כשרק דיברתי, אמרתי משהו, או שאלתי, כבר טפטף מפיו עסיס של ידע ולימוד. תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, ראשונים ואחרונים, מדרש, הלכה, אגדה וקבלה הכל היה שלו, כרכושו.

הוא פירק לגורמים כל פסוק, אות, נקודה, טעמי המקרא, תווים או נגינה, חישב מיד כמה פעמים הפסוק המדובר, או המילה, מופיעים בספרי הקודש. המקבילה, הדמיון בין האחד לשני, או ניגודו – הסתירה, והכל בעל פה. אנחנו – מתוך הספרים, והוא מזכרונו.

בדרך כלל, טבע האדם הוא שאם לומדים אצל מורה עשר שנים, זה מספיק. צריך לחפש מורה אחר, כי אין יותר מה ללמוד ממנו. המקרה הנוכחי הוא הפוך: כמה שלמדנו, יותר היינו צריכים אותו, את פרופ' שושני ז"ל.

כמה פעמים הרגשנו, התלמידים, שאיננו ראויים לשבת בד' אמותיו!

איזו קושיה חמורה הוא לא תרץ כהרף עין? איזה הר מחודד וגבוה הוא לא יישר וריסק כאבק?

כמה צחק על אמונות תפלות, מנהגים מקובלים וטקסים. כמה גיחך על מספר פרטים מן הספר רזיאל המלאך, שמקודשים אצל העם, ורק הוא, רבינו, ידע להבחין בין טוב לרע.

לא רק יהדות, אלא גם ידע עולמי. פרופ' שושני טייל בחכמת יוון כמו שאדם מטייל בכרם אביו. נהירין לו שבילין דפיזיקה, פילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה: סוקרטס, פלוטון, אריסטוטלס, ניוטון. חביבו – פסקל, איינשטיין וכן הלאה. עומקו וחריפותו אין לשער. את כל החישובים המתמטיים המסובכים פיתח מיד על המקום.

וגאון מופלא זה היה גם קדוש. חי רק על לחם, חלב ופירות במשך כל חייו. כל מה שהרוויח שמר לעתיד.

חבל, חבל, חבל שהנפטר היה כל כך לא מסודר ולא ממושמע. יתכן שזו הסיבה להסתלקותו. לולא זאת היה לנו, כפי הנראה, ר' סעדיה גאון שני, או בתחום הקבלה, אר"י הקדוש שני, או רמב"ן נוסף.

מוחו היה פתוח ומחובר לעשר הספירות, ומפירות ידיעותיו, עומקו וחריפותו היו נשפכים הרבה דורות נוספים. עשרות אלפי אנשים היו שותים בצמא את יינו ועסיס מחשבותיו וחידושיו.

כמובן שהיו לצים, לעגנים, שצחקו עליו. בדרך כלל אלו אנשים קטני מוח, הם יודעים רק ללעוג, לא יותר מזה. הם אינם משיגים שום מחשבה עמוקה. אלה אנשים עם תסביך רגשי נחיתות, שחושבים שכשהם לועגים לחברים וידידים, הם עצמם מתרוממים.

לא נשכח אותו!

*
מתוך הספדו של ר' מתתיהו דרובינר על מורו ורבו מר שושני. ההדגשות אינן במקור.

ההספד נדפס לראשונה בתרגום לעברית בספרי 'נגלה ונסתר' על שושני.

הפוסט הגאון המופלא הזה היה גם קדוש! הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

עד היום הצגתי יותר מעשר הוכחות לכך שהגאון המסתורי שושני הוא הלל פרלמן, יליד ליטא, תלמידו של הרב קוק.

היום אני רוצה להציג לפניכם הוכחה לכך מתוך הכתבים של שושני.

לא מקור אחד, אלא כ-50,000 מקורות, לא פחות, שבהם זה כתוב במפורש. ואף אחד לא שם לב!

שחור על גבי לבן כותב שושני על עצמו, לפי תומו, שהוא יליד ליטא.

ואני רוצה להבהיר: ב-50,000 המקורות שעליהם אני מדבר לא כתוב שקוראים לו הלל פרלמן, אבל כתוב שהוא נולד וגדל בליטא.

מה הקשר בין שאלת מקום הולדתו לחידת זהותו?

יש אנשים, ולצערי גם חוקרים נכבדים, שמפיצים אגדות מדומיינות על שושני, כביכול הוא היה מרוקאי, וממילא הוא לא יכול להיות 'הלל פרלמן'.

הם מסתמכים על כך ששושני הציג את עצמו כמה פעמים בתור יליד מרוקו, ומתפתים לחשוב שזו הייתה האמת… בשעה שכל בר-דעת מבין שאם אדם מסתיר את זהותו, אי אפשר לסמוך על שום פרט מהדמות החדשה שהוא בדה! כל הפרטים הללו נועדו לטשטש את זהותו האמיתית, ובשום אופן לא להסביר אותה…

כמעט כל מי שפגש את שושני, הבחין בכך שהמבטא שלו הוא ליטאי. גם אלי ויזל כותב כך במפורש (הבאתי את דבריו בספרי החדש 'נגלה ונסתר – סיפורים וזכרונות על מר שושני').

גם באופי שלו ובהשקפת העולם שלו שושני היה אשכנזי טיפוסי, כך שמעתי מאנשים שראיינתי ומהחומר הרב שקראתי עליו.

אחת המשפחות שאירחה אותו בביתה אמרה לי במילים האלו: "אם שושני לא היה אשכנזי, הוא לא היה נכנס לבית שלנו, מאה אחוז שהוא היה אשכנזי"… מחילה מכבודכם.

זה היה ברור שהוא ליטאי. גם השקפת עולמו היא השקפת עולם קלאסית של יהדות ליטא (המקורית!), ולא למרוקו, איטליה או תימן.

משכך, כיוון שיש לנו על כפות המאזניים שתי אפשרויות בלבד לזהותו של שושני – הלל פרלמן הליטאי או מרדכי בן שושן/ויקטור סושון/שושני/ המרוקאי – ודאי שהאפשרות השנייה יורדת מהפרק, ונותרה איפוא רק אפשרות אחת – שושני הוא הלל פרלמן.

על אפשרות זו לא הוצגה שום פרכה מדעית, וכנראה גם לא תהיה פרכה. 13 הוכחות שונות הבאתי לכך ששושני היה יליד ליטא, בוגר ישיבות אשכנזיות ותלמידו של הרב קוק, ורק עקשנים שרוצים לטמון את הראש באדמה או חוקרים בעלי אג'נדה מובהקת מתכחשים לזיהוי הפשוט והישר הזה.

והנה היום אני רוצה להציג הוכחה חד-משמעית אבחון זהותו של שושני מתוך כתב ידו. ותודה לר' חזקי סופר שסייע לי להבין את העניין.

עיינו רגע בצילום הנראה לפניכם. דף אקראי מתוך מחברותיו של שושני.

האם כתוב כאן משהו על הזהות שלו? לכאורה לא. יש כאן חידושי תורה, ותו לא. שום מילה אוטוביוגרפית.

עשרות אנשים עברו על המחברות של שושני וניסו למצוא בהן רמזים לזהותו, והעלו חרס בידם…

אבל…

אם תציגו את הדף הזה לאנשים שעוסקים במחקר של כתבי יד (גילוי נאות: אני אחד מהם), הם יוכלו לספר לכם שני דברים מהותיים:

א. באיזו תקופה נכתב כתב היד.
ב. באיזה מקום הוא נכתב. יותר נכון: באיזה מקום חי הכותב.

ואסביר בקצרה:

כתב היד העברי עבר שינויים לאורך הדורות, ובין הגלויות השונות שגלו אליהן ישראל. היום כולנו כותבים אותו דבר (כמעט), אבל עד שקמה המדינה (בערך) הכתב התימני היה שונה מאוד מהכתב האיטלקי, והוא – מהכתב הגרמני, וכולם יחד – מהכתב ההונגרי.

יהודים בכל מדינה כתבו בצורה אחרת מאשר במדינה הסמוכה.

לכן, אם תביאו לי דף בודד, של חידושי תורה, כתוב בקולמוס – אוכל להגיד לכם כמעט בוודאות גמורה היכן התגורר הכותב (או לכל הפחות: גדל בשנים בהן עיצב את כתב ידו).

ודבר נוסף אוכל להגיד לכם – באיזו תקופה נכתבו הדברים. לפעמים ניתן לדייק עד לרמה של עשר שנים.

אני יכול להרחיב כאן עוד הרבה, אבל בואו נחזור לענייננו:

כל דף ודף מהמחברות של שושני, מעיד כאלף עדים, שהכותב הוא ליטאי. הוא לא הונגרי, פולני, איטלקי, צרפתי, כמובן לא תימני, וגם לא… מרוקאי.

אין אף יהודי במרוקו, שנולד בסוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20, שכתב בכתב ליטאי כמו זה שמצוי לפנינו במחברות. אם תציצו בכתבי ידם של כל רבני וגאוני מרוקו, מאותה תקופה, תגלו צורת כתב שונה לחלוטין.

כתב היד של שושני דומה לכתב היד של גאוני ליטא, נקודה. אגב, יש דמיון מובהק בין כתב ידו של שושני לכתב ידו (האשכנזי) של הלל פרלמן, הנראה כאן.

שושני הותיר אחריו בין 100 ל-200 מחברות. בכל מחברת יש עשרות עמודים.
ובכן יש לפנינו עשרות אלפי הוכחות ברורות לכך שהוא נולד וגדל בילדותו באיזור ליטא, או יותר נכון מה שאנחנו קוראים כיום באופן כללי 'יהדות ליטא'.
וכל מי שמספר לכם על כך ששושני היה מרוקאי, אין לזה שחר. כתב ידו של האדם מעיד עליו כאלף עדים: אשכנזי.

כלומר: הלל פרלמן.

הפוסט 50,000 הוכחות שמר שושני היה ליטאי ולא מרוקאי הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"לכבוד הסופר המפורסם אליעזר וויזעל נ"י

היום מצאתי מאמרו על על מרדכי שושני. הוא היה ממשפחה ממזריטש על יד בריסק דליטא. לפני מלחמת העולם הראשונה המשפחה שלו היגרה לבריסק דליטא. (אחיו) [אביו] היה מנחם מאנטשע פרלמאן. בבריסק דליטא נפל [מנחם] תחת השפעתם של הרבה אנשים ובמיוחד תחת השפעת המגיד מבריסק־ביאליסטוק, ר' אליקים געציל.

לפני מלחמת העולם הראשונה הוא [-הלל] עלה ארצה, ונעשה חסיד של ר' יוסף חיים ז.[וננפלד] וחבורתו. שם התחיל ללמוד… צרפתית, טורקית, אנגלית, ולבסוף התאכזב גם בתנועה הציונית וגם בהתבדלותם של שלומי אמוני ישראל בירושלים. בימים האלה חשב שהגאולה תבוא מהתקדמות האוניברסאלי.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים באוקראינה התאכזב ונעשה בעל תשובה דתי ולאומי. מאז היה מרחף בין תנועה לתנועה וממדינה למדינה במדינת הים.

היחיד שנשאר ממשפחתו ויודע עליו קצת זהו הרב ר' מאיר מינץ נ"י מספרינג־וואלי, הוא נכדו של ר' מיטשע פרלמאן, ויש לו הכשרונות קצת וגם החסרונות של דודו זקנו.

סיפרתי קצת יותר מדאי וגיליתי דברים שהמנוח רצה להסתירם.

ממני,
ג. ח. ד".

מכתב מדהים זה נחשף ופורסם בספר הנהדר שחיברה Sandrine Szwarc על שושני.

בשולי המכתב כמה הערות:

* מיהו הכותב, גח"ד? מתוך דבריו ניכר שאינו בן משפחה, אלא מכר קרוב של משפחת פרלמן.

* הוא נזהר שלא לנקוב בשם 'הלל פרלמן', מחשש שאולי שושני המנוח לא חפץ שיתגלה שמו הפרטי האמיתי, אך מספק את כל המידע הדרוש כדי שנבין זאת.

* מהלשון 'המנוח', ומכך שהוא מזכיר מאמר של אלי ויזל עליו, מסתבר שהמכתב נשלח זמן קצר לאחר פטירת שושני, ב-1968.

* לדבריו, הלל פרלמן (שושני) למד כבר בהיותו בארץ ישראל שפות זרות. הוא אמנם לא מזכיר את התקופה בה למד בישיבת הרב קוק ביפו, אולם אין ספק ששם למד שושני את השפות, מאחר ואנחנו יודעים שבתוכנית הלימודים בישיבה למדו שפות אלה, ובישוב הישן לא היה דבר כזה. הדבר מתואר בהרחבה בספרי נגלה ונסתר – סיפורים על שושני.

* גח"ד מציג תמונה מעניינת ומפתיעה, שהלל פרלמן היה חסיד של הרב זוננפלד, ואז התאכזב מקהילתו. האם זה גם מה שעמד ברקע מעברו לישיבת הרב קוק ביפו, ישיבה חדשנית ברוח לאומית? עד כה דבר זה לא היה ידוע. הוא טוען שפרלמן הפך להיות לאומי במלחמת העולם הראשונה, אולם לכאורה יש להקדים זאת לשנים שבהן עשה ביפו במחיצת הרב קוק. משום מה תקופה זו לא נזכרת במכתב, אך אין לנו ספק שהיא הייתה, והדבר מתועד במסמכים שונים ובאגרות של הרב קוק.

* גח"ד חושף שמוצאה של משפחת פרלמן אינו בבריסק, כפי שחשבנו, אלא בעיירה הסמוכה, מזריטש דליטא (יש להבדיל ממזריטש המפורסמת יותר, השוכנת באוקראינה). עם זאת יש לציין שבמסמכים הקיימים בידינו, הלל פרלמן מתואר כיליד בריסק.

מידע נוסף על מר שושני-הרב הלל פרלמן, ראו בספרי החדש: 'נגלה ונסתר – סיפורים על מר שושני'.

הפוסט מיהו באמת מר שושני? ומה הייתה השקפת עולמו? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

פרסמתי בעבר מספר סיפורים על העילוי הירושלמי ר' מיכל קיבלביץ,  מתלמידי הרב קוק בישיבת העילויים ביפו, ישיבה חדשנית שייסד הרב בישוב החדש, ושהתייחדה בלימוד חכמות ישראל ופנימיות התורה, יחד עם שילוב לימוד מקצוע בבית המלאכה הסמוך ב'שערי תורה' (נוה צדק). ר' מיכל היה החברותא של ר' הלל פרלמן בישיבת מאה שערים, ויחדיו עברו לישיבתו של הרב קוק ביפו, מתוך הערצה אליו ורצון לספוג מתורתו ולצקת מים על ידיו.

כמו כן תארנו בהרחבה את בחירתו של ר' מיכל קיבלביץ בהנהגת הצמחונות, תופעה שהיתה מאוד נדירה באותם ימים בארץ, אולם נפוצה היתה אצל חוגו של מרן הרב ב'נוה צדק', ואף הרב עצמו נדבק בה. סיפרנו על העידוד החם שקיבל ר' מיכל מהרב קוק, אף שהיה נער צעיר כבן 17 בלבד.

כעת, בפנקס בית הדין של יפו, נמצא מידע חדש על דמותו של ר' מיכל: עיסוקו במלאכת הצורפות. וכך כתב מרן הרב קוק:

"ר"ח סיון תרע"א
נגמר בין ה"ר א"מ סאקאלקי ובין החתן מיכל קיוועלעוויטש, תלמיד ישיבתנו, שבמשך שנה ומחצה ילמד עמו הראמ"ס הנ"ל מלאכת משאת אבנים, בכסף וזהב ואחר משך הנ"ל למשך עוד שנה ומחצה, יעבוד ג"כ החתן הנ"ל בבית עבודת הראמ"ס, במשך עוד שנה ומחצה, בקבלת שכר אשר יקצבו ביניהם. במשך שנות הלימוד והעבודה הנ"ל יורהו הראמ"ס גם ממקצעות אחרות בעבודת הצורפים
כפי אותה המדה שיראה שלא יזיק ללימוד עיקר המלאכה של מלאכת האבנים הנ"ל. ואחרי משך השנה ומחצה הראשון, יותנו עוד תנאים מיוחדים בע"ה בענין הלימודים של שאר המקצעות.
קצבת התשלומין של השנה ומחצה השניים, תהי' ע"פ השיווי של עבודת המתלמד הנ"ל, לפי אומד דעתו של המורה הראמ"ס הנ"ל שאנו סומכים אהימנותיה [-על נאמנותו]".

אם כן, יש לפנינו עדות נדירה, יחידה מסוגה, המאששת את טענתנו שהובאה במאמר 'שעריה נעולים' (על ישיבת הרב ביפו), שתלמידי הישיבה עסקו בפועל בלימוד מקצוע לחיים, בבחינת "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". בקטע שנחשף כאן מדובר על כך שקיבלביץ הצעיר לומד "משאת אבנים" – צורפות, מקצוע ייחודי ומעניין.

הפוסט תגלית מעניינת על תלמיד הישיבה ביפו הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

את הסיפורים המדהימים ששמעתי ממשפחת גוטליב על שושני, לא שמעתי מאף אדם אחר, והם מציגים את שושני באור חדש.

ראיינתי כמה מבני המשפחה המורחבת. כולם סיפרו לי בהערצה ובחום על דמותו המרתקת של שושני, כפי ששמעו מהוריהם, או שהכירו מעט בילדותם.

בקובץ פנימי שהוציאה לאור המשפחה מצויים כמה סיפורים וזיכרונות שלהם על שושני, ואביא כאן כמה מהם (הבאתי את הדברים בשלמות בספרי החדש 'נגלה ונסתר', מי שרוצה יכול לעיין שם).

לפני שנתחיל אני רוצה להוסיף שתי הערות:

שאלתי אותם אם שושני היה אשכנזי-ליטאי (המתאים לדמותו של פרלמן) או מרוקאי (-בן שושן). הם ענו לי שברור שהוא היה אשכנזי, בלי כל ספק.

אגב, כמעט כל מי שהכיר את שושני, הבחין בכך, בעיקר במבטא הליטאי שלו, וגם אלי ויזל מציין זאת.
דבר שני – שימו לב שיש מכנה המשותף לכל הסיפורים שמשפחת גוטליב מספרת. בשלב הזה אני לא רוצה לפרש אותו, אלא שאתם תבינו אותו לבד.

מהי משמעות הדבר שיש מכנה משותף לסיפורים? ולמה הסיפורים הללו פחות ידועים מאשר כל מיני אגדות אחרות?

התשובה היא ברורה: אם תבקשו משני אנשים לספר לכם סיפורים על דמות אחת, כל אחד יספר לכם עליה מנקודת מבטו, לפי מה שמתאים לו. לא צריך לקרוא לזה אג'נדה וגם לא שכתוב היסטוריה, זה פשוט ככה טבע האדם, וזה בסדר גמור. בכל ביוגרפיה שתיקחו לידיכם תיווכחו בעיקרון הזה.
גם בתחום של סיפורי שושני נכון הדבר. שימו לב תמיד מיהו המספר, ותראו את הקשר בין הסיפור שהוא בחר לספר (בדרך כלל בלא-יודעין) לבין מסלול ואופי חייו.

סיפורי משפחת גוטליב:

⬅️ בתקופת מגוריו של סבא [ר' שמשון גוטליב] בחיפה התארח בביתו למשך תקופות ארוכות יהודי אפוף מסתורין שדמותו הייחודית מהווה מקור למחקר עד היום הזה כחמישים שנה לאחר מותו.

⬅️ הוא נודע בכינוי "חכם שושני", ניחן בכישורים נדירים ביותר, אך הסתיר את זהותו האמיתית, וחי בבדידות כשהוא נסמך על חסדי בני אדם שכבר הכירו את טיבו ומהותו. אנו בכתיבתנו מסתמכים על דברים ששמענו פעמים רבות מסבתא תחיה, שכבר בילדותה הייתה לה היכרות עמו.
במחקרים אודותיו מתפרסמים דברים שונים ומשונים, אנו כאמור מסתמכים רק אודות מה שידוע לנו ממקור ראשון.

⬅️ אודות ילדותו הוא סיפר לסבתא שגדל בעיה"ק ירושלים, ומנהג היה להגרי"ח זוננפלד זצ"ל לבחון את ילדי ישראל על פרקי משניות בעל פה ולחלק להם "לאטקע" מעשי ידי הרבנית. העיד שושני על עצמו שאצלו היה "קונץ" גדול יותר לסיים את ה"לאטקעס" הרבים שקיבל יותר מאשר המבחן עצמו…

⬅️ חכם שושני עסק רבות בקבלה, וכפי הנראה מכוח זה הגיע למידע מדוייק על מועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא העביר מידע זה למשפחת סבא שמואל, וכמובן לאחר חודשים ספורים הם נוכחו לראות שהוא קלע לתאריך המדוייק.

⬅️ לאחר שנים הוא שב לארץ הקודש, ובדרך כלשהי נודע לו על בית משפחת גוטליב שבחיפה, והוא בא להתארח בביתו של סבא, שם המשיך בהנהגותיו, כשהוא חי בפרישות וממעט בהתעסקות בגופו וכדו'.

⬅️ היה שוכב במשך רוב שעות היום על הערסל בחצר הבית שקוע בהגיגיו ובספריו, את חידושיו שהעלה על הכתב לא הסכים להדפיס למרות הפצרותיה של סבתא תחי' וגנזם מעין כל.

⬅️ מסופר שהוא התבטא שבכל ארץ ישראל אין מניין של יהודים שיודעים להתפלל על פי כל כוונות הקבלה, ולכן בימים נוראים נסע לעיר צפת להתפלל בחברת מניין מקובלים שהתאספו שם.

⬅️ הוא נהג להרתיח לעצמו חלב, וכאשר רתחו מי החלב היה נוטל את הספל הרותח וגומעו כאחת.

⬅️ הילדים נהנו להיווכח בכושר הזיכרון המדהים שניחן בו (מוח פוטוגרפי), והיו עורכים לו "מבחני סיכה" על גמרא, הם הצביעו בפניו על שורה מסוימת בגמרא ושאלוהו מה נאמר תחת שורה 13 בעוד כך וכך דפים, וזכו לשמוע ממנו תשובות מדוייקות. את אחד הילדים הוא לימד את משחק "שחמט".

⬅️ עוד מסופר שבאחד הימים הודיע סבא לשושני שהשגריר עומד להגיע לביקור וסבא חפץ להציג את שושני לפניו. שושני הגיב שאינו יודע את השפה הספרדית. לאחר מכן בשעת הבוקר שוחח שושני עם השגריר בספרדית רהוטה, ולתמיהתו של סבא השיב שושני: "אמנם לא ידעתי את השפה, אבל כשיש כזה אורח אי אפשר שלא לדעת את השפה"… ואז התברר שהוא "עבר" על המילון.

⬅️ עיסוקו בחכמת הקבלה ואף בחלק המעשי שבה, העלו חשש שדבר זה יכול לגרום למתיחת דינים קשים על הבית, ולכן הוחלט לשלחו בכבוד לאורגוואי שם התגוררו כמה ממכריו, ובשנת תשי"ז הוא נסע לאורגוואי, שם התגורר עד לפטירתו ביום שבת קודש כ"ו טבת תשכ"ח".

מידע נוסף על מר שושני-הרב הלל פרלמן, ראו בספרי החדש: 'נגלה ונסתר – סיפורים על מר שושני'.

הפוסט המקובל האלוקי שושני הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

זהו אחד האנשים הקרובים ביותר למר שושני. אולי מי שהכיר אותו יותר מכל בן אדם אחר עלי אדמות. הוא ידע את סודו של שושני, והיה משוכנע בכך ששמו הוא הלל פרלמן. הוא יכול היה להישבע על כך על ספר תורה.

שמה של הדמות הזאת הוא מנחם מאנס פרלמן. הוא גידל את בנו הלל, שנודע מילדותו כנער פלא שיודע את התנ"ך בעל פה. הם הסתובבו יחד בעיירות ברחבי ליטא, שם ארגן האב מופעי רחוב שבהם הפגין בנו את זכרונו הצילומי. הקהל היה אחוז השתאות והעניק מתנות כספיות לילד. בשלב מסוים יעצו לאב לשלוח את הבן לארץ. ההורים נפרדו בצער מבנם האהוב.

הלל עלה ארצה ולמד בישיבות בירושלים. משם המשיך לישיבת הרב קוק ביפו. במלחמת העולם הראשונה גורש למצרים. משם התגלגל לארה"ב. חמש עשרה שנה הוא היה בארה"ב (גם לזה אין לזה זכר בסרט). "העילוי מירושלים" קראו לו. הוא העביר שיעורים קבועים בכמה בתי כנסת. ואז, בראשית שנות השלושים הוא נעלם כאילו בלעתו האדמה. הוא ניתק את קשר המכתבים עם משפחתו.

האב, מנחם פרלמן, דאג מאוד. לא היה לו מושג איפה נמצא בנו הלל. והנה יום אחד מתפרסמת כתבה בעיתון יידישאי, אותה כותב הרב שמואל פליסקין, הביוגרף של ה'חפץ חיים'. פליסקין, שביקר אז בפריז, מספר לתומו על כך שמסתובב שם גאון ענק שכמותו מעולם לא פגש, ושמו… שושני. (את המאמר הזה מצאתי לפני שלושה חודשים.)

מנחם פרלמן אורז את תרמילו, ויוצא לדרך הארוכה, מבריסק לפריז. דרך של כמה שבועות. איני יודע אם כשיצא לדרך כבר ידע ששושני הוא אכן בנו, או שרק קיווה לכך בכל מאודו.

הוא מגיע לפריז, ושם כנראה הוא נפגש עם שושני. אני נזהר וכותב: "כנראה", כי על זה אין לנו עדות מפורשת, אולם מתוך החומרים שלפנינו ניתן כרגע להסיק זאת.

מנחם חוזר לבריסק, ומעדכן את אשתו ובניו, ואף את נכדו בן העשר, מאיר מינץ, שב"ה הלל נמצא, וכי שמו מעתה הוא שושני.

חלפו להם כמה עשרות שנים. מאיר מינץ, שבינתיים הוא כבר רב בכיר ונערץ, מנסה ליצור קשר עם מר שושני דודו. הוא שולח לו מכתב, ובו הוא מבהיר לו חד וחלק: אנחנו יודעים את הסוד. אתה הוא הלל, דודנו האבוד. מינץ גם מביא הוכחות לכך.

מר שושני, שבורח מכל שיוך משפחתי או מגזרי, ונלחם על אלמוניותו, בוחר כמובן שלא להגיב. הוא לוקח את המכתב שקיבל מאחיינו, מקפל אותו, ומניח אותו בתוך המזוודה שלו. מאז, הוא מקפיד לקחת אתו את המכתב הזה בכל מסעותיו ברחבי העולם. עד יומו האחרון.

אין לנו תיעוד מדויק מה בדיוק היה בפגישה בין מנחם פרלמן לבנו הלל. אנחנו רק יודעים שכשהוא חזר למשפחתו, הוא בישר להם שהבן האבוד נמצא. איך אנחנו יודעים זאת? לפי מה שמספר לפי תומו הנכד-האחיין מאיר מינץ, וגם לפי עמדתה של משפחת פרלמן-מינץ בכל עשרות השנים שחלפו, עוד בחייו של שושני ועד היום.

כאבא לילדים אני יכול לגלות לכם, שגם אם לא הייתי פוגש את הבן שלי במשך עשר שנים, ברגע שהייתי נפגש אתו שוב הייתי מזהה אותו בתוך שתי דקות, לכל היותר. אין מי שמכיר את האדם יותר מאביו ואמו. במיוחד כשהבן אינו כשאר בני גילו אלא עילוי מופלא. לכן אין להטיל ספק בזיהויו של מנחם פרלמן את שושני בתור בנו. כל מי שמפקפק בכך, עליו נטל הראיה.

המידע שהבאתי כאן מבוסס על החומר שחשפתי בספרי החדש: 'נגלה ונסתר – סיפורים על מר שושני'.

הפוסט זהו האיש שהכיר הכי טוב את מר שושני הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הוא סיפר לי שבאחת הקבוצות שבהן הוא חבר, אחד המשתתפים סיפר את זכרונותיו על דמות מעניינת שהוא זוכר מצעירותו. בשלב הזה לא חשדתי.

ברוך התחיל להקריא לי את הסיפור, ואני אומר לעצמי: מה הוא רוצה ממני? איך זה קשור אליי? אבל נתתי צ'אנס.
ככל שהתקדם הסיפור, הרגשתי תחושה מוזרה-מדהימה… עוד מעט תבינו למה.

כמה דקות אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך שיחה מרתקת עם מספר הסיפור בעצמו, יוסי לביא.

"אף פעם לא שמעתי על האיש המעניין הזה שאתה מספר עליו", אמרתי לו. "אני חייב לשמוע ממך כל פרט שאתה זוכר עליו".

במשך רבע שעה הוא סיפר לי על הגאון המסתורי, רבי ג'ברי. רבים הכירו את ר' גברי, שגר באיזור אשקלון, אבל אף אחד לא ידע מי הוא באמת ומהיכן הגיע.

סיפורו של רבי ג'ברי

ועתה – רשות הדיבור למר לביא. את הדברים הוא כתב בדף שלו לפני זמן קצר:

"בעירנו במעברה ג׳ בואכה יד מרדכי, גר מן גאון תימהוני, ״רבי גברי״ שמו. יהודי ערירי שחי בגפו והתקיים ממעשי נסים אשר עשה. רבי גברי, בעל קומה ובעל צורה, ארוך ודל בשר, שפניו זועפים תמיד ומצחו הרחב והלבן עשוי קמטים וזקנו הדל והקלוש נראה כשוחק.

בעל תפילה, למדן ובעל תנ"ך, ירא שמים ויודע פרק בלשונות העמים ומצוי בתורת הנסתר, ספרי קבלה, מורה נבוכים, היד החזקה וספר הזוהר.

היה מצוי בתורת האסלם ברית החדשה וחוכמת יוון.

היה לו זיכרון פנומנלי; צילם את אשר קרא, וזכר הכול.

מדי בוקר לובש את חליפתו הדהויה חובש את כובע המגבעת שלו ושם פעמיו לעבר סמטאות אשקלון, הוא גומע ברגליו עשרה ק״מ עד שמגיע ליעדו.

הוא מחזר על הפתחים, מבקר עקרות בית ,שואל לשלום הילדים ,מתכבד בארוחות חינם ובין לבין מסיר עין הרע מהחולים, ממליץ על תרופות על פי הרמב״ם, וחוזה את העתיד לבוא. ואלה גומלות לו בארוחות חינם ומעת לעת במעשה צדקה .
אומרים עליו שבצעירותו שימש מזכירו של הרב הראשי של טריפולי הלא הוא הרב פרופסור שמואל הרטום, ממנו למד את מורה נבוכים, ספר הזוהר וספרי הקבלה, דבר שבלבל עליו את דעתו עד שלא ידע להבדיל בין עיקר לטפל.

ורק חיסרון אחד אתה מוצא באותו ״ רבי גברי״ הוא מכור לאבקת הטבק, היה מקמץ באצבעותיו מן האבקה מחדירה לנחיריו ומנגב אצבעותיו בקיר הסמוך, דבר המוציא את עקרות הבית מדעתן ולא אחת ננזף ואף גורש בבושת פנים ,אך תמיד חזר על עקבותיו ואת אשר התרחש אתמול נשא עימו הרוח.

סיפור חייו כפי שנהג לספר: במהלך מלחמת עולם השניה נמלט מטריפולי לאיטליה, שם נתפס בידי הפשיסטים והועבר למחנה שבויים בקמרינו שבמרכז איטליה כדי להעבירו עם יהודים נוספים למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה.

רבי גברי טען להגנתו שאינו יהודי. הוא נבדק ונמצא נימול ואז טען שהוא מוסלמי , או אז הוכנס לתאו אימאם נאצי ותיחקר אותו. האימאם שהה בתאו כשעתיים ומשיצא אישר כי מדובר במוסלמי קדוש, עוד טען האימאם: "את אשר למדתי על הקוראן במהלך השעתיים לא למדתי כל חיי".

רבי גברי שוחרר לחופשי ושהה באיטליה עד סוף המלחמה, בשנת 1952 עלה לארץ.

למעשה התרוצצותו מבית לבית הייתה במגמה למצוא שידוך, הוא סיפר לעקרות בית אצלם התארח, כי ברשותו נדוניה מכובדת והוא עתיד לשמש כמזכירו של פרופסור הרטום שבקרוב יתמנה לשר הדתות.
רבי גברי נמצא מת בצריפו כשהוא ערירי וחסר כל.
יהי זכרו ברוך".

אם קראתם עד כאן, ואתם מכירים לפחות בצורה בסיסית את הביוגרפיה של מר שושני, אי אפשר שלא לראות את קווי הדמיון הבולטים בין שתי הדמויות הפלאיות הללו.

מה עומד מאחורי הדמיון הזה??

* לא יודעים מהיכן הם באו
* ניצלו מהשואה באותה דרך
* עלו לארץ ב-1952
* חיו באלמוניות, עריריים
* ידעו את כל התורה בעל פה
* שלטו בכמה שפות
* בקיאות ושימוש בקבלה מעשית

מה קורה פה??

מידע נוסף על מר שושני ראו בספרי החדש: 'נגלה ונסתר – סיפורים על מר שושני'.

הפוסט הכפיל של מר שושני: הצדיק רבי ג'ברי מאשקלון הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

• משפחת פרלמן (האבא ר' מנחם פרלמן, בניו, נכדיו וניניו) טוענים זאת, ויידעו על כך כמה ממקורביו של שושני עוד בחייו וגם לאחר מותו.

• תמונתו של הלל פרלמן (מתוך האלבום המשפחתי, המצוי בידי משפחת פרלמן-מינץ) כבחור צעיר, זהה לחלוטין לדמותו של שושני בתמונותיו הידועות לנו.
ספי גלדצהלר שוחח עם מומחה מספר 1 בארץ לזיהוי פנים, והציג לו את התמונה של הלל פרלמן מול התמונה של שושני. המומחה טוען כי: "הבחור הצעיר בתמונה מימין הוא אותו איש בתמונה משמאל".

• התיעוד על הלל פרלמן, "העילוי מירושלים", פוסק לקראת שנות השלושים. שושני מופיע בראשית שנות השלושים.

• שלום רוזנברג, עמנואל לוינס, דניאל שנורמן, משה שוובר ועוד – שהיו הכי קרובים לשושני, קיבלו את הזיהוי עם פרלמן, ללא עוררין. רוזנברג קרא לבנו הבכור הלל, על שם רבו. נכדו של לוינס אף הוא קרוי הלל. הם הבינו שכל השמות האחרים של מורם הנם בדויים.

• שושני סיפר לתלמידיו (ובהם שלום רוזנברג) שהוא למד אצל הרב קוק. לרב קוק הייתה ישיבה ביפו, רק בה הוא לימד. בישיבה למדו קומץ בחורים (כולם אשכנזים) עילויים, ואחד מהבולטים והידועים שבהם הוא הלל פרלמן. בנוסף סיפר שושני למכריו כי הוא גדל בירושלים ונבחן אצל הרב זוננפלד על דפי גמרא בעל פה.

• שושני סיפר לפרופ' רוזנברג שהוא גלה מהארץ לארצות הברית. גם הלל פרלמן גלה.

• שושני החזיק באמתחתו כל השנים מכתב שקיבל מהרב קוק, ובו תארי כבוד מצד הרב אליו. מבין המכתבים שנדפסו בספר 'אגרות הראי"ה' (מתוך העתקים ששמר הרב קוק) המכתב היחיד שתואם לכך הוא המכתב אל הלל פרלמן.

• התארים שכותב הרב קוק אל הלל פרלמן תלמידו, במכתבים שנדפסו באגרות הראי"ה, תואמים במדויק לדמותו של פרלמן. בקי, חריף, רב תבונות, נבון בחדרי תורה וחכמה (-השכלה כללית). אלו תארים ייחודיים שהרב קוק לא כתב אותם לאף תלמיד או אדם אחר כל חייו.

• אנשים שהכירו היטב את שושני, העידו שהיה לו מבטא ליטאי, ושהוא היה אשכנזי. גם אלי ויזל מעיד על כך. כלומר, הוא לא היה מרוקאי, אלא יליד ליטא. זה תואם לדמותו של הלל פרלמן, ולא לדמויות אחרות של עולים ממרוקו.

• הרב מאיר מינץ, אחיינו של הלל פרלמן, מעיד שהוא זוכר שר' מנחם פרלמן הבין כבר ב-1933 ששושני הוא הלל פרלמן. הוא מתאר זאת כעובדה ברורה ללא כל ספק. את הדברים כתב מינץ במכתב ששלח לשושני.

• את המכתב הזה הקפיד שושני לשמור כל חייו, במשך כעשרים שנה, ולקחו אותו עמו בכל נדודיו.

• רוב ככל החוקרים של שושני כיום, של דמותו ותורתו, מחזיקים בעמדה ששושני הוא הלל פרלמן.

• התלמידים של שושני שלא קיבלו טענה זו, זה מפני שהם נפטרו לפני שפורסמו המחקרים עם כל הממצאים שהוזכרו לעיל. תלמידים אחרים נטו לחשוב ששושני הוא מרדכי רוזנבאום, בגלל שכך הוא הציג את עצמו, ולא הבינו שזהו עוד שם בדוי שלו (שושני=בן שושן=ויקטור סושון=רוזן[באום]). אני לא מכיר כיום חוקר רציני אחד, או תלמיד של שושני, שכופר בזיהוי של שושני כהלל פרלמן, או טוען ששמו האמיתי היה מרדכי רוזנבאום/ויקטור סושון.

• עצם העובדה שיש הרבה הוכחות חזקות ששמו 'הלל פרלמן', ואין שום הוכחות לשום שם אחר, היא בעצמה אומרת ששמו הוא הלל פרלמן.

האם יש הוכחה ששמו היה "מרדכי"?

אך לכאורה יש הוכחה ששמו *האמיתי* של מר שושני היה "מרדכי". זו הוכחה שהעלה לראשונה הסופר אלי ויזל, ולאחרונה צפה ועולה שוב ושוב:

• פעם אחת שושני עלה לתורה, וכששאלו אותו לשמור הוא אמר שקוראים לו מרדכי.

כנגד "הוכחה" זו צריך לומר בצורה הכי ברורה שיש: ה"הוכחה" הזאת אינה מחזיקה מים. מי שמציג אותה לא מבין מי זה מר שושני וגם לא מבין מהי "זהות בדויה". אין לי ספק שאלי ויזל ידע היטב שהיא בדיחה, כשם שידע ששמו של שושני הוא הלל פרלמן (כפי שהוכיחה ד"ר יעל לוין במאמרה 'תעלומת שושני: הפתרון').

כל יהודי שפוקד את בית הכנסת, יודע שאין שום משמעות מהותית לשם שבו מעלים אדם לתורה. זוהי פעולה טכנית לחלוטין. כל שכן כשמדובר על אדם מסתורי כמו שושני, שמקפיד באדיקות במשך עשרות שנים להסתיר את זהותו ושמו האמיתי. אדם ששואלים אותו איך קוראים לו והוא עונה תשובה (שמבחינה פורמלית היא לא אמת): "שושני". אני מניח ששושני לא היה כל כך טיפש (ולפי העדויות שבידינו – הוא לא היה כזה), ואם כן הוא בוודאי לא היה חושף את סודו ("שמי האמיתי הוא מרדכי") והורס לעצמו את כל התדמית הסודית עליה עמל שנים, רק בגלל שהגבאי ביקש ממנו להעלות אותו לתורה…

מידע נוסף על מר שושני ראו בספרי החדש: 'נגלה ונסתר – סיפורים על מר שושני'.

הפוסט 13 ראיות לכך שמר שושני הוא הרב הלל פרלמן הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

והולך ר' שם טוב אחוז בשרעפים. עננת-דאגה אופפת אותו. לפני כשבוע נפגש עם בניו, ומצבם הרוחני מטריד את מנוחתו. אמנם חלוצים נאמנים הם, ומסורים לעבודת הישוב, אך לדאבונו סרו מן הדרך שבה חינכם מינקותם, דרך תורת ישראל. ושמא תלוי הקולר בצווארו.

ונזכר ר' שם טוב בימיו הראשונים בארץ, כאשר התלבט לאן ישים פעמיו. יעצו לו להתגורר בעיר הקודש: "רק שם יש מוסדות חינוך תורניים מוצלחים, בהם יגדלו בניך באמונה, ויקפידו על קיום המצוות". מאידך, לבו נמשך אל מרחבי הגליל, לעבודת האדמה וליגיע כפיים. הוא רצה מאוד לעסוק בישוב הארץ אותה כה אהב. אך מה יהיה עם חינוך הבנים? מי ערב לו שלא יושפעו מהחלוצים ה'חופשים', וינטשו את מסורת ישראל? ואם הם יעסקו באדמה, כדרכו, שמא יימשכו לארציות, לעפר, והרוח מאין תמצא?

והרוח… הוי…! מה יהיה עם עבודת הרוח הדורשת ממנו את כבודה, ומה יהיה עם שפע רעיונותיו המנצנצים במוחו בכל עת ואין העת בידו לתופסם ולהעלותם על הכתב. חבל על ילדי הרוח האובדים. אוי לו מעלבונה של הרוח.

בצר לבו פנה אז, בימיו הראשונים, אל רבו של הישוב החדש, הרב קוק, ושטח בפניו את לבטיו. מחד – חינוך הבנים. מאידך – ארץ ישראל. הרוח והתורה מונחים בכף האחת, ובכף השניה – ערך העבודה. שמע הרב את דבריו, וקימט מצחו. ואחרי כמה דקות של שתיקה ענה ואמר: העבודה – יכולה להיעשות על ידי אחרים. בניך – גם אם יתרחקו, ישובו. ואם לא הם, אז בניהם, בדור כי יבוא. אבל ילדי הרוח, ר' שם טוב יקירי, אם הם ילכו – מי ישיבם? והמחשבות הגאוניות האצורות בלבך, העומדות להיות לברכה לעם כולו – מי, אם לא אתה, יוציאם ממיצר?

השתתק הרב והביט בעיני חברו. הוא הנהן בראשו.

ואחרי שמסר את השיעור לתלמידיו, הרגיש ר' שם טוב מעודד קמעא. אמנם בניי הלכו בדרכים אחרות, נטו אחר לאומיות חסרת-חיים שאין סופה להתקיים, אך תלמידיי יירשו אותי. הם ידלו וישקו מתורתי לדור הבא. הם ילכו בדרכי: איחוד הקודש והחול, התורה והמדע, האמונה התמימה והמחקר האמיץ, שילוב תורת הקבלה וההלכה והגיאוגרפיה והמתימטיקה והכימיה והבלשנות והאדמתנות והנפשנות והנבואה לכדי יצירה אחת. והתלמידים הללו יהיו למאורות ברקיע שמי היהדות.

הלך ר' שם טוב בשמחה לביתו, נכנס לחדרו הצר, והתיישב ליד השולחן העבה. טיוטות חיבוריו מונחות לפניו בערימה מסודרת. והנה מבריקות למולו הערותיו של אהוב לבו, הרב קוק, בכתב ידו העגלגל, מעטרות הן כפרחים את שולי החיבור. דברי שבח ותהילה ענד לו הרב, ולא זז מחבבו עד שקראו "האבן עזרא של דורנו". והוסיף הרב: "דבריך החשובים, המונחים ספונים בתעלומה באין נהנה מזויוום, ראויים הם להופיע אור גדול בעולם".

ועם כל זאת הבליע הרב תוכחה מסותרת, בהערתו על גב הדף האחרון: "יזהר כבודו בדבריו, הדור עלול להתרחק בשביל הדברים שכתב כאן כבודו". קרא זאת ר' שם טוב וחייך בעגמימות. "הדור…", לחש אל הרב. "האמנם יתרחק הדור בגלל דבריי הפורצים, האמיצים? הרי מי מלבדך ומלבדי מתעניין ברעיונותיי ומי יבינם? מי יקרא בספרי, אשר בכתיבתו השקעתי את מיטב שנותיי? תמה אני, כבוד הרב, אם יש בדורנו צעירים המתעניינים בשאלות-הרוח הכבדות, מלבד בני חבורתנו, ואולי גם תלמידי ישיבתו, ומועטים הם".

נכנסה בו לפתע מחשבה: אם כך הם הדברים, בשביל מי אני עמל בכתיבת רעיונותיי? בני דורנו עסוקים וטרודים הם במצוות ארץ ישראל, ופוטרים עצמם מן הרוח. מסופקני אם ימצא איזה איש שיקראו בספרי שנים-שלשה דפים.

לא, לא למענם אני שותל את נטיעותיי, אלא לדור הבא, אולי בעוד שבעים שנה, ואף יותר. רעיונותיי הנובעים בי הם אמת לאמיתה ונצרכים לדורות. למען לא ילכו לאיבוד אכתוב ככל העולה על רוחי, מבלי כַּחֵד דבר ומבלי בַּקֵש למצוא מסילות ללב מי שהוא. האוכל לכבוש את רוחי בגלל חשבונות רבים וזרים? כאש צורבת הם בוערים בתוכי. אף אם ידחקו ספריי לקרן זוית, ואף אם בישיבות יכריזו חרמות וקונמות על מאמריי, ואף אם צאצאיי יעזבוני ויתרחקו לעד, סוף סוף יקומו ברבות הימים לומדים נאמנים אשר ימצאו טעם ועונג בדבריי, וישושו על ישרותם ושלמותם. זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי.

הפוסט מה יהיה על עבודת הרוח, ומי יהנה ממנה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).