לעיתים מדובר בשם לטיני שהתפרש בשגגה על ידי המקובלים כשם קודש, במקרים אחרים מדובר במילה חסרת משמעות לחלוטין, ובמקרים הפחות טובים – בשם של עבודה זרה, שבטעות נתפס כשם קודש, ה"י.

נתחיל עם המילה 'שאטור', המופיעה כשם קודש בספרי קבלה רבים, שכתבו גדולי המקובלים בדורות האחרונים ואף בדורנו.

ב'ספר הרפופות' מביא המחבר פתרון לחתן שאינו יכול לשמש את מיטתו:

"ותמשוח הערווה כולה ובעת שתמשח יאמר ז' פעמים שאטור ותכף תרגיש חום וחוזק ותרחץ מייד ותבעול".

מה פשר המילה המוזרה הזאת, 'שאטור'? מהו מקור הכוח המאגי שיש בה?

רבינו חיים ויטאל ז"ל הוא אשר זיכהו ה' להביא לעולם את תורת הקבלה של רבינו האר"י ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה, אפילו מחשבת אדם ואפילו מעשיו העתידיים של כל אדם.

ר"ח ויטאל הביא גם הוא בספרו 'ספר הפעולות' את הסגולה של שאטור, וכך כתב:

"[סגולה] למצוא גניבה. קח גרזן וכתוב עליו שאטור רוטאש, ותלה הגרזן על מקום הפרצה ששם הוליכו הגניבה או על הפתח שיצאו משם, והנח כך ג' ימים ויבוא הגנב ויחזור. מנוסה".

לכאורה משמע שהוא ניסה את הסגולה ומצא שהיא עובדת, היינו שהוא לקח גרזן וכתב עליו את המילה שאטור מתחילתה לסופה ומסופה לתחילתה וכו' ואחר כך בא הגנב ונמצאה הגניבה. ובא מהרח"ו לומר שיש לסמוך על סגולה זו יותר מעל סגולות אחרות שלא נוסו.

בספר 'שושן יסוד העולם (מהמאה ה-16) נכתב כי סגולה זו של 'שאטור' מועילה גם נגד מזיקים מסוימים:

"ואינם מזיקים אלא בלילה אחר עבור שתי שעות מהלילה ועד ח' שעות מהלילה, ואלו אינם צריכים אלא שתיקח מאותו שהיה עליו בעת שהכהו וכתוב בתוכו: אטור טאטור שומשאטור…".

בקשה פרטית יותר לגבי חלום הובאה בספר קבלה מעשית תקס"ה (דף יב ע"ב):

"לראות בחלום מה שעושין במדינה אחרת. אמור קודם שינה: אטור שאטור שזמני אטור"

אגב: בשער החיבור 'קבלה מעשית' נכתב כי הסגולות הנן מקוריות, עברו מדור לדור, מאז משה רבינו.

הרב עדס כבר ניסה לברר את מקורה של מילה זו (קדושת יצחק ח"ג עמוד רכד), לאחר שהאריך מאוד בעניינים אלה:

"ויש לברר מהו שורשו של שם שאטו"ר זה. והגימטריא שלו היא תקט"ז, ואולי יש לזה קשר למש"כ בספרים… שנתפלל משה תקט"ו תפילות… ולמדו מזה שיש כוח בתקט"ז תפילות להתקבל".

אמנם בהמשך דבריו העיר שהסבר זה לא יתיישב לגירסה "שאתור" בתי"ו.

אם כן יש לפנינו שם מוזר, שלא ברורה משמעותו, המקובלים לא מסבירים לנו כלום עליו, אבל אומרים שזו סגולה בדוקה ומנוסה להשתמש בו נגד פגעים שונים.

גם בספרי המקובלים בדורנו מובאת הסגולה הזאת, כך למשל אצל הרב צובירי בספרו 'אמת ואמונה':

ומה האמת?

שאטור הוא מילה מתוך ריבוע קסם שהיה מוכר בעולם העתיק, לאו דווקא היהודי. או ליתר דיוק, הנוצרי.

ריבוע הקסם הזה מכיל חמש מילים שיכולות להיקרא גם במאוזן וגם במאונך, גם ישר וגם הפוך. זהו אחד מהריבועים הנפוצים ביותר בספרי הקבלה המעשית, בגירסאות שונות.

במקור, מדובר בריבוע קסם בלטינית, שבו חמש מילים שיכולות להיקרא גם במאוזן וגם במאונך, גם ישר וגם הפוך (ראו תמונה).
מה פשר ריבוע הקסם? האם יש כאן משהו קבלי? תוכן רוחני נשגב?

לא ולא. פירושם המילולי של המילים הלטיניות הוא כך:

הזורע ארפו מחזיק את הגלגלים בזהירות.

ובכן, לא מדובר באיזו משמעות עמוקה, אלא בעיקר בשעשוע לשוני מעניין.

ריבועים אלו מופיעים מאז המאה הראשונה לספירה. אנשי העולם העתיק התלהבו מרעיון זה. מאוחר יותר טענו נוצרים שריבועים אלה מתייחסים לישו, או שטמונות בהם רמיזות אודותיו, והם נפוצו בכנסיות רבות. הם הפכו לאחד הסמלים המאגיים הנפוצים ביותר במערב, והגויים ברחבי העולם ייחסו להם כוחות רוחניים ורפואיים רבים ושונים: לכלבת, שיגעון, לידה, רעב, שדים, שריפה, מגפה, אסונות, הכשת נחש, מציאת ילד אובד.

ובכן, יש כאן מילה חסרת פשר בעברית, המקובלים הביאוה בלי לדעת באיזו שפה היא ומה משמעותה. בהקשרה המקורי היא פתגם לטיני משעשע ולא שום דבר שקשור למיסטיקה, ולפני שהיא התגיירה והתווספה למחנה ישראל, השתמשו בה הנוצרים בכנסיה.

המידע עד כאן מתוך החיבור בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות, מאת אביגדור אמיתי, ושם מביא עוד הרבה דוגמאות לשיבושים וטעויות שחדרו לעולמה של הקבלה המעשית ולכתבי רבותינו המקובלים.

קישור לחיבור המקוון של ר' אביגדור אמיתי

ואני מוסיף על דבריו:

צ"ע מדוע לא סייעה ההשגחה לרבותינו המקובלים לדעת ברוח קודשם את האמת על 'סגולה' זו. הרי הם זכו לשפע רעיונות ברוח הקודש ולגילוי אליהו וכו', ולכוון לאמיתה של תורה בכל דבר ועניין, אז איך הדבר הפעוט הזה נעלם מעינים הקדושות.

וי"ל בדוחק שהם ידעו ללקט ניצוצות שיש בהבלי העמים, היינו שבאמת הנוצרים שהשתעשעו במילה זו לא הבינו את גודל הסוד שיש בה, ולא ידעו למה באמת היא מועילה, עד שבאו המקובלים.

הפוסט "שאטור": כך הפך השעשוע הנוצרי לסגולה קבלית הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

זה ספר עתיק שנראה מאוד מעניין (טרם חקרתי עליו ועל מחברו), אשר בראש דף השער שלו מופיעה ההקדשה הבאה:

"את הספר הבא נדב ר' יהושע זקס לאוצר הספרים של אגודת 'התרבות הישראלית' ביפו".

שמעתם פעם על האגודה הזאת? מסתמא רובכם עונים בשלילה. האגודה פעלה שנים ספורות, ובמסגרתה התקיימו אירועים שונים. בנוסף היא התחילה להוציא כתב עת מכובד, בשם 'התרבות הישראלית', שבפועל נדפס ממנו רק הגיליון הראשון (בגלל שפרצה מלחמת העולם הראשונה).

בין ראשי האגודה היו משמנה וסלתה של הקהילה היהודית ביפו ובשכונת נוה צדק: הסופר אז"ר, רבי שם טוב גפן, הרצי"ה קוק, המשורר יוסף צבי רימון, ועוד.

באופן אישי מעולם לא נתקלתי בספר מאוצר הספרים של האגודה, ואולי הספר שלפנינו הוא היחיד ששרד ממנה, על כל פנים הוא היחיד שידוע לנו כעת.

ואיפה נכנס כאן הסוד שהבטחתי בכותרת?

היו כמה חוקרים וסופרים שתיארו את פעילותה של אגודת התרבות הישראלית. אולם אף אחד עד היום לא עמד על סודה. וכדי להבין שיש פה סוד, צריך קודם כל לשאול את השאלה הכי פשוטה: מי הקים את האגודה?

אם תעיינו במאמרים שמזכירים את קיומה של האגודה, תגלו דבר מוזר מאוד. בכל מאמר מופיע שם אחר של מייסד האגודה.

פה כבר אמורה להידלק נורה אדומה… איך יכול להיות שאנחנו לא יודעים מי באמת הקים את האגודה? למה בשום פרסום רשמי שלה זה לא כתוב? ואיך יתכן שבחומרים שנכתבים בסמוך מאוד לזמן פעילותה כבר יש סתירות לגבי העובדה הזאת?

ובכן רבותיי, אני הולך לחשוף לכם את הסוד –

אגודת 'התרבות הישראלית' הוקמה על ידי אגודת סתרים בשם 'אחווה'.

כל הפעילות של 'אחווה' הייתה תחת מעטה מסתורין. הם דאגו שמי שלא צריך לדעת – לא ידע.

אגודת 'אחווה', שפועלת עד היום בחדרי חדרים, למעלה מ-100 שנה (!), פעלה לעיתים בשמה הגלוי, ולעיתים דרך כמה אגודות פיקטיביות שהקימה, אשר היוו ערוץ נוסף של פעילות ציבורית שלא אמור להיות מזוהה עם 'אחווה', מסיבות מסוימות.

אגודת 'התרבות הישראלית' היייתה זרוע של 'אחווה', ולכן לא היה ברור (גם לחלק מחבריה!) מי הקים את האגודה…
יש רק מקור אחד ויחיד בעולם שמצאתי שחושף את הסוד הזה, וגם הוא במקום מאוד נידח… בהזדמנות אציג אותו לפניכם.
ומהסיפור המסתורי הזה נשוב לספר העתיק שלפנינו –

ברגע שראיתי את דף השער, זיהיתי מי כתב את ההקדשה שעליו. זהו כתב ידו של הרב צבי יהודה קוק, מראשי אגודת 'התרבות הישראלית', ומי שגם כתב את הפרוטוקולים של ישיבותיה הסוערות.

מה אפשר ללמוד מההקדשה העצמית הזאת שכתב הרצי"ה?

אולי שהוא היה אחראי גם על אוצר הספרים של האגודה?

ובוודאי – שהיה לאגודה הזאת "אוצר ספרים", מה שאומר שהיה לה מקום מוגדר שבו היא שכנה ופעלה.

ואיפה היה המקום הזה? כמדריך סיורים בנוה צדק זה עניין אותי לדעת…

ובכן בדקתי בעיתוני התקופה, ומה מתברר?

שפעילויות אגודת 'התרבות הישראלית' התקיימו באולם הגדול בבית הספר 'תחכמוני' שבנוה צדק.

… אתם יודעים מי באמת הקים את 'תחכמוני'?

אני משאיר לכם לנחש…

הפוסט הסוד של אגודת 'התרבות הישראלית' הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ומאידך, אי אפשר לי לדום, כי קשיא לי טובא על דבריהם, תורה היא וללמוד אנו צריכים. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו – הבסיס של התורה זה שהיא אמת.

הדברים שאכתוב הם קשים ומורכבים. מי שלא בנוי לעסוק בהם, ועשוי להיבהל מהם, בקשתי היא שידלג עליהם ולא יעיין בהם כלל. לא אליו אני כותב. החכם יעמיק בדברים ויבין מדעתו את האמת, וישמע האמת ממי שאמרה. ואם טעיתי, אשמח לשמוע זאת, ולתקן את הדברים.

בזכות הזוהר נצא מן הגלות

אחד המשפטים המפורסמים ביותר בספר הזוהר הוא:

"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי" (זוהר לפרשת נשא, אות צ').

פירוש: בחיבור הזה שלך (רשב"י), שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות ברחמים.

זהו אחד מהמאמרים היסודיים ביותר בזוהר, ואולי המכריע ביותר על השפעתו, תפוצתו, ריבוי העיסוק בו, לא רק בקרב רבותינו המקובלים, אלא הוא עומד בתשתית תורת החסידות והרב קוק.

סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר.
אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה (אורות התחיה סד וראו שם המשך דבריו).

ועוד כתב מרן הרב קוק:

עַל יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגוּלוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עֹמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכֹּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכֹל תְּכַנֵּי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ (אורות ארץ ישראל ב)

(אגב: ברוב מוחלט של הישיבות ההולכות בדרכו של מרן הרב קוק, לא לומדים את ספר הזוהר. כיצד אפוא הם יפרשו את דבריו הרבים בשבח לימוד הזוהר, ועל כך שהוא מביא את הגאולה?

התירוץ הרווח הוא כשהרב מדבר על חובת לימוד 'פנימיות התורה', הוא מתכוון ל'לימודי אמונה', ושספריו של הרב, המיוסדים על הזוהר וספרי הקבלה של האר"י, אף הם בכלל 'פנימיות התורה', ואם כן אף הם מביאים את הגאולה.)

מי ניסח את המשפט?

את המשפט הזה כתב אדם אנונימי, שאין בידינו ידיעה ברורה ומוחלטת, ובוודאי לא מסורת, מי הוא.

כלומר, יש מרבותינו שסוברים שאת המשפט כתב רשב"י. אחרים מרבותינו (ובהם מקובלים) סוברים שאמר אותו אחד מבני חבורתו של רשב"י, אחרי פטירתו. אחרים סוברים שמישהו (אנונימי) בתקופת הגאונים כתב את הזוהר, ובתוך כך גם את המשפט הזה.

עצם העובדה שאין הסכמה בין רבותינו מי חתום על המשפט הזה, מחייבת אותנו לומר שאין מסורת בדבר. או שיש מחלוקת אם יש מסורת על הדבר. כלומר, אין שום חיוב אמוני להאמין שמישהו מסוים כתב את המשפט הזה, וכל דעה סוברת שהדעה השניה טועה לחלוטין. מי שסובר שהזוהר נכתב בתקופת הגאונים, סובר כי אי אפשר לומר שהוא נכתב על ידי רשב"י, וכן להפך.

מה האמת? מתי נכתב הזוהר – זו שאלה אחת. שאלה גדולה וכבדה מאוד, שאין אנו באים כאן לעסוק בה.

אבל השאלה הפרטית מתי נכתב המשפט הספציפי הזה, "בהאי חיבורא יפקון מן גלותא".

ובכן, המשפט הזה, בניסוח הזה, נכתב ללא ספק בתקופת הראשונים.

התגלגלות המילה 'חיבור' לשפה העברית

כיצד אני קובע זאת בפסקנות? איך יתכן שגדולי המקובלים לא ידעו את הדבר שאדם פעוט כמוני יודע? מדוע הם חשבו שכתב זאת חכם קדמון?

התשובה היא מפתיעה ופשוטה כאחד.

רבותינו הגדולים לא היו בלשנים. גדלותם הייתה בתורה, בנגלה ובנסתר, ולא בתולדות הלשון העברית, כשם שגם לא היו גיאולוגים או היסטוריונים. כמובן אין בכך שום פחיתות מעלה או בושה.

העובדה היא שהמונח 'חיבור' אינו מונח עברי מקורי, ולכן לא יכול להיות שרשב"י יאמר משפט בארמית שבו מופיעה המילה 'חיבור'.

אם תבדקו בתנ"ך, בשני התלמודים, בכל המדרשים, בספרות הגאונים, לא תמצאו את המילה 'חיבור' במובן של ספר.

זו מילה זרה שחדרה לתוך העברית רק בתקופת הראשונים (כנראה מהשפה הערבית). ולכן, בהכרח מי שניסח את המשפט הזה, חי בתקופת הראשונים (או אחריה).

פירושו של דבר, רשב"י לא אמר מעולם משפט הזה, וגם לא אף תנא, אמורא או גאון. אפילו לא מישהו פשוט באותם דורות.

אגב, גם בתיקוני זוהר מופיעה המילה 'חיבור', באותו הקשר:

"רבי רבי אנת הוא אילנא דרבה ותקיף באורייתא, בענפין דילך דאינון איברין קדישין כמה עופין שריין תמן דנשמתין קדישין כגוונא דלעילא… וכמה בני נשא לתת יתפרנסון מהאי חיבורא דילך, כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא"

מה זה אומר?

זה אומר שהתיאוריה החדשנית הזאת שבזכות סתרי תורה, או בזכות ספר מסוים ("חיבור") בני ישראל יצאו מן הגלות אינו קיים בספרות התורנית עד שמופיע ספר הזוהר.

בשלב הזה אפשר היה כבר לסגור את הסיפור וכל אדם ישר לב ובעל היגיון בריא יוכל להבין מדעתו את ההמשך, לאן הדברים הולכים.

בחינה ריאלית של הרעיון

אבל לצורך השלמת הדברים, ולמי שטרם הבין, אני רוצה לקפוץ למים העמוקים, ולבחון לאן הדברים התגלגלו מאז שכתב אותו יהודי אנונימי (אם כי יש כמה כיוונים מסתברים, אך אין לנו וודאות לגביהם) את הרעיון הסופר-חדשני הזה. הרעיון שבזכות ספר מסוים שלא היה מוכר מאז חורבן בית המקדש ופתאום הופיע בצורה פלאית/מוזרה – עם ישראל כולו יצא מן הגלות.

תחשבו רגע שיבוא המקובל והרב והצדיק הכי גדול כיום, ויגיד לכם שבזכות ספר 'מדרש תנחומא' נצא מן הגלות, ננצח את כל המלחמות, ונחזיר את החטופים.

יבוא מקובל בעל מופתים ויגיד שבזכות ספר דברים באה הגאולה. ככל שאנשים ילמדו יותר ספר דברים, כך תתקדם הגאולה.

הרבה מכם ירימו גבה לנוכח המשל. איפה פה הבעיה? הרי היהדות כיום מלאה וגדושה באמירות מהסוג הזה. אם תעשה א', תזכה ל-ב'… תלמד תורה, תשחרר חטוף.

אבל כשאתה אומר שבזכות לימוד ספר מסוים תבוא הגאולה, אתה בעצם אומר שסיבת הגלות היא אי לימוד הספר. ושכל הפרעות והפוגרומים והסבל ונהרות הדם והשכול, כל אימי הגלות שבלתי אפשר להכילם בדעת אנושית, זה הכל בגלל שלא לומדים מספיק את הספר הזה.

"כמה גדול חיוב על תלמיד חכם ללמוד קבלה, ועונשם כמה גדול אם אינם לומדים קבלה, וגורם אורך גלותא, כי הם מעכבים הגאולה רח"ל, כי יעשה בשעה אחת בלימוד הקבלה מה שלא נעשה בלימוד חודש ימים בפשטי התורה, כי גדול כוחה לקרב הגאולה" (מתוך הספר הקבלי 'כסא מלך', תיקון ל').

ולהפך, אולי זה גם אומר שאם נלמד את הספר הזה, לא משנה מה נעשה במישור הריאלי (עליה לארץ, הקמת מדינה, צבא, כלכלה וכו') פשוט תבוא הגאולה.

למה? סוד.

כי יעשה בשעה אחת בלימוד הקבלה מה שלא יעשה בלימוד חודש ימים בפשטי התורה (שם).

כי לימוד הזוהר הקדוש בגירסא בונה עולמות, וכל שכן אם יזכה ללמוד ולהבין אפילו פירוש מאמר אחד, יעשה בו תיקון למעלה בשעה אחת מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה (שם תיקון מג).

כאמור, בספרות הקבלית והחסידית יש מאות ואלפי פרקטיקות כאלה. וכמובן בזוהר. שם זה ממש לא חריג. אבל ביהדות התלמודית? אין דבר כזה. גאולה תלויה בפעולות ריאליות בלבד, בין אם בענייני גאולה, ובין אם בענייני תשובה, שגם הם אינם מיסטיים אלא ריאליים, תנ"כיים.

במה תלויה הגאולה לפי התלמוד?

וארחיב את הדברים:

המחלוקת הכי ידועה בעניין הגאולה, בין רבי יהושע לרבי אליעזר, היא האם גאולה תלויה בתשובה. לפי דעת רבי יהושע – לא. הגאולה לא תלויה בשום דבר, אלא רק ברצון ה', ואילו רבי אליעזר כן תולה את הגאולה במשהו – בתשובה. שעם ישראל יתקן את דרכיו, ויקיים את מצוות הבורא. מכיוון שהגלות נגרמה מעזיבת התורה, "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", כך גם הגאולה תבוא מתוך תיקון הדרכים, בדגש על ביטול עבודה זרה ואמונות כוזביות (או מתוך קנאת ה' לכבודו ולשמו המחולל בעמים, ואכמ"ל).

תחפשו בגמרא אם יש רעיון כזה שלימוד בספר מסוים מביא את הגאולה, או להגיד סיסמה של חמש מילים (ננח מאומן) מקרבת את הגאולה. לא תמצאו…

מי שחידש את התפיסה המיסטית הזאת שקריאת ספר, או אפילו עיון בספר, יכולים להביא גאולה – זה הזוהר.

ואיזה ספר יביא את הגאולה לפי הזוהר? הזוהר.

(מי שקצת מכיר את ספר הזוהר, יודע שזו אחת מהתופעות הרווחות בו. לרומם ולהאדיר את האי חיבורא, ואת גדולת התנאים הקדושים הנזכרים בו, וליקר ולפאר את דבריהם, ואכמ"ל).

מכאן לקחו המקובלים צעד קדימה, וחידשו שלא צריך ללמוד זוהר כדי להביא את הגאולה, אפשר גם לגרוס זוהר ולהביא את הגאולה. הוי אומר: מי שקורא זוהר בלי להבין, פועל ישועות ומביא את הגאולה.

ושוב, תחשבו שיבוא מקובל ויגיד לכם שקריאת חומש דברים מקרבת את הגאולה, גם בלי להבין כלום. לזה אלוקים מחכה ומצפה, שנקרא 539,496 פעמים את ספר דברים, ואז הוא יאות לגאול אותנו מצרותינו. זה מה שהוא צריך מאתנו.

הכל מיסטי, הכל סודי… אין לנו שום הבנה בזה… איך אדם שיושב וקורא דברים בארמית, שהוא אינו מבין, פועל להקמת מדינת ישראל או להצלחת צה"ל? אי אפשר להבין בשכל אנושי. אי אפשר לבחון את זה בכלים מדעיים, וגם לא בכלים תורניים, בשקלא וטריא, כדרכה של תורה. אין אפשרות משום סוג לבחון אם זה נכון או לא, או מה הגדרים של הקביעה הזאת, שאין לנו שמץ של מושג מי אמר אותה, ועל מה הוא הסתמך. ואם מישהו מרבותינו חושב שהוא כן יודע מי אמר אותה, יבוא חברו ויגיד לו שהוא טועה, ומישהו אחר אמר אותה.

אני מדגיש: בתנ"ך אין מיסטיקה, ואפילו לא באגדות חז"ל בתלמודים ובמדרשים. יש אמנם דברים שהתורה אומרת במפורש (כלומר הקב"ה) שאם תעשה כך יהיה כך. הקב"ה "יכול" לומר דבר כזה, כי הוא ברא את העולם ואת חוקיו. לכן זה לא מיסטי אלא חוק בעולם, ורק הבורא יכול לומר לנו את זה. לכן הקשר בין עם ישראל לארצו, שתלוי בקיום התורה, אינו מיסטיקה, אלא ריאליה. כל התנ"ך מבוסס על זה. זה לא 'מסתורין' אלא פשט המקראות, ופשט ההיסטוריה של האומה.

פרשנות הרצי"ה קוק

ולמרות כל זאת, למרות כל הפער בין העולם המיסטי-הסודי שמעצם יסודו אין בו יכולת בירור לבין העולם הריאלי, החליט רבינו הרב צבי יהודה קוק בצעד אמיץ לקום ולבחון את הדברים בעולם המעשה.

ההחלטה הזאת היא מאוד נועזת.

כי למעשה, כמעט כל הדברים בספרות הסוד לא עברו בדיקה כזאת, וגם לא יעברו. הנחת היסוד היא אמונה בהם, אמונה שמעבר לבדיקה.

ואולי דווקא מתוך אמונה כזאת מגיע הרצי"ה לראות איך הדברים התגשמו בפועל, לבדוק בספרי ההיסטוריה איך "סתרי תורה מביאים את הגאולה" (אורות, סד)?

הרצי"ה הפנה את תשומת הלב לכמה דמויות בולטות בדורות האחרונים, שהיו בעלי נטיה חזקה לקבלה, ויחד עם זה פעלו גדולות ונצורות למען התפתחות הישוב היהודי בארץ והחשת הגאולה.

אלא שכאשר בוחנים את הדברים בצורה יסודית, ובוחנים את הדמויות שהזכיר רבינו הרצי"ה, מתגלה תמונה קצת שונה, שעשויה ללמד אותנו דווקא את ההפך. יש פן מסוים שבו סתרי תורה לא מקרבים את הגאולה, אלא מרחיקים אותה…

למעשה, עיון מסודר ומדוקדק בתורה ובתולדות ישראל מעלה באופן ברור ביותר, שלא רק סתרי תורה מביאים את הגאולה, אלא גם פשט התורה מביא את הגאולה.

ומי שיקרא את חומש דברים כהוויתו, אפילו בלי שום פירוש, יבין מיד ש"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".

את האמירה הזאת שכתב הרב קוק יכול להבין גם מי שמעולם לא פתח את ספר הזוהר, וכמובן גם לא את ספר 'אורות'.

לצורך העניין, גם רבותיו ותלמידיו של רשב"י ידעו זאת היטב. מהיכן? מתוך התנ"ך. מתחילתו ועד סופו, זה המסר העיקרי שלו.

לא זו בלבד, אלא שאפילו הזוהר עצמו, ביחסו לארץ ישראל ישראל, (למשל אמירתו שעם ישראל נקרא אחד רק בארץ ישראל) לא שאב זאת מתוך סתרי תורה וספרי מקובלים, אלא מפשט הפסוקים.

אגב, הרבה דברים סודיים בזוהר הם פשט הפסוקים. לעיתים פשט פשוט, ולעיתים פשט עמוק, רובד שמתגלה על ידי עיון פשטני מדוקדק בפסוקי התורה.

ואלו הדברים שכתב הרצי"ה לאביו הראי"ה (בשנת תרע"ו):

יש להתבונן, שתנועות האומה לישוב הארץ ותחיית מחוברות ומבוססות מאז ועד עתה בשאיפות מסתוריות מפנימיות רוחה – מלבד יסוד דברי הזוהר – הרמב"ן אבי הישוב וחכמת הנסתר בראשית תקופתם הנוכחית בכלליותה, אחר כך השל"ה בערך זה בחשיבותו המיוחדת בדורו והקיימת ברשמיה גם לדורות הבאים, שאיפותיו הישוביות של דון יוסף הנשיא מנקסוס עם בית מדרש הקבלה הצפתי והתנועה הקבלית ורשמיה האדירים והמרובים בעלי ההשפעה המתפשטת ברחבי פזורי ישראל וכל צדדי חייו, שהן כרוכות בו, יחד עם בת הקול הקוראה באדריאנופל להר"י קארו לעלות ארצה הצבי לקול התורה הנשמע בה ולפריחת הניצנים, השבתאיות בערכה היא ובגרעינה העיקרי שבפנימיות ראשית הויתה לפני רדתה לשפלות טומאתה, התחלת הישוב האחרון, הישן, על ידי תלמידי הגאון מעבר מזה והחסידים מעבר מזה, והחדש על ידי תנועת החיבה בראשות והשפעת הגאונים החובבים הראשונים בעלי שאיפות הישוב הריאליות והמסתוריות כאחת – וביחוד ר"א מגרידיץ, ועיֵן אתו גם ר"נ פרידנלד – שבמהלך החיים הנורמלי גבר גילויה של הראשונה על אותו של האחרונה, נשמתה הגנוזה בתוכה והמחיה אותה; ואופיי [-אופייני] בייחוד הוא, שדווקא המיוחד שברבי החסידים [-רבי נחמן מברסלב] במסתוריות אישיותו המקורית הרוממה, הוא שהביע בעצם דברי ההתלהבות המסתורית הלוהטת המיוחדת לו על קדושתה העליונה של הארץ: דהיינו "ארץ ישראל הזאת שישראל נוסעים לשם עכשיו", "מיט דיא שטיבלאך און דיא הייזלאך" (צמח צבי מא)

במבט ראשון, באמת כל הדמויות שהוזכרו כאן, שתופסות מקום חשוב ונכבד בתולדות התחיה הלאומית, היו בעלי נטיה חזקה לתורת המסתורין, ורבים מהם עסקו רבות בלימוד והפצת ספר הזוהר הקדוש.

אלא שאם נדקדק בדברים, הם מורכבים למדי.

הרמב"ן אמנם היה מקובל, אבל לא הושפע כלל מהזוהר, שטרם התגלה או חובר בימיו. האם הקבלה שהוא למד השפיעה עליו לעלות לארץ? נוכל לדעת זאת בנקל, מעיון בקורות חייהם של יתר המקובלים בדורו של הרמב"ן, האם תורת הקבלה שהם למדו גרמה להם לעלות לארץ. ביחס לרובם המכריע התשובה היא: לא.

אז למה עלה הרמב"ן לארץ, ומהיכן שאב את אהבתו הגדולה אליה?

מהתורה שבכתב, מהתלמודים וממדרשי חז"ל.

כמובן שעל גבי זה יכול להיות שגם בתורת הקבלה שהוא הגה ישנם רעיונות על ארץ ישראל. אולם האם פירושו של דבר שמשם זה התחיל?! אילו לא היה לומד קבלה, לא היה מבין את גודל מעלת ארץ ישראל? הלא זה כתוב במפורש בכל התורה כולה, במיוחד בחומש דברים, וזה כל עניינו של ספר יהושע, ובעצם כל התנ"ך כולו מספר על הקשר ההדוק בין עם ישראל לארצו.

גם חז"ל, בשני התלמודים ובמדרשים, הביאו עשרות רבות של דברים בשבח הארץ הקדושה, ומעלת העולה אליה. האם לא די בכך כדי להצית את לבות יהודי הגולה לעלות ארצה?

פשוט וברור לכל בר דעת, שרוב העולים לארץ בדורות האחרונים לא עשו זאת בגלל סתרי תורה שלמדו, אלא מתוך הכרה יהודית-לאומית בריאה, שקיבלה את מזונה מהתנ"ך ולעיתים גם מספרות חז"ל.

השל"ה אמנם כבר נחשף לספרות הזוהר, אולם כמו הרמב"ן, מי יימר לן שסיבת עלייתו ארצה הייתה המסתורין? וכמה מקובלים חיו בארצות הגולה, האם לא ראו מה שהוא ראה בזוהר? כדי לומר שיש קשר בין עיסוקו בזוהר ובתורת המסתורין לבין חיבורו העמוק לארץ ישראל, אנחנו צריכים מקור מפורש בכתביו שילמד זאת.

דון יוסף נשיא אמנם בנה את טבריה, אך מאומה לא נשאר ממנה ביום שאחרי מותו. במבחן התוצאה קשה לדעת עד כמה הוא תרם לתהליך תחיית האומה.

האם הוא ינק את המרץ לפעילותו הציבורית מתוך הזוהר ותורת המסתורין? דרוש מקור לכך.

השבתאיות שמזכיר הרצי"ה, ככל נראה הכוונה לעליית ר' יהודה החסיד ותלמידיו – הסתיימה במפח נפש. יש חוקרים שסוברים שהיא יותר הזיקה מאשר הועילה. היא תקעה את עליית האשכנזים לירושלים למשך עשרות שנים! אז גם אם נגיד שמה שדחף את אותם עולים זה המסתורין, בואו נבחן את הדברים עד הסוף, ונראה מה הפירות שיצאו מזה… ועד כמה היה חזק כוחו של המסתורין, שלא הצליח לקיים אותם בארץ בלעדי רבם המנוח. ועוד לא נגענו במאות אירועי השבר והיגון שנגרמו לעולים המאוכזבים בעצמם.

רבי אליהו גוטמכר אמנם היה מקובל ופועל ישועות. אולם האם הדבר השפיע בצורה מיוחדת על זיקתו לארץ ישראל? אם ניקח למול עינינו את ידידו ורעו רבי צבי הירש קלישר, התשובה ברורה. אין כל השפעה של תורת המסתורין על היחס לארץ ישראל. כך גם בדור הבא, רבי שמואל מוהליבר, לא ידוע לנו כאדם בעל מסתורין. כלומר, ודאי שהיו גדולי ישראל שפעלו למען ארץ ישראל וגם היו מקובלים. השאלה אם יש קשר כלשהו בין שני הדברים?

רבי נתן פרידלנד – כל זיקתו לארץ ישראל מיוסדת על התנ"ך ודברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, כניכר בכתביו. אמנם כדרך רוב גדולי ישראל הביא גם מהזוהר בספריו, אולם לא מפה התחילה זיקתו לארץ ישראל. השוו את זה לספר 'אם הבנים שמחה', לצורך העניין, שמביא מגוון רחב מאוד של מקורות, כולל מספרות הקבלה, אך האם נכון להגדיר שזיקתו לארץ ולגאולה היא מתורת המסתורין? לדעתי לא. דבריהם עומדים בפני עצמם גם ללא התימוכין מהזוהר.

אצל רבי נחמן מברסלב הדברים ברורים. אמנם הוא היה מקובל גדול, בעל נטייה מסתורית חזקה, המיסטיקה תופסת אצלו מקום גדול מאוד, אבל כשאנו באים לבחון את דבריו על ארץ ישראל, פתאום הדברים מקבלים משמעות ריאלית ולאו דווקא מיסטית.

הרצי"ה בעצמו ציטט את המשפט אולי המפורסם ביותר של רבי נחמן על ארץ ישראל, "עם אלו הדירות והבתים". זה משפט ריאלי, לא קבלי!

הדוגמה היחידה שאכן נטיית המסתורין הייתה מחוברת אצלה לעליה לארץ, היא 'תלמידי הבעש"ט', שהוזכרו בנשימה אחת עם תלמידי הגר"א. והנה אצל אלה האחרונים, במיוחד כשמשווים אותם לתלמידי הבעש"ט, ברור שעם כל נטייתם הקבלית, הרי שעלייתם נשאה אופי ריאלי טהור, בלי שום עירוב של רעיונות מהזוהר או המיסטיקה היהודית לזרמיה השונים.

הדבר היחיד שאולי שאבו תלמידי הגר"א מהזוהר, הוא חישובי הקץ, וגם בזה הדברים לא ברורים עד הסוף בין החוקרים.

הרצי"ה לא הזכיר את הגר"א עצמו, שהוא למעשה חולל וגרם, או נתן את ההשראה, לעליית תלמידיו ואלו שהצטרפו אליהם.

אם תעיינו בכתבי הגר"א על ארץ ישראל, תופתעו לגלות שכמעט הוא לא מזכיר זוהר, אלא פסוקים מהתנ"ך. לכל היותר הוא מביא את דברי חז"ל.

ועל מה יושבות דרשות חז"ל שמובאות על ידי הגר"א? לא על מסתורין וזוהר, אלא על פשטי הפסוקים.

בעיניי הגר"א הוא הדמות הדומיננטית ביותר בדורו ביחס לארץ ישראל (וכפי שהאריך בספריו ד"ר אריה מורגנשטרן).

וכל תפיסת הגר"א על ארץ ישראל ועל הגאולה, מיוסדת על התנ"ך, הא ותו לא.

האם הגר"א לא למד קבלה? האם לא צירף את דברי הזוהר על מעלת ארץ ישראל לדברים שלמד (בעצמו ומפי רבותיו) מהתנ"ך ומספרות חז"ל? ודאי שהוא למד, ובוודאי הוא צירף.

אבל לא מתוך המסתורין וסתרי תורה הוא יצא במסעו לארץ ישראל, ולא מתוך כך הוא שלח את תלמידיו להקים את יסודות הישוב החדש בארץ, אלא מתוך מבט הכי ריאלי על מצבו של עם ישראל בגולה (אותו השווה ל"בית קברות", בעקבות נבואת העצמות היבשות ביחזקאל), והבנה כמה משמעותית ארץ ישראל לעם ישראל ולתורתו.

לסיכום:

1. דווקא עם החזרה לתנ"ך, לפשטי המקראות, ולמסורת הדורות שהעבירו לנו חז"ל, עם הרוח הלאומית שהשתמרה בקרבנו בחסדי צור ישראל וגואלו, צמחה והתפתחה תנועת התחיה הלאומית. השיבה לארץ הלכה שלובה יד ביד עם השיבה ללימוד התנ"ך.
2. תורת הקבלה (והחסידות) לעיתים השתלבה עם העליה לארץ, אך לאו דווקא השפיעה עליה, ולעיתים גרמה לנפילות גדולות (עליות השבתאים או המושפעים מהם, והעולים בעקבות חישובי קץ מוטעים), ולעיתים רבות גרמה דווקא לתפיסה שארץ ישראל היא רק 'בחינה רוחנית', ואפשר גם בגלות להשיג אותה. בהקשר לזה כדאי לעיין בתיאור (ניסיון) עליית הבעש"ט לארץ.

"בעניין לימוד הזוהר הקדוש אמר בשם הקדוש ר' אהרן מזיטאמיר, שזוה"ק צריך לאומרו בלא ביאור, כי התיבות והדיבור של הזוה"ק עצמן מקשרין את האדם לאין סוף יתברך" ('שארית ישראל').

"לימוד ספר הזוהר נשגב מאוד לטהר ולקדש הנפש, ואפילו אי לא ידע מאי קאמר ושוגה בו שגיאות הרבה, הוא חשוב לפני הקב"ה" ('פלא יועץ').

נספח

בספר 'שיבת ציון' בעריכת רא"י סלוצקי הובאו עשרות מכתבים מאת גדולי ישראל בשנות הת"ר, בתקופת חובבי ציון, בעד העליה לארץ ויישובה.

והנה הפלא ופלא – במכתבים מביאים גדולי ישראל עשרות רבות של מקורות מהתנ"ך, מהתלמודים ומהמדרשים, על מעלת ארץ ישראל ועל הגאולה.

ואילו את המקורות מהזוהר אפשר לספור על יד אחת.

אפשר לתרץ שהרבנים חשבו שאין זה מתאים להפיץ סתרי תורה בהמון העם (מה שקצת נוגד לפשט דברי הזוהר לכאורה) ולכן לא הציגו אותם.

אך יותר פשוט לומר שזו האמת, שבעיני כל אותם עשרות רבנים, ראשי המעוררים לגאולה, הדרבון לעשייה למען תחיית האומה לא נמצא בזוהר, אלא בתנ"ך ובספרות חז"ל.

בעיניי, זוהי אולי האינדיקציה הטובה ביותר להבנת מקור הרוח הגדולה של התחיה הלאומית.

הפוסט "סתרי תורה מביאים את הגאולה", וגם פשטי התורה הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

אמר רבי יצחק, אמאי רהט לוט אבתרייהו, (אלא בגין) דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם, רבי חזקיה ורבי ייסא, חד אמר דיוקנא דאברהם חמא עמהון, וחד אמר שכינתא אתיא עלייהו, כתיב הכא וירא לוט וירץ לקראתם, וכתיב התם וירץ לקראתם מפתח האהל, מה להלן חמא שכינתא אוף הכא חמא שכינתא, וירא לוט וירץ לקראתם ויאמר הנה נא אדנ"י באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד (זוהר וירא דף קי).

וצריך עיון על עצם הדרשה הזאת, שהרי מצינו בתורה שכתוב 'ויקם לקראתם', ולא 'וירץ לקראתם'. ואם כן השאלה "אמאי רהט" לא מתחילה., וגם הגזירה שווה, וירץ־וירץ, אין לה על מה לסמוך.

ואכן בדפוסים המאוחרים של הזוהר תוקנה הטעות (לכאורה):

"אמר ר' יצחק: אמאי רהט לוט אבתריה, אלא בגין דכתיב וירא לוט ויקם לקראתם".

התיקון הזה יצא שכרו בהפסדו. אמנם הפסוק תוקן, אך הקושיה רק התבלטה יותר לעיני הקורא. אם כתוב 'ויקם', נפלה כל הדרשה על ריצתו של לוט, וכפי שנרחיב להלן.

האם כדאי ומותר לתקן דברים בזוהר?

הגרסה החדשה הזאת היא תיקון שביצעו האחרונים שהבחינו בטעות בפסוק. וזו אחת מהדרכים ליישב קושיות והתמיהות שעולות בספר הזוהר – למחוק ולתקן את הדברים, רואים את זה בהרבה מקומות אצל מקובלים ולומדי הזוהר.

מצד אחד כך ראוי לעשות, אם יש טעות בדברי תורה, מצווה לתקן. כך בכל ספר תורני, ראוי להעיר בצדו על טעות ולהציע תיקון, ולעיתים יש בכך משום 'אל תשכן באוהליך עוולה'.

מאידך, יש בעיה בלתקן דברים בזוהר. אם נתקן, הדור הבא לא ידע שבתחילה הייתה כאן טעות, וכשמדובר בספר הזוהר, שגדולי ישראל התריעו על העובדה שהשתרבבו לתוכו רעיונות זרים או מאוחרים, תיקון השיבוש יכול להיות בעיה. כי השיבוש הוא הוא העד לאיחורם של הדברים. לא יתכן שרשב"י וחבורתו טעו בדבר כה פשוט, כמו ידיעת פסוק בתורה, ועל סמך הטעות בנו מגדל לתלפיות.

האם בעל הדרשה ראה את פירוש רש"י?

מעניין שהטעות הלכה והשתרשה בארון הספרים היהודי. בחלק ממהדורות רש"י מופיע: "וירא לוט וירץ לקראתם", וכן ברד"ק. האם לנגד עיניו של מחבר הזוהר עמדו פירושים אלו, בגרסאות אלו, ומשם הוא השתבש? צריך לבדוק זאת בנוסחאות הקדומות של כתבי היד לפירוש רש"י על התורה.
ואם יימצא כן, אולי יש כאן הוכחה נוספת שהוא חי אחרי רש"י, והושפע מפירושו.

תירוצי המקובלים

כדאי לראות כיצד התמודדו רבותינו המקובלים עם הטעות הזאת.

נביא לדוגמה את דברי בעל הסולם. הוא הרגיש בכך שהזוהר מצטט בצורה שגויה או שונה את הפסוק, ומסביר זאת כך:

"ועל דא וירא לוט וירץ לקראתם ויאמר הנה נא אדני באלף דלת נון יוד, דהיינו שם השכינה. ובספרים שלנו לא כתוב וירץ לקראתם, אלא 'ויקם לקראתם', ונראה דעת הזוהר אשר 'ויקם לקראתם' המובן הוא שקם ורץ לקראתם, דאם לא כן היה צריך לומר 'ויקם מפניהם'".

כלומר, לפי דעתו אין כאן טעות! אפילו לא טעות סופר של המעתיקים. יש כאן דרשה מכוונת. ואם אין טעות בציטוט הפסוק, הנה אפשר לומר שהדברים הללו יצאו מפי קדושים. אפשר גם לנסח הפוך: בגלל שהם יצאו מפי קדושים, מצווה עלינו ליישבם, כפי שעשה בעל הסולם.

לפני שנדון בהצעתו של הסולם, נעיר כי פירושו צריך עיון מבחינה למדנית. נגיד ש'ויקם' המובן הוא שהוא רץ, האם אפשר אפשר על סמך ה'מובן' להקיש בין אברהם ללוט? לכאורה בדרך כלל גזירה שווה היא תמיד על פי מילה זהה, ולא על פי 'מובן' זהה.

אך גם לשיטתו של בעל הסולם הדברים לא מחוורים כדבעי.

שימו לב לכך שהוא יוצר רעיון חדש, או דרשה חדשה, על גבי הדרשה של הזוהר (דבר הרגיל בעולם הדרשה, שכשיש דרשה מוקשית מוסיפים עוד אחת, ואף היא פעמים רבים מוקשית, ולפעמים אין לדבר סוף. מה שאין כן בלימוד על פי פשוטו של מקרא, ואכמ"ל).

ומה הקושיה בפשט שהביאה את הסולם (ולשיטתו: הזוהר) לדרשה זו? "דאם לא כן לא היה צריך לומר ויקם מפניהם".
כנראה כוונת הסולם היא שבמקום המילה 'לקראתם' היה צריך להיות כתוב 'מפניהם', כלומר לכבודם, ו'לקראתם' משמע שהוא התקדם אליהם. ברם, לא מובן מה זה עוזר, גם אם החידוד הזה נכון, מהיכא תיתי שהוא רץ לקראתם, ולא הלך? איך קשורה הריצה לשאלה אם כתוב 'מפניהם' או 'לקראתם'?

מה פירוש המילה 'לקראתם'?

כל זה כתבתי אם אפשר ללמוד מהמילה 'לקראת' שהאדם התקדם לעבר חברו.

אך למעשה מצינו בתורה לשון 'לקראת' לאו דווקא בהליכה או בריצה:

"ויפגעו את משה ואת אהרן ניצבים לקראתם" (שמות ה, כ).

"ונצבת לקראתו על שפת היאור" (שמות ז, טו).

אם כן: לקראת = מול.

ממילא, הדיוק שמציע בעל הסולם, שלא כתוב מפניהם אלא לקראתם, אינו משמעותי. אלו שתי מילים עם שמעות דומה, ואין לדקדק ביניהן.

נעצור לרגע את הדיון על דרשת הזוהר, ונשוב לפסוקים עצמם. הרבה פעמים בעולם הדרש והסוד אנחנו עלולים ללכת לאיבוד ולשכוח את הפשט, שאי אפשר בלעדיו.
הפשט הוא השלב הראשון בסולם. אי אפשר לעלות בסולם בלי לעמוד קודם על הפשט.

ובכן, כשאנו מביטים בפסוקים עצמם, רואים שהדרשה הזאת המשווה בין לוט לבין אברהם, היא לא פחות ולא יותר מהפך הפשט, ומנוגדת לעצם המסר שבאה התורה לומר לנו.

הרי בכוונה הדגישה התורה שאברהם רץ לקראת האורחים, כדי ללמד אותנו כמה הוא טרח במצוות הכנסת אורחים. אצל אברהם כתוב "וירץ לקראתם מפתח האוהל", ואחרי הדו-שיח שלו אתם, "וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלוש סאים", והוא לא מתקרר בזריזותו – "ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו".

חמש פעמים מדגישה התורה את הזריזות שלו! אין ספק שזו כוונת התורה בביטויים אלו, ללמד כמה אברהם זריז במצוות הכנסת אורחים. ממילא ברור שהביטוי 'וירץ' הוא מכוון ועקרוני.

לעומת זאת בסיפור לוט אין שום ביטוי, אפילו אחד, של זריזות. האם זה במקרה?!

אנו מאמינים שהתורה מדויקת, בתכניה ובסגנונה, ואם היא בחרה שלא לציין שום תיאור של זריזותו, היא רוצה שנבין שאמנם גם הוא הכניס אורחים, אבל לא הצטיין במידת הזריזות של אברהם. כלומר, היא רוצה שנבדיל בין שני הסיפורים.

בא הדרשן בזוהר ומוחק את ההבדל הזה שחשוב לתורה ללמד אותנו. הוא לא מכיר אותו ולא מכיר בו (עכ"פ בדרשתו זו). התעלמות מוחלטת פשט הפסוקים, ודרשה שהפוכה מכוונת התורה על פי פשוטה.

הדרשן מקיש את לוט לאברהם, ואת זה הוא עושה לכאורה על פי טעות – ציטוט לא נכון של הפסוק.

בכוונה התורה לא כתבה על לוט "וירץ לקראתם", כדי לומר לנו שהוא לא רץ. זה פשט הפסוקים, זה עיקר מה שהיא באה לומר בביטוי "ויקם לקראתם" – שהוא לא רץ!

וכעת יש בידינו שתי אפשרויות: האחת, להודות בכנות שיש כאן טעות בדרשה. לא חשוב איך נכנסה הטעות ומי אשם בה, אבל זו טעות. היא מנוגדת למה שכתוב במפורש בתורה (ויקם לקראתם) ומנוגדת לכל רוח הדברים בפרשיה (לוט לא מיהר).

האפשרות השניה – לאמץ את הדרשה החדשנית הזאת, ובגינה לסרס את הכתובים ולעקור את הפשט, כדי שיתאימו לה. רק כדי לומר שהדרשה הזאת לא טעות.
האם לוט יכול היה לרוץ לקראת האורחים?

למעשה, לוט בכלל לא היה יכול לרוץ לקראתם.

כך לפחות לפי פרשנותו ההגיונית של רבינו בחיי, שהרגיש בשינוי הלשון בתורה, בין תיאור הכנסת האורחים על ידי אברהם, לבין סיפורו של לוט:

"אברהם ראה אותם מרחוק כי בבקר היה כחם היום ולפיכך אמר וירץ לקראתם. אבל לוט לא ראה אותם עד שהיו קרובים אליו כי בערב באו, שנאמר סדומה בערב, ולפיכך אמר ויקם".

שמא תאמר: רבינו בחיי סבר כך, ודרשן הזוהר סבר אחרת! הלא הזוהר קדם בהרבה שנים לרבינו בחיי, ורבינו בחיי חידש את ההבנה הזאת (המחלקת בין אברהם ללוט) מדעתו בלבד.

ובכן, גם במדרש נרמז ההבדל הזה שבין אברהם ללוט, שכאמור הוא פשט הפסוקים:

"וירא לוט ויקם לקראתם, ובאברם הוא אומר וירא וירץ לקראתם, מלמד שבאו עליו כעוף הפורח באוויר". (פס״ז)

תירוצי ה'יד מלאכי'

נשוב כעת לדיון שהתפתח אצל רבותינו על דרשת הזוהר.

בספר 'יד מלאכי', כללי החית, עמ' 43, מביא כמה פסוקים שמובאים בזוהר בצורה שונה מהמוכר לנו, ודן בהם.

בתוך כך הוא מתייחס גם לפסוק שלנו.

"ומעתה אסורה נא ואראה את המראה הגדול אשר ראה הר"ב חוות יאיר סימן רלה דבזוהר יליף גזרה שווה 'וירץ' דגבי אברהם מ'וירץ' דגבי לוט, ובלוט כתיב ויקם לקראתם, לא וירץ.
ואען ואומר דאחרי המחילה הראויה לא דק אגב ריהטיה דלוט הוא דיליף מאברהם ולא אברהם מלוט".

הוא מבקר נקודה מסוימת, די שולית, בדברי ה'חוות יאיר', ומשתמש במשחק מילים עם הביטוי רהט-רץ.

"ואיך שיהיה אנוכי לא ידעתי מי הגיד לו דמוירץ וירץ הוא דעביד הגזרה שווה, ולא מוירא וירא, או מלקראתם לקראתם"

בעצם הוא אומר: נכון שיש כאן טעות במילה אחת, אבל זה ממש לא קריטי, כי הדרשה לא יושבת על הטעות.

"וזה לשון הזוהר בפרשת וירא קו ב' אמרינן אמאי רהט לוט אבתרייהו, דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם, רבי חזקיה ורבי ייסא…"

"והנה אמת נכון הדבר דמדנקט ר"י אמאי רהט לוט אבתרייהו דכתיב וכו' לכאורה משמע בדבריו דמוירץ וירץ עביד הגזרה שווה, אך אמנם אפשר שפיר כדאמרן דמוירא וירא או מלקראתם לקראתם קא יליף לה, ומסתברא טפי דמוירא וירא יליף לה, מדפליגי ר' חזקיה ורבי ייסא מאי חמא ומסיים מה להלן חמא שכינתא אוף הכא חמא שכינתא, וכיוון דיליף לה בגזרה שווה דראיה כמאן דכתיב ביה בלוט 'וירץ' חשבינן ליה. והכי מוכח תו לקמן דף קו א' דקאמר מה כתיב וירא לוט, חמא לשכינתא, דנראה דמוירא הוא דקא דריש דחמא לשכינתא, ור' יצחק דנקט אמאי רהט לוט אבתרייהו, דכתיב וכו', אפשר דהוה ידע הגזרה שוה ועלה קא סמיך".

אולם במחילת הכבוד, דבריו לא מסתברים כלל.

אין סיבה להקיש בין המילה 'וירא' 'וירא', כי אלו מילים שגרתיות, ואין בהן סיבה לדרוש גזירה שווה. אילו היה כתוב גם בלוט 'וירץ', אז בוודאי שהיה אפשר להקיש לסיפור אברהם שבו כתוב 'וירץ', והריצה היא דבר חשוב בסיפור. בנוסף לכך, הזוהר עצמו ידע לפרש היטב את כוונתו, ואמר שלוט רץ אחריהם, אז ברור שהזוהר חשב שכתוב 'וירץ', כפי שציטט. ואם חשב שכתוב 'וירץ', אז ברור שעדיף לו לדרוש היקש בין שתי המילים הללו מאשר מילים שגרתיות כמו 'וירא'.

אם כן לענ"ד הסברו של ה'יד מלאכי' הוא דחוק.

ממשיך ה'יד מלאכי' ומציע יישוב אחר (אולי מפני שהרגיש בדוחק התירוץ הקודם):

"אי נמי, משמע ליה דמאחר דמבית אברהם למד מצווה זו של הכנסת אורחים, ודאי דלמד גם כן למרהט אבתרייהו, כמו שעשה אברהם, והכתוב מסייעו, דאי תימה בלחוד הוא דעבד, מה שייך לקראתם, ולהכי נקט וירץ אע"ג דפסוק כתיב 'ויקם', ואין זה מן התימה שהרי כו שדרך הש"ס לקצר המקראות ולערב ולהוסיף בהם, וכמו שרמזתי למעלה, כן דרך הזוהר למנקט כוונת ומשמעות הפסוקים. וקאמר 'דכתיב' אף על גב דלא מייתי הפסוק כצורתו".

בהמשך דבריו מוכיח ה'יד מלאכי' שכך דרך הזוהר, להביא פסוקים שלא בצורה הנכונה שבה הם כתובים. לשיטתו – זו הוכחה, שזו דרכו של הזוהר.
השאלה מה זה מוכיח…

הפשט הוא שיש כאן הוכחה הפוכה. השכל הישר אומר שמי שכתב את הספר הזה לא ידע את כל התנ"ך מילה במילה, והספרים לא היו מונחים לפניו, ולכן פה ושם שגה בציטוט.
טעויות כאלה אפשר למצוא לא מעט בספרים שכתבו רבותינו הקדושים שבכל הדורות, ואי אפשר לתבן בלא בר.

אם רשב"י וחבורתו כתבו את הדברים, הרבה יותר קשה להבין איך נפלו טעויות כאלה בציטוט הפסוקים, ואיך נבנו תילי תילים של דרשות על הטעויות.
מילא אם הדרשות באו בצורה של מחקר, היגיון ושכל, כדרכה של תורת הנגלה. אבל אם כל הזוהר זה גילויים עליונים, וקישור ישיר לאליהו הנביא וכדו', איך יתכן שנפלה בזה טעות, ואף אחד בבית המדרש הזוהרי לא הבחין בכך?

כלומר: הכול תלוי בגישה. אם אתה בא בגישה שספר הזוהר הוא אמת לאמיתה ולא יתכנו בו שיבושים, אפשר לדרוש הכל ולתרץ הכל. כל קושיה, קשה ככל שתהיה, אפשר לתרץ. זה פלא פלאים איך המוח האנושי יכול לתרץ כל דבר מוקשה ומוזר (ולכן יש אנשים חכמים באומות העולם שמאמינים בכל מיני הבלים שנראים לנו כמנוגדים להיגיון).
אבל אם אתה בא נקי לספר, ובוחן את דבריו בכנות ובישרות, אתה רואה שיש כאן בעיות חמורות.

וזו הייתה דרכו של היעב"ץ, שגדולי ישראל כמו הנודע ביהודה, החתם סופר והרב קוק אימצו.

וממשיך ה'יד מלאכי':

"ודי בזה לידע ולהודיע שאין לתמוה על מאי דנקט ר' יצחק וירץ אע"ג דבקרא 'ויקם' הוא דכתיב, והיינו טעמא שדרך קדמונינו הייתה לשמור כוונת העניינים, לא המילות, וכפי הכלל המסור בידינו שדרך הפוסקים לשמור העניינים, לא המילות.

ומי לנו גדול ממשה, הלא הוא הרמב"ם ז"ל שמכלכל דבריו במשפט ומדקדק בלשונו ואפילו הכי מצאתי אליו בפ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ג' שכתב והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר 'שוועת עניים אתה תשמע', אף על פי שאין פסוק זה בכל המקרא, אלא מאי אית לך למימר, שנקט משמעות איזה פסוק אחר, והכי נמי בזוהר דכוותה".

אם כן, יוצא מדבריו שהזוהר הוא כמו הרמב"ם, שמשנה את הפסוקים… והמשכיל יבין.

אולם זה בכלל לא מתרץ את הבעיה העיקרית! כי הבעיה העיקרית היא שכל הדרשה שבזוהר יושבת על השינוי הזה, בין אם הוא טעות ובין אם הוא מכוון כמנהג רבותינו.

הוא מביא עוד כמה הוכחות לדבריו, ועל כולן יש פירכא ברורה. כך למשל ההוכחה הבאה מדברי רש"י:

"רש"י פרשת בחוקותי דנקט וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל, אף על גב דבקרא לא כתיב הכי אלא ובורא וסירכיה דיוצר נקט ואתא דהתם משום תפילה נקטו לישנא מעליא".

זו אינה הוכחה לכך שלא הקפידו על דיוק בלשון, אלא שרש"י בחר את לשון התפילה.

וכן הוכחתו מדברי תוספות (ראו שם), הוא עצמו מודה "שנתחלף להם עם הכתוב בפרשת כי תצא". כלומר, שהם טעו!

"זו היא דרך התלמוד והפוסקים לקצר בפסוקים או להאריך בהם, ואף במשניות ובדיוקות כך היא דרכה של תורת האמוראים לקצר ולדלג להפך ולהוסיף בהם".

זה נכון שיש בגמרא מקרים כאלה, השאלה איך אנחנו בוחרים להתמודד אתם… ומה משמעויות הטעויות או השינויים הללו.

שיטת הלימוד

התנאים והאמוראים גם כשמצטטים פסוקים בשיבוש, יש לזה סיבה, ולא רק טעות. ואם זו טעות, מיד יעירו על כך בדור הבא, ברגע שיגלו זאת. ולא יעקמו את הדברים. והכי חשוב, לא ידרשו דרשה על הטעות, ואם ידרשו, במקרים נדירים, יהיה מי שיעיר על כך בהגינות, וידחה את הדברים.

אפשר להסיק מסקנות מאוד מגוונות מהטעות. אפשר לומר שזו טעות סופר, אפשר לומר שזו הערת אחד התלמידים שלא שימשו כל צרכם, שהשתרבבה לתוך הזוהר. אפשר לומר שמחבר הזוהר טעה למרות שהייתה לו השראה ממרום, כי אין צדיק בארץ אשר לא יטעה. איני אומר בדווקא שאפשר ללמוד מטעות זו מי כתב את הזוהר, או מתי נכתב הזוהר, או איך צריך להתייחס אליו.

אפשר לומר הרבה דברים, אבל קודם כל חובה לשים לב שיש כאן טעות גדולה, ועקירת התורה מפשוטה.

שימו לב שאף אחד מהחכמים לומדי הזוהר לא הציע את התירוץ הזה – יש כאן טעות! הנחת היסוד היא שתנא לא יכול לטעות, ובוודאי הזוהר – כספר קבלי ומיסטי שנכתב בהשראה אלוקית – לא יכול לטעות. אפילו במילה אחת.

האמוראים הקשו על לשון המשנה, ולפעמים שינו אותה. רבותינו הראשונים והאחרונים הגיהו את התלמוד ואמרו שנפלו בו שיבושים. לפעמים מחקו שורות שלמות. לא עיקמו את ההיגיון בשביל הכתוב, אלא להפך.

אם יש משהו שסותר את האמת, אם משהו מדליק נורה אדומה, צריכים לשים לב לכך. צריכים לנהוג בהגינות ולומר בפה מלא: "יש כאן טעות".

רק אחר כך אפשר להגיע לשלב השני, לחשוב מה המשמעות של הדברים, ואיך להסתדר אתה.

הפוסט האמנם לוט רץ אל המלאכים? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

"מה שכתבת שהרב אמר משם אמ"ו זצ"ל לא שמעתי מפיו.

"ואולי התיר הרב לעצמו [לומר ששמע זאת מאביו של החת"ס], על דרך שאמרו חז"ל (פסחים קיב ע"א) 'רצית להחנק – תתלה באילן גדול', ואל תאשימהו עבור זה".

החתם סופר רומז לשואל: אבא שלי מעולם לא אמר את הדברים שיוחסו לו, ואין לנו מושג אם הוא חשב שהם נכונים, לו היו מניחים אותם לפניו.
אבל אל תכעס ואל תאשים את הרב שטען כי שמע זאת מאבא שלי, כי כוונתו הייתה טובה, והוא השתמש בהיתר שנתנו חז"ל.

רש"י מפרש את דברי חז"ל הנ"ל כך:

"אם רצית לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, אמור בשם אדם גדול".

הנה יש כאן היתר לאדם שרוצה שרעיונותיו יתקבלו, לומר אותם בשם רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, או הרמב"ם.
להרבה אנשים – ואולי לכולנו – חשוב לא רק מה תוכן הדברים, אלא מי אמר אותם. סוג של גושפנקה, תעודת כשרות.

אגב, פרשני הגמרא שאלו איך היא התירה לעשות דבר כזה, לכאורה זה שקר. לא ניכנס לזה כעת, זו סוגיה גדולה להבין מה בדיוק הגדר של השקר שאסרה תורה (וזה קשור גם לאמת/שקר אצל אבותינו בתורה).

נמשיך בדברי החתם סופר. הוא חשש שמא השואל לא ישתכנע מהדברים, שמא יתקשה להאמין שהרב – שציטט את הדברים בשם אביו של החתם סופר – עשה זאת רק מתוך הסתמכות על היתר דחוק של הגמרא.

לכן המשיך החתם סופר וכתב את הדברים המפתיעים הבאים:

"הנה נמצא בשכונתך ספר 'מטפחת ספרים' למהריעב"ץ".

הספר מטפחת ספרים מציג למעלה מ-200 קושיות ותמיהות על דברי הזוהר, וטוען שהם רעיונות פסולים, חלקם של עבודה זרה וכפירה, שחדרו במשך הדורות האחרונים לתוך ספר הזוהר הקדוש.

אבל חלק גדול מהדברים הפסולים הללו נאמרים בזוהר בשם תנאים קדושים!

"תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל בעניין זה, הלא ישתוממו רואיו, ודי לחכימא".

החתם סופר אומר ברמז עבה (ש'חכימא' יבינהו לאשורו) – רבי יעקב עמדין צדק. מאות רעיונות בזוהר יוחסו לתנאים ולאמוראים, שלא לפי האמת. לכן לא פלא שיש בהם טעויות. כתיבה פסאודואפיגרפית, אליה שייכים כמה חיבורים נכבדים בארון הספרים היהודי, כמו פרקי דרבי אליעזר, ברייתא דמסכת נידה, ועוד.

לא כל מה שכתוב בזוהר שרשב"י אמר, הוא באמת אמר. חלק מהדברים נתלו בו רק כדי שהקוראים את הספר בתום יחשבו שבאמת רשב"י הוא בעל הדברים המחודשים, וכך יאותו לקבלם.

ושימו לב לתיאור המופלג בו משתמש החתם סופר ביחס לרבי יעקב עמדין – "נביא"!

פלאי פלאות…

אם כן, אומר החתם סופר לשואל הנבוך, אנו רואים שיש תקדים מפורסם למעשהו של אותו רב, שתלה את רעיונותיו באביו של החתם סופר, רק כדי שיתקבלו הדברים.
ומסיים החתם סופר בישרותו:

"ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת".

כשדרשן תולה את דבריו באביו של החתם סופר או בדעת התנאים, יש כאן בעיה כפולה:
ראשית, זה שקר. זה לא אמת. ועל כך, כפי שציינתי, דנו בהרחבה מפרשי הגמרא וכן מפרשי המקרא. בגדול, אם יש תועלת שגדולה מההפסד, ואם השומע לא ניזוק מכך, אז זה בסדר.

אבל הבעיה הגדולה יותר, אומר החתם סופר, זה שהתורה שלנו היא "תורת אמת".
וההגדרה 'תורת אמת' לא סובלת כזב.

אין דבר כזה לכזב בשביל תורה. זה אוקסימורון, כי התורה היא תורת אמת, ולא מלמדים ולומדים תורה על ידי ההפך שלה.

תשובת החתם סופר נדפסה בשו"ת חת"ס חלק ו, ליקוטים, סימן נט, והבאתי אותה בספרי החדש 'המשכילים יזהירו', בהקשר לאזכור דעת החת"ס על הזוהר, באחת מאיגרותיו של הרב קוק המובאות בספר.

כן מובאים בספר עדויות נוספות על יחסו של החתם סופר לספר הזוהר, אביא כאן אחת מהן:

כתב הרב אליעזר ליפמן נייזאטץ, תלמיד החת"ס (בספרו מי מנוחות, פרעסבורג תרמ"ד, דף מג ע"ב):

"ומדרש רשב"י הנעלמים שבא בהם הרבה משדין ורוחין, הנה ידוע מדרשים אלו נעלמים ספונים וצפונים פנימיותיהם עמוק עמוק, ומהגם ידוע לכל יודע שהרבה, ואולי רובא דרובא, מאמרים שבמדרשים ההם יצאו מפיות אנשי הדורות שאחריו ונטפלו שם, וכאשר בפירוש שמעתי כן מפה קדוש אדומ"ו גאון ישראל קדוש ד' מכובד מוהר"ר משה סופר שאמר בפני רבים מתלמידיו, אילו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתם לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו – לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים. ונקל להבין שגם לשאר ספרי הקבלה קרה כן".

ועם זאת, החשיב החת"ס מאוד את ספר הזוהר, ומביא ממנו הרבה בספריו. דווקא בגלל שכדרכו של היעב"ץ, ידע לזכך את הזוהר מכל הסיגים שדבקו בו.

הפוסט דעת החתם סופר על הזוהר הקדוש הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

ויש לומר, שהתנאים הקדושים הנזכרים בזוהר, בני חבורתו של רשב"י, היו צדיקים נסתרים, שלא עסקו בהרבצת תורה, במיוחד בהלכה, ולא העמידו אחריהם תלמידים שסיפרו עליהם או שהביאו דברי תורה משמם.

תירוץ אחר אפשרי, אמנם קצת בדוחק – במקרה הם לא נזכרים בספרות התלמודית, אבל אין להסיק מכך משהו עליהם.

אחת הדמויות המרכזיות בזוהר היא רבי חזקיה. עד כמה היא מרכזית? ספר הזוהר פותח עם חידוש שלו, חידוש שנכתבו עליו מאמרים שלמים, ולפחות ספר אחד.

דברי רבי חזקיה ממוקמים בפתח ההקדמה לזוהר. זוהי עובדה מעניינת ולא מובנת מאליה שלזוהר יש הקדמה. לא מצינו בספרות התלמודית הקדמה. האם לתלמוד הבבלי יש הקדמה? כמובן גם בחיבורים קדומים יותר, כמו בתנ"ך, אין הקדמות, הסוקרות ומודיעות על תוכן הספר. הקדמה היא רעיון שאנו מכירים מחיבורים מאוחרים. ואעפ"כ בזוהר יש הקדמה, ובכך הקדים את זמנו.

והנה אביא את דבריו של רבי חזקיה בפתח ההקדמה לזוהר:

רבי חזקיה פתח, כתיב (שיר השירים, ב) כשושנה בין החוחים, מאן שושנה? דא כנסת ישראל, (בגין דאית שושנה ואית שושנה). מה שושנה דאיהי בין החוחים אית בה סומק וחוור, אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי. מה שושנה אית בה תליסר עלין, אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא.

מעניין שהקדמת הזוהר נפתחת דווקא בדברי רבי חזקיה. רבי חזקיה פותח את הזוהר, ורק אחרי חידושיו מופיעים דברי רבי שמעון בר יוחאי! ולא דבר של מה בכך הוא.
למה זה חשוב מי פותח את הספר, ומה המילים הראשונות שלו?

הזוהר עצמו (כמו המדרשים) שואל מדוע התורה נפתחת במילה 'בראשית'. יש כוח ומשמעות וסמליות למילה הראשונה של כל חיבור. גדולי ישראל בכל הדורות (הראשונים והאחרונים) נהגו לרמוז את שמם במילים הראשונות של החיבור; בראשי תיבות, נוטריקון, או גימטריה.

והנה המילים 'רבי חזקיה' עולות בגימטריה (עם הכולל) "משה". וצ"ע למה הדבר רומז, אי נימא שהדברים מכוונים ולא במקרה. ואולי הוא רמז לבחינת מש"ה הנזכרת כמה פעמים בזוהר, מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה, והיינו שהזוהר הקדוש הוא השתלשלות של משה דלעתיד לבוא, שלפי הזוהר מעלתו נשגבה עד מאוד, "משה רבינו שגאל את אבותינו – הוא יגאל אותנו לעתיד לבוא". ואם כן יש כאן רמז למחברו הקדום של הזוהר (או: אחד ממחבריו), והוא משה, הרועה הנאמן.

ואולי לכן יש חלק בזוהר הנקרא 'רעיא מהימנא', והוא רומז למשה כנ"ל, והמשכילים יבינו. והרגיש בכך רבי יעקב עמדין בספרו 'מטפחת ספרים' חלק ב דף לח.

לגופם של דברי רבי חזקיה, על השושנה עם שלוש עשרה העלים, התפלפלו מפרשי הזוהר בשתי שאלות, א' – מהי השושנה (ורד?), ב' – האם באמת יש בשושנה 13 עלים. והשוו זאת לאזכורים של השושנה בספרות התלמודית וכו'.

מתוך דבריו על השושנה מגיע רבי חזקיה לדיני קידוש והבדלה. וכך אומר:

"כוס ישועות אשא" – דא כוס של ברכה. כוס של ברכה אצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר, כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין, דוגמא דחמש אצבען. ושושנה דא איהו כוס של ברכה.

אם כן הגביע צריך לעמוד *על* חמש האצבעות. זהו חידוש שכמדומני לא מופיע בתלמוד ובמדרשים. המקובלים הציעו כמה אפשרויות איך לפרש את הזוהר, ואין בזה מסורת ברורה.

ומכאן פתח לדיון שלם האם יש לפסוק על פי הקבלה, ובמיוחד על פי הזוהר, בדברים שלא מצינו עליהם התייחסות בתלמודים. האם זה שהתלמודים לא התייחסו לסוגיה זה אומר שמבחינתם לא אכפת איך מחזיקים את גביע, או להפך, הם שתקו רק במקרה, ובחסדי ה' התגלה לנו הזוהר הקדוש לפני כ-700 שנה, והודות לכך זוכים לדעת את דעת התנאים כיצד יש להחזיק את הגביע, וכיצד נהגו ישראל מקדמת דנא.

פעמים רבות בספר הזוהר מסופר שרבי חזקיה הלך מקפוטקיא ללוד או להפך, לראות את רבי שמעון בר יוחאי.

ודנו החוקרים איך יתכן הדבר, הלא קפוטקיא רחוקה מאוד מארץ ישראל, ויש שתירצו דתרי קפוטקיא הוו.

לפעמים היה קם לעסוק בתורה באמצע הלילה, יחד עם רבי אלעזר בן שמוע או רבי יצחק (אף הוא דמות שאינה נזכרת בתלמודים ובמדרשים). ואמר רבי חזקיה, שכל מי שמשתדל בתורה בחצות הלילה – ודאי שיש לו חלק בעולם הבא.

עוד מסופר עליו, שפעם אחת, כשהלך בדרך יחד עם רבי אלעזר, הם ראו נחש. רבי חזקיה רצה להורגו כיוון שהוא מזיק לאנשים והורגם, אך רבי אלעזר אמר לו שלא יהרגנו, כיוון שהנחש לא הורג אדם עד שהוא מקבל צו אלוהי להורגו.

וצ"ע הרי זה פיקוח נפש, והאם זו הוראה לכל אדם? וכנראה שסברו שלאנשים בדרגתם שרי לסמוך על הנס.

במקום אחר מסופר, שפעם אחת הלך עם רבי ייסא בבית הקברות של גוש חלב החרבה, והם דיברו עם אחד מהמתים על גלות התורה וצער העולם. לאחר שיחה זו הגיעו השניים למסקנה, שכיוון שאין צדיקים בעולם, מוכרח שהעולם מתקיים רק בשביל המתים. וזה מתאים לשיטת הזוהר בכמה מקומות.

הפוסט מיהו באמת רבי חזקיה, הפותח את הזוהר? הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הספר, שנדפס בירושלים בשנת תרע"א, זכה להסכמות חמות מאת רבי נחמן בטיטו, מ"מ החכם באשי והראשון לציון, ורבי שלמה אבן דנאן בעל 'אשר לשלמה'., וכן רבני העיר פאס, רבי רפאל דוד בירדוגו, ועוד רבנים נוספים.

לאחר ההסכמות נדפסו בקצרה תולדות המחבר, וגודל אהבתו ושקידתו בתורה.

הספר כולל שלושה חלקים. החלק הראשון הוא חידושים על הש"ס, והחלק השני – חידושים על ספרי האחרונים. החלק האחרון – חידושי תנ"ך, תופעה יחסית יוצאת דופן בספרים מהסוג הזה.

"ראיתי לכתוב איזה דקדוקים הנראים חוש"ה אל העין באיזה פסוקים, יש מהם חסרים עניין שלם ויש מהם חסרים איזה אות, ויש מהם שבאו מהופכים וכו' ומפרשי התורה תקנו הלשון באיזה מהם אבל התמיהה תישאר על כותב התורה, הקצור קצרה לשונו לכתוב בלי שום חסרון ובלי שום היפוך?"

החידושים על התנ"ך מתחילים בדף סד ע"ב, ומסתיימים בדף עה ע"ב (אחר כך יש כמה נספחים מעניינים). כלומר, יש כעשרים עמודים של חידושים, תמיהות והשגות.

לרוב ככל המאמרים יש מכנה משותף: הוא דורש אחר פשוטו של מקרא, ומתרחק מדרשנות. זוהי, אגב, שיטתו גם בפרשנות התלמוד (ראיתי זאת בכמה מחידושיו בספר), לצד ביקורתו על כמה מהפרשנים שהלכו בדרך של פלפולים רחוקים.

אלא שבשונה מספרי חידושים ופירושים על התנ"ך, כאן הרב אלמליח נוהג בדרך ייחודית. הוא לא מציע פירושים משלו, אלא מביע בכנות ובענווה תמיהות על לשונו של 'כותב התורה'.

לדוגמה:

וכן גם:

"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. היה לו לכתוב 'ויטע אברהם אשל', שהרי בכתוב הקודם לו לא נזכר אברהם, שכן כתוב 'ויכרתו ברית בבאר שבע ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישובו אל ארץ פלישתים' הרי שלא נזכר אלא אבימלך ובִמקום שהכתוב כתב בפסוק שאחריו 'ויגר אברהם בארץ פלישתים' שהזכיר שם אברהם היה לו להזכירו בפסוק ויטע אשל ולכתוב ויטע אברהם אשל ואף שמסתמא אנו יודעים שהנוטע היה אברהם אבל לתיקון הלשון היה לו להזכירו".

וכן:

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך וגו'. מילה זו של 'אחר' היא כבדה כנטל החול וקשה כברזל, וטוב טוב היה אם היה נפקד מושבה ולא יכתוב אלא והנה איל נאחז בסבך ועכשיו שנכתבה הלואי שיכתבנה במקומה הצריך, ויכתוב: 'וישא אברהם את עיניו אחר והנה איל נאחז', כמו שתיקן הלשון התרגום וכתב: 'וזקף אברהם ית עינוהי בתר אלין' הרי שתיקן הסדר והוסיף מילת 'אלין', אבל מילת 'אחר' לבדה אין לה היתוך וכל שכן כשהיא שלא כסדרה".

וכן לגבי מצוות סוכה הוא תמה ונשאר בצריך עיון:

"בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. הכתוב הזה הפשט שלו קשה כברזל, שהפשט קרי בחיל שהאזרח הוא שחייב לישב בסוכה ולא הגרים, ולמה נשתנית מצווה זו מכל המצוות שבתורה שחייבים בהם הגרים ורש"י פירש האזרח זה אזרח בישראל לרבות את הגרים וזהו על דרך הדרש אבל הפשט לא יופשט שהגרים פטורים ממצוות סוכה, דאי לאו הכי למה אמר כלל 'כל האזרח' ומה צורך יש לנו בה, ולא היה לו לומר אלא 'כל ישראל ישבו בסוכות' ואנחנו נדע כי גם הגרים חייבים בכל המצוות".

וכן על זו הדרך עוד הרבה תמיהות על לשון התורה, כשנקודת המוצא היא שאמור להיות פשט לדברים, ואי אפשר לפתור את התמיהות באמצעות הדרש והפלפול.

ואז בדף סז מופיעה כותרת חדשה: "בפרשת בראשית".

מכאן ואילך הרב אלמליח כבר לא מסתפק בשטיחת תמיהות, אלא מציע פירושים. מחמת אורך הדברים לא אעסוק בעצם החידושים, אלא רק אביא כמה משפטים מתוך דבריו, שמהם נבין את דרכו הפרשנית.

"ויאמר למך לנשיו… כי איש הרגשתי לפצעי וילד לחוברתי, כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה. תמיהה רבתי נופלת בכתובים הללו שהם סתומים וחתומים בספר החתום כי לא גילה לנו הכתוב אמירה זו שאמר למך לנשיו על מה אדניה הוטבעו וגם הדברים אינם מובנים, מהו 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי', מי הוא האיש הזה ומי הוא הילד, והיה ראוי לכתוב להודיע לנו מתחילה מה קרה ללמך עד שיצאו מפיו הדברים הללו, דברי פיוס לנשים שלו, ואף שנאמר שבימי כותב התורה היה מפורסם העניין שקרה ללמך שעליו תטוף מילתו בדברים הללו היה לו לכותב התורה לחוש לימים יוצרו שישכח העניין והשומע ישמע ולא יבין, ובלי ספק הוא שהעניין נשכח בדורות האחרונים, וראיה לזה שרז"ל שפירשו לנו העניין לאו כולי עלמא מוסכמים כיצד היה העניין, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה, ורש"י הביא שני פירושים… ובספר חומת אנך מצאתי עוד עניין מחודש…"

ואחרי שמביא את שלושת הפירושים-הסיפורים שהציעו רבותינו, הוא מעיר:

"ועתה יאמרו לי החכמים, אחר מי נלך ומי יהיה לנו לראש ולקצין משלושה הפירושים הללו, ונבחר בו ונשליך אחרי גונו האחרים? הלא תודו לי כי תמיהא רבתי על כותב התורה שסתם כל כך הדברים בספר החתום? כי כל לגבי דידי תמיהה כזאת לאו מילתא זוטרתא היא, שהכתוב הניח אותנו כסומים בארובה וכאשר תאוה נפשנו לעמוד על תכונת הדבר ונשאל לחכמים לא ירוו צמאוננו, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה, וישאר הספק במקומיו… מוכרחים אנו לומר שהשלושה פירושים אשר בידינו היום במעשה זה של למך לא יצדקו יחדיו, ואם אחד מהם הוא אמת – השנים האחרים הם מוכחשים".

כסייעתא לכך הוא מביא דברים שכתב הרב רפאל בירדוגו בהקדמתו לספר 'מי מנוחות':

"… ומתוך הדחק זה הלחץ יוצאים קצת מן הפשט ואין לחוש לזה, לפי היסוד שיש בידינו שבעים פנים לתורה… דבר גלוי הוא שריבוי הפנים לא יקובלו כולם, שיוכלו לומר שכולם אמת, אלא בשלא יכחישו זה את זה… אבל בסיפורי התורה והנביאים אם יאמר שנים ושלושה דרכים… אין אמת מהם אלא אחד, והאחרים שקר, שאם המעשה כך היה לא יתכן שיהיה באופן אחר, כי מעשה אחד הוא, ולא על כיוצא בזה אמרו שבעים פנים לתורה".

אגב כך כותב הרב אלמליח:

"אכתוב מה שראיתי להרב ז"ל [בירדוגו] בהקדמת ספרו הנזכר, שצווח ככרוכיא על החכמים שמפרשים פסוקי התורה ונביאים וכתובים ועושים בהם הרכבות על פי דיני התורה, וכתב הרב הנזכר וזה לשונו: כת ג', לעשות חורפות על דברי חז"ל ולספק חבל בחבל ונימא בנימא, עניינים בנויים זה על זה, ובארצות אשכנז נתפשט זה בהפרזה נוראה, ואם אמור יאמר להם מה זה והיכן רמיזא החורפא הזאת בדברי המאמר, יאמר: שבעים פנים לתורה".

הרב בירדוגו מביא דוגמה להפרזה שכזאת, מאת אחד מגדולי הרבנים, ומעיר עליה:

"הנה עם היותו חכם גדול בדיני התורה ובפסקי ההלכות, לא ניצול מזה, כי ההרגל שלט עליו, וכזה ראיתי לרבנים עצומים בפסקי ההלכות ובדרשות ידברו דברים שאין בהם אלא החורפא… ויש שאומרים על זה כי הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא, אמרתי: חס ושלום שישמח הקב"ה בזה, אלא אדרבה אין שמחת הקב"ה אלא באמת ובפלפול אמיתי כפלפול רבותינו בעלי התוספות והנמשך אחריהם בכל רבותינו האחרונים בשאלותיהם ובתשובותיהם ופירושיהם".

את כל זאת ועוד מצטט הרב אלמליח. ואז הוא מספר על עצמו:

"ואמת יהגה חיכו, ומעיד אני עליי שמים וארץ שכל מה שדיבר הרב וכל מה שכתב בהקדמתו זאת, כך היה דעתי מיום שעמדתי על דעתי, שמעולם לא ערבו עליי פירושי הדרשנים שעושים בפסוקי התורה איזה הרכבות על פי דיני התורה, ואם ימצאו איזה תיבה בפסוק או אפילו אות אחת בונים עליה בניינים גדולים ועצומים ואומרים שלזה כיוון פרעה ולזה כיוון המן, וכן על זו הדרך. וכשהייתה באה תאווה בלבי ליקח איזה ספר מן הדרשנים לראות מה מדבר, תכף ומיד הייתי פורש ממנו, כמו ספר… וספרי הרב הגדול… וכיוצא. ואומרים שהוא משום יגדיל תורה. ומה הגדלה היא זאת לומר דברים שלא נתכוונו אליהם הכתובים? … וכשאני שומע איזה דורש שעושה איזה הרכבה באיזה פסוק או באיזה מאמר, אומר אני עליו: על הראשונים אנו מצטערים, אלא שהוא בא להוסיף עליהם?!"

ומביא סיפור שהיה לו עד ראיה:

"שמעתי דורש אחד שעשה נושא [-דרוש] בפרשת אחרי מות בפסוק 'כי ביום הזה יכפר עליכם' ודרש תיבת 'כי' מלשון כוויה, כמו 'כי תחת יופי', ורמז על הייסורין שמכפרים. האין זה דברי הבל ושטות?"

בהמשך דבריו מביא הרב אלמליח כמה הערות והשגות על פירושי המלבי"ם לכמה פסוקים בתנ"ך, ועל שיטתו הכללית בפירושיו.

הדברים שהבאתי עד כאן הם רק טעימה על קצה המזלג של חידושיו ופירושיו של הרב אלמליח למקרא, ותן לחכם ויחכם עוד.

הפוסט 'פשוטו של מקרא' במשנת רבי אליהו אלמליח הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

החיבור הזה אינו מוכר כל כך, ואת הסיבה לכך נבין מתוך הדברים להלן.

הברייתא נדפסה לראשונה מכתב יד על שתי נוסחאותיה, בפרנקפורט בשנת תר"ן (1889) על ידי המהדיר חיים מאיר הורוויץ, שריכז ברייתא זו ועוד אחרות בתוך קובץ שנקרא "תוספתא עתיקתא", והוסיף להן פירוש שנקרא "פתחי נדה".

להלן אביא כמה ציטוטים מתוך הברייתא אשר ידגימו את תוכנה וסגנונה, ומתוכם נוכל להבין בנקל את הבעייתיות שלה:

"אמר רבי חנינא: בשעה שהיא [הנידה] טובלת ופגעה בכלב, אם היא חכמה ויש לה יראת שמים לא תניח בעלה לשמש עמה באותו הלילה, למה? שלא יעמדו בניהן מכוערין ופניהן דומין לכלב, עד שתחזור ותטבול [פעם] שניה. ואם חזרה ופגעה בחמור אין לה רשות לבוא עם בעלה, למה? שלא תקרב עצמה לעבירה ויעמדו בניה לבם טפוש [!] כלבו של חמור, עד שתחזור ותטבול שלישית. חזרה ופגעה בעם הארץ אסורה לשמש עם בעלה באותו הלילה עד שתחזור ותטבול רביעית, ואם חזרה ופגעה בסיס תעלה ותשמש".

החוקר אביגדור אפטוביצר העיר על כך:

"ההשקפה שמעשה מצווה בטל בעבור לפני אישה, כלב או חמור, יסודה בתורת האיסלם ולא יצאה ממקור ישראל".

בהמשך הברייתא מתוארות התוצאות (המוזרות למדי) הנגרמות מה'עבירות' שהוזכרו לעיל. בין היתר:

"ואלו שבניהן דומין לכלב, המהלכין בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם, לשונם נפסק מלדבר, אם ראית איש שהוא במידה הזו – דע שבשעה שטבלה אמו חזרה ופגעה בכלב".

ומאידך –

"אמר רבי חייא, אשריו מי שאמו פוגעת בסוס, בניה עומדין נאים בהליכתן, נאים בדיבורן, שומעים ומבינים, למדים תורה ולמדים משנה, ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות. ואם ראית איש תם בדרכיו ומשפיל את קומתו ומדבר ודבריו נשמעין מהרה, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס".

דברים מוזרים ותמוהים!

ולא רק ענייני מוסר יש ב'ברייתא דמסכת נידה', אלא גם הלכות והוראות מוזרות בתחומים נוספים, כגון:

"האישה לא תניק את בנה של נכרית, שהן גורמין [רעה] לה ומעכבת ישועתן של ישראל. מכאן אמר רבי נחמיה, המניקה בנה של גוי גורמת לעצמה העטרה, ולא עוד אלא שבסוף היא לוקה בלשון הרע".

אמנם במשנה במסכת עבודה זרה מופיעה אזהרה דומה, שלא להניק בנה של נכרית, אולם שם הטעם אינו מיסטי אלא מעשי:

"בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה".

וממשיכה ה"ברייתא":

"אמר רבי נחמיה: נידה … לא תנייד את ראשה שמא יתמעט השיער וירדו ממנה שתי שערות או שערה אחת ויבואו בניה ובעלה וידרסו אותה, והן טמאין ומטמאין בכל צורך עד שילכו ויכבסו את עצמן".

הלשון עילגת, והתוכן – מוזר למדי. מה הכוונה שידרסו אותה? האם הכוונה לשיער, לשערה הבודדת? אז למה כתוב "אותה"? ומה פשר ההלכה הקיצונית הזאת על שיער אישה נידה?

בויקיפדיה כתוב על 'ברייתא דמסכת נידה':

"הבסיס והיסוד לברייתא זו היא נקיטת שיטה קיצונית באשר לטומאת האשה בנדתה; דוגמה אחת לכך מתבטאת בין היתר בהוראת ברייתא זו שאסור לאיש ללכת במקום שעקבותיה של אשה נדה דרכו, וכן שאסור לשבת על מקום שישבה אשה נדה. בברייתא זו נמצאים דברים נוספים שאינם מקובלים בעולם הדתי בזמנינו ואף עלולים להישמע תמוהים".

ועוד כתוב:

"יהדות אשכנז, לפחות בחלקה, החשיבה ברייתא זו ואף שאבה ממנה חומרות רבות; דוגמה אחת לכך מתבטאת בהגה של הרמ"א בשולחן ערוך יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).

נחזור לברייתא. מופיע בה סיפור מוזר למדי:

"ועוד ישבו וקישו בהוריית נידה. עד שהן יושבין באתה להן השמועה שבנו של ר' אבהו נפטר מן העולם. הפסיקו את הקישוי והלכו לבדוק את ר' אבהו… עלון רבנין למנחמא יתיה, נשא עיניו וצפה בהם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: חייך שמענו שמת בנך ובאנו לנחמך. אמר להם: לא על ניחומי באתם ולא באתם אלא לשמח עליי עזבתם עיסוק של ישראל בטומאות ובטהרות ובאתם לנחם אותי. אמר לו ריש לקיש: חייך לא באנו לכאן עד שהפסקנו העניין. אמר לו: באיזה עניין הייתם עסוקין. אמר לו: באישה שמת ולדה בתוך מעיה. אמר להם: על ידי מי הפסקתם את העניין, אמרו לו: על ידי ר' אליעזר בן ערך. א'[מר] הביא ראיה לדבריו, א'[מר] ומה אם רשות של מטן שיש בה כזב ושקר ודעת גונבת דעת… רשות שהוא היום ואינה למחר צריכין אנו לקבל עלינו מידת הדין בהוריית נידה, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר ולא דעת גונבת דעת… רשות שהיא עומדת לעולם ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שתנתן רשות למידת הדין על שהנחתם הורייתם של ישראל בנידה, אלא אני אומר: ונתן לך רחמים וריחמך והרבך".

לא כל כך מובן מה קרה בסיפור, אבל נראה שהייתה לרבי אבהו ביקורת על כך שעזבו את תלמודם ובאו לנחם אותו. זה תמוה, כי יש מצווה לנחם אבלים. האם חז"ל, שבוודאי למדו תורה בשקידה, לא ניחמו אף פעם אבלים?

עורך המהדורה, חיים מאיר הורוויץ, העיר כמה הערות על מעשיה תמוהה זו, ובסוף כתב:

"כל זה העירותי כסומא בארובה, וישאני ד' אם טעיתי בה".

נמשיך הלאה לסיפור הבא:

"ועוד שאל ר' חנינא בן דוסא לר' חייא וחבריו ואמר להם…".

רבי חנינא בן דוסא הוא תנא בדור הראשון, בסוף ימי בית שני, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי. רבי חייא נולד אחרי פטירתו של רבי חנינא, וחי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים. ובכן לא יכול להיות שהם שוחחו ביניהם, והסיפור לא היה ולא נברא.

והנה עוד הלכה מוזרה:

"מכאן אמרו חכמים: השוחט לשם נכרי אסור להתרחם עליו, ואם מת אסור לישראל לילך אחר מיטתו. ולא עוד אלא כל הנהנה מאידיהן סופו לגרום לישראל נגף, ולא עוד אלא שהוא גורם לעצמו תחילה העניות וגורם לבניו את השטות ומאבד עצמו מחיי העולם הבא, ולא עוד אלא שאסור לשאול בשלומו".

ברם הברייתא מסייגת את עצמה:

"אמר רבי חנינא: אם תלמיד חכם הוא ויגע בתורה – מותר לו בהניין שעתן כדי שיביא חיזוק לעצמו".

הברייתא מלאה ב'הלכות' מוגזמות כלפי אישה נידה. כך למשל:

"אמר רבי יוחנן: אסור לשאול בשלום נידה יושבת שלא תהרהר ותאמר אמן, ומתחללת את השם. אמר רבי יודן: אסור לברך בפני נידה יושבת שלא תהרהר ותאמר אמן ומתחללת. אמר רבי יוחנן: אסור לשאול בשלום נידה שלא תחזיר ויחלל המקום. אמר רבי נחמיה: קשה היא הנידה לפני הקב"ה שכל מי שמשתמר ממנה סוף שבניו עומדין מטוהרין, ואם לאו סוף שבניו לוקין במומין".

הרושם האישי שלי כלפי החיבור הוא שמדובר בחיבור פארודי, שבא ללעוג על דברי חז"ל, או על הלכות נידה, או סתם חיבור פורימי שכתב תלמיד צעיר, לשם שעשוע והנאה. קשה לי להאמין שזהו חיבור אותנטי ששיקף את מנהגיה של איזושהי קהילה בעם ישראל. התוכן ירוד, הסגנון עילג, הסיפורים מוזרים, וההוראות בלתי הגיוניות בעליל. רוח מיסטית נסוכה על כל החיבור מתחילתו ועד סופו, וכפי שהראיתי לגבי הנקת תינוק עכו"ם, חז"ל לא הביטו כך על הדברים אלא בצורה עניינית.

רבי חזקיה דה סילוה בחיבורו 'פרי חדש', מעיר על כמה מהלכות ברייתא זו: "הדברים האלו אין לפרסמם, דלא הם מעיקר הדין". מצד אחד הוא לא מקבל את הדברים להלכה, לפחות להמון העם, ומאידך הוא נזהר שלא לחוות דעה שלילית על החיבור. מסתבר שהוא ראה בו חיבור אותנטי, אחרת היה מתבטא בצורה ברורה יותר נגד החיבור.

הרב גוטליב

השאלה הגדולה היא: אם הרעיונות מוזרים ותמוהים, חלקם בלתי הגיוניים וחלקם סותרים את דברי חז"ל בתלמוד ואת כל מה שידוע לנו ממסורת ישראל, למה בכלל אנו נזקקים לספר הזה ומתחשבים בו?

התשובה היא פשוטה: בספר מופיעים שמות של תנאים. די בכך כדי לגרום ללומדיו לסבור לתומם שמדובר במדרש תנאי אותנטי, ומשכך – הוא מחייב אותנו כיתר המדרשים.

וכך כתוב בויקיפדיה:

"יחוס חיבור זה לתנאים משתמע מדברי החיבור עצמו ששונה את ההלכות בשמות של תנאים כגון שמאי והלל, ובעקבות כך סברו מספר ראשונים שאכן חובר על ידי התנאים; ואכן כך משתמע גם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה [ראו פירושו לתורה בראשית לא, לה. שמצטט בשם "רבותינו בברייתא"], אך החוקרים [אביגדור אפטוביצר ואחרים] טוענים כי מדובר בחיבור מזויף המתייחס לתנאים שלא בצדק. בין החוקרים היו שטענו כי יחוסו האמיתי של הטקסט הוא לקראים שהטביעו בו את חותמם עם מנהגיהם הנזכרים בברייתא זו, אך כיום מקובלת יותר הגישה כי למרות הדמיון שיש בטקסט לרעיונות קראיים, אין הוא ממקור קראי. פרופסור שאול ליברמן כתב על הברייתא בנוסח "הברייתא המשונה 'ברייתא דמסכת נדה' הוצאת הורוביץ, נכתבה כנראה על ידי בן ארץ ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה".

הפוסט סיפורה החריג של ה"ברייתא" המזויפת הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

הרב מנחם צבי עלה בשנת תרע"ד (1914) לארץ, ולימד בבית הספר הדתי היחיד שהיה אז בארץ, 'תחכמוני'.

בנו הצעיר, מאיר, הקדים ועלה לארץ בשנת תרע"ג (1913), ויש אומרים: תרע"א (1911) ונכנס ללמוד במוסד לכאורה חילוני – הגימנסיה, בהסכמת הוריו בתום לב. וכאן אחזור שוב על מה שכתבתי והרחבתי בו בעבר – היו לא מעט משפחות דתיות, שהקפידו על קלה כבחמורה, ששלחו את בניהם ללמוד בגימנסיה. הבידול בין חילונים לדתיים לא היה כמו שהוא היום, וגם הגימנסיה, עם כל הביקורת שהייתה עליה בגלל ביקורת המקרא וכדו', לא הייתה גורפת.

כשנכנס לגימנסיה, נחשב מאיר כעילוי בתורה, ברוך כשרונות, כבן 17. "קיווינו בצדק כי יגדל לתפארת בישראל והיה לאחד הגדולים בתורה. כך התנבאו עליו כל רבותיו מילדותו", כתב הסבא, הרב בן ציון אריה ליב ציזלינג, בעיתון החרדי 'המודיע' (17 בינואר 1913) שפורסם בגולה –

"אבל אהה, פתאום נכזבה תוחלתנו! נערים תועי לבב נזדווגו לו, ויסיתוהו לשים פניו לבי-אבידן [מקום שבו מדברים נגד התורה, ע"פ מסכת ידים ד, ו], התפתה הערוך […] גימנסיא עברית, אשר יסודו להתיק ולהעתיק צעירי ישראל משדי התורה והאמונה וכל זכר דת קודש".

מאיר הצעיר נתפס לחילוניות, וכאשר הגיע לבקר את סבו בירושלים, לא הועילו תוכחות הסב וגם לא עזרו "דברי חכמי לב יושבי ירושלים ויפו" לפקוח עיניו. "גם מכתב אביו הרטוב בדמעות, לא הזיז את לבו".

כדי שלא יחשבו שהסבא הצדיק התיר או המליץ לנכדו ללמוד בגימנסיה, פנה במכתב זה בעיתונות לציבור האורתודוקסי בגולה, וקרא:

"חובתי להודיע בזה קושט אמרי אמת, והנני מזהיר את כל הנאמן לתורתנו הק' ולמסורת אבותינו להזהיר מפני אלו המפארים ומשבחים את הגימנסיה".

על פי סיפורי המשפחה, מאיר הוגלה מהארץ בעת מלחמת התורכים ברוסיה והגיע לארצות הברית. היה לקצין בצבא ארצות הברית בעת מלחמת העולם הראשונה וקיבל אזרחות אמריקאית. מאוחר יותר חזר ארצה, עבד בכבישים והגיע לעין-חרוד. אחר נישואיו עברה המשפחה הצעירה לחיפה.

ב-1939 ביקשו את מאיר, בעל האזרחות האמריקאית, לצאת לשליחות גיוס כספים להגנה. שם "תפסה" אותו מלחמת העולם השנייה ונאסר עליו לחזור ארצה. ניסיונותיו להביא את המשפחה לארצות הברית נתקלו בקשיים. בתחילה הצליחה אשתו נחמה להצטרף אליו, ואחר כך בתו תמר, ושם התגוררה המשפחה.

צאצאיהם מתגוררים כיום בארץ.

הפוסט הוא נכנס לגימנסיה כ'עילוי' מבטיח, ויצא חילוני הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).

היה תלמיד חכם גדול וחובב ציון, מתלמידיו של הגאון חובב־ציון הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, וכמו אביו לא רצה להשתמש באצטלת הרבנות.

אחרי נישואיו חכר אחוזות גדולות מידי הגרפים פוטוצקי וצפסקי. היה זה משק חקלאי מתקדם מעורב, שכלל תעשיית חלב, ספירט, בתי מלאכה עצמאיים, מכונות חקלאיות חדשות. גם גידול עופות וגם מכונות.

ביולי 1914 עלה עם משפחתו לארץ (אחד הבנים, מאיר אהרן, עליו נספר להלן, הקדים את המשפחה כולה ונסע ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב).

היה מורה לתלמוד בביה"ס "תחכמוני" ביפו, בין תלמידיו היה כנראה גם דוד רזיאל מפקד האצ"ל. הוא נתן "שעור עברי ראשון" בתלמוד ב"אגודת תורה" שעל יד בית הכנסת הגדול בהיותו בצריף, ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב, היה חבר המועצה הראשונה של תל-אביב, וכזקן חבריה פתח את הישיבה הראשונה. היה ציר לאספת הנבחרים הראשונה ליהודי א"י.

השתתף בהנהלת מוסדות חסד (מושב זקנים, בתי-יתומים וכו'). ממיסדי שכונת בית-וגן (לימים העיר בת-ים). ממקימי בית הכנסת הגדול של תל אביב ברחוב אלנבי.

נפטר בתל-אביב, ב' טבת תרצ"ב (30.12.1931).

צאצאיו: יוסף, יצחק, יהודית, ומאיר אהרן ציזלינג, לימים חבר כנסת ושר החקלאות הראשון של מדינת ישראל, מחותמי מגילת העצמאות.

עם עלותו ארצה נכנס מאיר ללמוד בבית הספר הדתי-לאומי הראשון בארץ, 'תחכמוני', שם כאמור לימד אביו, ומשם עבר ללמוד בגימנסיה הרצליה.

הוא היה בין מייסדי קיבוץ עין חרוד והיה חבר בו עד יומו האחרון. היה פעיל בארגון ההגנה ובשנים 1941–1942 היה חבר המפקדה הארצית. היה חבר הנהלת הוועד הלאומי, ומראשי התנועה לאחדות העבודה.

היה חבר בולט בצוות שניסח את מגילת העצמאות. כיהן כשר החקלאות בממשלה הזמנית.

אהרו ציזלינג נפטר ב-1964 ונקבר בקיבוץ עין חרוד מאוחד.

בפרק הבא נספר על אחיו מאיר ציזלינג, העילוי שנועד לגדולות אך עזב את דרך התורה והמצוות.

הפוסט האב – רב נכבד בליטא ובעל משק חקלאי, הבן – שר החקלאות הראשון של מדינת ישראל הופיע לראשונה ב-ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני).