זאת אחת הפרשות החמורות ביותר בתולדות יחסי החרדים-ציונים במדינת ישראל. שני חסידי גור הפליאו את מכותיהם באחיו של בן גוריון, הרב אברהם גרין. כעבור זמן קצר הוא מת מפצעיו.
תוך זמן קצר טואטאה הפרשייה הזאת מתחת לשטיח, ונשכחה לחלוטין. בן גוריון לא עשה מזה עסק, גם לא הציונות הדתית, וכמובן לא חסידי גור.
זה סיפור כאוב שמלמד אותנו לאן יכולה האלימות להגיע, ואיך ויכוח סוער עלול להידרדר עד כדי שפיכות דמים. ובעיקר זה מלמד אותנו שמי שמעז לבקר אדמו"ר הנערץ על אלפי חסידים – עשוי לסיים בקבר.
הכל התחיל בשנת תש"ג (1943), בסיומה של שואת יהודי פולין, ערב שואת יהודי הונגריה. האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' פרסם כרוז פומבי בו כתב "עת צרה היא ליעקב שלא היה כמוהו בישראל, ואין עצה אחרת אלא ההתחזקות באמונה וביטחון בה'… עלינו להתחזק בקיום תורה ומצוות, בחינוך הבנים והבנות בדרך התורה ובאהבת ישראל".
בהמשך מכתבו הוסיף האדמו"ר:
"ודעתי והשקפתי כמאז כן עתה, אך ורק להחזקת אגודת ישראל, ודעתי נגד מפלגות אחרים הנוטים מדרך הסלולה".
הכוונה הייתה ברורה: אין לשתף פעולה עם תנועת המזרחי או להצטרף אליה; הציונות היא פסולה.
ואכן כבר בשנות העשרים פרסם הרבי מגור כי 'המזרחי' הינו סכנה ליהדות החרדית, דבר שעורר תרעומת מצד ועד הסתדרות המזרחי:
"תמוה הדבר שהרבי מדבר סרה על הסתדרות המזרחי, שעליה נמנים רבנים גאונים גדולים וגם אדמו"רים מפורסמים, ובייחוד גלוי וידוע יחסו החיובי של הגאון הגדול ראש הרבנים בא"י הראי"ה קוק שליט"א" ('הצפירה' 5 באוקטובר 1927).
אחד מהאנשים שקראו את הכרוז של הרבי, היה ר' אברהם גרין, תלמיד חכם ציוני דתי שעלה מפולין והתגורר בתל אביב. הוא קרא את דברי האדמו"ר והזדעזע.
"כיהודים חרדים ילידי פולין, ששבילי החצר של כבוד הרבי מגור נהירין לנו היטב מזמן רב, נפלאנו ונדהמנו מאוד מדברי המכתב הזה. מסקנותיו המוזרות סותרות זו את זו, ומסלפות את האמת והמציאות. המצפון החרדי-התורני שלנו אינו מניח אותנו בשום אופן לעבור עליהם בשתיקה".
"כבוד תורתו לא יוכל להישאר כפוי טובה להציונים החרדים על כל מה שעשו בארץ לעמנו כולו ובתוכם גם למשפחתו ולו בעצמו. אחרי שה' עזר לו וניצל מידי הנאצים שארבו לחייו, ועלה בידו להתיישב בארצנו להינות לעת זקנתו מפרי עבודתם, צריך ומחויב הוא להודות על האמת ששגה שלא מדעת במשך כל הזמן הזה לרעיון הציוני ונושאי דגלו, ולהצטרף בגופו ובנפשו לבנים-הבונים האלה. בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. וכי זה הוא מן הנימוס של תורתנו ומסורתנו לזרוק אבנים על אנשים שטרחו ועמלו עד שיצרו בזיעת אפם לו ולאחרים מקום מקלט עם הנוחיות האפשרית של תנאי מנוחה ומרגוע שכבודו משתמש בהם יום יום?!"
תמונה משפחתית ביום הולדתו ה-82 של ר' אביגדור גרין. יושבים משמאל לימין: דוד בן-גוריון, בתו רננה, אביו ר' אביגדור גרין ור' אברהם גרין. לפי גירסה אחרת צולמה תמונה זו לרגל עליית ר' אברהם גרין לארץ ב-1934.
הרב גרין, שהיה אחיו של דוד בן גוריון, ישב וכתב תגובה ארוכה וחריפה לדברי האדמו"ר, והדפיס אותה תחת השם 'יקוב הדין את ההר'.
על המעטפת של החוברת נכתב כי היא: "תשובה גלויה של הדתיים הלאומיים למכתבו של הרבי מגור על דבר חבלי המשיח של אחינו באירופה ו'אגודת ישראל'".
יקוב הדין את ההר – מהדורה ראשונה. באדיבות 'קדם מכירות פומביות'
בחוברת זו רמז הרב גרין כי באדמו"ר מגור ובחבריו תלויה במידה מסוימת האחריות לכך ששלושה מליון יהודים נספו בשואה (זה המספר שידעו אז), בשל אזהרתו שלא להצטרף לתנועה הציונית שעסקה בהעלאת יהודים ארצה בעשרות השנים שקדמו לשואה.
ברגע שחסידי גור ראו את החוברת הזאת, המבקרת את עמדת רבם האדמו"ר, הם השתדלו להשיג את כל העותקים שלה ולהשמיד אותם.
ר' אברהם גרין פחד מהתגובות של החסידים, ולכן לא כתב את שמו במפורש על החוברת. היא פורסמה בשם בדוי – "אברהם גרינברג". החסידים עמלו רבות להבין מיהו הכותב האלמוני שמעז לכתוב דברי חירוף נגד האדמו"ר…
כעבור כמה חודשים הם הבינו שמדובר באברהם גרין, אחיו של בן גוריון. עוד רגע נספר מה קרה ברגע שהם הבינו את זה.
אבל אני רוצה לקפוץ קדימה כמה חודשים. ב-19 באפריל 1945, פורסמה ידיעה קצרה בעיתון 'הארץ':
"בגיל 67 נפטר אתמול בבית החולים העירוני בתל אביב ר' אברהם גרין, אחיו של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מר דוד בן גוריון. המנוח היה עסקן מסור בתנועת 'המזרחי', לחם במתנגדי הציונות ופרסם כמה חוברות על נושאים ציוניים".
גיל 67 זה גיל יחסית צעיר… ממה הוא נפטר? האם היה חולה? עיתון 'הארץ' לא מספק עבורנו מידע.
אברהם גרין ואשתו טובה בעת עלייתם לארץ 1934
באותו היום פורסם גם בעיתון הציוני 'העולם' ידיעה על פטירתו, והיא קצרה עוד יותר:
"בתל אביב נפטר בגיל 67 ר' אברהם גרין, מראשוני 'המזרחי' בפולין, אחיו של דוד בן גוריון. המנוח היה תלמיד חכם ובעל מידות תרומיות".
כך כיסו העיתונים על האירוע הטראגי שעמד ברקע הפטירה, ומרבית הקוראים סברו שהוא נפטר כדרך כל הארץ…
רק עיתון 'הבוקר' סיפק רמז קטן:
"לפני שנה פרסם חוברת בשם "יקוב הדין את ההר" שבה התקיף את האדמו"רים על שהתנגדו לציונות. הניח אחריו אישה ושני בנים".
אבל מדוע הוא פתאום נפטר? מה הקשר בין המוות לחוברת שהוציא? לא ברור…
כדי להבין מה באמת קרה, צריך ללכת אחורה, לימים שבהם טרם הבינו כיצד הסיפור הזה יסתיים, ועוד היה מותר לספר מה קרה בתחילתו.
כאמור, המהדורה הראשונה של החוברת נשאה שם בדוי – "אברהם גרינברג". חסידי גור השתגעו למצוא מיהו המחבר, וללמד אותו לקח.
ואז מישהו מהחסידים העלה את הרעיון שהמחבר הוא הרב יעקב גוטקובסקי מתל אביב.
בגיליון עיתון 'המשקיף' (26 בינואר 1944) נכתב:
"לפני ימים אחדים התפרצו שני צעירים חרדים לביתו של הרב י' גוטקובסקי ברחוב אחד העם, ערכו שערורייה בבית ואף היכו את הרב. גם הרבנית, שחשה לעזרת בעלה, נפגעה".
הייתה זו טעות מצערת; הרב גוטקובסקי ספג מכות רצח לחינם. לא היה כל קשר לחוברת הפולמוסית.
הוא הכיר אמנם את ר' אברהם גרין, שהיה משתתף בשיעוריו, אך בשום אופן לא נטל חלק בפרסום החוברת!
בהמשך הכתבה בעיתון הנ"ל נכתב כי "חסידי גור בת"א פנו גם להרב עמיאל שיחקור מי הוא מחבר החוברת הנ"ל. כפי שמוסרים מכחיש הרב גוטקובסקי שכאילו יש לו איזו שייכות לחוברת זו".
בשלב מסוים הודה הרב אברהם גרין כי הוא מחבר החוברת. הוא ראה שהעותקים נחטפו, וחלקם הושמדו, והוא החליט להוציא לאור מהדורה נוספת, והפעם בלי להסתתר תחת שם בדוי.
ברגע שהחסידים קלטו שהוא המחבר ה"חצוף", הם הזדרזו להגיע אליו ולהפליא בו את מכותיהם.
אחד מהחסידים, ר' (שמו שמור אצלי), התנפל על גרין והכה אותו. עד כמה המכות היו כואבות ומסוכנות? גם כאן צריך לחפור עמוק כדי להבין.
המקור היחיד שמפרט הוא מאמר שפרסם העיתונאי האמיץ בן ציון כץ בעיתון 'הזמן' (צוטט בעיתון 'הארץ' 2 במרץ 1944). כץ גדל בישיבות כ'עילוי', ואחר כך פנה לעולם הספרות והעיתונות. לימים נודע בתור זה שהגן על בייליס במשפט המפורסם, וכן דאג לפרסם את צדקתם של סטבסקי ורוזנבלט בפרשיית רצח ארלוזורוב. "לוחם לאמת ולחופש ההבעה" נכתב אחר מותו.
בן ציון כץ
גם בפרשייה מצערת זו של אברהם גרין נחלץ כץ להתערב.
כץ מספר כי החסידים "היכוהו ושפכו עליו קיתוני שופכין עד כדי שכיבה במיטה שבועיים ימים".
יודעי דבר מספרים כי שלושה חסידים תקפו את אברהם בעת שנכנס לבית הכנסת של מושב-זקנים ברחוב העבודה 9 בתל אביב. השלושה חירפו אותו והטיחו לעברו שמות גנאי כגון "אפיקורוס" ו"פושע ישראל" ואיימו להורגו. הם לא הסתפקו במילים, ועברו למעשים. אחרי מספר ימים הם הגיעו אליו שוב, תקפו אותו במקל והיכו אותו באגרופים בחזהו עד כי נפל ארצה.
למחרת עלה חומו, הוא נפל למשכב, ומאז לא חזר לעצמו.
בן ציון כץ התרעם על כך האלימות הזאת וגם על החרם שקדם לה: "בימי הסנהדרין, כשהשופטים היו דנים אדם למות, היו הסנהדרין יושבים בתענית כל היום, והרי פסק דין של מוות רוחני לאו מילתא זוטרתא היא".
אלא שכעבור זמן קצר התברר שלא מדובר על "מוות רוחני", אלא מוות פיזי, שהיה אפשר למנוע.
הרב אברהם גרין הוא הספיק עוד באפריל 1944 להגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד תוקפיו, אותם הכיר אישית. התביעה סוקרה בעיתונות בארץ.
אך הוא לא זכה לראות את הצדק, ואת ענישתם של אלו שפגעו בו. ביום רביעי, 18.4.45, חודשים ספורים לאחר שהותקף בצורה ברוטלית, נפטר אברהם גרין בבית החולים, אחר שבועיים שבהם היה מרותק למיטה מחולשה וכאבים.
הוא נפטר בתאריך סמלי – ה' באייר. שלוש שנים אחר כך, באותו תאריך, הכריז אחיו על הקמת מדינת ישראל.
אברהם גרין, הציוני הנלהב, לא זכה לראותה. מתנגדי הציונות ניצחו אותו.
מי שלא הגיע להלויה של אברהם גרין ואף לא פרסם מודעת אבל מטעמו ולא ישב שבעה, הוא אחיו של אברהם – דוד בן גוריון. ביומניו של בן-גוריון דבר מותו של האח הבכור לא נזכר ולו במילה. אבל אולי הסיבה היא טכנית, שהוא לא היה בארץ באותם ימים.
סיפור חייו ומותו הטראגי של אברהם גרין פשוט נמחק. החוקר חגי בן-גוריון, קרוב משפחתו, סיפר בריאיון לאלי אלון כי באותם ימים פורסם שאברהם גרין "נפטר ממחלה ממארת". כך גם נכתב בספר על יהדות פולנסק.
לדבריו חגי, רצו להסוות את נסיבות מותו האמתיות, אך למעשה "הוא לא היה חולה בסרטן ולא היה חולה בכלל. אני מגדיר את מותו כרצח", אומר חגי.
הרב אברהם גרין ז"ל נקבר בנחלת-יצחק. יהי זכרו ברוך.
