ביום שהשתדכה עם בעלה סיכמו השניים על כך שהם יגורו מחוץ לחומה, וזאת ממגמה להרחיב את גבולות ירושלים ולהקים שכונות חדשות מחוץ לחומותיה – המהפך ההיסטורי של "היציאה מהחומות".

כששמעו הורי הכלה על התוכנית הם רצו לבטל את השידוך; הם לא הסכימו לסכן את חיי בִּתם על ידי שיגעון כזה. הישיבה מחוץ לחומות הייתה מסוכנת ביותר: השודדים, הישמעאלים וחיות הטרף שהסתובבו שם הטילו את חִתתם על יושבי ירושלים.

איש לא העז להתגורר מחוץ לחומה, והרעיון נראה אז מוזר ביותר. אך הכלה אמרה: "גם אני חושבת שהרעיון הזה חשוב, ובאשר ילך הוא, אלך גם אני".

הזוג ריבלין הקימו את נחלת שבעה (הנחת אבן הפינה נבחרה להיות בתאריך ה' באייר (!) בשנת תרכ"ט). זו היתה השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר העתיקה, מתוך שרשרת שכונותיה החדשות של ירושלים, שהקים ר' יושעה ריבלין.

באחת הלילות שהתה שרה ציפה ריבלין לבדה בחצר ביתה, ופתאום הגיח מאחוריה שודד רכוב על סוס, אשר רכב אליה בפראות וכיוון אליה את חרבו.

שרה ציפה לא איבדה את עשתונותיה. ללא כל נשק היא השיבה מלחמה שערה כלפי השודד, ואף הצליחה להכריע אותו. בסופו של דבר הוא הצליח לברוח כל עוד נפשו בו…
כעבור שעה הגיע בעלה, ר' יושעה ריבלין, ושמע ממנה על התקרית הקשה והמפחידה.

שרה ציפה שרדה את התקרית, אולם היא היתה "פגועת הלם", וצלקת עמוקה נותרה בנפשה, וכעבור מספר ימים היא נפטרה.

שרה ציפה היא אחת הנפגעות הראשונות, ואולי הראשונה, בתקופת הרחבת היישוב היהודי בארץ, ונפילתה הייתה על מזבח אדמת הארץ, אשר כה אהבה, ולמענה מסרה את נפשה.

הודות לגבורתה ותעוזתה למען ירושלים הבנויה, נראית ירושלים כפי שהיא כיום: רחבה ותוססת מאי פעם, ובתוכה מעל 500,000 יהודים.

הפוסט שמעתם על הגיבורה שרה ציפה ריבלין? אולי לא במקרה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מסורת משפחת ריבלין מספרת על כך ש"נתעוררה בשקלוב, ברוח הוראות הגר"א, ביזמת ר' בנימין ובנו ר' הלל וחבורתם בתקמ"א תנועת "חזון ציון" לעודד ולארגן את עלית ה"פרושים" ואת התמיכה בקיומם בארץ. המרכז נקבע בשקלוב. ר' בנימין היה אז כבר חלש מחמת זקנה ובנו ר' הלל היה הרוח החיה בפעולה זו ועל שמה נקרא בפי העם בכנוי "דער חזון ציון". דרש ברבים בשקלוב ובערים אחרות למען העליה ובתקס"ו ארגנו בשקלוב כנסיה גדולה של רבנים וראשי קהלות ועסקנים מרוסיה, פולין הצפונית וליטא והניחו את היסוד לארגון התנועה לעליה ולתמיכה בעולים".

הציטוט הזה לקוח מהאנציקלופדיה של דוד תדהר, והוא מופיע לפני כן בספרים ובמאמרים שפרסמו בני משפחת ריבלין.

והנה לאחרונה קמו שני חוקרים, האחד היסטוריון (פרופ' אטקס) והשני חוקר-קבלה (הרב אביב"י), וטענו: להד"ם!
הרב אביב"י מתבטא: "כל הידיעות הללו לא נכתבו ולא נודעו עד שנת תרצ"ט, ואין להם על מה שיסמוכו".

אלא שלכאורה קיים תיעוד משנת תרי"ג בערך, ובו מפורטת פעילות תנועת 'חזון ציון'.

מדובר בפזמונים המיוחסים לר' יושעה ריבלין, ראש בוני ירושלים. בפזמונים אלו הוא מספר בהרחבה על המשיחיות של הגר"א ותלמידיו, ובתוך כך גם מתאר את פעילות התנועה 'חזון ציון'.
דברים קדומים אלו מאשרים לכאורה את המסורת הריבלינית המאוחרת, שנדפסה לאחר תרצ"ט, ובעצם גם מאפשרים את קיומו של ספר 'קול התור'. הם כמובן סותרים מכל וכל את גישתם של פרופ' אטקס והרב אביב"י, הכופרים במשיחיותם של הגר"א ותלמידיו.

הפתרון שמציע הרב אביב"י הוא פשוט:

הפזמונים הם מעשה זיוף מאוחר, שנעשה בסביבות שנת תרצ"ט, על ידי בני משפחת ריבלין. הם בדו מלבם פזמונים עמוסים בגימטריאות ובצירופים קבליים, ובהם גם רמזים על פעילות 'חזון ציון' שלא היתה ולא נבראה.

תיאוריה זו נשמעת קסומה. בכלל, מה יותר קל לחוקר שמתמודד עם בעיות במסמכים שלפניו, מאשר לטעון "מזויפים הם"?

בואו ונחשוב מי מסוגל לזייף פזמונים גאוניים כאלה, ולמי יש אינטרס לזייפם.

הרב אביב"י טוען שבני משפחת ריבלין קנאו בצאצאי יואל משה סלומון שהתהדרו בכך שסבם ייסד את נחלת שבעה, השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים, וכן את פתח תקוה, אם המושבות, ולכן המציאו הריבלינים סיפורי אגדה שקושרים תהילות לאבותיהם, ובראשם ר' יושעה ריבלין. במסגרת זו הם ישבו וטרחו לכתוב עשרות פזמונים קבליים כביכול על פי תורת הגר"א.

הדבר תמוה מאוד. לא ראינו מעולם אדם שמזייף חיבור כה מסובך וקשה לפיצוח, בשביל להשיג מטרה אחרת. אם נזכיר את סיפור זיוף הירושלמי על סדר קדשים, הרי שפרידלנדר הזייפן רצה לזייף את הירושלמי "לשמה", כלומר בשביל לפרסם את החיבור הזה גופא. הוא לא זייף ירושלמי בשביל שיקבלו את פירושו לתוספתא.

כדי לכתוב את הפזמונים הגאוניים המיוחסים לר"י ריבלין, נדרשים חודשים ואולי שנים של עבודה. האם עד כדי כך היו הריבלנים רמאים ומתוחכמים?

ובכלל, אם הכל בשביל להוכיח שאבותיהם הם אלו שהיו בראש בוני נחלת שבעה ופתח תקוה, מדוע הדבר לא נזכר כלל בפזמונים? הרי הפזמונים נכתבו – לפי המתואר בהם – בשנת תרי"ג, עשרות שנים קודם להקמת נחלת שבעה ופתח תקוה… מדוע לא ימציאו הריבלינים פזמונים שבהם כביכול מתוארת הקמת ההתיישבויות הללו?

יתר על כן. בואו ונחשוב מי יכול היה לזייף פזמונים מסובכים כאלו. יש בסך הכל שתי אפשרויות:

החזן ר' שלמה זלמן ריבלין – שלא היה ידוע לגאון גדול. היה איש פשוט ותמים מאוד.

פרופ' יוסף יואל ריבלין – שלא היה ידוע כבר אוריין גדול. אכן היה בקי בחכמה ובהיסטוריה, אבל ידיעותיו התורניות לא היו גבוהות במיוחד, כדי לחבר ספר שכזה.

בשנות הארבעים מסתובב רש"ז ריבלין עם כתב היד של הפזמונים, אצל מקובלי ירושלים, ובהם הרב חרל"פ. המקובלים נדהמים ומתפעלים מהפזמונים, ומסייעים לו לבארם. הרב חרל"פ גם כותב כמה פירושים עליהם. אף אחד מהמקובלים לא חושד שמדובר בזיוף! יש לציין שהם הכירו אישית את ר' יושעה ריבלין, במידה כזו או אחרת, ובכל אופן הכירו טוב מאוד את האנשים הקרובים ביותר אליו.

אשתו של ר' יושעה ריבלין, בניו וחתנו הקרוב אליו ר' אלתר דב וישנאצקי חיים וקיימים באותה תקופה. אי אפשר להעלות על הדעת שרש"ז ריבלין ימציא פזמונים, ייחס אותם לאביו, ויסתובב אתם בירושלים בלי שקרוב משפחתו ואחיו יזדעקו עליו ויפרסמו הכחשה לדברים!

למה הדבר דומה? יבוא היום אדם ויפרסם שירים ופזמונים קבליים של הגרי"ש אלישיב, שבהם הוא מדבר על כך שאנחנו באתחלתא דגאולה ושהסבא שלו בעל ה'לשם' הקים תנועה ציבורית להקמת מושבות בארץ ישראל. הלא ברור שבתוך יום יומיים יפרסמו נכדיו הכחשה חריפה נגד הזייפן!

אם נשקול את שתי האופציות, ברור איזו היא העדיפה והמתקבלת יותר על ההגיון. הרב חרל"פ ומקובלי ירושלים לא היו תמימים או טיפשים, הם הכירו יפה את הרוח של תלמידי הגר"א – אבותיהם, וכשבא אליהם אדם תמים כמו רש"ז ריבלין עם פזמונים קבליים המדברים על משיחיות תלמידי הגר"א, הם מקבלים את זה כי הם יודעים שזה הגיוני ומסתדר עם כל מה שסיפרו להם עד אז.

לעומת זאת, הגישה של הרב אביב"י היא שהכל שקר וזיוף. רש"ז ריבלין ופרופ' יוסף יואל ריבלין (אביו של הנשיא) הם שקרנים כרוניים, הם גורמים לאשתו של ר' יושעה ריבלין, לחתנו ולבנו משה שלא להגיב על השקרים, הם בונים על זה שזקני ירושלים שהכירו אותו (כמו רי"מ טוקצינסקי ועוד) ישתקו לנוכח הבדיות… והכל בשביל לטעון שסבא שלהם ר"י ריבלין הוא שהיה הרוח החיה בהקמת פתח תקוה… לי זה נשמע מאוד מאוד מוזר. בכלל לא מובן לי למה שמשפחה שלא קשורה לפתח תקוה (לפי מה שסובר הרב אביב"י) תלחם כל כך בעקשנות על כך שהסבא שלה כן ייסד את המושבה (איפה מצינו עוד דבר כזה? אני לא מכיר), ותשקיע בשביל זה שנים של מחקר וכתיבה רק בשביל לקבל כבוד. האופציה הזאת הרבה פחות נשמעת לי מאשר האופציה הראשונה.

הפוסט האם אכן הקימו תלמידי הגר"א תנועה "ציונית" בשם 'חזון ציון'? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הוא נולד בשנת תקצ"ז (1837) במשפת ריבלין המפורסמת, כנינו של רבי הלל ריבלין בעל 'קול התור'. נפטר בשנת תרנ"ו (1896).

הוא היה הרוח החיה בתהליך היציאה מהחומות, הקמת נחלת שבעה ו13 השכונות הנוספות מחוץ החומה, הקמת פתח תקוה, והקמת 'הועד הכללי – כנסת ישראל'. הוא היה המנהיג של העדה האשכנזית בירושלים במשך עשרות שנים.

במשך השנים הרבות שחלפו מאז פטירתו עלה כמה פעמים הרעיון להוציא לאור ספר ביוגרפי על פעילותו הענפה, ועל אישיותו המרשימה. נעשו כמה נסיונות קצרים, בצורת קונטרסים קצרים, אולם ספר שלם המתאר את מסכת חייו כולה – טרם נכתב עד היום.

והנה מתברר כי מיד לאחר פטירתו, בשנת תרנ"ז, נאספו זקני ירושלים וראשי עסקניה, וחיברו חיבור ביוגרפי שלם על על ר' יוסף ריבלין! חיבור זה כלל מאות עמודים בכתב יד, גדוש בחומר חשוב, העתקי מסמכים, סיפורים ועדויות על פעלו ההיסטורי של ריבלין.

למרבה הצער, כתב היד הזה נעלם, איננו יודעים היכן הוא היום. משיחותיי עם מומחים מבני המשפחה, שהתעסקו בכתביו של ריבלין, נוכחתי שגם הם אינם יודעים היכן שוכב כתב היד.

בצילום הנדיר שלפניכם (אני רוצה לקוות שהוא לא השריד היחיד שנותר לפליטה מכתב היד השלם) ניתן להבין איך היה בנוי הספר. בראש העמוד נכתב: "רבי טוביה רויז", ותארו: "נגד וגבאי בשכונת משכנות". כלומר בדף הזה רשמו המחברים את עדותו של רויז, ידידו של ריבלין. שימו לב לסיפורים המעניינים שהוא מספר, מהם עולה מעורבותו של ריבלין לא רק בכל צעד ושעל בבניין ירושלים החדשה, אלא גם בבניין המושבות הראשונות בגליל! (תמליל הסיפורים – בתגובה הראשונה).

כך למשל מסופר:

"כשהיתה התנפלות גנבים במשכנות, בבית רבי יהושע מוזשיצקער, הלך ר' יאשע להפחה והוא התרעם למה התיישבתם במדבר? ופעל על הפחה, ונתן פקודה שארבעה שמיסים (שוטרים) עם קצין יסובבו בכל לילה בשכונה והסביבה".

ומהיכן הגיע אליי צילום החיבור הנעלם?

לפני כעשר שנים הוא עמד למכירה פומבית (בבית מכירות שכבר אינו קיים כיום – "יודאיקה ירושלים"). לאחרונה הזדמן אליי קטלוג המכירה, וכשעלעלתי בו לתומי פתאום נתקלתי בפריט המיוחד הזה.

למרות השנים שעברו מאז, יש בי עדיין תקווה למצוא את כתב היד הנעלם. לכן אשמח אם תשתפו את הסיפור, ובזכותכם נמצא את כתב היד. אם אתם מכירים אספנים ומומחים שיכולים לעזור במשימה, כמו גם צאצאים של משפחת ריבלין – אתם מוזמנים לתייג אותם.

אסיים בדברים המרגשים שאמר הרב הראשי הראי"ה קוק בהספדו על ריבלין, באזכרה מיוחדת שנערכה בשנת תרפ"א (1921):

"חובה על כל ישראלי לזכור ולהזכיר את דמותו של ריבלין. מצווה עלינו לספר על 'החלוצים הראשונים', ובהם רבי יוסף ריבלין, בהערצה קדושה ולשים כל זאת זכרון בספר גדול.

אלה הם הגיבורים המתיישבים הראשונים, יחידי הסגולה שהתחילו לבנות את ירושלים. על ידם התפשטה מצוות ישוב ארץ ישראל זו בעולם כולו.

שמעתי הרבה על פעולותיו הקדושות של ר' יוסף בבנין הישוב מפי ותיקי ירושלים שזכו לראות בעיניהם את הפעולות הגדולות של ר' יוסף וחבריו, פעולות של מסירות נפש ממש בבנין ירושלים וחיזוק הישוב".

הפוסט להיכן נעלם כתב היד של החיבור הביוגרפי על ר' יושעה ריבלין בונה ירושלים החדשה? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

השיר המופלא ביותר הוא זה שמספר על גילוי שמימי נשגב שזכה לו רבי יוסף, ובו התגלו אליו אבות משפחתו וכן הגר"א מוילנא, ומצווים אותו להמשיך וליישב את ארץ ישראל, ולא להקשיב ליהודים המניאים אותו מכך:

"בחלומי חזות שדי קדושה ונוראה.
בתוככי עיה"ק קריה נאמנה.
יושב אני בחדר ספרי "ראש אמנה".
בבית מדרש ר' הלל א"ז [=אדוני זקני] ולומד ברננה.
ועל ידי אבא ז"ל [=רבי אברהם בנימין ריבלין] בהדרתו המלאה.
מבאר לי היטב על דרך הכוונה:
סוד קץ המגולה במסכת מגילה.
ובסנהדרין לפי הגאון רבנא.
פתאום קול מתוכחים בסוגיא דנא.
יוצא מבית המדרש באותו ענינא.
ביניהם קול המגיד [=רבי משה מגיד ריבלין] מנהיג העדה:
"השעה מאוחרה", קורא התלונה.
"נקרא לנער בכל עת לחננה".
"יוסף יושעה", קרא השמש, "בא נא הנה".
אני ואבא מהרנו למדרש פנימה.
ולפנינו מחזה נשגב ונורא:
בית המדרש כולו מלא זיו ואורה.
מקשט ומהודר כמו בשמחת תורה.
"ראה, בני", לחש לי אבא, "תבין המאורע. –
המסובים הללו הם תלמידי הגר"א.
הנה שם הסבא ר' הלל ובידו גמרא.
עצור נא ברוחך ותשמע את המטרה".
מדי דברו אלי וכולם קמו ביראה.
אל בית המדרש נכנס כבוד הגר"א.
במתק שפה ועליו השכינה מאירה.
בקש את הקהל לשבת ופתח בהסברה.
נושא ראש דברו על ירושלם הבנויה.
של מטה ושל מעלה "כעיר שחברה".
ימין ושמאל תרחיב מקום אהלה.
"פרזות תשב", קראו כלם בסערה.
מי יקום במקום "קדשו" נקרא.
בשליחות דמב"י [=דמשיח בן יוסף] כמו בימי עזרא.
יפרח מטהו נבחר ליעודו דמב"י.
לבנות מרחביה במצות "הרחיבי".
נפעם ונרעש בראותי עיני כולם בי.
חשתי ולא התמהמתי להביע כאבי:
"רבותי קדושים מוסדי בנין עולם.
הן מגמתכם היא הסוערת בקרבי.
בקשו רחמים בעדי ובעד יעודי.
כלפי הקובעים כי דיבוק רע בקרבי".
"ידענו", עונים בקריאה אדירה;
"ידענו צערך הרב ונפשך בצרה.
לכן נועדנו פה לומר לך ברורה.
אין בך לא דיבוק רע ולא רוח רעה".
"י-ה שוכן ב"ציון" שמך בה בחושבנא.
"רוח קדש" באבי"ב ימיך טהורה.
נחזק פעלך ועוזריך בחברה".
נתלוו כלם לברכת הסבא והגר"א:
"קמה אלומתך ונצבה מטך יפרח.
כל אשר עושה יוסף ה' בידו מצליח".
וכלם פותחים בשירה "קומי אורי".
כי בא "אורך" כבוד ה' "עליך יזרח".
אף שמי ורשם אבותי ארבעה דורות.
נרמזו בזה הפסוק בגימטריאות.
ובמחזה עוד רבו אותות פלאות.
יודעי חן. תמכוני. לפתור הכוונות.
השירה נמשכה בעוז ותעצומות.
ירושלים תבנה תשב תשב פרזות.
ה' חומת אש לה בשבתה פרזות.
ירושלם בנויה תשב פרזות.
והקול קומי אורי מכוון לקראתי.
מי ימלל רגשות שמחתי גם בכיתי.
ואומר אכן הנה קמה אלמתי.
עד כאן חלום יוסף ראשון בחזותי.
משמים הוראה לי לחזק שליחותי.
כאורים ותומים בכל מצעדי פעולתי.
שום דבר לא יזיז משהו מאמונתי".

הפוסט החלום המופלא של ר' יושעה ריבלין על בניית ירושלים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"בבואנו שוב לחדש את ישובנו הא"י – הזוכרים אנו את "נחשונינו" דזמננו, שסכנו את חייהם לישובנו החדש?

בשנת תרמ"ג, בשובי עם קהל חברי מחדר הת"ת שבעיר פנימה, נפגשתי עם דודי ואלופי הרב ר' יוסף ריבלין ז"ל בעלותו על אחד החמורים שעמדו עם החמרים לימין שער יפו לשמש לדרי חוץ לחומת העיר.

דודי הרכיבני אתו על חמורו, ולאורך הדרך עד שכונתנו "אבן ישראל", שארכה חצי שעה, סיפר לי ממאורעות הישוב, הראה לי על כל בית ושכונה באיזו שנה נבנית, ויאמר: הודו לה' כי טוב: "מי פלל לנו לפני שש עשרה שנה שנסע כיום על חמור בדרך ישרה ומבלי פחד, וגם לשכונה הנושאת עליה שם עברי"! (ויבאר לי אז את השמות של השכונות שהוא, ביחוד, קראם בשם). ובעברנו על השכונה הראשונה "נחלת שבעה" ובהצביעו: זה בית ר' משה סלומון, זה הראשון היה ביתי, והקיצוני ליושב החנות הקטנה ר' ליב לומזער, וכן הלאה – הבטיח לי לספר לי בקרב הימים את אשר עבר עליהם בימים ולילות הראשונים לשבתם חוץ לעיר.

מאז הייתי עוקב למצאו בשעות הפנויות אשר בהן היה מספר לי הפרק המעניין מבנין הבתים הראשונים מחוץ לחומת העיר שהיו שעריה ננעלים ובערב נסגרים. ורק מסילה קצרה ועקומה מלאה חתחתים וסלעים אשר לצדיה גדרות אבן לשדות זרועות תבואה פול וכו' – הוליכה משער יפו והלאה, וכשגעון היה נראה בעיני רבים פעולת שבעת הצעירים מבני הישיבה שנגשו לקנות מדבר שמם ולהקים שם בתים לגור.

ולמרות כל הפחדים שהפחידום רבים, ולמרות כל המכשולים שעמדו על דרכם, גמרו את הקניה בכוחות עצמיים ודלים מאוד, ואחרי שתי שנות עמל שבהן מכרו גם מחפצי בתיהם וכו' נגשו לבנות בתיהם הראשונים. ראשונה יצאו שלושה, אשר אחד מהם היה ה' "מעשינגיססער", (לא משבעת בעלי הבתים) לגור שם.

והמקרה המעציב אשר קרה לזה האחרון בליל השני אשר שודדים שברו את הפתח שדדוהו וירוצצו את גולגלתו – נתן להם את הדחיפה לצאת חוצץ כולם יחדיו לשבת שם, מבלי תת מקום להחריב את פעלם הראשון. וע"י עקשנותם זו נפרצה חומת העיר, והישוב מחוצה לה החל לצמוח וילך הלוך והתפתח!

ובכל תקופה של התרחבות הישוב הירושלמי, בנין שכונות ובתים, סלילת דרכים, מנסענו בפעם הראשונה בעגלת סוסים עד שמענו השריקה הראשונה של הרכבת יפו-ירושלים, ועד עלותנו ראשונה גם על מכונית לנסוע משער יפו לשכונות – הנני נזכר בבונים הראשונים שפרצו את חוג הישוב הצר בעיר העתיקה בכל כך עקשנות ומסירות נפש ממש!

וביחוד דודי הרב ר' יוסף ריבלין ז"ל שהיה הרוח החיה בבנין השכונות הראשונות, ובעת שביד אחת אחז באמת הבניין ובנה הישוב הירושלמי, ידו השניה אחוזה עט סופר, וינהל את הועד הכללי ואת עניני הציבור בירושלים. ויהי יד ימינו של הגאון מרא דארעא קדישא רבי שמואל סלאנט זצ"ל, ורֵע ואהוב לרבני וגאוני וראשי עדת הספרדים, ועמוד התווך בין ישראל לעמים. בכל סכסוך בין יהודים וערבים ידע איך להשלים תיכף מבלי תת מקום להרחיב הפרץ".

לעיון נוסף על דמותו ופעלו של ר' יוסף ריבלין – ראו כאן.

הפוסט מי האמין לפני שש עשרה שנה, שניסע כיום על חמור בדרך ישרה ומבלי פחד? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הוא נולד בעיירה ליד שקלוב (בלארוס), למשפחת ריבלין המפורסמת, אשר כמה מבניה עמדו בראש העדה בארץ ישראל. את פרסומו הראשון הוא קיבל כבר בהיותו בר מצווה. בעיתון 'הלבנון' בגיליון (י"ד אב תר"ל), לצד כתבות חדשותיות על הנעשה ברחבי העולם הגדול ובקהילות ישראל, פורסם כי בעיר טולטשין חי לו נער שהוא "עילוי גדול ומפורסם", ושמו יצחק צבי ריבלין. בתחילת הכתבה הקדיש העיתונאי כמה שורות להתנצלות:

"אני יודע שרוב קוראים העיתונים אין רוחם נוחה מהמכתבים המלאים תהילות לאיש גדול, ולא בשביל זה נוסד העיתון 'הלבנון', בכל זאת ראוי לספר תהילות האיש אשר נתן ה' מרוחו עליו, והוא עודנו רך בשנים וצעיר לימים, נער בן שלוש עשרה שנים, וכבר חרותים על לוח לבו ושגורים על לשונו בעל פה אלפיים דפי גמרא! כזאת ראוי להודיע בקהל רב וידעו בני ישראל כי עוד לא פסקה תורה מישראל".

הנער יצחק צבי הוא בנו של רב העיר, רבי בנימין ריבלין, הוא נין ונכד של כמה מגאוני ישראל ובהם רבי בנימין ריבלין משקלוב, אבי משפחת ריבלין המסועפת, ועוד כמה מגאוני ישראל. בני המשפחה התהדרו גם בקרבה משפחתית לגאון מוילנה.

"אף כי קטן הוא בשנים אך בבקיאותו וחריפותו גדול הוא כענקים, ממנו נראה כי תורה מחזרת על אכסניה שלה. גם עודנו ילד כבן חמש ושש נראו בו אותות גדולות וכל השומע שאלותיו ותשובותיו השתומם. יאריך ה' ימיו, כי בטוחים אנחנו אשר יהיה למאור גדול מאיר לארץ בתורתו לכבוד בני עמנו". את מאמר-התהילה מסיים הכותב: "ראיתי חובה לעצמי לברך עליו בקול ברכת הנהנין: ברוך שככה לו בעולמו!".

ואכן הנער לא אכזב. הוא למד כמה שנים בישיבת וולוז'ין, 'אם הישיבות'. העילויים בישיבה כונו בדרך כלל על שם עיר מוצאם, ולכן הוא נקרא "העילוי מטולטשין". אך היה לו כינוי מיוחד שבו נהגו לקרוא לו חבריו: "הש"ס החי". כינוי נדיר זה ביטא את התפעמותם מגודל בקיאותו האדירה בתלמוד, שלא היה דומה לה בקרב תלמידי הישיבה, גם הגאונים ביותר.

עליה ארצה

מגיל צעיר כסף ר' יצחק צבי ריבלין לעלות ארצה. את אהבת הארץ הוא ירש מסבו הדגול ר' משה ריבלין ראב"ד ירושלים, וכנראה גם ספג השראה מהשתוקקותו ומנסיונו של הגר"א לעלות ארצה. כאמור, הגר"א היה קרוב משפחתם של הריבלינים, וגם היה הדמות הנערצת עליהם ביותר. במסמכים ישנים של בני המשפחה נתקלתי באגדה המסופרת בשם ר' יצחק צבי ריבלין, על ניסיון עליית הגר"א לארץ:

"הגר"א למד עם תלמידיו את דברי חז"ל "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים – מי גרם לרגלנו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בהם בתורה" (מכות דף י'). באותו לילה חלם הגר"א כי הוא ותלמידיו ישבו בשדה, במקום קרוב לירושלים, ופעמים אחדות קם וקרא לתלמידיו בהתרגשות: "הבה וניכנס מחר לעיר הקודש, נבוא לפני כותל המערבי ונתפלל שם". אבל רק אחדים מתלמידיו נכנסו והוא נעכב ולא יכול היה לזוז ולהיכנס לעיר. הוא הצטער מאוד על כך, והנה הופיע לפניו זקן אחד בעל הדרת פנים, ואמר לו: אין לך רשות להיכנס מכיוון שאתה ניצוץ ממשה רבינו. בזכותך יכנסו תלמידיך שעליהם מוטל הדבר ועל בניהם לבנות את ירושלים כדי להילחם בזה מלחמת ה' בעמלק אשר על הר ציון בשערייך ירושלים". כאשר התעורר הגר"א הבין כי אכן לא נתנה לו רשות מן השמים אבל עליו לעורר את תלמידיו לעלות לירושלים ולבנותה".

בעקבות הגר"א, עלו לארץ כמה מנכבדי משפחת ריבלין בשנות הת"ק והת"ר. גם הרב יצחק צבי חפץ לעלות. לאחר שנולדו לו חמישה ילדים, החליט הרב ריבלין שהגיע הזמן להגשים את החלום. אשתו לא הסכינה לאתגרי העלייה והעדיפה להישאר בגולה. הוא נתן לה גט ועלה יחידי, בשנת תרמ"ד.

הוא התיישב בשכונת מאה שערים בירושלים, והקדיש את רוב שעות היום ללימוד. ואם כי מרובים היו גדולי תורה בירושלים, בכל זאת התבלטה גאונותו המופלגת, בייחוד בכוח זכרונו הבלתי רגיל, בבקיאותו הנפלאה בש"ס ובפוסקים ובשקידתו העצומה. הרב נחום כהנא שפירא התבטא עליו כי "הוא היה יודע באילו מקומות נמצא כל דבר שבש"ס במידה מדויקת יותר מאשר במסורת הש"ס".

"כבישת הדרך לגאולה"

הוא נשא אישה והקים משפחה, ומיד החל לחפש דרכים להרחבת הישוב. הוא התעסק בהקמת מושבות חקלאיות ברחבי הארץ, וכך היה בין הפועלים הראשונים על אדמת המושבה פתח תקווה. הוא הצטרף גם לפעילים מבני משפחתו (כר' יושעה ריבלין ועוד) בהקמת שכונות חדשות בירושלים מחוץ לחומת העיר העתיקה. בקניית הקרקעות הוא ראה מעשה של גאולה, כדבריו: "המצווה על כל איש ישראל להשתדל בקניית שדות בארץ ישראל, כי בזה הוא כובש את הדרך לגאולה" (מתוך הספר 'הרב יצחק צבי ריבלין זצ"ל', עמ' 60).

בדרשותיו היה הרב ריבלין מדבר על עליית תלמידי הגר"א ועל דרכי הגאולה לפי שיטת הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב. פעם אחת, באמצע דרשתו של הרב ריבלין, התפרץ קנאי קיצוני לדבריו: "מה טוען הרב, היתכן שהגר"א היה ציוני?" ר' יצחק צבי לא נבהל: "כן, כן, הגר"א היה ציוני, יהושע בן נון היה ציוני, משה רבינו היה ציוני, וגם הקב"ה הוא ציוני ככתוב: "כי בחר ד' בציון, אווה למושב לו!" ('מוסד היסוד' עמ' 320).

הרב אליהו ראם, מרבני בית דינו של הרב קוק בירושלים, סיפר לימים על הרב ריבלין:

"הוא היה תמיד דורש בהתלהבות מרובה על מצות ישוב ארץ ישראל וקרוב הגאולה והיה מכונה בשם 'דרשן הגאולה'. ר' יצחק צבי היה כידוע בקי בשני התלמודים ובמדרשים ובחבורי רבנו הגר"א ורעיונותיו על קיבוץ גלויות וישוב אה"ק. מתוך בקיאותו הרבה הזאת ידע ר' יצחק צבי לסתור ולשים לאל את כל דבריהם של כל אלה שהתנגדו לישוב ארץ ישראל, ובמילים חריפות היה אומר שכל המתנגד לישוב אר"י נחשב לחוטא בחטא המרגלים".

אי אפשר להזכיר את הרב ריבלין בלי לדבר על הספר 'קול התור', המיוחס לרבי הלל ריבלין, קרוב משפחתו. קולמוסים נשתברו על שאלת זהותו האמיתית של 'קול התור', ואימתי נכתב החיבור. כשלעצמי אני סבור שיתכן כי הרב יצחק צבי ריבלין הוא, ולא אחר, עורך 'קול התור'. עובדה היא שבמהדורה הראשונה של 'קול התור' כתב המו"ל ר' שלמה זלמן ריבלין, כי "החיבור הקדוש" הגיע מידיו של "הרב הגאון ר' יצחק צבי ריבלין, דרשן הגאולה". במאמרים שפרסמתי בעבר על נושא זה, הבאתי מספר ראיות לכך שהרי"צ ריבלין הוא אכן העורך.

תקווה ומעשים

הרב ריבלין ידע לחבר את החזון הגדול עם עשיה ארצית. הוא ידע שלא די ברצון כדי להגשים את האגדה. "בכל פעם שתבוא עת צרה ליעקב, היתה מתגברת תקוות הגאולה בלבם, אבל תקותם נכזבה, וזה מפני שלא חיברו מעשה אל התקווה הזאת, ורק הסתפקו בחלומות. אבל עכשיו התחיל עם ישראל להבין שיש עליו לעשות דבר מה כדי לקרב את הגאולה", כתב באחד ממאמריו (נדפס ב'חיבת הארץ', חוברת א', תרנ"ח). במאמר אחר הסביר שרעיון ישוב הארץ עשוי להציל רבים מבני העם היהודי מהתבוללות (שם, חוברת ב').

אי אפשר לסקור כאן את כל מפעליו הציבוריים של הרב ריבלין ולתאר את כל תרומתו לישוב הארץ, נסתפק באזכור תמציתי של כמה מפעולותיו: הוא ייסד כמה חברות לדיבור לשון הקודש, ובראשן 'חובבי שפת עבר', שנועדה "להקים קרן שפתנו הקדושה בעיר קדשנו, ולעשותה לשפה חיה ומדוברת". באגודה היו חברים כ-200 אנשים. הוא הקים אגודות ליישוב הארץ, ובראשן "חברת ישוב ארץ הקודש" שמטרתה הייתה להגביר אהבת עבודת האדמה בקרב בני ירושלים. השתתף בקניית קרקעות להקמת מושבות חדשות בארץ ושכונות חדשות מחוץ לחומות בירושלים, וראה בכך כבישת הדרך לגאולה. היה המייסד העיקרי של חברת רמה שקנתה בתרנ"ד שטח של כ-3,000 דונם ב'מצפה' שעל יד קבר שמואל הנביא.

הקמת המזרחי בארץ

את תנועת 'המזרחי' הקים כידוע הרב ריינס, אשר אביו היה מקהילת תלמידי הגר"א שעלו ארצה והתיישבו בצפת. את הסניף הראשון של תנועת 'המזרחי' בארץ הקים הרב ריבלין, נצר למשפחת הגר"א ומההולכים בדרכו. הוא הוקם בירושלים בחול המועד פסח תרס"ג. באסיפת הייסוד נאם הרב ריבלין, והסביר כי מטרת האגודה החדשה היא להיות "סניף לאגודות הציונים החרדים נקראים בשם 'המזרחים', וגם לעסוק פה בארץ הקודש בקניית קרקעות עבור בניין בתים". בהמשך דבריו הביא ראיות מהתורה שבכתב ובשעל-פה כי "מחוייבים אנחנו להשתדל גם בפועל ביישובה של ארץ ישראל, וכי הגאולה צריכה להיות קמעה קמעה בדרך טבעי, והניסים יבואו אחר כך, וכל המערער על זה זה אין לו שום יסוד מן התורה, ואין זאת [ההתנגדות] אלא מעשי היצר הרע המתלבש בלבוש היצר הטוב להטעות את היראים, כדרך שקרה לגדולים ורבים".

האגודה הציונית-מזרחית נקראה 'ציון המצוינת'. "הרבה מהחרדים, מתלמידי הישיבות, נתנו ידם אליה", נכתב אז בעיתון.'הצפירה' (כ"ט אייר תרס"ג).

באותה שנה נפטר אביו של הרב ריבלין, וקהילת טולטשין הזמינה אותו למלא מקום אביו ברבנות עיר זו. הוא נענה להזמנה וכיהן ברבנות כחמש שנים.

בחודש כסלו תרס"ט שב הרב ריבלין לארץ. בהתחלה התעסק במסחר, ולקראת חג הפסח פתח בשכונת מזכרת משה חנות קטנה של כלים לפסח. כעבור זמן קצר הוא התקבל לכהן כרב השכונה 'זכרון משה', בה התגוררו בשלווה ובנחת חרדים ומשכילים.

בחודש אלול תר"ע, לאחר סיום בניית בית הכנסת המרכזי 'אהלי יעקב' בשכונה (כיום – השטיבלאך המפורסם), התקבל לכהן כרבו של בית הכנסת.

כל חייו המשיך הרב ריבלין לעסוק בדבר הרחבת גבולות ירושלים והקמת התיישבות חקלאית. גם בשנותיו האחרונות, כשפרש מעסקי הציבור, היה עוקב בתשומת לב אחרי כל מאורע התיישבותי. בכל בניין חדש הנוסף בארץ, בכל שטח חדש שנגאל, היה רואה אחד מצעדי הגאולה.

הקמת הרבנות

גם בהקמת הרבנות הראשית והכתרתו של הראי"ה כרב ראשי, השתתף הרב ריבלין. לקראת הועידה הראשונה לסידור הרבנות, נערכה אסיפה גדולה בבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה. אל ועידת הקמת הרבנות הגיע הרב ריבלין בשמחה יתירה, כשהוא מעוטף בטלית ותפילין. בנאומו באירוע הוא "מתח ביקורת קשה על השמאל הקיצוני, על משכילי זמננו, שחושבים להם לבזות את התורה וללעוג לכל קדשי האומה".

תורה ודרך ארץ

בחורף תרצ"ד הוקמה בירושלים חברת 'תורה ודרך ארץ'. המייסד הראשי היה הרב אברהם אלישיב, אביו של הגרי"ש, ומי שתמך בהקמת החברה, והיה מראשיה, היה הרב ריבלין.

החברה פנתה לבחורי ישיבות שעלו ארצה, וביקשה "ללמדם כל מיני אומנות, ובהשיג ידם להושיבם על קרקעות", למען יעסקו בעבודת האדמה, כי "זה הוא תכלית המבוקש לאיש יהודי בארצנו הקדושה". במסמך רשמי של החברה, שפרסמתי לראשונה בספרי 'ישא שלום', נכתב כי מנהליה מבקשים "לתת לבחורים אפשרות לעסוק חצי היום בתורה וחציו במלאכה ועבודה, כי העניין הזה גדול עד למאוד, בו נכללים טובות רבות וגדולות לעמנו ולארצנו ולתורתנו הקדושה".

בחודש ניסן תרצ"ד נפטר הרב ריבלין. במודעת האבל הוא תואר: "אחד המיוחד מזקני רבני ירושלים, הרב הגאון הצדיק העניו השקדן העצום והבקי הנפלא המצויין בעבודתו הקדושה במסירות נפש לישוב ארץ הקודש ובניין ירושלים". ביום הלוויתו הכריזה הרבנות הראשית על ביטול מלאכה. בהלוויתו השתתפו אלפי יהודים מכל החוגים. יהי זכרו ברוך.

הפוסט מייסד 'המזרחי' בארץ, שידע את הש"ס בעל פה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מחזה שדי רם ונשא נשגב וקדוש חזה הנביא בן אמוץ ברוח קדשו בנשאו משלו האדיר: "כי כאשר ירד הגשם וגו' יהיה דברי וגו' ולא ישוב וגו' כי אם עשה והצליח".
כי אמנם כל חזיונות נביאינו כגשם אל בטן האדמה כן באו אל בטן הזמן אז ביום דבר ה' אותם ע"י הנביא עבדו. וכאשר תשוב האדמה ותצמיח בעת חוקה את זרועיה, כן העת הזאת לחדות לב עם הקדש תצמיח אחת אחת את יעודי נביאנו וחוזנו, ואת אשר הרה הזמן העבר תוליד העת האחרונה הזאת יום יום לעין כל. וכבואם כן יביאו רגש נפלא אדיר ונשגב אל לב רואם לאמר אך דבר ה' הוא הנה בא.

ראשונה הלא ראיתם אחינו בקריות חוצות איך האיר הזמן פניו אל כל בני ישראל, אך בדור האחרון ובימים האחרונים האלו להראות כי דור אחרון. שובו ראו והתבוננו מאד אל עירכם ירושלים אשר עמדה שוממה אלף ושבעה מאות וארבעים שנה ואף המעט מאחב"י אשר שממו עליה נודע איך היו לשמה לביזה ולחרפות. ואך בפתע פתאום בששים שנים האחרונות היתה ירושלים עיר מושב לעמנו. ובמה? בסבל תלאות אין קץ. אז בשנת תקצ"ז בעת הרג רב בנפול מגדלים ונהפכה הארץ כמו רגע וכאלפים נפש בגליל העליון ירדו חיים כרגע ואינם. ובשנה הבאה נתרבו מספר יושביה פעמיים!!

אז בעת שבות זרים חיל עמינו בכל ארץ יהודה וארץ הגליל בשנות תקצ"ד ותקצ"ט, אז בהשחת ה' את נחלתו ע"י הדבר הכבד בשנות תקצ"ח צ"ט וגם חרב וגם רעב לא תקפץ ואכלו כעפר נפש. לשנה הבאה, והנה גדל מספר עם יושב ציון. ואכן אחרי אשר כהתוך הכסף נותכנו ונצרפנו פתאום אחרי שנת הת"ר נשכחו מלב הצרות הראשונות. ולולא המחסור הרודה בעם אשר יסבלוהו בלב נכון ורוח שוקטה, לבב כולנו שמח לראות איך פתאום לעינינו היתה ירושלים מחורב שממה לארמונות מלכים, ממעונות פראים למושב שרים וחכמי לב. שאלו עתה, אחינו! האין בכל קריות תבל עיר גולה אשר היתה לפנים קריה עליזה ועתה שאיה יוכת שעריה וגם אבד זכרה ומדוע לא נטו כל מלכי ארץ קום עליה לשוב לבנותה כאשר עושים בעת הזאת לירושלים? שאלו מה בחרו מלכי העמים בשנים עשרה [השנים] האחרונות האלה אשר בהם הקימו בחוניהם הרחיבו ארמונותיהם הטו משכנם כבודהם? מה זה הי' ליושב הארץ בשנים האחרונות האלה אשר התעוררו כאחד לבנות בנינים נשגבים בכל שוקי ירושלים והחצרות והבתים הנשמות והנהרסות בצורות ישבו בעוז והדר? בשלשת חלקי העיר לבד מהחלק מזרחית צפונית ששם הר הבית ומקום המקדש וקדשיו ובתי מלכי יהודה וחצריהם וטירותם הנראים גם היום במעי מפלתם הוע עודנו חרב לעינינו כבראשונה. מי ימלל לירושלים בהשמה ולעם הק' השוממים עליה בעוני וכל מחסור וחיים חיי צער מאשר יקדישו בני ישראל בקריות חוצות אשר יתנחלו בתוך העיר חצרות גדולות וטובות ויקימו משכנות לאביר יעקב ומתוכם בהוד הדרת קודש עומדת לנס כבוד בית יהודה הבית הכנסת הגדולה והמעטירה הכלולה בהודה והדרה בחצר רבינו יהודה החסיד ז"ל אשר ראוה מלכים ויפארוה שרים ומצוקי תבל ויהללוה.

ראו עתה כי אך אחת אחת מיעודי חוזינו באו ויבואו כגשם לנו. או מי הוא אשר טח מהשכיל לבבו על כל החדשות ההווים לבקרים שהמה מחזיונות נביאינו יעודי חוזינו.
והנה בבין החדשות הנפלאות המביאות רגש זכר-ישועה לכל לבב, הכי נכבדה החדשה אשר צמחה בשבוע זאת כי הכינו יסודות הטעלעגראף ומיתריו. ועד היום האריכו מיתרי הטעלעגראף מעיר יפו הנמל עזתה ועד מקום שכם ועוד נכונו ביפו על שפת הים ארבעים אלף קורות וחוטי הברזל מיתרי הטעלעגראף ועוד האניות מרבות להביא יום יום. וכרוזא קרי בחיל מטעם השולטן יר"ה: כל הקרב מסביב ליתדותיו ומיתריו או אשר יגע בקצהו או יורה באבן וכל עץ ענוש יענש בעונש קשה. אמנם אין מעצור להפראים. ובשבוע העברה אחרי אשר נגמר הטעלעגראף מחיפה לעכו, התערבו כשלשה עשר ערבים והשחיתו את קוי הטעלעגראף ולא אחר פחה עכו ושילם עונש בראשם ושלשה הגדולים בהם בעלי העצה נשלחו למס עובד (לימאן) והנשארים אשר אך לעזור באו נתנו איש כופר נפשו חמשה לירעס זהב תורקי. ולפי תכונת הפראים קשה להם עונש כסף מכל עונשין והנשארים ישמעו וייראו. ומי לא יבין את זאת כי לא דבר ריק הוא, בהתלכד ירושלם עם כל קריות תבל ותאחד עמהם על ידי הטעלעגראף. כי לבד אשר ירום המסחר וינשא מאד בארץ הלזו ושערי ירושלים יפתחו לרוחה לכל מקנה וקנין, ומעתה לא ימנעו גם עשירי העם רגליהם מבא לשכון כבוד בארץ הקדושה ולסחרה ויכון המושב מאד – כי גם הלא קרוב יום ה' אשר אמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו" ביום שיתקע, ביום ההוא ובאו.

הפחה הגדול פחת ירושלים והמחוז עוד ידו נטויה לבער אחרי המורדים מקרב הארץ. וזה איזה שבועות אשר נתפשו במסבי חברון והובאו עוד שלשה מראשי המורדים והפחה דיבר אתם קשות וברוב עמל התרצו אל אדוניהם והושבו לביתם. ובשבוע העבר בא דבר מלך שלטון לקחת את כל נכסי ורכוש ראשי המורדים נשיאם הראשון עבד רחמן וסאלאמא אחיו ונמכרו כל שדותיהם ועבדיהם ומקנה קניניהם והכרוז יצא (פן עוד פחד המורדים עליהם) לאמר: מי האיש אשר יקנה מכל אשר להאחים ומשפחתם יותן לו שטר מכירה בחותם הסולטאן יר"ה והודיע כי כבר הראש והזקן עבד רחמאן נספה בעונו ואחיו אסור בזיקים ברהאדוס ולא ישוב לראות עוד ארץ מולדתו ולתת חתיתו ובניהם ניתנו למס עובד ולצבא ולמאסר והנשארים פחד הממשלה עליהם ודומם ישבו. זה כשלשה שבועות מת השיך אבו-גהאש נשיא עשרים ושתים עיירות וכפרים מראמלע עד קאלאניע למטה מירושלים. גם הוא לפני איזה שנים נתן חיתתו על המחוז וכל עוברי גבולו ונטל מס קשה על כל עובר אורח. וכאשר הרבה להרשיע והתודע עונו רוח המושל עלה עליו והתפרץ להתאבק עם הממשלה ונשא עונו. חמש שנים עבד עבודת פרך במבצר עכו וברוחו הכבירה ולבבו הרחב והאדיר התרצה אל אדוניו ושב אל ארצו ואל מקומו אך תחת יד הפחה היה עד יום מותו. ותחת אשר בראשונה היה שטן לעוברי אורח בימיו האחרונים היה למגן ומחסה עליהם. ויתרה עשה נתן ערבותו על כל הדרך אשר בתוך עריו וכפריו הסמוכים לו (כי הוא יושב קרית יערים) אשר לא ישמע שוד ושבר בגבולו. וגם המבצרים אשר בנה הפחה על אם כל הדרך מיפו לירושלים לשמור עוברי אורח לא נתן לבנות בגבולו כי אמר, עיניו מחוריהן הנה משוטטות על מלא אורך הדרך ואנכי אערבנו. ואחרי מותו גבר אחד מבניו והתנשא לראש ואחז בקרנות כסא אביו ואך את פי הפחה לא שאל וחרה אף הפחה בו ולא אחר להסירו מגדולתו ויאספהו אל משמר בעיר ראמלע עיר קצה גבול אבו-גהאש אביו. עתה נתרצה גם הוא אל אדוניו הפחה ובימים האלה שב אל כנו בתוקף הממשלה (ואין לו עוד מגור פן יקנאו בו אחיו ויתגרו בו) באופן שלא יעשה קטנה או גדולה בלי ידיעת הפחה ורשותו.

ספינת הירדן עוד לא נדע מה תהא עליה אכן כפי השמועה כי שוכני אהלי קדר בככר הירדן בתת האניה ותרניה ומפרשיה מגור בלבבם פן יקרבו לאומים אליהם, מהרו נותקו מוסרות הספינה, שברו תורניה וכל לוחותיה, גזרו כל מפרשיה ובעלי האניה ברחו לנפשם ויבואו העירה לדרוש משפט.

('המגיד', ט"ו בתמוז תרכ"ד)

הפוסט ר' יושעה ריבלין: על בניין ירושלים הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הדבר הזה הסב חלול השם, בזיון וקצף גם יחד, כי יש אשר למדו ממנו לשנוא ולהשניא חלילה את הרעיון של "חבת-ציון" העולמית כשהיא בפני עצמה, מה שלא עלתה על דעתנו מעולם, ויש אשר בדָמותם כי שונאים אנחנו את הרעיון ההוא, הפכו את צור חרבם לעומתנו וחרפו ובזו את ירושלים ואת רבניה וחכמיה ומנהליה וישימו את כבודם כעפר לדוש. והכל יודעים כי עלילת שוא היא משני הצדדים, כי ב"ה אנו כנים, ויש ביד איש ואיש בהעוסקים בצרכי צבור פעה"ק ירושלים ת"ו לאמר בפה מלא: "בור לבבי ונקיון כפי רואה אלקים ויוכיח!" ואף גם לא שונאים אנו לרעיון חיבת ציון העולמי כי אם להיפך, מאוהביו הנאמנים אנו, ולא זו בלבד אלא כי גם ממקדישיו ומעריציו אנחנו, ולא זו בלבד אלא כי מיוצריו ובוראיו אנחנו ומראשי מוציאיו אל הפועל, כאשר יעידו עלינו העדים החיים והקיימים, הם הפרוורים הרבים העוטרים את ירושלים מסביב אשר אנחנו הח"מ [החתומים מטה] היו הראשונים לייסד האגודות האלה, והם המושבות "פתח תקוה" ביהודה, ו"ראש פנה" בגליל שהתכוננו על ידי בני אה"ק הנקראים בפי מבזיהם בשם אוכלי החלוקה, ורק אחרי שהתכוננו שתי המושבות האלה, אחרי שנראה ראשית התגשמות הרעיון לפעולה על ידי בני הארץ הקדושה עצמם, אז החל אותו הרעיון לצמוח בחו"ל, ומי היו מיסדי "פתח תקוה"? עוד הפעם אנחנו, ודוקא מהחתומים מטה!

ואל יאמר אדם חלילה כי תוהים אנו על הראשונות, אדרבא, עדיין במקומנו אנו עומדים וכל נפשנו וכל לבנו נתנו לאותו הרעיון, וה' הרואה ללבב הוא הרואה עד כמה שמחים אנו על כל צעד ושעל שמתקדם בו אותו הרעיון להלאה לטוב ולברכה. – אך זה הוא ממשפט המלחמה כי יבקש הצד האחד להזיק לשכנגדו בכל אשר תמצא ידו ויש גם נגד הוכחת לבו, ובראותנו כל זאת ובהעלותנו על לב כי גדול נזק המלחמה הזאת מתועלתה, כי ירבה על ידה חלול השם ויתגבר כח השקר בעולם, לכן באנו בהסכמה עם ראשי ועד הפועל לחברת התמיכה שביפו והחלטנו משני הצדדים כי חפצנו לשבת מריב והחלטנו להודיע הסכמתנו זאת גלוי לכל ישראל, ולבקש מכל איש לאיזה דגל שהוא נמנה: לחדול ממלחמה לא מועילה, כי אם כאיש אחד ישום איש איש לבו לעשות ולפעול במקצוע טובת הכלל שהוא עוסק בו, להרימו ולשכללו עד מקום שידו מגעת ולהזהר בכל זהירות לשפר מעשיו לבלתי תת תואנה לתלונות ולמחלוקות, ובכן בקשתנו שטוחה לפני עורכי מכה"ע [מכתבי העת] מאיזה דגל וצבע שהם כי לא יתנו מקום מעתה לדברי הריב כלל ומכל שכן לדברי הנרגנים מעוררי מדנים, אשר ניחא להו במחלוקת ומהומה למען תמצא ידם לצוד את צידם במים העכורים, והכול על מקומו יבא בשלום.

[המגיד, ג' באייר תרנ"ו].

הפוסט ר' יושעה ריבלין: דברי שלום ואמת הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

מקול מצהלות מרכבות הישועה של השר הצדיק סיר משה מונטפיורי הי"ו רעשה כל הארץ. נחרת סוסיו הקימה מכסאותם אלפי ישראל, אלה מצפון ואלה מים, ממזרח וממערב, כהולך בחליל אל בית אמו חדר הורתו לקראת צפיחית בדבש, למצוא בתים גדולים מלאים כל טוב כרמים וזיתים אשר ירעשו כלבנון פרים, ינהרו ירושלימה יום יום המונים המונים בסוסים וברכב, בצבים ובפרדים ועל דבשת גמלים וחמורים, עד היות ראש חמור מיפו לירושלים בחמישים תחת עשרים גרוש, ורבים עולים לרגל, אנשים ונשים, ובניהם ובנותיהם על צד יינשאו. ואם היה כספם וזהבם אתם היינו אומרים כי דבר ה' על ידי עבדו ישעיה הנה בא והיינו קוראים עליהם מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארובותיהם, אבל מה נעשה אם אנחנו רואים את אלה ברעה גדולה ברעב וצמא וחוסר כל. ולולא מדת החסד והרחמים השלטת פה בעיר הצדק, אשר לא תתן איש ללון ברחוב, היו רבים חובקים אשפתות בראש כל חוצות. אבל מה כוח עם דל יושב ציון? ואם העני בחמלתו במעון הצר אשר לו שם מקום לאורח הבא אליו, הנה לחם יוכל תת לו? בעת עולליו שואלים לחם ואין לעני יודע מאין יבוא לחמו, והבאים אחריהם מה יעשו, איפה ימצאו מנוח? בלתי אם ה' קורא לנער, נער ישראל אל חיק אמו, ומי בא בסוד ה'.

ועל כל פנים זאת מצאתי עליי חובה לקרוא הקריאה הזאת מעל מגדל הלבנון, לבלתי יעפילו לעלות אל ה' בלתי אלה אשר כספם וזהבם אתם, ויוכלו לקנות להם פה בית מכון לשבת ומפרי כספם יאכלו, וטוב להם כי יתענגו על ה' וטובו.

(יוסף ריבלין)

הפוסט ר' יושעה ריבלין: לא יעפילו לעלות ארצה, בלתי אלה אשר כספם וזהבם אתם הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

בית הכנסת הגדולה והמעטירה בחצר רבנו יהודא החסיד ז"ל, הן זה שמונה שנים וחצי מאז הונח היסוד בה. מיום הראשון ההוא עד היום האחרון לא האמינו העם כי היא בימינו, בית תפלה יקרא. מרוב המלאכה האדירה אשר העריך האדריכל הגדול אשר לממשלת תוגרמה יר"ה, אשר היה אז פה עיה"ק ומעוני העם הדל יושב ציון. גם ביום האחרון בשבוע אשר לפני ראש השנה העבר, עוד היו עשתונות הרבנים גבאי הביהכ"נ נבוכים אם לחנכה ולפתוח שעריה ליום הזכרון הזה, מחסרון אגורת כסף לא גדולה להשלים עבודותיה ההכרחיות. וביום האחרון הביאה הפאסט הצרפתית מהרבנים הצדיקים פקוא"מ [פקידי ואמרכלי] אה"ק ת"ו באמשטרדם יע"א נדבת נדיב א' במדי' פרייסין סך אלף ושתי מאות פראנקס. אז מהרו הגבאים ויאיצו בבונים וחרשי העץ ועושים בכל מלאכה להתחזק בעבודה והיה להם גם הלילה למלאכה.

ובקום כל העם באשמורת יום ה' כ"ח אלול תרכ"ד איש לפתוח הביהמ"ד אשר הוא מתפלל בה, והנה על פתח הביהמ"ד מכתב גלוי לאמר "זה היום עשה ד'! כי ביום הזה כחצות תהיה חנוכת בית הכנסת הגדולה בחצר רבנו יהודא החסיד ז"ל, בהודות והלל לד' אף גילת ורנן מטעם הרבנים הג' גבאי הביהכ"נ לבא אל כל העם אל יום שמחת לבב כל בני עמנו נגילה ונשמחה יחד". והחותם תכנית ותבנית הבית הכנסת מתחת למכתב הנז'. מה שגבה החדוה, השמחה והגיל בלבב כל בני עמנו. ולא הגיע חצות היום ונתמלא הבית כלו פה לפה. כל קהילות הקודש מתפללי נוסח אשכנז ונזר הקדש בראשם הגאון הגדול דקוטנא ש"י והגאון הגדול דקאליש שי', וכל גאוני וגדולי עדתנו שי', ובפרט הרבנים הגבאים דבית הכנסת ובראשים הרב הגאון הצדיק זקן שקנה חכמה מו"ה יוסף זונדל מסלנט נ"י, אשר עמו הרבו לשמוח ביום ההוא יום מלאת לו שמונים שנה, ד' יאריך ימיו. גם מקהלות אחינו הספרדים היו רבים מגדוליהם וחכמיהם, גם הרב הגאון מו"ה חיים דוד חזן הי"ו ראשון לציון דהספרדים הי"ו הותה נפשו לבא. אכן לא היה באיתן בריאותו ביום ההוא ונצטער על שלא היה יכול לבא. גם מכל אחינו החסידים באו כאיש אחד כי לבב כולם שמח על הישועה הגדולה הזאת אשר חלק אותה ד' לעמו בארצו בימים האלה אשר לא דבר ריק הוא.

ויהי בהתאסף כל העם יחד פרצו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל ואמרו: מה טובו אהליך מה ידידות משכנותיך. אחר התפללו כל העם והקהל יחד תפלת מנחה הראשונה. אחר נסעו העם להביא ספרי תורה בקול ששון וקול שמחה וכלי שיר לפניהם, תוף וכנור מינים ועוגב על פני הרחוב, וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הס"ת הרבה מאד, והבית מלא אורה ושמחה וששון ויקר. אחרי שקטו כל העם והש"ץ עלה עם משורריו על הבימה המפוארה ויברך ברכת הנותן תשועה. ראשונה את כבוד הסולטאן האדיר מלך הארץ תוגרמה יר"ה וענו כל העם אמן. ואחריו, הוד כבוד הקיסרים והמלכים מלכי איראפא האדירים: קיסר עסטרייך יר"ה ואשתו ומשפחתו, קיסר צרפת יר"ה ואשתו ומשפחתו, מלכת בריטאניא ובניה יר"ה. לכולם בשם קרא איש איש בכבודו והוד יקר תפארת גדולתו, וענו כל העם ואמרו אמן. גם ברך את גדולי המתנדבים אשר שם כולם זכור לטוב בהמגיד. וילכו העם שמחים וטובי לב. ראה ראינו כי ביום השמחה ההוא שכחו כרגע איש איש מחסורו ועניו ומרודו, וחדות ד' מעזנו סלה.

['המגיד', ג' במרחשון תרכ"ה].

הפוסט ר' יושעה ריבלין: על בית הכנסת החדש בחורבת ר' יהודה החסיד הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).