"מה מפחיד אותי? שנאת אחים"
ריאיון נשכח עם בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם
מתוך: גיליון סופשבוע של מעריב, 21 באוגוסט 1987.
ראיינה: נורית ברצקי
צילום: יצחק אלהרר.
מה היית רוצה לעשות שנית? לנווט עם חגור ונשק במדבר יהודה, אבל הפעם עם ג'ריקאן מים צמוד.
כיצד אתה מגיב על שאלות בלתי צפויות? לאט, אם אפשר. אבל כשאין אפשרות כזאת, למשל בעימות טלוויזיוני עם שגרירים ערביים, אני מגיב במהירות.
מה אתה אוהב לעשות עם בתך? לאחרונה, להתגלש בלונה־גל.
איך אתה מפנק את עצמך? בסיגר רציני, אחת לשבוע.
יש לך שונאים? אני משער. באו"ם, למשל. אדם ניכר גם על פי שונאיו.
את מי היית רוצה לראיין? את יוספוס פלאוויוס. הייתי רוצה לדעת מה הוא צינזר בכתביו.
מה אנשים אוהבים אצלך? את הנכונות להאזין.
מה מפחיד אותך? שנאת אחים.
מה מרגיז אותך? שנאת חינם.
מה משעמם אותך? נאומים חד־גוניים החוזרים על עצמם.
מה הדבר הכי ישראלי בעיניך? הסלנג בצה"ל.
יש לך תחביב? פעם הייתי מצייר. אני מקווה לחזור לזה יום אחד.
מתי התחלת להתעניין בבעיות ציבוריות? זוהי מסורת משפחתית. סבי, הרב נתן מיליקובסקי, היה מגדולי המטיפים לציונות בזמנו. אבי המשיך במסורת, הן בפעילותו הציבורית במחיצת ז'בוטינסקי והן בעבודתו הפובלציסטית שהתחילה כשערך את "הירדן".
איך היית רוצה שיזכרו אותך? כמי שעשה כמיטב יכולתו בזמן שהוקצב לו.
"זמני החופשי, הפרטי, מוגבל ביותר. גם הערבים עמוסים באירועים ופגישות הקשורים לתפקיד. כשמתעורר עניין שאינו סובל דיחוי, אשתי יכולה להזעיק אותי. אני אוהב ספרים הכתובים באופן שוט, קריא, לא חושב שמוכרחים לבטא רעיונות מורכבים בשפה מסובכת. כשאני נכנס לחנות ספרים, אין לי חשבון. אני מוציא הרבה כסף, כי איני רואה בקניית ספר הוצאה אלא השקעה. קשה לי ללכת לישון בלי לקרוא, אפילו אם השעה מאוחרת מאוד. אני ממש זקוק לזה.
התקופה שהכי מרתקת אותי היא תקופת בית שני, אחת התקופות המסעירות ביותר בתולדות העם היהודי. תקופה שהיו בה גם משברים חמורים וגם יצירה תרבותית גדולה. לפעמים אני חושב שאנו חיים בתקופה דומה מאוד, אלא שלא תמיד נותנים את הדעת על משמעות האירועים שאנו חווים.
אחרי עימותים רבים בנושא הטרור הרגשתי שבנקודה זו או אחרת יכולתי להרחיב. עשיתי זאת בספרי 'הטרור וכיצד יוכל המערב לנצח'. בזמן כתיבתו התרחשו אירועים כמו חטיפת מטוסים. תוך כדי פעילות וניסיון הסקת מסקנות, התחדדה המחשבה, הראייה הכוללת של בעיית הטרור. הספר מגדיר מהו הטרור, מי עומד מאחוריו ואיך ניתן לה ביסו. המאבק הוא בראש וראשונה פוליטי, מדיני, אבל שום צעדים, כלכליים ואחרים, לא יעצרו את הטרור אם אין נכונות להילחם באופן צבאי. וזה דורש אומץ לב. בספר ניסיתי לתת ביטוי לעמידה ולהתנסות הישראלית, ולהשפיע על מדינות אחרות לאמץ את גישתנו. במידה שהספר מסייע לזה, אני מרגיש שהשלמתי איזשהו מעגל, אישי ולאומי.
למעט חדשות, כמעט ואינני צופה בטלוויזיה, מחוסר זמן. אנחנו מאוד אוהבים ללכת לקולנוע ופעם בשלושה חודשים לוקחים יום, נכנסים לקומפלקס של בתי קולנוע, ורואים סרט אחרי סרט. זה מהנה ומשחרר. פעם, לפני שהברכיים החלו לגלות סימני גיל, נהגתי לרוץ. עכשיו אני אוהב ללכת ברגל בסנטרל פארק ואני מכיר שם כל סנאי, כל ספסל.
אחת ההנאות הגדולות של השנים האחרונות זה ללכת לארוחה ולא לשאת נאום, לשבת בחוג ידידים בלי חובות ובלי חליפות, בלי להיות על הבמה. אינני מתלונן על העדר זמן חופשי; אני נהנה מעומס העבודה. אני אוהב את פרקי השחרור והרגיעה , אבל לא כשהם ארוכים מדי. אחרי חופש של למעלה מיומיים, אני מתחיל להרגיש אי נעימות כי הזמן עובר ללא שימוש".
