בניגוד למקובל בקרב ההיסטוריונים, הרצל לא נולד למשפחה מתבוללת. סבו היה יהודי חרדי עטור זקן ופיאות, ואביו היה יהודי מסורתי וגאה בעמו. הרצל הצעיר ינק מגיל צעיר את הגאווה היהודית ואת הכבוד והחיבה לדת ולמסורת.

בשנת 1902 (תרס"ב) קיבל הרצל מאת הצייר הנודע יהודה אפשטיין (1870-1945) מתנה מיוחדת ומרשימה: ציור שמן של "מתתיהו ובניו". התבוננו בציור, ותראו כמה מבע יש בו; אין ספק שהצליח הצייר לבטא את מירב התחושות שהיו במעמד המכונן שבו קורא מתתיהו "מי לה' אלי", ומניף את דגל המרד בשלטון הזר, למען חירות עם ישראל בארצו.

בכל בוקר כשנכנס בנימין זאב הרצל, או כפי שכינוהו בעולם היהודי: "מתתיהו", לסלון ביתו, הוא נפגש עם הסצנה של מתתיהו הכהן הגדול. עם התפאורה המטלטלת הזאת הוא פותח את סדר-היום בפעילותו הציונית.

בביקורי במוזיאון הר הרצל, עמדתי נפעם מול הציור המרגש. הבנתי שהוא מספר לנו על פן אחר בדמותו של הרצל. כך גם תבליט של מערת המכפלה, בעבודת אמן, שהיה מונח על שולחנו של המנהיג הציוני הדגול, וכן פריטי יודאיקה אחרים שהיו פזורים בביתו. אין ספק שהרצל, בניגוד למה שחשבנו, היה חדור תודעת שליחות היסטורית, היונקת באופן רציף מאברהם אבינו, דרך משה רבינו הגואל את עמו, ועד למכבים המשחררים את העם מעבדות לחירות.

ומתתיהו הרצל, עם כל ענוותנותו הכנה, ראה את עצמו כדמות נוספת בשרשרת מפוארת זו.

להרחבה ראו בספרי 'לב האומה: הרצל בעיני רבני דורו'.

הפוסט הציור הענק שעמד בסלון של חוזה המדינה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

לימים סיפר הרב לוינזון:

"כשהייתי פעם ביחידות עם הגברת הרצל, הרהבתי עוז ושאלתי: מדוע מתנגדת את כל כך לתנועת בעלך?
האשה נזדקפה ואמרה: רבי היקר, מה אתה עושה לטובת הציונות? וכמה היא עולה לך?
עניתי: כל מה שיש לאל ידי לעשות, הנני עושה.
– ומה עלה בידך לעשות עד כה?
הקדשתי ספר מיוחד למען הציונות, הנקרא 'תקות ציון'. אני דורש לפני בני ישראל בכל הזדמנות שלא על מנת לקבל פרס, ועוד כמה דברים שאיני רוצה למנותם כרוכל.
– וממני גזלה הציונות את בעלי! מילדיי – את אביהם! מבלי לדבר על שאר הדברים, שהנם פעוטים, לגבי הראשונים, אך עצומים בחיי יום יום.
דממה השתררה, אך צלצול הדברים נשמע עוד באוזניי. הושלך הס. רק הפנים הזועפים של האשה ששתתה מכוס היגונים, נראו".

ששה שבועות טרם נפטר הרצל מהעולם ביקרו שוב הרב לוינזון בבית. הוא כבר היה תשוש כח ורפה אונים. הרצל שמח לראות מחדש את ידידו הנאמן.

"הוא פנה אליי, ואמר:
שמעני ידידי. שלושה דברים כבירים מרחפים מעל ראשי".

הרצל זקף שלוש אצבעות:

בראש וראשונה: הצ'רטר.
כשנשיג את הצ'רטר, נחוץ יהיה מיד להעביר את היהודים מן הגלות לארץ ישראל. הראשון תלוי באחרים, השני – בנו.
והדבר השלישי: להפוך אבק עם – לעם. למטרה זו נחוץ לנו המשיח בכבודו ובעצמו.
ששה שבועות מאז השיחה ההיא, עם ישראל התייתם".

[המשקיף, תמוז תש"ד].

הפוסט "תנחש מיהו האנטי ציוני הכי גדול", ביקש ממני הרצל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הרב אשכנזי היה חתנו של האדמו"ר מקוצק רבי ישראל (מורגנשטרן) מפילוב זצ"ל, בנו של מייסד החסידות רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל. את השקפתו ומסירותו לבניין הארץ קיבל מחותנו, שהיה אף הוא חובב ציון נלהב ותמך בציונות.

הרב אשכנזי חיבר ספר בשם 'גאולת הארץ' (ראו להלן בהרחבה), שבו האריך לבאר את חשיבות יישובה של ארץ ישראל ואת ענייני הגאולה ממקורות התורה וחז"ל.

לפניכם צילום מכתב נדיר שכתב הרב אשכנזי. בחלקו העליון מבקש רבי מרדכי אשכנזי זצ"ל, מראשוני החרדים הציונים, מוועד ההנהלה של בית החולים 'ביקור חולים', לקבל אצלם משרת ניהול. בחלקו התחתון מצורפים דברים בכתב יד קודשו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, המשבח את הרב אשכנזי ומפציר בפני בית החולים להיענות לבקשתו. "הנני מכיר זה כמה את הרה"ח הישיש הנכבד הנ"ל ואבקש להתחשב עם בקשתו בכל האפשרות".

על רקע זה ניתן להבין את רצונו של הרב אשכנזי להשתלב ב'ביקור חולים' – מוסד שהיה בעל תפקיד חשוב בבניינה של ארץ ישראל המתחדשת.
במכתבו הוא מציין את היכרותו עם אישים שונים באותה תקופה, פעילים ציוניים וחברי 'המזרחי', ביניהם פרופסור חיים פיק, ר' פנחס גרייבסקי והגאון רבי יהודה ליב פישמן מימון זצ"ל, ומציע את המלצתם עליו.

ספר גאולת הארץ

לפנינו הספר 'גאולת הארץ', מאת רבי מרדכי אשכנזי. זוהי המהדורה הראשונה של הספר, שנדפסה בורשה, תרס"ד.

ספר זה הינו נדיר ומיוחד במינו, בו האריך המחבר לבאר את חשיבות יישובה של ארץ ישראל ואת ענייני הגאולה, ממקורות התורה וחז"ל. בראש הספר הסכמות מאדמו"רים ורבנים גדולים מרוסיה ומפולין, וכן מכתב אוהד מהוועד הפועל של הקונגרס הציוני, החתום ע"י הנשיא – ד"ר בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה(!).

בספר מובאים מאמרים בנושא הגאולה ויישוב הארץ, פסוקים ומאמרי חז"ל בנושא, שיטות גדולי ישראל ראשונים ואחרונים, מכתבים מגאוני ישראל, סיפורים על פעילותם בענייני יישוב הארץ ודיונים בנוגע למאורעות התקופה.

ספר יסוד של הציונים החרדים באותה תקופה.

הספר כולל גם מאמרים ארוכים ומרתקים בשבח קדושת אתרוגי ארץ ישראל ויינותיה, מעשי ידיהם של הפועלים בארץ. המחבר עצמו עסק בשיווק אתרוגי הארץ, בחנותו בוורשה.

הספר פותח ברשימה ארוכה ומעניינת של רבים מגדולי ישראל לדורותיהם (ראשונים, מקובלים, בעלי המחשבה, אדמו"רים וגדולי האחרונים), שקבעו כי הגאולה תהיה בדרך הטבע.

הסכמות חשובות ביותר בתוכנן, מגאוני הדור ואדמו"רים.

בהסכמות ובספר מובאים דברים שאינם ידועים כלל כיום על השתוקקותם ופעילותם של גדולי ישראל וגדולי האדמו"רים לעלות ארצה ולעסוק ביישובה, ביניהם ה'פני יהושע', הרבי מלובלין, רבי שמחה בונים מפשיסחא, רבי יהושע מקוטנא ועוד.

בספר נדפסה רשימת עשרות הרבנים, מגדולי הדור, שהסכימו לתנועת יישוב הארץ, ורשימת עשרות הרבנים שתמכו בתנועה הציונית עצמה, וחלקם משתתפים בקונגרסים שלה.

תנועת 'המזרחי' אף החליטה להשתמש בספר כתעמולה לטובת התנועה, וכך נכתב במודעה מטעמה ע"י הרב יהודה ליב קובלסקי, מראשי 'המזרחי' בפולין: "אבקש בזה את כל האגודות המזרחיות די בכל אתר ואתר בכלל ומאת כל איש הנמנה על גדל המזרחי בפרט, לקנות את הספר הזה ולסייע להפצתו למען הפיץ את רעיון המזרחי בין כל שדרות היהודים החרדים".

בשער הספר ובסופו חתימות של הרב שלמה זלמן שרגאי (פייבלוביץ) (תר"ס-תשנ"ה), אידיאולוג ומנהיג ציוני דתי, ראש עיריית ירושלים בשנים תש"י-תשי"ב, ממייסדיה וממנהיגיה הבולטים של תנועות 'תורה ועבודה' ו'הפועל המזרחי', ומראשי מוסדות המדינה שבדרך.

הפוסט הספר שזכה להסכמות מד"ר הרצל ומגדולי האדמו"רים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

לצערי זה חלק מהמחיקה של מקומם של הספרדים בגיבוש הרעיון הציוני להוציא אולי את ההיסטוריון החשוב פרופ׳ יעקב כץ המנוח שהקדיש מאמר חשוב על מבשרי הציונות שבאו מהקהילות הספרדיות בבלקן כמו קלישר מוהליבר ואלקלעי.

חשוב לציין כי בווינה היתה קהילה ספרדית דוברת לאדינו ומשפחתו של הרצל השתייכה לקהילה זו.

אני שמח מאוד כי נפלה בידי הזכות להוציא לאור חיבור קבלי משיחי חשוב של אחד מאבות אבותיו הישירים של הרצל חוזה מדינת היהודים. מי יודע ואולי שורשי חזונו של הרצל חבויים בתפיסתו המשיחית של זקנו שגורש מספרד בשלהי המאה ה-15".

מדברי אריה נאמן, עורך הספר.

הפוסט פירוש על תהילים שכתב אחד מאבות אבותיו של הרצל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אלכסנדר לוינזון נולד בצפת בשנת תרל"ה, ובילדותו עלה עם משפחתו ירושלימה. סבו, הרב נחום חייקל לוינזון, כיהן כרב באנגליה, היה ידידו של מונטיפיורי, ונשלח על ידו להודו על מנת להשכין שלום בין הקהילות היהודיות שם.

אלכסנדר למד תורה בצעירותו עם רבי יוסף חיים זוננפלד, לימים רבה של העדה החרדית. בשלב מסוים יעץ לו הרב זוננפלד לנסוע לפרשבורג שבהונגריה, כדי ללמוד שם תורה ולהיות גדול בישראל.

אלכסנדר נסע אז ברכבת מפרשבורג לוינה, ומולו בקרון ישב אדם צעיר והדור, בשם תיאודור הרצל. השניים שוחחו ביניהם, והרצל הבין כי בן שיחו מתעתד לכהן ברבנות בפרשבורג. טרם נפרדו, הזמין הרצל את הבחור-ישיבה שיבקרו בווינה.

כעבור מספר שנים אלכסנדר סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים בפרשבורג, אבל לא רצה לשבת על כסא הרבנות. הוא חזר לארץ, נשא אשה וחי לו את חייו השקטים בארץ. הוא עסק בהחייאת המלאכה בישוב הישן, עמד בראש אגודת 'יגיע כפיים' "להרים קרן המלאכה", ופרסם חיבור (אולי ראשון מסוגו), בשם 'תקות ציון', לעידוד המלאכה החקלאית במושבות ועבודת כפיים. היה בכך חידוש גדול, משום שבאותה תקופה רוב הירושלמים עסקו בלימוד תורה והתפרנסו מכספי החלוקה, ורק מיעוט מהם עבדו למחייתם במקצועות פשוטים כמו סנדלרות או חנוונות וכדומה.

שמו התפרסם לטובה כאחד מהעסקנים המעולים בירושלים, וצפו לו גדולות ונצורות בשדה הציבורי בארץ. אולם בשלב מסוים הוא קץ בחיי המנוחה, והחלל לנדוד לקהילות יהודיות ברחבי העולם, מערי גליציה ועד שבטים יהודיים במדבר סהרה.

"הגרל הטוב ביותר"

באחד הימים עלה באוזניו שמעו של הרצל, חוזה המדינה העברית. הוא נזכר בפגישתם ברכבת, עת היה הרצל אדם די-אלמוני, והוא החליט ליסוע ולפגוש את המנהיג הציוני המפורסם.
הרצל זיהה את הרב אלכסנדר לויזון, הוא זכר גם את פגישתו עמו ברכבת, ושמח לראותו. במיוחד גדלה שמחתו כששמע שהאורח רוצה להעמיד עצמו לשרות הציונות המדינית.
"טוב מאוד", אמר לו הרצל. "אנשים כמוך נחוצים לי".
"כוחי בלשוני", ענה הרב אלכסנדר, "ואם מצאתי חן בעיניך, תן לי לנסות את מזלי בהונגריה, להסברה בעד הציונות".

נסע לו הרב אלכסנדר לוינזון הירושלמי לעיר טופולצ'ין שבהונגריה, שם החליט לפתוח בתעמולתו למען הציונות. באחד הימים הוא הוזמן לישא נאום בבית הכנסת. האולם היה מלא מפה לפה, והרב הצעיר עלה על הדוכן ופתח: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". דבריו השאירו רושם כביר והיו לשיחת כל הבריות. לאות הוקרה הגישה לו הקהילה 25 זהובים. מחצית הכסף מסר הרב לוינזון לצעירי המקום, להוצאות המוקדמות לפתיחת הסניף הראשון של ההסתדרות הציונית בהונגריה.

הצלחתו של המגיד הציוני הצעיר הכניסה רוח חיים בפעילותו של הרצל. בעיתונו 'וועלט' מספר 41 (תרס"א 1901) כתב המנהיג הציוני: "המצודה האנטיציונית הקשה ביותר נכבשה על ידי הגנרל הטוב ביותר של המטה הראשי", הלא הוא הרב לוינזון.

תיווך רוחני

מאז התהדקו הקשרים ביניהם. הרב הירושלמי היה מבאי ביתו של המנהיג הציוני הדגול, וקישר בינו לבין העולם הרבני.
הימים שקדמו לקונגרס הציוני הראשון היו קשים מאוד להרצל. הוא רצה להבטיח שתהיה נציגות יפה של האומה, כדי להפוך את הקונגרס לבמה הרשמית של עם ישראל. הוא רצה גם את השתתפותם של באי כח היהדות הדתית, ובייחוד השתוקק לראות את הרב שמואל מוהליבר בין הצירים.

"נשלחתי באופן מיוחד לרוסיה", סיפר לימים הרב לוינזון, "כדי ללוות את הרב מוהליבר אל הקונגרס. לדאבונו של הרצל ואף לצערי, חלה הרב המפורסם באותו זמן, ונבצר ממנו להגיע לבאזל ולהשתתף בקונגרס". עם זאת פעל הרב מוהליבר למען הקונגרס הציוני ולהצלחתו, ואף שלח איגרת לבאי הקונגרס אשר הוקראה במלואה במעמד הפתיחה של הקונגרס. דברי המכתב עשו רושם רב על הנאספים, תורגמו לכמה שפות והופצו באלפי עותקים.

בביקורו ההיסטורי של הרצל בארץ ליווהו הרב אלכסנדר לוינזון, ומעשים מעניינים סופרו על כך. חשוב לציין כי הוא העיד שהרצל אכן נפגש עם הרב שמואל סלנט, בניגוד להכחשותיהם של בני משפחתו של הרב שחששו מהתקרבותו לציונות.

עוזר דלים

הרצל היה לא רק איש מורם מעם ומקסים בכל הליכותיו, אלא גם בעל לב יהודי החש בכל עת לעזור לכל דל ומסכן. "זכורני", סיפר לימים הרב לוינזון, "שבאחד הימים העמוסים שהיו להרצל, רצה יהודי מטבריה להתמחות בתעשיית הגרביים. הרצל מסר לו פתקה לבעל בית חרושת ובאמצעותה נכנס לעבודה. ביום שישי שילמו לו ששה זהובים כשר פועל מומחה. התפלא הטברייני ולא הבין את פשר הדבר. במשך עשר שבועות היתה משכורתו שלמה מאת בעל בית החרושת. לבסוף נקרא אל ההנהלה ונודע לו כי שכרו המוגדל – מתנת הרצל היה. מעשים כאלה היו רגילים אצל הרצל, שהעדיף תמיד את ה'מתן בסתר'".

מיהו המתנגד הגדול של הציונות?

בן בית היה הרב לוינזון אצל הרצל וקרוב גם לאשתו ולבני ביתו. זכרונות יקרים שמר מאביו, ר' יעקב הרצל, שהיה איש טוב ומטיב ונעים בכל הליכותיו.

הרצל השתדל גם להנעים את חיי אשתו. ברגעים המועטים שהיה ביחד אתה, היה מכלכל דבריו בנחת, כיאות לבעל טוב ואציל. הוא הרגיש תמיד שציונותו הינה למורת רוחה, והתאמץ לא לנגוע בנקודה זו בנוכחותה. בכל זאת פנה פעם אל הרב לוינזון בשאלה:

"התדע מי הוא האנטי־ציוני הגדול ביותר?"

הנשאל החל מונה שמות, והרצל פוסק: "לא ולא…", עד כי לבסוף הצביע על אשתו והכריז: "זאת היא!"

– "נכון!", קראה האשה האומללה, והשתתקה.

הרהיב הרב לוינזון ושאל אותה: "מדוע מתנגדת את כל כך לתנועת בעלך?".

– הזדקפה האשה ואמרה: "רבי היקר, מה אתה עושה לטובת הציונות, וכמה היא עולה לך?".

"כל מה שיש לאל ידי לעשות, גבירתי היקרה, הנני עושה".

– "ומה עלה בידך לעשות עד כה?"

– "הקדשתי ספר מיוחד למען הציונות, הנקרא "תקות ציון". אני דורש לפני בני ישראל בכל הזדמנות שלא על מנת לקבל פרס. וגם עשיתי עוד כמה וכמה דברים…".

– "וממני גזלה הציונות את בעלי! מילדיי – את אביהם! מבלי לדבר כבר על שאר הדברים, שהנם פעוטים, לגבי הראשונים, אך עצומים בחיי יום יום".

בחדר הושלך הס. דבריה של הגברת הרצל עשו רושם גדול על הרב לוינזון.

הפגישה האחרונה

ששה שבועות טרם נפטר הרצל מהעולם ביקרו שוב הרב לוינזון בביתו. הוא כבר היה תשוש כח ורפה אונים. הרצל שמח לראות מחדש את ידידו הנאמן, שהיה גם נושא כליו בכמה וכמה מערכות. "הוא פנה אלי ואמר: "שמעני ידידי. שלושה דברים כבירים מרחפים על ראשי (הרצל זקף שלוש אצבעות):

א. בראש וראשונה: הצ'רטר (זיכיון להתיישבות יהודית בארץ ישראל).
ב. כשנשיג את הצ'רטר, נחוץ יהיה מיד להעביר את היהודים מן הגלות לארץ ישראל. הראשון תלוי באחרים. השני – בנו.
ג. להפוך אבק עם – לעם. למטרה זו נחוץ לנו המשיח בכבודו ובעצמו".
ששה שבועות עברו מאז השיחה ההיא, והרצל נפטר.

שנים חלפו, ומדינת ישראל קמה וגם ניצבה. הרב לוינזון, שהאריך ימים, זכה לראות בתקומתה של המדינה אליה ערג ולמענה פעל כל חייו.

הפוסט "הגנרל הציוני הטוב ביותר" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

להלן הספדו על הרצל, המתפרסם כאן לראשונה:

אחי ואחיותיי הציוניים,

זה חודש ימים שהננו מתאבלים על מות נשיאנו הגדול, חודש של הספד ובכי עבר עלינו. כל קיבוץ, כל משפחה ספדה לבדה. לא איש אחד ולא משפחה אחת, חלו מרוב צער ויגון.

עתה עבר החודש. עומדים אנחנו בהערב היום של יום השלושים. נאספנו פה מקהילות ועדות שונות, רוב הציונים של יפו והמושבות, ליתן הכבוד האחרון למנהיגנו החביב.

תעבור רק השעה הזאת, תימחנה הדמעות, כל אחד יתעה לעברו, כל פרט ישקע בד' אמותיו, בחייו הפרטיים, העם ישכב יישן, ישב בבוץ, ירבץ ברפש, יטבע בחלאה –

– אין עוד קול אדיר שיעורר לחיים! הוא מת, הקול נשתתק. אין עוד הרצל שישפיע על העם, שיעורר את המתים לתחייה. מתים הננו בכל כברת ארץ לקבורה, מתים מתגוללים, נדים נעים מארץ לארץ מבלי מצוא מנוחה.

כן אחי, מתים אנחנו. אנחנו מאומה. אנחנו אפס. יודעים אנחנו רק לבכות ולקונן. לבות עמנו חמים להספדים, ערים לקינות; אבל לא לחיים ופעולות.

זה אלפיים שנה שהננו מקוננים על חורבן האומה והארץ. זה אלפיים שנה שהננו עוסקים בהספדים. בזה נפלאנו מכל אומה ולשון. לנו יש הספדים גם ממין אחר, הספדים של גדולי האומה, של הנהרגים ונטבחים על דתם ותורתם, הספדים של רומניה, קישינוב והומל. כל אלה ההספדים חשב המנהיג החי שלנו למחות בפעם אחת, חשב להחיות אותנו, להקים אותנו מקברותינו, להפיח בנו את רוחו החי.

אומנם נפח בנו את רוחו – עד שנפשו נפחה.

הספד חדש נוסף להאומה שלנו, הספד של נשיא שמת. זה קרוב לאלפיים שנה שלא הספדנו נשיא. בכל הגולה הארוכה, חוץ מהזמן הראשון של אחר חורבן הבית, לא זכינו לנשיא. בייחוד לנשיא כזה, "נשיא ציוני". השם הזה לבד, די לנו להעריך את גודל הנשיאות, וביחוד את גודל האבדה שאיבדנו בימינו אלה.

מדרך העולם העם בוחר באחד מבחירי בניו ועושה אותו לנשיא ונגיד עליהם. העם שמרגיש בחיסרון מנהיג, משתדל למלאות את החיסרון. אבל אנחנו לא הרגשנו כלל, טרם שבא הרצל אלינו, את חיסרון המנהיג.

לא עם היינו כי אם חלקים בודדים נפרדים, ולא הרגשנו בנחיצות מנהיג וכוח אחד מאחד. לא העם עשה את הנשיא, כי אם הנשיא עשה את העם. בחייו לא הרגישו רוב העם את הרכוש הגדול שהיה להם במנהיגם היקר, וגם היום לא כולם מרגישים את האבדה הגדולה שנאבדה להם.

רוב העם עוד טבוע הוא בבוץ וחלאה, ובעבדות עולם. רק חלק עשירי מהעם העיר לחיים, רק החלק העשירי, המספר הקדוש לעמנו תמיד, רק אלה טובי עמנו יודעים עתה את האבדה הגדולה שנאבדה להם.

בחפצי לראות את מצבנו הנוכחי הנני פונה לדברי ימינו הקדומים, ועלי להשתמש בספרות העתיקה שלנו, מזמן היותר קרוב להירוס מלכותינו וארצנו. בעלי האגדה שלנו אמרו "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". מהו ויגדל משה? הלא כל העולם מתגדלים, כל האדם חיה ועוף מתגדלים? אלא שנתגדל שלא כדרך העולם. "וירא בסבלותם". ראה ובכה מסבלותם, ואומר חומל אנכי עליהם עמי, מי ייתן ובאתי אני תחתיכם.

זה המושיע הראשון משה רבנו, בא לעמו במעמד עבודתם, רצה למות תחת אחיו, בא לדבר עליהם בדבר הגאולה, להעיר בהם רוח חופש, לעשותם לעם חופשי בארץ חדשה, לא שמעו לו בתחילה מקוצר רוח ומעבודה קשה. במסירת נפשו של מושיעינו, כמו שמתארת האגדה הזאת, עלה לו לעורר את העבדים לתחייה חופשית, עלה לו לעשותם לעם. הנשיא עשה את העם, ולא העם את הנשיא.

זה היה בימים ההם. ובימינו אלה, בבוא נשיאנו הרצל לעם מורדף ומעונה, עוד לא שמענו מבעלי האגדה את המאמר שאמרו על המושיע הראשון – הנה ממעשיו ראינו, ראה בסבלות עמנו, ראה את זה ואמר "חומל אני עליכם עמי, מי ייתן מותי אני תחתיכם". ראה ובכה ומת – מת תחתינו. מת בעבודתו בעדנו. באמצע עבודת הכהן הגדול נלקח אדוננו מעל ראשנו.

מן ויגדל משה עד וימת. משה נתגדל שלא כדרך העולם. במצרים, שהעם היה חלוק למפלגות, האצילים והכהנים חשבו את המפלגות הנמוכות מהם לעבדים להם, לא רק בגופם כי אם גם בנשמתם.

זה משה שנתגדל בבית המלך במעלת האצילים, והיה לו להביט מגבוה על המפלגות הנמוכות, כדרך כל בית המלך, אבל זה נתגדל שלא כדרך העולם. בגדלותו וחוכמתו השתמש למען הציל את העבדים, לעשותם לעם חופשי לרומם את רוחם עד שיהיו לממלכת כהנים.

גם נשיאינו זה נתגדל שלא גדרך העולם. כמה מאחינו שנתחנכו בבתי הספר הגבוהים חוזרים לנו ברוחם? אלה אשר בלעו בתוכם הקולטורא האויראפית [=התרבות האירופאית], את הגרעין, התוך וגם הקליפה – בעטו בעמם ונתרחקו ממנו, ומביטים מגבוה על היהודים הנענים.

אבל זה נשיאינו שהננו מבכים אותו היום, מבית הספר למשפטים, מהפרלמנט הצרפתי, ראה בענות עמו, השתמש בחוכמתו הגדולה ובכל שנתן לו ד', בהנוי, בהכוח ובהחכמה. באלה המעלות שרוח הקודש שורה על נביאי עמינו. בכל הכוחות האלה בא לדרוש צדק ומשפט בעד העם הנעלב.

אחים! לא נשיא הננו מבכים היום, כי את הנשיא יכולים אנחנו לכנות "בחיר העם" – נשיא אחיו שנבחר מהעם – אך זה הרצל לא אנחנו עשינו אותו לנשיא, כי אם הוא עשה אותנו לעם.

אנחנו לא שמענו לו ולא האמנו לו בתחילה. בעבדות היינו והננו שקועים. הוא העיר אותנו. הוא עשה את כל הנפשות האלה. אנחנו התולדות שלו והוא האב. לא נשיא איבדנו כי אם אב. יתומים היינו ואין אב. אין תמורה נגד אב, ואין לנו תמורה נגד נשיאינו זה.

על המנהיג הראשון שלנו, על זה משה האיש, אחרי שעשה את עבדי מצרים לעם, אחרי הטיפול של ארבעים שנה במדבר, והביא אותם אל גבול הארץ בערבות מואב נאמר, "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה".

טרגדיה נוראה מאוד. המנהיג בא לקצה ותכלית עבודתו אחרי מסירת נפשו ועבודה בלא הרף של ארבעים שנה. בא על הגבול, ראה את הארץ בעיניו, והגזרה גזרה: "לא תבוא אל הארץ". והניח לאמור לגמור, ומת. היה מה לבכות. כל העם בכו שלושים יום. אֲבָל ימי בכי אֵבֶל משה גם כן תמו.

פה בהערב, תמו ימי השלושים. אנחנו שואלים אם תמו ימי בכייתנו, אם תמו ימי אבלנו. בשברון לב הננו עונים: ימי בכייתנו לא תמו. אורך ימי אבלנו הוא כימי אבלי ציון וירושלים.

משה בא לקצה הגבול, משה סמך ידו על יהושע כמו שאמר "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". משה מת ויהושע מכניס, זה קול הנבואה שנשמע אז בימים ההם.

אבל בימינו אלה, נשארנו באמצע העבודה. עוד רחוקים אנחנו מהגבול. מנהגינו מת ויהושע מכניס, לא נשאר לנו. מנהיגנו עוד לא סמך ידו על יהושע. נשארנו כאוניה בלא תורן וכספינה בלא מלח. אוי לספינה שאיבדה קברניטה. הייאוש נורא והכאב עמוק גדול.

אחים, עת היסטורית הוא היום הזה. לההיסטוריה שלנו הארוכה והעשירה, העומדת תמיד בין [יאוש] ותקווה, נוסף עוד פרק, פרקו של הרצל והציונות. אל נתרפה ביום צרה. נבליג עלי יגון מעט, נצרף את פרקנו זה ליתר הפרקים של דברי ימי עמנו, נתחזק ונלך הלאה בכוח הקיום שלנו, בהמתנה הטובה שנתן לנו אלוקי ישראל ובהכוחות הרוחניים שנטעו בנו נביאינו וחכמינו הקדמונים.

מנוסים אנחנו הרבה, כוחנו גדול לסבול ולקוות, לקוות ולסבול. גם היום במצבנו הנורא והפתאומי נסבול ונקווה. עבודתו של מנהיגנו האחרון תימשך הלאה ולא תיפסק. אם הרצל איננו, אבל רוחו השאיר לנו. במקום הכבוד האחרון שהננו נותנים היום למנהיגנו בהספדים – נעשה מעשים ופעולות כאלה שיתאימו לרוחו של הרצל, ונמצא שביב תקווה ונחמה באסוננו הגדול.

נפנה נא עוד פעם לדברי ימינו. אחרי החורבן והריסות ממלכתנו, נשאר לעמנו עוד משרה אחת שהאריכה כשלוש מאות שנה בארצנו. זאת היא משרת הנשיאות. רוב הנשיאים היו מתייחסים לבית דוד והוקירו מאוד את המשרה הזאת.

הניר האחד הנשאר מכל מחמדנו, רבי יהודה הנשיא הראשון הנקרא אצלנו "רבנו הקדוש" או "רבי", שבכל עושרו וגודלו לא נהנה מהעולם אף כאצבע קטנה. כן הוא מאמר חז"ל. בכל זאת בצוואתו לבנו אמר לו: נהג נשיאותך ביד רמה. לאמור, אל יוותר על המשרה הזאת האחרונה הנשארה לנו.

רבי נולד בזמן השמד, עת צרה היה אז ליעקב. בימי נשיאותו רווח להעם, ונהג את עמו על פי החוקים בעם שיושב על אדמתו. העם בהרגישו נשיאותו וגודלו, פחדו מאוד בשמעם כי רבם חולה, והתאספו בשווקי ציפורי וחרדו לדעת שלום נשיאם. הנשיא מת, ותלמידיו יראו להוציא מפיהם כי רבי מת, ואמרו כי כל מי שיאמר רבי מת יידקר בחרב.

עד שעלה בר קפרא על עליית הבית ובגדיו קרועים, ופתח במשל פיו: אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. וידעו כל העם כי מת נשיאם. הכוונה בזה הוא, אם כי רבי מת – אבל רוחו נשאר חי בתוך העם.

ולכן הוציאו התלמידים כרוז "מי שיאמר כי רבי מת" – עם האידיאל של רבי, עם פעולותיו הרוחניות – איש כזה צריך להידקר בחרב. איש שתולה כל תקוות ואידיאל העם באיש אחד, איננו מאתנו, איננו איש חייל ממחננו.

ובר קפרא במשליו דימה זאת לארון הקודש שנשבה. הארון הוא רק כלי שמירה ואמצעי להלוחות והעדות הנשמרים בתוכו. הארון נשבה, אבל לא התורה והרוח. נושא הרעיון איננו, אבל הרעיון יישאר לעולם.

גם אנחנו נאמר היום: נשבה ארון הקודש, הרצל איננו. עלה בסערה מאיתנו בתור נושא הרעיון. אבל רעיונו של הרצל חי, יִחְיֶה וִיחַיֶּה אותנו. אנחנו הנשארים נישא את רעיונו הלאה.

לנו הציונים השאיר הרצל את נשמתו הגדולה והחיה. לכולנו יש עתה חלק מנשמתו. את הנשמה הזאת נקבל עתה ממאות אלפי הציונים, ונוסיף עוד מנשמתנו ונעמיד הרצל שני שיגמור את עבודת הראשון.

אם הרצל לא סמך את ידיו על יהושע, אם לא מסר נשמתו לאיש אחד, נסמוך אנחנו כולנו את ידינו על יהושע הזה, וזה העם שנעשה עתה על ידי הנשיא. הנה כעם מתוקן יבחור נשיא מתוך אחיו, כדרך העולם.

אם אין לנו הכהן הגדול מאחיו כפשוטו, נשתמש עתה במאמר התלמוד: גדלהו משל אחיו. ומאלוקי הרוחות נבקש כי יפקוד איש על העדה שיגמור את אשר החל מנהיגינו הראשון.

אהרן איזענבערג

הפוסט "נשבה ארון הקודש, נפטר הרצל" הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מקובל בציבור רושם מוטעה, שאמנם בראשית התחיה הלאומית היו מבשרי הציונות רבנים וצדיקים, אולם בהמשכה, כשהופיעה הציונות המדינית בסביבתו של הרצל, ראשי הפעילים למען ההתיישבות וכינון מדינת ישראל היו רובם ככולם חילונים, ושהציונות היתה עויינת לדת.

למעשה, רבים מהצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני הראשון, בשנת תרנ"ז, היו דתיים. לא זו בלבד, אלא שכמה מהם היו רבנים מופלגים בתורה וביראת שמים, שבמושגים של אז נקראו "חרדים". עובדה מוסמכת היא שהתנועה הציונית המדינית התבססה על יסודות חזקים שהכינה הציונות הדתית, ועל פעילותם הנמרצת של פעילים דתיים חשובים. חלקם, אגב, לא הקפידו על חבישת כיפה (אף לא כשהצטלמו בתמונות רשמיות), וזו הסיבה לכך שבמשך השנים הם נשמטו ונשכחו מההיסטוריה הציונית-דתית.

הגביר ר' שמואל ברבש היה מאותם ציונים ראשונים, צירי הקונגרס הציוני הראשון, שאילולי תרומתם לתנועה, קשה לדעת אם היתה מצליחה.

אך כבר שנים רבות לפני הופעת הציונות המדינית, התמסר ברבש לעבודת התחיה הלאומית.

הוא נולד בערך בשנת תר"י בעיר שרגורור, פלך פודוליה. שם משפחתו, ברב"ש, אותו נושאים כיום אישים מפורסמים במדינת ישראל, הינו ראשי תיבות של: בני רבי בן שניאורסון, ואכן הם צאצאים של האדמו"ר בעל ה'צמח צדק' רבי מנחם מנדל שניאורסון.

את נערותו העביר בעיירה טולטשין, ושם נשאה אשה. בילדותו ובנערותו הוא למד תורה בחדר ובישיבות, והיה לתלמיד חכם.

בשלב מסוים נחשף לעולם ההשכלה, והרחיב את אופקי מדעיו. הוא פנה גם למסחר, והעשיר ממסחר תבואות לחו"ל.

בערך בשנת 1880 עבר לגור באודיסה, וייסד בה בנק גדול וחשוב. הוא הצטרף לחוג חובבי ציון הפעילים.

מראשי חובבי ציון

כשהושג הרישיון להקמת 'הועד האודיסאי' והיה צורך במתן ערבון לממשלה, השתתף ברבש עם ר' אברהם גרינברג בהמצאת הסכום הנדרש ונתן מכיסו סכום שנחשב בזמן ההוא כקרבן גדול, מתוך והתמסרות לחלום הציוני, ומתוך אהבה גדולה לעמו ולארצו. בכך היה מראשוני חברי 'הועד האודיסאי'.

אני מניח שרוב הקוראים לא יודעים מהו 'הוועד האודיסאי', אותו ארגון ציבורי חשוב שכל יהודי באירופה או בארץ ישראל הכיר אותו. ארגון ציוני זה היה החשוב והדומיננטי ביותר בתחייה הלאומית, עד לימי הקונגרס הציוני הראשון בתרנ"ז. שמו המלא של הארגון היה: "ועד התמיכה ליהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה". בין חברי הארגון, שהיה מוקד הפעילות של חובבי ציון, היה הרב שמואל מוהליבר.

באסיפת היסוד של הועד, בשנת תר"ן, נבחר ברבש לשרת כגזבר הוועד. הוא השתדל למכור מניות על יד בית הבנק שלו באודיסה ומכיריו ברוסיה. ברבש כיהן כגזבר הוועד זה עד סוף ימי הוועד, כשנסגר בשנת 1919 על ידי הבולשביקים.

ברבש השתתף בכל המפעלים של חובבי ציון, ושמו נזכר לרוב בעיתונות התקופה כאחד מהבולטים בדיונים שנערכו בין חברי הוועד. דבריו הובאו בעיתונים בפרוטוקולים של הישיבות.

אתרוגי ארץ הקודש

שמואל ברבש השתף בייסוד החברות 'כרמל' (להפצת תוצרת א"י בגולה), 'גאולה', ועוד. היה בין קוני המגרשים הראשונים בשכונת תלפיות בירושלים, וגם השתתף בקניית אדמת מרחביה שבעמק יזרעאל, לפני מלחמה"ע הראשונה.

בשנים תרנ"ח-תר"ס ארגן שמואל ברבש (עם חברו הפעיל הציוני ר' חיים אטינגר יו"ר חברת 'גאולה' באודסה) באירופה מכירת אתרוגים מארץ ישראל. והנה מודעה שפרסם בעיתון באותם ימים:

"הרבה קולוניסטים [=אנשי המושבות] בארץ ישראל פנו אלינו בבקשות והפצרות כי נוסיף לעסוק במכירת אתרוגיהם, יען כי בסיועם של חובבי ציון יראו יותר ברכה בפרי עמלם, מאשר ימכרו סוחרים מן השוק. ולזאת קיבלנו עלינו מחדש את העבודה הזאת… קיבלנו מכסת אתרוגים מכל המינים ממושבות אחינו בא"י ונקוה כי אחינו יקנו אותם בנפש חפצה, בידעם כי בחברם את המצוות יביאו גם תועלת לאחיהם המרטיבים בזיעת אפם את אדמת הקודש" ('הצפירה', כ"ז באב תר"ס).

בנקאות ציונית

"רבי שמואל ברבש היה מן הבנקאים המפורסמים בערי הדרום, וסניפים היו לבית מסחרו בערים אחדות בדרום רוסיה וגם בחו"ל. ואם כי בית הבנק של ברבש היה כאחד הבנקים האירופאים, בכל זאת היה החן היהודי, האופי העברי המיוחד, כמעט אפשר לאמר: הרוח הלאומי, בכל עבודת הבית הגדול הזה ובכל משאו ומתנו. לקוחותיו היו אך יהודים. על ישראל עסקיו והמה כל פקידיו ומשרתיו הרבים".

"בית הבנק של ברבש היה האוצר והגזבר הראשי לכל עסקינו הלאומיים, לרבים ממוסדי הציבור העבריים. כאשר ייסדה התנועה הציונית את מכשיריה הכספיים השונים, את הבנק הישובי הלונדוני, את האפ"ק ואחר כך את הקרן הקיימת, נהיה בית הבנק של ברבש הסוכן הראשי לכל התעמולה לטובת המוסדות האלה בכל ארץ רוסיה" ('הארץ', 7 בינואר 1921).

עם הופעתו של הרצל בשדה הציוני, הצטרף אליו ברבש והיה לאחד מנאמניו. הקפיד להשתתף בקונגרסים הציוניים הראשונים. היה מראשוני הדירקטורים של הבנק הציוני שייסד הרצל, והיה בא כוחו בדרום רוסיה. הבנק של ברבש היה מקום תשלומין לחותמי המניות של הבנק הציוני, אף על פי שהיה בזה הסתכנות מצד השלטונות וגם אי-נעימות מצד חוגי המסחר, שבנקאי העוסק בציונות היה בעיניהם כ'מבלה עולם' שמבזבז את זמנו לריק.

ואכן, כמה מעסקיו של ברבש נפגעו בעקבות כך שעירב אותם עם העשיה הציונית. מרדכי בן הלל הכהן, בספרו 'עולמי', סיפר: "ר"ש ברבש התאונן לפניי על הכשלונות שהוא נפגע בהם בייחסיו המסחריים עם ארץ ישראל…".

מנהל הישיבה באודיסה

ביתו של ברבש היה בית ועד לחכמים וסופרים ועסקנים ציוניים, מאנשי העיר אודסה ומהאורחים שהתגלגלו לשם. היה מראשי המייסדים והגבאים של הישיבה הגדולה באודסה, שבראשה עמד רבי חיים טשרנוביץ הידוע בכינויו "רב צעיר", ובין מוריה היה גם חיים נחמן ביאליק.

הפגישה עם הרב קוק

באחד מלילות הקיץ של שנת תרס"ד, התארח הרב אברהם יצחק קוק בביתו של ברבש באודסה. הרב קוק היה אז בדרכו לארץ ישראל, שם התבקש לכהן כרבה של העיר יפו.

בסלון הבית נפגש הרב קוק עם שני העסקנים הבולטים של חובבי ציון – צמד הדתיים ר' שמואל ברבש ור' אברהם גרינברג. הם היו אז מפורסמים ברחבי אירופה, ואילו הרב קוק היה רב צעיר ואלמוני למדי. ביקש הרב להתייעץ עם שני המומחים והאחראיים, ראשי חובבי ציון, בנוגע להתיישבות בארץ ופיתוחה. לצערנו, איננו יודעים מאומה על תוכן שיחתם של האישים. ב'אגרות הראיה' אין לה זכר, וגם לא בספרים אחרים. פגישה אינטימית זו, שמסיבה מסוימת נעשתה כנראה תחת מעטה חשאיות, נודעה לנו רק לאחר עשרות שנים, מעדותו של תושב אודסה, ר' יהושע צרבינסקי. בדרך כלשהי נודע לו אז על דבר הפגישה בין הרב לחובבי ציון, והוא סיפר עליה לבנו ישראל צורבא, שכעבור שנים היה ממקורביו של הרב קוק.

ומדוע הפגישה הזאת כה מסקרנת? משום שהתוכנית המקורית היתה שהרב קוק ייפגש בדרכו ארצה דווקא עם הברון רוטשילד, בפריז, ולמרבה ההפתעה (של מזמיניו, בני קהילת יפו), הוא סירב להצעה, והעדיף להיפגש עם חובבי ציון הנ"ל באודסה, ולשמוע מהם על המצב בארץ, ובמה כדאי להשקיע.

אחרית ימיו

כשהשתלטו הבולשביקים ברוסיה, הם לקחו מברבש את כל נכסיו, והוא מת בשנת תרפ"א בעוצר רעה ויגון, מרושש ועזוב ובודד.

הבשורה על מותו הכתה באבל את התנועה הציונית. וכך נכתב בעיתון 'הארץ':

"לפני חבר המרצחים אין רחמים. יהי דם עולל ויונק, יהי דם איש שיבה. עתה נחתה היד החוטאת של עושי המלוכה באודיסה על ראש הזקן, בן שבעים וחמש שנים לערך, ותכריע לטבח את ר' שמואל ברבש. ידי הפושעים לא רעדו לשלוח כדור מות אל לב הישיש הנעלה הזה, אשר במשך יובל שנים אך הרבה לעשות טוב וחסד, ולא היתה בעדת ישראל הגדולה באודיסה מוסד לאומי ודבר שבצדקה שלא השתתף בהם רבי שמואל ברבש השתתפות מוחשת, בגופו ובממונו".

"ר' שמואל ברבש היה אחד מן הראשונים אשר נתנו את ידם אל תנועתנו הלאומית מראשית היותה. יחד עם ליליינבלום והד"ר פינסקר היה המנוח ברבש חבר האגודה 'חובבי ציון' באודיסה, זאת האגודה אשר עוד בראשית שנות השמונים התכוננה בעיר הראשה של הים השחור, זה השער דרך בו יצאו עולי ציון הראשונים. ברבש היה אז, בראשית היווסד האגודה, הבנקאי היחידי אשר תמך בתנועת חיבת ציון ויתן מהוד עושרו עליה. מאודיסה יצאה התנועה ארץ-הישראלית והתפשטה בערי השדה, בייחוד בערי דרום רוסיה. ואת לבב ההמון היהודי לקח תמיד שבי שם מפורסם, נודע לתהילה בערכו הממשי ביישובו של עולם, התופס מקום בעולם המסחר והכסף, עולם המעשה. מובן, כי כאשר נתאפשרה חברת 'חובבי ציון' ברוסיה, "החברה לתמיכת עובדי האדמה והאומנים בארץ ישראל", היה רבי שמואל ברבש אחד הנבחרים לחברי ועד החברה, יחד עם הד"ר פינסקר, מנשה מרגליות ואברהם גרינברג, ויהי גזבר הוועד עד יום מותו".

"ברבש היה יהודי משכיל ואדם אשר ידע את העולם. ולכן כאשר האיר על ציון האור החדש, אורו של הרצל, ראינו את ר' שמואל ברבש בין הציונים הראשונים. והד"ר הרצל קרב אותו אליו, הוקיר את ידיעותיו ואת מסירותו, כאשר היה הבנק הלאומי למשאת נפשו של יוצר הציונות. ברבש היה אחד מראשוני המנהלים, אחד מן המעולים בין שרי האוצר של תנועתנו".

"ר' שמואל ברבש לא ראה בעיניו את ארץ ישראל. תושב אודיסה, ישב כל ימיו על שפת הים, אשר בו יהלכון האוניות לארץ ישראל, תמיד היה בין המלווים את חבריו לעבודת הישוב היוצאים באוניה לארצנו, והוא את הארץ לא ביקר אף פעם. נפשו ולבו היו במזרח, והוא נשאר לשבת באודיסה. חולשה קטנה היתה לו אל הים, אל גליו ומשבריו, אל סערותיו ואל המונו, ויפחד מפני מים רבים. ולא ידע האיש, כי מים זידונים יכולים למצוא את האיש גם בביתו, בעיר מושבו, גם בשבתו שקט ושאנן…

יזכר לברכה שם ר' שמואל ברבש, אשר צרר את חייו בצרור חיי תנועתנו".

כמו פעילים דתיים נוספים בעולם הציוני, שסיפרתי עליהם בפינה זו, גם זכרו של ר' שמואל ברבש נמחק מספרי ההיסטוריה ומהתודעה הציבורית. המידע המצוי עליו ברשת הנו מועט מאוד. אני מקווה שהמאמר הזה ישיב את הכבוד האבוד לאחד מראשוני וחשובי התנועה הציונית.

הפוסט "שר האוצר" של הציונות היה תלמיד חכם הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

העובדה שאין בידינו תמונה של הרב שלזינגר (הוא לא הסכים להצטלם) היא מאוד סמלית. אכן קשה לתאר את צורתו ולהכניס אותו לתבניות המוכרות לנו כיום. לעמימות הזאת נוסיף את העובדה שהרבה מכתבי ידו טרם נדפסו עד היום, ובהם ספר שלם על כל ספר מספרי הנ"ך, ספר תרי"ג מערכות על ארץ ישראל, ועוד הרבה כתבים אישיים.

דמותו של הרב שלזינגר דורשת מחקר מעמיק שאין כאן מקומו, ובשורות הבאות אגע רק בנקודות אחדות במכלול החיים והרוח של הרב, אלו הנוגעות ליחסו האמתי לציונות החילונית והדתית.

לדעתי הרב שלזינגר לא דמה לנטורי קרתא וגם לא היה "ציוני". הוא היה ציוני-דתי, גם אם הוא לא קרא לעצמו כך. משנתו הרוחנית, הדורשת העמקה יתירה, כוללת אמנם גם רכיבים שלא בהכרח מוסכמים כיום במגזר הציוני דתי, אך באופן כללי הוא אחז בקשת הדעות של הציונות הדתית: גאולה בדרך הטבע, עשייה וחלוציות, תורה ועבודה, דיבור בעברית (משובחת!), אמונה ב'קץ המגולה' המתרחש מול עינינו, ויישוב הארץ תוך הקפדה מלאה על שמירת התורה והמצוות. מעבר לכל הביקורת שלו על הציונים החילונים, הוא לימד עליהם זכות, ולא הפנה להם עורף.

ציונות בקרב החרדים

נתחיל בביוגרפיה קצרה: הרב עקיבא יוסף שלזינגר למד בישיבתו של ה'כתב סופר' בפרשבורג ובישיבות נוספות בהונגריה. הוא ייסד בשנת תרכ"ג את חברת המעל"ה – החזרת עטרה ליושנה, ובשמה השני – 'כולל העברים', אשר מטרתה היא שיבת ציון. בשנת תרכ"ו שלח שליח לרוסיה עם מכתב סודי לייסד שם גדוד צבא יהודי לכיבוש ארץ ישראל, עשרות שנים לפני שטרומפלדור וחבריו ניסו לעשות כך. תוכניותיו אלו לא יצאו אל הפועל. הוא עלה ארצה בשנת תר"ל, והתיישב בירושלים. חיבר מספר ספרים בהם עודד את ישוב הארץ. בשנת תרל"ג פרסם תכנית מפורטת של המדינה העתידה לקום, בספרו 'חברה מעל"ה'. השתתף בהקמת פתח תקוה, אם המושבות, וכמה ממייסדיה, בני הונגריה, ראו עצמם כתלמידיו.

ימים ספורים לאחר פטירתו פורסם מאמר אודותיו בעיתון 'הארץ' (ו' באייר תרפ"ב) ובו תואר יחסו לתנועה הציונית ולמנהיגה בנימין זאב הרצל:

"הרב פרסם [בשנת תרל"ג] חוברת "החזרת העטרה ליושנה" והיא חדורה כולה ברעיון החזרת העם ותורתו לארץ ישראל. בחוברת הזאת הביע הרב את הרעיון של פינסקר והרצל, כי אין פתרון אחר לשאלת עם ישראל מלבד פתרון שיבת ציון. יש גם תוכנית של מדינה עברית בחוברת זו. הלשון הרשמית – עברית, עבודת הצבא על בני ישראל – חובה.

בהיות הד"ר הרצל בירושלים התייצב לפניו ושאלו שאלה קצרה: במאי עסיק מר – בשרלטניות או בציונות? הד"ר הרצל באר לו את רעיונו, והוא היה למעריץ נלהב של המנהיג. הוא עבד עבודה ציונית בקרב החרדים, מכר מניות הבנק [הציוני] והטיף כל ימיו לרעיון הציוני. בהגיע אליו בשורת סן רימו עמד וברך "שהחיינו" בשם ומלכות, ואחר כך תקפהו רצון חזק לצאת במחולות, וכך עשה [-רקד] למרות זקנתו וחולשתו".

זהו המקור הרדיקלי ביותר על ציוניותו של הרב שלזינגר. לא זו בלבד שהוא מתואר בתור "מעריץ נלהב" של הרצל, אלא שהוא גם עוסק בעבודה ציונית רשמית?! אנו זקוקים להוכחות מוצקות שיאשרו את הטענות הללו.

עוד באותו יום נשלחה למערכת העיתון 'קול ישראל', עיתונם של קנאי ירושלים, הכחשה לסיפורים אלו על ציונותו של הרב שלזינגר: "כל הדברים האלה הם בדויים מעיקרם". החתומים על ההכחשה, שפורסמה למחרת בעיתון הנ"ל, הם בני משפחתו, ובהם רבי דוד בהר"ן. אם כן יש בפנינו דילמה: האם נסמוך על הכתב אנונימי ב'הארץ', שיתכן וניזון משמועות שאינן מבוססות, או שמא הצודקים הם בני משפחתו של הרב שלזינגר, שבוודאי הכירוהו היטב? ואולי היה להם אינטרס פוליטי "לנקות" אותו משמץ ציוניות?

יש בידינו מקורות שונים המלמדים על כך שאכן הרב שלזינגר הביע התלהבות מרובה משלבים מוקדמים של המדינה שבדרך. להלן נספר על הערכתו המרובה כלפי הרברט סמואל, אשר מינויו על ידי הבריטים לתפקיד הנציב העליון עורר התלהבות רבה בקרב החרדים בארץ. הם ראו במינוי זה את פעמי המשיח, למרות שסמואל לא היה דתי. כן יש לנו עדות על שמחתו הרבה של הרב שלזינגר על בשורת ועידת סן רמו, בה אושרה הצהרת בלפור (כפי שצוטט לעיל מהעיתון). הרב שלזינגר עקב בדריכות אחרי הנעשה בשטח המדיני, וראה בהתפתחויות הפוליטיות והיישוביות סימנים של גאולה.

האח הציוני

אחיו של רע"י שלזינגר, הרב יעקב שמואל שלזינגר מפרשבורג, היה תלמיד של ה'כתב סופר', ומהפעילים הבולטים של 'המזרחי' בעירו. אגב: אחד מצאצאיו הוא הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ.

הרב יעקב שמואל השתתף בועידות התנועה, כולל זו הראשונה בשנת תרס"ד, והשתתף בעיצוב דמותו של 'המזרחי'.

באחת הישיבות העיר "כי בתוך החוקה [של הסתדרות המזרחי] לא הדגישו כראוי על דבר הלך רוחם של החברים הראויים להתקבל לתוך הסתדרותנו. בתור חברים למזרחי יכולים לקבל רק שומרי תורה ומצווה", זאת לעומת אחד מרבני המזרחי שהסתפק בכך שהחברים "יתייחסו בחיוב כלפי המסורת הדתית". הרב יעקב שמואל סבל מפגיעות הקנאים בפרשבורג שכעסו על ציונותו וניסו להחרימו.

מעניין שבנוסח על מצבתו, המכיל 22 שורות, אין זכר לפעילותו למען ארץ ישראל. גם אותו דאגו צאצאיו לנקות מ"עוון" הציונות…

העובדה שר' יעקב שמואל היה ציוני וחבר 'המזרחי' מעניקה נקודת מוצא חשובה לבירור: הציונות לא היתה כה זרה למשפחת שלזינגר.

הפגישה עם הרברט סמואל

בירושלים – בה התגורר ר' עקיבה יוסף, היחס כלפי הציונות הדתית היה חם עוד יותר. רבנים חשובים בירושלים השתייכו לתנועת 'המזרחי' ועמדו בראשה. "עיקר חיציה של הקנאות הירושלמית הופנתה נגד החילוניים וההשכלה, אבל על הציונות הדתית כמעט שלא היתה התנגדות", סיפר לימים החסיד הירושלמי הרב שמואל אהרן שזורי. "היו כאלה בירושלים שהרעיון הדתי לאומי כבר פעם בליבם עוד בטרם היוולדו של הרעיון בליבם של בני חו"ל. למשל ר' עקיבא יוסף שלזינגר". "כאשר הרברט סמואל ערך ביקור בירושלים, עמד ר' עקיבא יוסף שעה ארוכה בצד הדרך, סמוך על נכדו, והמתין בציפיה עצורה לבואו של הנציב. משהגיע, לחץ ר' עקיבא יוסף את ידו וברך "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם" בשם ומלכות באוזני כל הנאספים, כשהוא לוחץ בחמימות את ידו של הנציב הנרגש. הוא היה "משוגע לדבר", סיים הרב שזורי ('הצופה' כ"ד באדר ב' תשכ"ב).

איווה למושב לו

גם מהמיקום הגיאוגרפי בו בחר לגור הרב שלזינגר, נוכל ללמוד על נטיית רוחו: שכונת אבן ישראל בירושלים, בה התגוררו ציונים ומשכילים. אחד מתושבי השכונה היה ר' יחיאל מיכל פינס הציוני, רבם של הביל"ויים החילונים. קנאי ירושלים הטילו עליו חרם חמור וגזרו שלא להתפלל בבית הכנסת שהקים, אולם הרב שלזינגר התפלל דווקא אצלו.

הרב שלזינגר ו'מדינת היהודים'

בעיתון 'דואר היום' (ג' באייר תרפ"ב) פורסמה ידיעה קצרה על פטירתו של הרב שלזינגר:

"ביום השבת נפטר בירושלים אחד מגדולי הזמן וגאוניו, הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר ז"ל. המנוח היה ידוע בכל העולם בתור גאון בתלמוד, ושמו התפרסם על ידי ספריו הרבים שהוציא לאור. אחד מספריו מוקדש לישוב ארץ ישראל שבו הציג תוכנית שלמה ומקפת של ישוב ארץ ישראל בצורה דתית כמין 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל.

במוצ"ש נהר קהל עצום של אלפי איש אל הלוויתו, ביניהם היו גם ראש הרבנים לארץ ישראל הרה"ג קוק, חברי הרבנות הראשית ועוד".

הכתבה הזאת פותחת צוהר לנושא מרתק: השוואה בין 'מדינת היהודים' של הרצל לבין תוכניתו המדינית, הקדומה ב-23 שנה, של הרב שלזינגר. והנה עובדה שלא פורסמה עד היום בספרות העברית על הרב שלזינגר: עוד בחייו כבר היה מי שהצביע על קוי דמיון בין תוכניתו המדינית לזו של הרצל. היה זה ר' יהושע שטמפפר, יליד הונגריה שבזכותו יש לנו כיום את פתח תקוה. בשנת תרנ"ו הגיע אליו עותק של 'מדינת היהודים' מאת ד"ר הרצל, יליד הונגריה אף הוא. שטמפפר קרא את הספר בהתלהבות, ולמחרת שלח מכתב לרב שלזינגר, אותו ראה כמורו ורבו, וכתב לו כי הוא משתוקק להשוות את חיבורו החדש של הרצל עם התוכנית המדינית המבוארת בספריו של הרב. את מכתבו של שטמפפר חשף פרופ' מיכאל סילבר במאמר באנגלית שפרסם בשנת 2008 על הרב שלזינגר.

קרוב להרצל

לרב שלזינגר היתה קירבה משפחתית עם הרצל. למעשה, גיסו היה "הרצל", לא המנהיג הציוני המפורסם, אלא הרב אברהם אבא הרצל מפרשבורג, שחיבר את הספר הלמדני 'שפתי חכמים' הנלמד עד היום בישיבות ובבתי המדרשות ברחבי הארץ והגולה. לרב הרצל ולמנהיג הרצל היו דור רביעי וחמישי לסבא משותף. בספריה הלאומית שמור מכתב שכתב הרב הרצל בשנת תרל"ו בהערצה גלויה לגיסו הרב שלזינגר "לוחם מלחמת מצוה".

פעם אחת נסע הרב הרצל לארה"ב במטרה לאסוף כסף לבניין התלמוד-תורה בעירו. שאל אותו אחד מרבני ארה"ב אם הוא קרובו של הרצל הציוני המפורסם. הרב הרצל חשש שמא אותו רב הנו ממתנגדי הציונות, ולכן השיב בשפה רפה כי אכן יש איזו קירבה כלשהי. להפתעתו, הגיב אותו רב: "אין כל סיבה לכבודו להעלים קירבה זו, כי מי יודע אם הרצל לא יושב כעת בגן עדן ביחד עם עזרא הסופר!". לאחר שחזר הרב הרצל לביתו, סיפר לבני משפחתו את דברי הרב ההוא, ומאז היה מתפאר בקרובו הציוני.

התכתבות עם הרצל

עדות מעניינת שנמסרה לפי תומה מפי הרב שמואל ברוך שולמן, ממקורביו של הראי"ה קוק, מלמדת שהסתובבה אגדה בירושלים על כך שהרב שלזינגר גם התכתב עם הרצל! "מעשה ברב שלזינגר שפנה במכתב אודות זה לד"ר הרצל אל הקונגרס הציוני הבזלאי ויעץ לו שלתשועתם של ישראל נחוץ למצוא כל הנידחים שלנו, והשיב לו הד"ר הרצל במכתב שבו הוא מודיעו כי הקדיש לזה תשומת לב מרובה, ויחד עם זה הוא מבטיח נאמנה להתעניין ולחפש אחרי הדרכים המובילי למטרה נשגבה זו".

גם על עדות זו לא מצאתי תימוכין, אולם הרב שולמן היה אדם רציני הבקי בהיסטוריה הירושלמית. עדותו על ההתכתבות בין הרצל לרב, מתחברת לעדות שהבאנו בתחילת המאמר, על פגישה של הרב והרצל בירושלים, בשנת תרנ"ט.

מי בראש?

בהקדמה לספרו 'תוספות בן יחיאל', שנדפס בשנת תרס"ו, כתב הרב שלזינגר: "בקונטרס המעל"ה (מ'חזירי ע'טרה ל'יושנה ה'קדושה) אשר יצא בשנת תרל"ג… באותו הזמן היה מפורסם במכתבי-העת של המדינה כי היה אז עומדת ארץ ישראל להימכר עם סוריה כמו חצי בחינם… ועל כן הייתי מכריז ומעורר בכל מיני כוחות אפשירות אולי ימצא לנו מקום. ומה גם שהיה בנקל אז להשיג רשיון לנו, על זמן, על כל הארץ, חופשי בלי מס הכבד. רק אם היו דורשים לה. אך בעיניהם הייתי ללעג ולקלס וכמשוגע איש הרוח. ולא שמעו לקולינו המתקדשים [-שומרי המצוות] היכן היינו עתה? אך לא די שלא שמעו, בעטו ועשו תחבולות כאלו עד אשר גם שללו מאתנו את נחלתנו… ומעתה נחזור להתבונן מה היה הפועל היוצא גם בזה מן הנקנה על ידינו, כי נתווסף על כל פנים עיר אחת בארץ ישראל, ואשר קניתי בעד 3,000 שווה היום 50,000. ונתווספו מאחורינו עוד כמה וכמה מושבות נפלאות אשר לרובם מן המתחדשים נעשו יותר מן המתקדשים [-החרדים], ומה נעשה מן הידיעה לא נוכל לבטל את הבחירה".

בשנת תרמ"ג פרסם הרב שלזינגר חוברת בשם "קול קורא. עמוד היראה לחזק הדת וישוב הארץ". וכך כתב בה:

"הנה שחר קמתי לעשות על דבר ישוב ארץ ישראל מן שנת תרל"ג, ורבת צררוני, על כן לא עלתה בידינו עד עתה כי אם זה המעט, אמנם כבר נראה בעליל החדש בזמנו, ואין ספק עוד שיהיה דבר זה, כי אם מי בראש, אם בן ישי (על ידי צדיק) יהיה בראש, או בן נבט יהיה בראש, כאשר יבואו לטמא הארץ. על זאת אם אנשי לבב בני ציון ישימו על המסילה לה' להתאמץ… אז פרוח תפרח הארץ לה', שהוא תכלית ישוב ארץ ישראל האמיתי".

בהמשך החוברת יש פרק שלם (ביידיש) המוקדש לתוכנית הקמת גדוד "חלוצי צבא" ומתווה את הדרך ליישוב הארץ. הוא גם מעלה את רעיון התרומות של יהודי חו"ל לישוב הארץ, מה שמזכיר לנו את 'הקופסה הכחולה' של הקק"ל. כידוע הרב שלזינגר הציע כי השמירה על מקומות היישוב היהודיים תיעשה באמצעות שירות מילואים. חיל הרגלים ייקרא 'שומריאל', ואילו החיילים הרוכבים על סוסים ייקראו 'לוחמיאל'.

"הציונים חושבים לירש ארץ עם לועזית"

הפעם היחידה שרע"י מזכיר בפירוש את הציונים, היא בספרו 'שמרו משפט': "ואם כמו אלו הציונים דורשי ציון בגשמיות, כן ידרשו ציון ברוחניות, אז יקויים ככתוב " וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ", איש מנהל בגשמיות, ואיש מנהל ברוחניות, אז "וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" (תהילים פז, ה). נשים לב שאין כאן זלזול בציונות החומרית אלא בקשה להוסיף קומה כנגדה, מעין תנועת 'דגל ירושלים' שייסד הראי"ה קוק כדי להשלים את התחיה הרוחנית גם בקודש.

במקום אחר הוא מדבר על הציונים החילונים: "הם חושבים לירש ארץ עם לועזית בלע"ז ועם כוחם ועוצם ידם, לא כן הדבר, אם גם כי אנחנו צריכים לעשות אשר לנו בדרך הטבע… אך וה' בראשם (מיכה ב) צריכים לדעת מה העיקר ומה הטפל, וכמה פקידות כבר היו וכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ורק אז היה נצרך תשובה חמורה, ועל ידי אורך הגלות כעת ביותר נקל לשוב". גם כאן, בתוך הביקורת על הציונות החילונית, מבהיר רע"י את השקפתו כי אכן הגאולה אמורה להתרחש בדרך הטבע, כלומר – התפתחות היישוב היהודי בארץ היא אכן הגאולה אותה חזו הנביאים. "ומן אז ועד עתה כבר נעשו לערך חמישים מקומות חדשים בארץ ישראל… מהיכן כל אלו נעשו למפליא, ואם לא ככתוב "בונה ירושלים ה' " וכו' והראשונים יקראו עליו: אתחלתא דגאולה" (מתוך דברים שכתב בשנת תר"מ בספרו 'ברית עולם' עמ' סג).

הרב שלזינגר התכתב עם הראי"ה קוק, וכנראה היתה ביניהם גם ידידות והערכה. מתוך ההתכתבות נותר בידינו רק מכתב אחד בכתב ידו של הרב קוק, שבו הוא מתייחס לחידושו של הרב שלזינגר על תקיעת שופר בשבת בהר הבית. מכתב זה שנכתב בשנת תרס"ו על גבי גלויה, שמור כיום באוספי הספריה הלאומית בירושלים.

גאולה נגד השכל

הרב שלזינגר סיפר על ביקורו של הרב יהושע ליב מקוטנא בביתו, בשנת תרמ"ו, בו אמר לו כך:

"מיום חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אין טוב בא לעולם שאין כנגדו הרע … ועל כן נאמר ראה אנוכי נותי לפניכם היום ברכה וקללה, כי זה לעומת זה, ולפי דרך הטבע היה צריך לבוא כל הטוב והברכה על ידי משה, כי טוב הוא, והקללה רק על ידי בלעם שהיה מסוגל לקללו, אך הקב"ה הבין ששניהם הם מסוכינם לישראל. אם היה נמסר הברכה למשה אז היה הברכה מרובה כל כך עד בלי די, וכמו אם פותחים נהר שוטף במים חיים אז נשטף ונאבד בו גם אם בעצם הם מים חיים להחיות נפש. וכן אם היה נמסר הקללה לבלעם אז לא היה ח"ו שריד ופליט ותקומה כי רצה כבר לקבותם בלא"ה, על כן היה הקב"ה מהפך מן סדר העולם, משה נעשה המקלל בתוכחות וצ"ח קללות ובלעם היה המברך, וזה הוא ממש היפך הטבע למען יוכלו שאת זה וזה על מיתוק הצינורות ההם. וזה הכוונה ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה. כן הדבר הזה הנוגע לעניין ישוב ארץ ישראל כאשר בראשית יצא מפיו של הרב לב העברי אשר לפי דרך הטבע היו צריכים להיות בכל מחנה העברים ששים ושמחים ושותים בצמא את דבריהם ולשמוע בקולו, ומן החדשים היה לפי הטבע להיות להיפך, כי מה להם עם ציון, ולבסוף אנו הרואים ההיפך מן קצה אל קצה – מן המתחדשים מברכים ומן המתקדשים מקללים, וזה הוא נגד השכל ושלא כדרך הטבע, אלא לאות ומופת כי הוא זה כי אהבך ה' אלוקיך, כי אלמלא המתחדשים היו רודפים [אחר] העניין, כמה מסירות כבר היו עליו ועל עמו ונחלתו עם עלילות שווא ומדוחים להפך לב מלכים ושרים ברדיפות סכנות נפשות ולהם הכוח והיכולת כנודע" ('שמרו משפט' עמ' יג-יד).

בעיניהם, ההשגחה העליונה מקדמת את הגאולה דווקא דרך הציונים שאינם דתיים. השקפה זו מזכירה במקצת את תפיסתו של בעל 'אם הבנים שמחה', רבי יששכר שלמה טייכטל, שאכן מביא בספרו מדברי הרב שלזינגר. בהערת אגב אציין שגם אצל הרב טייכטל השתדלו צאצאיו החרדים לנקותו מכל שמץ ציונות, בה בשעה שחוקרי משנתו טוענים שהוא הפליג עוד יותר מהראי"ה קוק ביחסו האוהד כלפי הציונים!

ובמקום אחר כתב: "מי הם החייבים, המתחדשים או המתקדשים, יגיד לנו המשיח, כי אין אנו יכולים לדעת אם אלה שקוראים אותם פושעים, אבל בכל נפשם ובכל מאודם עובדים בעד ציון. מה היו צריכים כבר לעשות אלה מסדרי חצות בעד ציון? לכל הפחות לקיים 'ציון במשפט תפדה'. מפני זה יכול להיות שאלה יש להם זכות יותר גדולה, כי הם רק תינוק שנשבה לבין הגויים".

*

הרב עקיבה יוסף שלזינגר נפטר בשבת א' באייר תרפ"ב (1922), לפני 100 שנה. על שמו היישוב בני עי"ש מדרום לגדרה.

הפוסט חוזה המדינה שהקדים את הרצל: רבי עקיבא יוסף שלזינגר הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

דמותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל מרתקת אותנו עד היום. האיש שמסר את חייו למען העם, באומרו: "אם תרצו אין זו אגדה", הפך בעצמו לאגדה מופלאה.

מאז הופעתו בשדה הציבורי הצטייר הרצל כאדם רחוק מאוד מתורה ומצוות. העובדה שהוא זה שעורר רבבות יהודים לעלות לארץ, הפתיעה ואתגרה את העולם החרדי .
במשך דורות רבים חלמו רבבות יהודים על גאולה ניסית, משולבת בתיקון רוחני נשגב. הופעתו של הרצל, בבשורת ציונות חילונית, הפליאה מאוד. העובדה שגם אצל אלה הרחוקים מתורה מופיעה מסירות נפש אדירה לטובת העם, טלטלה את החרדים. האם ייתכן שהגאולה העתידה, שעליה התנבאו הנביאים ושאליה אנו כוספים, תתגשם בידיים חילוניות? האם הגיוני שהתחייה הלאומית תתעורר דווקא על ידי אנשים כופרים ואפיקורסים?

העולם החרדי נדרש להתמודד עם שאלה נוקבת: כיצד להתייחס לתנועה הציונית החילונית, והאם נכון לשתף עמה פעולה?

ההרצאה שלפניכם עוסקת ביחסם של שומרי התורה לדמותו של הרצל, ולציונות החילונית בכלל, כפי שהתבטאה על ידי גאוני ישראל בארץ ובחו"ל, וגדולי ההוגים הדתיים.

הדברים מבוססים על ספרי 'לב האומה: הרצל בעיני רבני דורו'.

הפוסט הרצל בעיני דורו – שליח ההשגחה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הגמרא מסיימת את הסוגיה במילים: "ושתק רבי אליעזר".

כמעט כל הראשונים והאחרונים [ביניהם: הרס"ג, רש"י, רמב"ן, רד"ק, מהרש"א, מהר"ל, רמח"ל, וה'חפץ חיים'] הבינו מלשון זו של הגמרא, שנפסקה ההלכה כרבי יהושע, וגאולה לא תלויה בתשובה.
כלומר, יכולה הגאולה להתרחש גם כאשר המצב הרוחני של עם ישראל אינו מתוקן.

והנה רוב אלו הטוענים שאיננו ב'אתחלתא דגאולה' (ובהם חב"ד, סאטמר, ואחרים) הוכחתם היא מהמצב הרוחני של העם, וסבורים הם כי גאולה תלויה.
אך כאמור – מסקנת הגמרא, כפי שהבינו רוב גדולי ישראל, היא שאין הגאולה תלויה בתשובה. בעל 'אם הבנים שמחה' מסכם: "כל ספרי גדולינו מלאים, דאפילו אם לא יעשו ישראל תשובה – הם נגאלים. ['אם הבנים שמחה' ב, ז]. וממילא גם כאשר המצב הרוחני קשה מאוד – תוכל להתרחש הגאולה, קרי: קיבוץ גלויות.

מי יכריע במחלוקת?

בדרך כלל גדולי הפוסקים הם אלו שנדרשים להכריע במחלוקות תורניות. אולם יש מקרים יוצאים מן הכלל, שבהם ההשגחה העליונה היא זו שמכריעה, בפועל ממש, כמי ההלכה.

אותם גדולי ישראל שהתנגדו לציונות, ושהביעו ביקורת כנגד רעיון הקמת המדינה, סברו שגאולה תלויה בתשובה. שלא תתכן שיבת ציון בלי שעם ישראל ישוב לתורה ולמצוות. שמדינת ישראל – גם אם תקום – לא תחזיק מעמד יותר משנים ספורות (כך אמר החזון איש. וכששאלוהו לאחר שנים איך המדינה עודנה קיימת, ענה: "איני מבין בחשבונות שמים"). בחוברת שפרסמו רבנים חרדים לפני כמאה שנה (בשם 'אור לישרים'), טענו שהציונות לא תצליח להשיב את עם ישראל לארצו ולהקים מדינה. החריף מביניהם היה הרבי הרש"ב מחב"ד. גם בספרים נוספים שנדפסו באותם ימים חזרה טענת התנגדות לציונות, משום ש"היא לא תצלח", כל עוד לא תקדם לכך תשובה רוחנית.

אולם רבות מחשבות, ועצת ה' היא תקום. בפועל אנו רואים שמדינת ישראל קמה וגם ניצבה, בניגוד לכל סברותיהם של אותם רבנים ואדמו"רים חשובים. ההיסטוריה, לשמחתנו, הוכיחה שהם טעו. הפירכה לשיטתם אינה רק ממקורות כתובים בספר, אלא מהמציאות עצמה, שהם לא פיללו לה!

הסבר הרב הרצל

רבי אברהם אבא הרצל זצ"ל מפרשבורג (קרוב משפחה של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל), מחבר הספר 'שפתי חכמים', הסביר באופן מופלא את עומק מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי אליעזר – כשמו כן הוא – סובר שעל האדם לפעול, באתערותא דלתתא, וה' עוזר לו מלמעלה. לכן על האדם לעשות תשובה, וה' כנגדו יגאל אותו. נאמן לשיטתו זו, סובר רבי אליעזר שהעולם נברא בחודש תשרי, כלומר העולם נברא כמו הימים הנוראים בהם האדם במצב רוחני מתוקן. לפי דעת רבי אליעזר – בתשרי עתידין להיגאל. רק אם עם ישראל ישוב בתשובה תבוא הגאולה.

אולם רבי יהושע – אף הוא כשמו כן הוא – סובר שה' מושיע את האדם בלי קשר למצבו. בהתאם כך הוא סובר שהעולם נברא בחודש ניסן, כש"הללו עובדי עבודה זרה", כלומר על דעת זה שהעולם חסר ואינו מתוקן – אעפ"כ ה' מושיע אותנו. ולכן לדעתו "בניסן עתידין להיגאל".

כאמור, רואים אנו עין בעין, שההשגחה העליונה פסקה כרבי יהושע. אלפיים שנה התפללנו, שלוש פעמים ביום: "שא נס לקבץ גלויותינו", והנה זה התחיל. אנחנו כבר באמצעו של תהליך קיבוץ גלויות. גם מבלי שתקדם לכך תשובה רוחנית.

אין בתלמוד מושג של 'גאולה רוחנית'

ונוסיף על כך:

עצם התפיסה שמצבנו הנוכחי בו עם ישראל יושב בארצו אינו נחשב כ"גאולה" בגלל הבעיות הרוחניות המצויות, היא היפוך פשט הגמרא.

לפי תפיסתם של חב"ד ויתר המתנגדים לציונות, "גאולה" אין פירושה שיבה גיאוגרפית לארץ ישראל, אלא גאולה רוחנית.

לפי זה אי אפשר להבין פשט בגמרא. כי אם "גאולה" = גאולה רוחנית, מהי "תשובה"? כלומר מה משמעות הדיון האם גאולה רוחנית תלויה בתשובה?

אלא ודאי ש"גאולה" היא פיזית, גיאוגרפית, כפי שפשוט בדברי הנביא יחזקאל ובאלפי מקורות בחז"ל ובראשונים. וממילא אם אכן נפסק – על ידי גדולי ישראל, ובעיקר על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו – שגאולה לא תלויה בתשובה – ודאי שהתהליך בו אנו מצויים הוא "אתחלתא דגאולה".

הפוסט הקב"ה הכריע במחלוקת התנאים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).