתי, הטקטי והאסטרטגי, לכל מערכות ישראל, אם במלחמת השחרור נגד השלטון הנכרי ואם במלחמת העצמאות נגד התוקפן הערבי ואם במבצעים לאחר קום המדינה, אשר כתוצאה מהם הונף דגלנו בעמים ויעל ולא ירד. כך פעל ולחם, מתוך השלכת חייו מנגד, דוד רזיאל; וכך שינה, במחשבה ובמעש, את דרכי ההיסטוריה העברית.

שמו של דוד רזיאל, הוא האלוף בן-ענת, המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, גדול המפקדים העבריים בדורנו. רזיאל הוא אחד ממחדשי האומה, אחד מגדולי מבשריה ונושאיה של גבורת ישראל המחודשת. לכן ינון שמו בדברי הימים של עם נצחי.

(מתוך הספר החדש 'בכוח וברוח: חייו וכתביו של דוד רזיאל')

הפוסט מנחם בגין: "דוד רזיאל היה גדול המפקדים העבריים, ושינה את ההיסטוריה העברית" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בפרק הקודם סיפרתי על המכינה של מרכז הרב, שאבד זכרה, ומצאתי את תולדותיה במסגרת מחקרי על דוד רזיאל הי"ד, שלמד בה.

המכינה פעלה במשך שנים ספורות (בין שנתיים לארבע שנים, להערכתי), ואחד מהתלמידים שלמד בה, לפי עדותו של הרב נריה (שהיה אז בישיבה), היה בחור בשם יהושע אברבוך. המידע היחיד שהרב נריה סיפק עליו, זה שהוא התגורר בכפר גדעון.

באלול [צ"ל: חורף] תרפ"ט התרכזה בישיבה חבורה צעירה של בני תל־אביב , בוגרי ביה"ס התיכון הריאלי "תחכמוני": דוד רזיאל ז"ל הי"ד, שמעון מייזל ז"ל , יצחק מאיר קננגיסר (המאירי) ז"ל, ואליהם הצטרף יהודה [צ"ל: חיים] פדבה מבני ברק ויהושע אוורבוך מכפר גדעון.

ואילו ביומנו (נדפס בספר 'שחר אורו') ניסח הרב נריה כך:

"חבורה קטנה של 6-5 צעירים מבני היישוב החדש בוגרי בית הספר התיכון הריאלי 'תחכמוני' בתל אביב, ביניהם דוד רזיאל".

ניסיתי למצוא מידע על יהושע, מתוך תקווה שאולי בארכיונו או אצל בניו ובנותיו אמצא מידע מעניין על ישיבת מרכז הרב ורבניה, ואולי גם על חברו לספסל הלימודים דוד רזיאל.

תקווה זו התחזקה כאשר ביקרתי אצל בנותיו של שמעון מייזל, מתלמידי המכינה. הן הציגו לי חומרים אותנטיים על דוד רזיאל, כולל מכתב ארוך בכתב יד, שבסופו חתום 'דוד', ומיד לפי צורת כתב היד זיהיתי את רזיאל. זהו אחד מהמכתבים הארוכים ביותר, ואולי הארוך ביותר, שהשתמר ממנו. הבאתי את צילום המכתב בספרי החדש על רזיאל: 'בכוח וברוח' (להזמנת הספר לחצו כאן).

קצה החוט

ניגשתי לגוגל, והתחלתי לחפש מידע על "יהושע אברבוך". חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי כלום. כלומר מצאתי מידע על אדם בשם זה, שנכתבו עליו לא מעט כתבות לאורך השנים, אך הוא בשום אופן לא מתאים לדמות שחיפשתי. בשלב מסוים פניתי לאנשי כפר גדעון כיום, וגם הם לא הצליחו לעזור לי. כמעט התייאשתי.

ואז שיניתי את החיפוש, ובמקום 'אברבוך' חיפשתי שם דומה – אוירבך. וכאן נפתח השער – מצאתי אדם בשם זה, שהוא בערך בן גילו של דוד רזיאל. הוא נולד בשנת תרע"ג, צעיר מרזיאל בשנתיים. אולי זה הוא?

אותו אוירבך, כך למדתי מתוך השיטוט ברשת, הוא נצר למשפחה מיוחסת. הסבא רבא שלו היה הרב רפאל זילברמן, רבה של צפת. עם מעט החומר שמצאתי, הצלחתי להגיע לבני משפחתו כיום, משפחה נחמדה מאוד שעזרה לי הרבה במחקר.

מתוך הסיפורים והחומרים שהם העניקו לי באדיבותם (כולל ספר שהמשפחה כתבה עליו), התגלה לי סיפורו המלא של יהושע אוירבך, שבהמשך חייו עברת את שם משפחתו ל'מרון'. אגב, זה אחד הדברים המבלבלים והמאתגרים כשמחפשים חומר על אדם כלשהו – שינוי שם המשפחה או הגייתו בצורות שונות, ואף כאן: אברבוך, אוירבך, מירון…

מחברון ל'מרכז הרב'

יהושע אוירבך נולד בארץ, ובעקבות מלחמת העולם הראשונה גלה ממנה עם משפחתו. בדיוק כמו משפחתו של דוד רזיאל.

האוירבכים שבו ארצה בקיץ תרפ"ו והתיישבו במושבה הדתית כפר גדעון, שם התמנה האבא, ר' יואל פייבל, למזכיר המושבה.

יהושע נשלח ללמוד בישיבה בחברון (שוב – כמו דוד רזיאל), ולמד שם כשנתיים. הייתה חסרה לו בישיבה האווירה הציונית ולהט ההתיישבות על אדמת ארץ ישראל, ועל כן החליט לעזוב את הישיבה. עזיבתו הסבה צער לאביו, ובעקבות כך הוחלט שילך ללמוד ב'מרכז הרב', שם נמשך יהושע ל"משנתו הפילוסופית" של הרב קוק. הוא למד בכיתת המכינה עליה סיפרתי אתמול, לצדם של דוד רזיאל, שמעון מייזל, ושני תלמידים נוספים.

יהושע עזב את הישיבה כנראה באביב תרצ"א, ושב לבית הוריו בכפר גדעון, שם קיבל מאביו נשק ושמר על המושבה בלילות.

בשנות ה־30 עברה משפחת אוירבך לחיפה. אחיו ושלוש אחיותיו של יהושע היו פעילים באצ"ל. יעקב הלל (לימים – בעלה של חנה אחותו) היה מפקד האצ"ל בחיפה והצפון, מגולי קניה, ברח עם מרידור וקבוצת המפקדים. האחות אסתר ישבה 4 שנים (!) בכלא בית לחם, ונישאה ללוחם האצ"ל דוד גליקסמן, אף הוא מגולי אפריקה. גם האחות הצעירה של יהושע, רוחמה, התגייסה לאצ"ל לפני פירוקו בהיותה בת 17.

רק יהושע לבדו בחר לשרת ב'הגנה'…

אוירבך הרסו, ואוירבך בנה…

אחר נישואיו התגורר יהושע אוירבך-מירון בחיפה, והיה קבלן בניין. בעניין זה שמעתי הבוקר אנקדוטה נחמדה מאליעזר הלל, אחיינו של יהושע:

"בסוף מרץ 1944, אחרי הכרזת המרד נגד הבריטים, התקיימה פעולה מתואמת של המחתרות בירושלים, יפו וחיפה. האצ"ל פוצצו בחיפה את בניין ה-C.I.D, של הבולשת הבריטית. בפעולה נהרגו השוטרים הבריטים הראשונים מאז הכרזת המרד, את הפעולה הוביל אבי יעקב הלל מפקד האצ"ל בחיפה והסביבה, ואחת המשתתפות בה הייתה אמי חנה אוירבך (אחותו של יהושע).
כשבוע אחרי הפיצוץ נעצר יעקב על ידי הבריטים. בינתיים הם הוציאו מכרז לבניית ושיקום המבנה ההרוס. ומי זכה במכרז? יהושע אברבוך. הוא בנה את המבנה שהרסו בני משפחתו…".

לאן נעלם רזיאל?

כאמור, צאצאיו של יהושע ערכו ספר זכרונות עליו (באנגלית), ושלחו לי אותו באדיבותם. מצאתי שם מידע מרתק על קורות חייו, וגם תמונות נהדרות שלו.

כשחיפשתי אזכור לרב קוק או לישיבת מרכז הרב, מצאתי מידע מעניין, שהזכרתי את חלקו לעיל. אולם כאשר חיפשתי מידע על החברים שלמדו עם יהושע אוירבך בישיבה, ובמיוחד על דוד רזיאל, נכונה לי אכזבה.

השם "רזיאל" לא נזכר בספר (למעט פעם אחת ממש בדרך אגב, בלי קשר ליהושע)!

הבנתי שיהושע לא הרבה לספר על תקופת לימודיו בישיבה, ויתכן שבכלל לא הזכיר במשך חייו את שמו של ידיד-נעוריו דוד רזיאל, מפקד האצ"ל. אני לא יודע מה הסיבה לשתיקה זו, אולי חשב שזה לא כל כך מעניין…

אגרופים מדוד רזיאל

כשסיימתי לקרוא את הספר פניתי אל המשפחה, ושאלתי אותם אולי בכל אופן הם שמעו על קשר בין יהושע לבין דוד רזיאל, ורק במקרה זה לא נכנס לספר.

הם התפלאו לשמוע רעיון מוזר כזה. הרי יהושע היה איש ה'הגנה', ודוד רזיאל – מפקד האצ"ל, ואיך יהיה קשר ביניהם? ועל חברות ביניהם – אין מה לדבר… ובמיוחד שיהושע היה מין "עוף מוזר" בקרב משפחתו, כי מלבדו כולם הצטרפו לאצ"ל, והוא בחר בדווקא לשרת ב'ההגנה'… אז מה הקשר לרזיאל??

אבל זו האמת – יהושע אוירבך היה חבר של דוד רזיאל, ולמד עמו במשך שנתיים במכינה של 'מרכז הרב'. השניים בילו יחד בטיולים וגם התאמנו באגרוף או בהיאבקות.

פעם אחת (תמוז תר"ץ 1930) הם יצאו מירושלים להרים, עטו על ידיהם כפפות־אגרוף, והחלו להתאמן. אחד החברים שנכח שם נטל את מצלמתו של דוד רזיאל ותיעד את האירוע המלבב: תלמידי מרכז הרב (וחברי ה'הגנה') מתגוששים זה בזה! לקיים מה שאמר מורם ורבם הרב קוק בשבח "ההתעמלות של צעירי ישראל"…

והיכן פגשתי את התמונה הנהדרת הזאת? לא תאמינו – בתוך הספר הזכרונות על יהושע אוירבך! כך הצליח דוד רזיאל איש המחתרת להשתחל מחדש – בלי למשוך יותר מדי תשומת לב – לתוך הביוגרפיה של חברו הנשכח יהושע אוירבך…

המחזור שעבר בירושה

במסגרת מחקרי על יהושע אוירבך נתקלתי בפריט מיוחד שהופיע בקטלוג של מכירה פומבית שנערכה לפני כשנתיים (2022) בבית המכירות ווינרס בירושלים. הפריט נמכר בסכום של כ-10,000 ש"ח:

זהו מחזור עתיק-יומין שבו התפלל הרב יצחק דב זילברמן, ונושא את חתימתו וחותמותיו. בשולי דף קלג / 1 מופיעה חתימה נוספת, דהויה מעט: "שלום בר דוד…" (איני יודע מי הוא).

בערוב ימיו החליט הרב זילברמן להעניק את המחזור במתנה לנכדו יהושע אוירבך, וכך כתב בהקדשה:

"לנכדי יהושע אוירבך מאת הסבא דֹב – קבלתי מאמא המחזור הזה".

האבא

עד כה סיפרתי על יהושע, אך הדמות המסקרנת והמפתיעה במשפחתו הוא דווקא אביו החסיד ר' יואל פייבל אוירבך.

למחייתו הוא עבד בתור מוכר נקניקים בחיפה. לא משך יותר מדי תשומת לב. אם תחפשו עליו מידע בגוגל, לא תמצאו כלום.

וככל שקראתי עליו סיפורים, גיליתי אדם מעניין במיוחד, זן מיוחד של יהודים חסידים שלא מצוי היום… סיפור חיים מרתק, שאביא לכם בפרק הבא.

תודה רבה לאליעזר הלל, אחיינו של יהושע, על עזרתו.

הפוסט החבר האבוד של דוד רזיאל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"לרזיאל יצאו מוניטין של 'איש ברזל', ואין ספק כי הרבה חוסן נפשי שאב מכוח אמונתו. יהודי מאמין היה בכל מאודו, שומר מצוות ומדקדק בקלה כבחמורה. בשבתות, בהיותו בירושלים, נהג להתפלל ליד הכותל המערבי. לפני צאתו מביתו לא שתה אפילו כוס חמין כדי לקיים את המצווה שאין לטעום דבר לפני התפילה. וכך נהג לצום, למעשה, עד הצהריים. עם זאת ידע את סייגי האמונה: בלא היסוס היה יוצא בשבת לאימונים ונושא נשק ומשתמש בו, על סמך ההיתר שבפיקוח נפש".

מתוך הספר החדש: בכוח וברוח: חייו וכתביו של דוד רזיאל.

הפוסט "דוד רזיאל שאב חוסן נפשי מכוח אמונתו; יהודי מאמין היה בכל מאודו" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

לא הכירו אותו, וכולם רעדו לשמע שמו, כי מפקד טוב הוא זה אשר בתוקף אישיות משכנע את אנשיו לצאת לציות מלא. אין מפקד טוב צריך לצוות ולצעוק. מספיק כי יגידו: "כך אמר המפקד" ודבריו יקבלו תוקף. מעטים הם האנשים שהצליחו להגיע לדרגה זו. לאלה שייכים המפקדים הידועים פילסודסקי ואתא תורק. גם מפקדנו המנוח הצליח להיספח לרשימת המפקדים ברוכי אל אשר בשמם הכניעו לבבות.

ובמה זכה האיש האלמוני לדרגה זו, מהו סוד הקסם שבאישיותו? לא קל להשיב על שאלה זו, כי תמיד היה סגור ומכונס בתוך עצמו וקשה היה לחשוף משהו על חייו ומהותו הפרטיים. אבל את אשר יש לציין הוא הקו הישר העובר את פעולותיו ואשר מילא את נפשו ותשוקותיו, והיא החתירה לקראת הקמת הצבא העברי.

המפקד סימל את הדבר האחד בשלמות אמיתית, מקשה אחת. הוא שאף ליצור את האחד, את העברי השלם מגזע החשמונאים, והוא סימל את העברי הזה. הוא הצליח לאתר את הסייף והספר, וליצור מזיגה נהדרה של מתתיהו ובניו. עוד טרם הכרתיו עבר עליי ברחוב. ראיתיו ונעצרתי, אמרתי בלבי: "זהו אשר אני סר לפקודותיו בעיניים עצומות". כי נסיך עבר על פניי, כל מהלכו, צעדיו ומבטו הביעו הדר, אבירות והוד.

סיפרו לי כי בחצר בית הסוהר היו האסירים הערבים פונים לצדדים, והיו אומרים אחד לשני: נסיך הוא זה.

*

הוא קיווה להוליך את צבאות ישראל לקרב השחרור, הוא נפל ראשונה. כמה סמלית היא עובדה זו, גדודו הפעוט ששלח לקרב אי שם במזרח – הוא ולא אחר פקד עליו.

כי נפשו נפש מפקד ולוחם הרואה את מקומו הנוח ביותר בין חייליו בחזית ובקרב. ורצה הגורל שבקרב זה יפול הוא בעצמו.

ואם השאיר אחריו תורה, מותו תהיה כותרתה, כי במותו הפך את תורתו לתורת חיים, ועל שער הניצחון יחרת:

"בן ענת, בן החשמונאים, נושא לפיד הגאולה נפל על שחרור ארצו ומולדתו".

(מתוך הספר החדש: בכוח וברוח: חייו וכתביו של דוד רזיאל)

הפוסט דוד רזיאל – איש הברזל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"בע"ה, ד' מרחשון תרצ"א. תל־אביב

כבוד הרה"ג ר' צבי יהודה הכהן קוק שליט"א ר"מ בישיבה הק' "מרכז הרב".

רבי!

שלא בטובתי הריני עונה לו באיחור זמן, כל השבוע שעבר לא נמצאתי בביתי, ואת כבודו הסליחה.
לחורף הבא לא אחזור אל הישיבה.

בהזדמנות זו אני רואה חובה נעימה לעצמי להודות להנהלת הישיבה על תמיכתה החומרית שנתנה לי אפשרות ללמוד במשך שנתיים תורה לשמה.

חוץ מזה עלי להודות לכל מי שטיפל בי מצד הלימוד, לרב ר' נתן [רענן] שליט"א, ולר' שמעון סטרליץ הי"ו, כשישוב בע"ה בשלום.

כשאני נזכר במצב הלימוד שלי בעת כניסתי אל הישיבה נעים לי מאוד להרגיש כי עליתי כמה וכמה מעלות, ולא ככוחי אז כוחי עתה.
שתי השנים הללו שביליתי בישיבה הקדושה לא רק הוסיפו לי הרבה מעץ הדעת של היהדות אלא גם הניחו את חותמן על כל מהלך חיי בעתיד.

והריני בזה דורש שלומו וטובתו כל הימים,

דוד רזיאל".

תשובת הרצי"ה קוק

"ב"ה, ו' מרחשון צ"א

שלום וברכה לך דוד יקירי וחביבי הי"ו, ותודה רבה לך על מכתבך היקר.

אמנם הנני מצטער מאד, וגם כל בני חבורתנו יצטערו מזה לכשיודע להם. לעת עתה אינני מוסר את זה למישהו, מפני שאין ברצוני לצער אחרים ולהמשיך בהם את אי הנעימות שלי, מהודעתך על דבר הפסקת לימודך בישיבה, ובפרט באופן פתאומי כזה, מבלי היות לזה זכר של ידיעה מקודם. ולכפל תמהוני אחרי תשובתו של כ' אביך, כי בימים אלה תשוב הנה, "והתעודה הדרושה בידך".
אבל אחרי כל זה, גם אם תתקיים באמת הודעתך זו, הלא אינך פורש ומנותק לגמרי מאיתנו, "קשה עלינו פרידתך אבל יפה עלינו פרי דתך" כמליצת רבינו יהודה הלוי ז"ל, והלא תודיעני לאן פניך מועדות עתה, והלא נמשיך להיות איתך בקשר רוחני גם להבא בע"ה.

הנני מחכה לידיעות מבררות בייחוד מהי הסיבה להפסקה פתאומית זו, או הודעתה ומהי תכניתך לזמן הבא.
וגם מהצד הרשמי יש צורך בידיעה ע"ד מעשי [תחנותך] כעת ואולי תוכל אף על פי כן להמציא לנו איזו תעודה רשמית, של לידה או של אזרחות, וכדומה.
מייחל התראותינו, ידידך אמת, מצפה שלומך ואושרך.
צבי יהודה הכהן קוק".

כפי שכתב הרצי"ה, רזיאל לא פרש מרוח בית המדרש ולא התנתק ממנה. עד סוף ימיו ניכרה בו ההשפעה הרבה של משנת הראי"ה, אותה ספג בשנות לימודיו בישיבה. גם בשנים הבאות, בהיותו מפקד האצ"ל, הוא שמר על קשר רוחני עם הרצי"ה והתייעץ עמו מפעם לפעם בעניינים שונים.

מתוך הספר החדש 'בכוח וברוח: חייו וכתביו של דוד רזיאל'.

הפוסט מפקד האצ"ל: "השנים הללו שביליתי בישיבת 'מרכז הרב' הניחו את חותמן על כל מהלך חיי בעתיד" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בין תפקידיו: יו"ר המזרחי בליטא, נשיא הסתדרות הצ"ח (הרוויזיוניסטית), ראש ארגון צד"ר (ציונים דתיים רוויזיוניסטים), ועוד. הוא היה בקשר אישי עם המנהיג ז'בוטינסקי, שהעריכו מאוד. "היה מראשי הציבור היהודי בליטא, ופרסומו היה גדול בכל קצווי המדינה כעסקן ציבורי רב פעלים ולוחם ללא חת למען הציונות הגדולה". אחיינו הוא דוד רזיאל (רוזנסון) מפקד האצ"ל.

עם פרוץ מלחמת העולם ניסו לסדר לרב רוזנסון רשיון עלייה ארצה, אליה כה השתוקק, אך הוא סירב, והתעקש להישאר עם בני קהילתו. זמן קצר אחרי כניסת הסובייטים לליטא, הוא נפטר.

הפוסט המנהיג הנשכח: הרב ישראל רוזנסון, דודו של דוד רזיאל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הגעתי לאחרונה ליהודייה מבוגרת שמתגוררת במושב נחלים. אביה היה החבר הוותיק והקרוב ביותר של רזיאל, והיא נאותה לשתף אותי בזיכרונותיה, ופתחה בפניי את ארכיון המשפחה. (היא דור שביעי בארץ, ובהתאם לכך יש שם חומר ישן נושן). מצאתי שם דברים מדהימים וחשובים. בין היתר – מכתב ארוך ומעניין בכתב ידו של רזיאל, זיכרונות עליו, וסיפורים לא ידועים על הרב קוק.

במקביל היא המליצה לי להיפגש גם עם אחותה שמתגוררת בירושלים. כשהגעתי אל האחות והזדהיתי בשמי, היא סיפרה לי באגביות שלפני כ-50 שנה היו מגיעים לביתם ילדי השכנים, כדי לשחק עם הילדות שלה. "גם להם קראו נחמני, אולי הם קשורים אליך?" בתוך חצי דקה התברר לנו שבסלון הזה, שבו פרושים כעת החומרים על דוד רזיאל, ישב ושיחק אבא שלי בתור ילד קטן…

לאחר שעות של נבירה ועיון גיליתי באחד הקלסרים מכתב מרתק שכתב יהודי בשם ברוך, ששירת כחייל בבריגדה. מתוך המכתב אני מבין שגם הוא היה חבר קרוב של דוד רזיאל במשך שנים. תוכן המכתב – תיאור החינוך התורני החזק שבו גדלו וצמחו בנערותם. אגב, זו נקודה שבולטת מאוד גם בביוגרפיה של רזיאל, שהיה חדור ביראת שמים והקפיד על מצווה קלה כבחמורה, גם בתקופה במחתרת כשהוא היה בסביבה שפחות הקפידה על כך.

חשבתי לעצמי: אם כן אפוא אני צריך להשיג את הארכיון של אותו חבר, "ברוך", אולי גם שם אמצא חומרים לא-ידועים על המפקד הדגול. אבל מיהו "ברוך"? על פי הפרטים המעטים שהיו במכתב, וסיוע של גוגל, הבנתי שיש לו נכד צעיר שנקרא על שמו – ברוך, שאמור להיות בן גילי.

בתוך כמה שניות נפל לי האסימון שהנכד הזה הוא אחד מחבריי הקרובים! הן אמנם דברתי עם ברוך כמה פעמים על היסטוריה של יפו ותל אביב של פעם, אבל עד היום לא ידעתי שסבא שלו היה פעיל ציבורי דגול, וחבר של דוד רזיאל. כנראה שלא הייתי מגיע לכך אילולי המכתב המאובק שמצאתי…

כעת אני מתחיל לצלול לארכיונו של החייל ברוך מהבריגדה, וכבר גיליתי שם חומר משמעותי על דוד רזיאל.

הפוסט האוצר מתחת לגשר הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ראשית אסביר למה הקביעה שלי היא דרמטית – משום שמשמעותה היא ששני ראשי המחתרות, שתרמו לגירוש הבריטים מהארץ ובכך הכשירו את הקרקע להקמת המדינה (לדעת כמה חוקרים נכבדים), היו שומרי מצוות! לא רק דוד רזיאל – מפקד האצ"ל המוכשר, שהיה הדומיננטי והנערץ מבין המפקדים על האצ"ל בכל תקופותיו, אלא גם ידידו (עד הפילוג) אברהם שטרן, מפקד הלח"י, היה מאמין ושומר מצוות. ובכן, בעיני הגישה היסטוריונית הרווחת, שצבעה את התנועה הציונית ופעילויותיה בגוון חילוני ולעיתים אף נוכרי, מונח על שולחנה דבר שקשה לה לעכל.

אביא כאן שתי תגובות שקיבלתי, כלשונן, בעילום שם כותביהן.

חוקר נכבד, שכותב רבות על אישי התקופה, כתב לי הודעה קצרה:

"יאיר לא היה מאמין, הוא היה אפיקורס".

ביקשתי ממנו מקור להודעה דרמטית זאת, שלדעתי משוללת מיסודה. הוא אמר שיחפש וישלח לי. בינתיים חלפו כמה חודשים, ועד היום (אייר תשפ"ד) הוא לא שלח.

על כל פנים, גם אם יימצא מקור כזה כפי שהוא הבטיח, נצטרך לעמת אותו מול שלל המקורות שהבאתי במאמרי, הן מאנשים 'דתיים' והן מ'חילונים', שהעידו לפי תומם כי יאיר האמין בה', התפלל, וקיים מצוות. יאיר עצמו התבטא כמה פעמים על אמונתו. בין היתר כתב: "איזה אושר שאני מאמין! התפילה הכנה מזככת את הנשמה, מחזקת את הלב, מאירה את העולם".

תגובה מפורטת יותר כתב לי חוקר אחר, שבקיא מאוד בביוגרפיה של שטרן. הוא הודה ששטרן חזר בתשובה, אך הקפיד להדגיש שהוא לא היה דתי. מתוך דברי החוקר ניתן להבין את הרתיעה של חוקרים מסוימים מזיהויו של שטרן כ'דתי':

"יש במאמרך נטיה, כנראה מהמיית לבך, להפוך את יאיר לאדם דתי ממש כמו תלמידי מרכז הרב ולא היא. אכן הוא הושפע מדוד רזיאל וקיים את מצוות דת ישראל. אבל הפילוסופיה שמאחורי זה היא לא דתית – אלא לאומית וצבאית. יאיר נזקק לתפילה ולמצוות כדי לחזק אותו בצאתו למלחמה נגד אימפריה ענקית".

"בניגוד לדתיים והחרדים שרובם לא מוכן להסתכן ולשרת בצה״ל, יאיר נזקק לכוח האמונה כי הוא היה לבד. מנהיגות עמו הוקיעה אותו ובני עמו לא הכירו ואף בזו למלחמתו למענם".

"ואשר לבית המקדש – אני מאמין כי יאיר לא התכוון לבית המקדש כמו בימי שלמה המלך – אלא בהקמת ממשל עברי, פרלמנט עברי
ומערכת משפט עברית בירושלים. אלה סמלי השלטון, האדנות והעצמאות היהודית ולכך יש לשאוף".

לאור הדברים הללו, שמעט עמומים ביחס לשאלת האמונה, שאלתי את הכותב האם לדעתו יאיר היה אתאיסט או מאמין, וכך ענה:

"יאיר החל כאפיקורס וכאתאיסט אל בהדרגה הפך לשומר מצוות. אבל הוא לא הפך לחוזר בתשובה, או ל״דוס״ כפי שדוסים רבים רוצים להאמין כי זה מחזק אצלם כל מיני אמונות של ימים אלה. יאיר היה מהפכן, היה מדינאי, היה משורר והיה מנהיג. אם הוא היה צריך להתפלל כל הזמן כפי שהדוסים של היום נוהגים לא היה לו זמן להילחם ולהנהיג".

(נדמה לי שהדברים מדברים בעד עצמם ולא צריך להוסיף מילה.)

הפוסט תגובות שקיבלתי למאמרי 'תשובה במחתרת' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).