השעה 00:32. סמן העכבר ריחף מעל כפתור ה"שלח". הייתי במרחק לחיצה אחת משליחת מאמר ארוך על דמות שכמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה: הרב יוסף זכריה שטרן. עילוי נדיר שזכה לכינוי "הרב הזוכר". כבר בגיל 28 הוא ידע את התלמוד כולו ואת כל ספרי הפוסקים בעל פה. עיתון 'המליץ' תיאר אותו לאחר מותו כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה".
המאמר שלי ביקש להציג את הרב שטרן כאחד מאבות הציונות הדתית. כל המסמכים, המכתבים, והעדויות שאספתי תמכו בכך.
הנה למשל דברים שנכתבו עליו:
"בתנועה הציונית הוא ראה עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה. הוא חלם מראש מקדם על דבר שיבת ישראל לארצו בדרך הטבע, ובשנות השמונים אחרי הרעמים והפרעות בנגב, כאשר צץ ופרח הרעיון לייסד קולוניות [-מושבות] בארץ הצבי, שמח שמחה גדולה עד מאוד בראותו כי נבואתו מתקיימת. הוא בכבודו ובעצמו כיתת את רגליו וסבב מבית לבית לאסוף נדבות לעזרת הקולוניות, אף על פי שהיה כבד עליו הדבר עד מאוד, בגלל מחלתו אשר תקפתו תמיד".
עיתון המליץ – מאמר הספד שפורסם אחר מיטתו של ר' יוסף זכריה שטרן, מאת תלמידו ר' יעקב יהושע וולברג
הוא נאבק למען רכישת אתרוגים מארץ ישראל על פני אתרוגי קורפו, ועבר מבית לבית, למרות מחלתו, כדי לאסוף כספים למושבות החדשות. את הציונות הוא ראה כ"אתחלתא דגאולה". אפילו מצאתי עדות שהוא הכריז את המשפט הברור: "כולם חייבים להיות ציונים!". מה צריך יותר מזה?
רציתי כבר לסיים, לשלוח את הקובץ וללכת לישון, אבל משהו הפריע לי. משהו בסיפור לא התחבר לי.
אם הוא היה ציוני כל כך נלהב, שאלתי את עצמי, למה הוא מעולם לא הצטרף לתנועת 'המזרחי' של החרדים-הציונים שהוקמה אז? ולמה אין שום התייחסות מפורשת שלו לתיאודור הרצל?
ופתאום, באותם רגעים של היסוס, נתקלתי בכתבה ישנה בעיתון 'הארץ', מלפני 100 שנה. כתבה סופר-חשובה על היחס של הרב שטרן לציונות, ולמרות זאת נעדרה (במקרה) מהספרות המחקרית הענפה עליו.
קראתי את הכתבה בנשימה עצורה, ותוך כדי הקריאה אני מבין שהמאמר שלי פשוט מוטעה לחלוטין... כמובן, זה לא היה פשוט לעכל זאת.
הכותב הוא מרדכי בן־עמי; סופר ועיתונאי שומר מצוות, שהיה ציוני נלהב והשתתף בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל. מסופר שכשעלה הרצל לנאום בטקס הפתיחה, נתקף בן-עמי "בתשוקה עזה" וקרא בקול: "יחי המלך!"
אודסה 1910. מימין לשמאל: חיים נחמן ביאליק, מרדכי בן-עמי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים
בכתבה הנ"ל ב'הארץ' תאר בן־עמי פגישה אחת שלו עם הרב שטרן, שנערכה ביום תשעה באב. קריאת הקינות הסתיימה, ושניהם ישבו יחד על הרצפה הקרה.
בן עמי ניצל את ההזדמנות, ושאל את הגאון החולה והמיוסר את השאלה המפורשת ביותר: מה עמדתו על התנועה הציונית?
התשובה שניתנה לו שם שמטה באחת את כל יסודות המאמר שלי.
לא ציונות נלהבת מוסתרת, ולא "אתחלתא דגאולה". הרב שטרן התנגד לציונות בחריפות. הוא גיחך על אלו המייחסים לתנועה ממד של תחילת הגאולה, ופסק במרירות חותכת: "הם לעולם לא יצליחו לבנות מדינה!"
"ומה עם הרב שמואל מוהליבר?" שואל אותו בן עמי.
"השוחד יעוור עיני פקחים", ענה הרב שטרן בחריפות. "צריך להיות תמים מאוד כדי לדבר על אתחלתא דגאולה", הוסיף.
מאמרו של מרדכי בן עמי על הרב יוסף זכריה שטרן
ישבתי מול המסך, מביט במאמר שלי, שזה עתה קרס אל תוך עצמו.
לא שעות המחקר הארוכות שירדו לטמיון הן שהכבידו עליי, אלא משהו עמוק בהרבה: סדק בנרטיב שגדלתי עליו. שנים החזקתי בהשקפה ברורה על יחסו של הרב שטרן לציונות, והנה האמת ההיסטורית מתייצבת מולי, מסרבת להתיישר לפי הציפיות.
עשרות מאמרים פרסמתי בעבר, בהם שרטטתי קו ברור המצביע על אהדתם של גדולי ישראל לציונות. היה נוח וטבעי להניח שגם "הרב הזוכר" ישתלב היטב בתבנית הזו. אבל ההיסטוריה, מסתבר, אינה תוכנית כבקשתך.
קל מאוד לנווט בנבכי העבר ולדלות משם רק את המסמכים שמלטפים את תפיסת עולמך. אבל נאמנות אמיתית לאותיות הכתובות נבחנת דווקא ברגעים האלה: באומץ להישיר מבט אל העובדות, ולפרסם את האמת בדיוק כפי שהיא – במיוחד כשהיא מנפצת לך את התזה.
הזזתי את סמן העכבר מכפתור ה"שלח" – ולחצתי על "מחק".
תמלול חלקי של המאמר מאת מרדכי בן עמי על פגישתו ושיחתו עם הרב שטרן:
בחדר אפל וקודר, ללא אור וסדר, שכב שטוח מלוא קומתו על מיטת עץ שעמדה על יד החלון היחידי, גוף ענקי מכוסה שמיכה שחומה, חוץ מן הראש. אבל איזה ראש! אלמלא ראיתיו בעצם עיניי לא הייתי מאמין במציאותו של ראש נהדר כזה, נורא-הוד.
… ראש יהודי, בכל יופיו הרוחני, בכל עדינותו הפנימית, שקשה לתפוס אותה, לעומתו נדמה היה ראשו של יופיטר לראשו של עגלון.
… הוא סבל מכאובים נוראיים ומוכרח היה לשכב. גם הישיבה גרמה לו ייסורים.
ליד המיטה עמד שולחן ועליו ללא סדר ערמות ערמות ספרים עבי כרס. כל הכתלים מלאים ארונות ספרים מן הרצפה עד לתקרה.
בחדר הסמוך, שהיה בית תפילה, התחיל מתאסף קהל מתפללים, רובו עניים לבושי בגדים בלים, ופניהם פני מעונים ודוויים.
הביאו שק תבן ועליו ישבנו הגאון ואני.
טוב, לפחות, שנותנים לנו לבכות את המולדת שאבדה לנו – העיר הגאון מיד לשבתנו. לו עשו הפולנים כמעשה הזה – אחת הייתה דתם להגלות לסיביר… מה היה אלמלא אסרו עלינו לבכות על חורבן מקדשנו? כיום הזה ודאי שלא היינו זוכרים את מולדתנו, ורגשותינו היו קהים אז לגמרי…
התחילה קריאת 'איכה'. הגאון ואני קראנו מתוך ספר אחד.
כולם ישבו, כמובן, על הארץ, חלוצי נעל.
הגאון קרא בקול נמוך, לאט ובהבעה מזועזעת. עיניו היו מצופות כליל בריסין ולעיתים נטפו דמעות על הספר. בהגיעו לפסוק 'מה אעידך, מה אדמה לך, הבת ירושלים" הפסיק את הקריאה, כיסה פניו בכפות ידיו ונשאר רגע ללא הגה וללא תנועה. דבר זה זעזע את נפשי ביותר. מבית התפילה הגיעו מעת לעת יללות זקנים. עלי עשו ה'קינות' כאן רושם מדהים. לעיני השתערה כל הטרגדיה הלאומית שלנו בכל איומיה.
כשנגמרו ה'קינות' ישבנו אילו רגעים ללא אומר.
הפותח בשיחה הייתי אני.
– רבי, אמרתי במורך־לב קצת, האם אין אתה מוצא סתירה וניגוד בין אבלנו על אבדן המולדת ובין אותה האדישות, ואף השנה שמראה הרוב, ובו הרבה רבנים (בהם היה גם הוא), אל ההתיישבות בארץ ישראל, שהתחילה עתה? נדמה, כי להתעוררות הזאת יש לשמוח ולסייע לה ועל הרבנים להיות בראשי המסייעים.
– כן, כן, ענה הגאון בהתרגשות. אלמלי התחילה ההתיישבות לפני כמאתיים שנה, היו עומדים בראשה אנשים המסורים לתורתנו הקדושה ולכל מנהגינו. והמתיישבים גם הם היו מתוך אלמנטים כאלה. והכל היו שואפים למטרה קדושה אחת – להקים את עברנו הגדול ולהמשיכו.
ומי הם הרוצים עתה להושיבנו בארץ ישראל! כופרים, שהשליכו מאחרי גוום את עול היהדות, אוכלי טריפה, המתכחשים לכל קדשי דת ולועגים לכל מנהגינו. הנה המורשה שלכם כאן, חובב ציון נלהב, כמובן, ומטיף אותה חיבה לכל, ומגיד מוסר לאדישים לארץ ישראל. אדוני, בדרכו הבייתה, יעבור אולי על יד ביתו, הערב. והנה יראה כיצד הוא, מסכן, מבכה את ציון ליד מיחם עם מיני מאפיה. ולא בסתר חדרו, חלילה. לא, כי דווקא על הגזוזטרא, לאור המנורה, המאירה את פניו עטופי העצב, בחברת משתתפים באבלו.
וכך כל ה'חובבים' כאן, ורק יחידים יוצאים מן הכלל. וכך גם בערים אחרות.
– ואני, רבי, יודע רבים, שדווקא עד עכשיו לא התענו בצום התשיעי באב, ורק מאז התעוררה חיבת ציון הם מענים נפשם בצום. אני יום גם רבים מקרב האינטלגנציה מן המדופלמים, שעמדו לגמרי מרחוק ליהדות, ועכשיו, עם הופעת התביעה הלאומית שבו אליה. הרבה מן הצעירים אף השפיעו על הוריהם, מתבוללים ותיקים ואפיקורסים, והחזירום ליהדות.
– אפשר, אפשר יש גם בעלי תשובה. מדוע לא יהיו? אבל דבר זה אינו משנה את המצב. העיקר, מי הם אותם האלמנטים שהתיישבו במושבות? הרבה אנשים שביקרו במושבות מספרים נוראות על ההפקרות השוררת שם. ברחובות המושבות מתהלכים בשבת וסיגריות בפה, רוכבים על סוסים, ועושים כל מיני מלאכה. וכל זה בארץ ישראל! אויה לנו, יש לקרוע למשמע אוזנינו. ואיך אפשר לחכות אחרת, אם הלכו שמה כל מיני סטודנטים וגימנזיסטים אשר אין אלוהים בלבם?
– לא, רבי, רק מושבה אחת נוסדה על ידי סטודנטים, שאידיאל גדול ביותר, טהור ביותר, הביא אותם לשם. בשאר המושבות התיישבו יהודים נכבדים, רגילים ופשוטים, החיים כדרך כל היהודים. הנה, רבי, ביקר בארץ ישראל ר' שמואל מוהליבר, ושום הפקרות לא ראה שם והוא שב משם מלא התלהבות ותקווה.
– א! ר' שמואל מוהליבר! הוא כמובן לא ראה מפני שלא רצה לראות. השוחד יעוור עיני פקחים. הוא משוחד ביותר, הוא נלבב ביותר, דוגמת אותם הצעירים הסובבים אותו.
– אני, רבי, מכיר היטב ומקרוב את ר' שמואל. הוא יותר מדי רציני כדי להיגרר אחרי מי או מה שהוא. הוא בהתלהבותו הגדולה לאידיאה מושך אחריו אחרים, ודווקא את הצעירים הטובים ביותר. ובשובו מארץ ישראל קרא בהתלהבות: אתחלתא דגאולה.
– אתחלתא דגאולה! קרא הגאון. אתחלתא דגאולה – חזר בלעג. ממש, בשורת ימי המשיח. צריך להיות תמים למאוד מאוד (הוא אמר דבר-מה יותר חריף) כדי להעיז לדבר על אתחלתא דגאולה. כל הקדוש, כל היקר שיש לנו, כל תקוותינו הנצחיות, בהן קשור כל עתידנו – את כל זה מסרנו בידי כופרים, בידי נערים וילדים, שיטמאוהו!
