מפסוק תמים לזעקה חסידית: האבולוציה הסודית של "בשכבך"

בפרשת 'ואתחנן' יש מילה אחת, תמימה למראה, שמהווה צוהר נהדר לתהליך ההתפתחות שעברה היהדות במשך הדורות.

המילה היא "בשכבך", והיא מופיעה בפסוק הידוע, אותו אנו אומרים מספר פעמים ביום: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

א. לפי פשט הפסוק, בהקשרו המלא, הכוונה היא שצריך ללמוד את חוקי התורה בכל מצב ובכל זמן, גם בזמן שכיבה (שינה).

ב. בתקופה קדומה מאוד חכמים למדו מכך (אולי על פי מסורת שהייתה בידיהם) שיש חובה מעשית לומר את הפסוקים הללו עצמם בשתי פעמים ביממה – בשכיבה ובקימה. זוהי עמדה אופיינית של חכמים בתקופת בית שני (וראשיתה כבר אצל עזרא), הדורשת לקרקע את עולם הרוח, ולתת למציאות הגמישה אחיזה מדויקת במציאות. יש לציין כי החובה המעשית אינה מפקיעה את המקרא מדי פשוטו אלא מעניקה לו רובד נוסף – מעשי, המתכתב עם הרובד הפשוט ומבטא אותו בצורה מסוימת.

ג. בזמן בית שני התגלעה מחלוקת מרתקת בין שני בתי המדרש הבולטים בעם ישראל: בית שמאי הבינו ש"בשכבך" אינו מתאר רק זמן, אלא גם תנוחה: "בערב, כל אדם יטו ויקראו, ובבוקר יעמדו, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'. ואילו בית הלל סברו: "בשכבך – בשעה שבני אדם שוכבים, ובקומך – בשעה שבני אדם קמים". למעשה שני בתי המדרש מעוניינים לקיים את הוראת הפסוק לפי פשוטו של מקרא.

ד. כשבא רבי יהודה הנשיא לערוך את ששה סדרי משנה, הוא בוחר לפתוח את הסדרה במסכת ברכות, ואת המסכת הזאת הוא פותח דווקא בהלכות קריאת שמע. "מאימתי קורין את שמע בערבין", כך פותחת המשנה הראשונה בש"ס.

ה. הגמרא מיד שואלת:" תנא היכא קאי דקתני מאימתי? ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא, לתני דשחרית ברישא!" נראה שבעיני הגמרא, היום מתחיל מהבוקר.

ו. עונה הגמרא: "תנא אקרא קאי, דכתיב (דברים ו, ז) 'בשכבך ובקומך', והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן". כלומר, המשנה היא כמו פירוש והרחבה לפסוקי המקרא, ולכן מקפידה גם על הסדר שלהם.

ז. אבל למה המשנה משתמשת בזמן אכילת התרומה, ולא פשוט כותבת: "משעה שהחשיך היום ונראים הכוכבים" או "משעה שבני אדם הולכים לשכב" וכדומה? הרי בפסוק כתוב בפירוש: "בשכבך".

ח. כך שואלת הגמרא: "מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים". ועונה: "מלתא אגב אורחיה קמשמע לן: כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים".

ט. ועדיין נותרנו בקושיה, למה לערב את שתי ההלכות הללו, שלכאורה לא קשורות מהותית אחת לשניה – זמן קריאת שמע, וזמן אכילת התרומה.

י. את התעלומה הזאת פותר ספר בשם 'צוואת רבי אליעזר הגדול':

"בני, הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ונשמתך עולה באותה שעה, אם תזכה תכנס ביניהם ואם לאו ידחו אותך לחוץ".

יא. האדמו"ר מרדזין, רבי גרשון חנוך ליינר, הוציא לאור מהדורה מיוחדת של החיבור הזה, הכוללת גם את פירושו. הוא העיר על דברים אלו כך:

"ובמתניתין ריש ברכות מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן… ובגמרא פריך מכדי כהנים וכו', ומשני מלתא אגב אורחא קא משמע לן וכו', וכבר נלחצו המפרשים בעניין הסמיכות משני העניינים האלו, דמה עניין אכילת הכהנים בתרומה אצל עניין קריאת שמע דלאשמועינן לה במלתא אגב אורחא גבי קריאת שמע".

זו בדיוק השאלה שהקשינו, ורבים מלומדי הגמרא הרגישו בה.

המשיך הרב ליינר וכתב:

"אכן מכאן מתבאר היטב דנקיט לה במתק לשונו על זה האופן למען ירמוז לו אגב אורחא בטעם חיוב קריאת שמע של ערבית…".

כלומר, דברי רבי אליעזר בצוואתו שופכים אור חדש על הבנת המשנה שבחרה להזכיר את אכילת הכהנים! זה באמת נראה דבר מתוק מאוד.

אבל הדברים לא כל כך פשוטים כמו שנראה במבט ראשון.

כך הקשה הרב ליינר:

"ומכאן צריך עיון תירוץ הש"ס (דף ג) על הא דרמינן דר"א אדר"א מהברייתא דאיתא שם 'מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר", שזה הזמן הוא קודם להזמן שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ומסיק שם הגמרא: ואי בעית אימא רישא לאו רבי אליעזר, ויקשה מכאן".

כלומר הגמרא מבינה שהמשפט הפותח את המשנה: "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" אינו חלק מדברי רבי אליעזר ("עד סוף האשמורה הראשונה") וגם אינו נכון לפי דעתו. הוא סובר שאפשר לקרוא קריאת שמע עוד לפני שהכהנים אוכלים.

הרב ליינר מוצא תירוץ:

"נוכל לומר בפירוקא דהאי מילתא, כי שם בש"ס שהוא לעניין הדין וההלכה סברתו הוא באמת כהאי דאמר התם בברייתא, שמותר לקרותה בעת שקידש היום בערב שבת, אבל כאן שהוא מזהירו דרך מוסר לעשות מצווה מן המובחר, לכן למען זכות נפשו אמר לו שיראה לכוון לקרותה בשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וכמו שמפרש לו בכאן הטעם כדי שיזכה לעלות בשמי מרומים עם הכהנים עובדי ה'".

זהו תירוץ קלאסי מבית מדרשה של תנועת החסידות. יש דינא דגמרא, ויש מידת חסידות. לא הרי זה כהרי זה. מצד הדין סובר רבי אליעזר שאין קשר בין זמן אכילת התרומה לבין זמן קריאת שמע, וחולק לחלוטין על סתמא דמשנה. אך מצד המוסר, הוא מודה שכדאי לחכות קצת עם קריאת שמע ולאחר אותה, כדי שבזמן האמירה הנשמה תעלה למעלה ותכנס בין נשמות הכהנים שבאותו זמן אוכלים תרומה.

עובדה זו שהנשמות עולות למעלה בשעת קריאת שמע לא נזכרת בתלמודים ובמדרשים.

גם העובדה שהנשמה עולה לגן עדן בזמן השינה ספק אם כתובה בהם, וידועה לנו מספר הזוהר פרשת משפטים דף קא ע"ב.

על כל פנים נראה באמת דבר יפה ומתוק החיבור בין דברי המשנה הראשונה בש"ס, על זמן קריאת שמע, לבין דברי רבי אליעזר הגדול בצוואתו.

יב. אלא שכבר לפני כמה מאות שנים אמרו חכמי ישראל שצוואת רבי אליעזר הגדול לא באמת נכתבה על ידי רבי אליעזר הגדול, ובטעות (?) יוחסה לו.
הדבר התאשר גם על ידי החוקרים בני זמננו.

כלומר, מי שכתב את המשפט הזה, "בני, הכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ונשמתך עולה באותה שעה", פשוט קרא את המשנה הראשונה בש"ס, וראה שכתוב שם: "מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר". וסבר שרבי אליעזר אמר גם את הרישא.
וזאת בניגוד להצעה המופיעה בגמרא, שהרישא אינה מדברי רבי אליעזר, אלא חולקת על שיטתו.

יג. מיהו אותו מחבר אלמוני שכתב את צוואת רבי אליעזר הגדול?

לפי דעת המקובל רבי מנחם די לונזאנו בספרו "שתי ידות", היה ר' אליעזר הגדול בר' יצחק מחברה של הצוואה.

לפי הדעה הרווחת בקרב החוקרים כיום, ומופיעה גם אצל פרופ' אבישי בר אשר, המחבר הוא אחד מכותבי ספר הזוהר, ואולי הוא רבי משה די ליאון.

טו. נשוב עתה לענייננו. מחבר 'צוואת ר' אליעזר" אסף רעיונות מוסריים מספרים שונים, כולל מנהגי חסידות המתאימים ליחידי סגולה, ותלה אותם בשמות של תנאים.

כשהוא כתב על הכהנים הנכנסים לאכול בתרומתן, הוא ידע היטב את המשנה הראשונה בש"ס ואת תמיהת הגמרא מדוע נזכרת כאן אכילת הכהנים. הוא גם הרגיש, כמו הרבה מהלומדים, בתמיהה מדוע שתי ההלכות הללו מקושרות זו לזו, ונחלץ להציע פתרון קסום, אותו תלה ברבי אליעזר.

הוא גם ידע היטב שכאשר יקראו את הדברים הללו, המיוחסים לרבי אליעזר, הקוראים יופתעו ויתרגשו מפתרון התעלומה: מקור "תנאי" שופך אור חדש, בעל הילה מיסטית, על המשנה הראשונה בש"ס, העוסקת בגופי תורה ובהלכות "יבשות", כפי שקורא להן הזוהר בכמה מקומות.

כמה מתוק הוא ללומד המשניות בשעה שהוא מגלה את הסודות הטמונים בהן…

צוואת ר' אליעזר היא אפוא חלק מספרות שלמה שעולה על הכתב במאה ה-13, ורבים טועים לחשוב שהיא קדומה מימי התנאים (או מימי אדם הראשון ואברהם אבינו), עד שפקח ה' את עיני חכמי ישראל לראות שמדובר בחיבורים מאוחרים.

טז. כמה מאות שנים אחר כך בא רבי זושא מאניפולי, ופותח את המשניות. הוא קורא את המילה הראשונה "מאימתי", ומתחיל לצעוק: מאימת י' !!! וסוגר את הספר. מרוב יראת שמים שהוא מוצא בתוך המשנה הקדושה הוא לא יכול או לא צריך להמשיך הלאה וללמוד את המשך תוכן המשנה על פי נגלה (כמובן שבזמן אחר כן למד וכו').

כלומר, מבחינת ר' זושא (ואולי החסידות בכלל) הסוד הטמון במשנה הוא יראת השמים, והוא העיקר. כל השאר – זמן קריאת שמע – הוא רק הלבוש לסוד.

הסיפור על ר' זושא מופיע במאות ספרים, בגרסאות מעט שונות, הנה כמה דוגמאות: