תולדות 'כנסת ישראל'

האם חשבתם פעם מה פירושו של השם 'כנסת', שנבחר להיות שמה של הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל? מתי הוא הופיע לראשונה, ומהי הייתה משמעותו באותם ימים?

החלטתי לצאת למסע בעקבות המונח 'כנסת', מראשית הופעתו בלקסיקון הלאומי ועד ימינו במדינת ישראל.

ראשית כל אציין כי הביטוי המקורי הוא 'כנסת ישראל', כפי שנראה להלן בהרחבה, ומה שאנחנו קוראים כיום 'כנסת', זהו בעצם חצי מהביטוי המלא.
בכתבה שלפניכם נראה כיצד לאורך הדורות הביטוי הזה הלך והתגשם, תרתי משמע. ככל שהעם היהודי היה בן חורין ואיתן בארצו, כך קיבל המושג הרוחני צורה ממשית, עד אשר זכינו לתקומת מדינת ישראל, אז קיבלה ה'כנסת' את מובנה הפוליטי המוכר לנו. כמובן, כל אחת מהמשמעויות לא הפקיעה את אלו שקדמו לה, אלא הוסיף נדבך על גביהן.

בעבר סיפרתי כאן שהביטויים 'ישוב' ו'קיבוץ', שנשמעים לנו כתיאורים סתמיים להתיישבות בארץ ישראל, נושאים בחובם משמעות מובהקת של גאולה ('משיחיות'). להלן נראה שגם הביטוי 'כנסת ישראל' נושא בתוכו מטען משיחי.

הגמרא

תלמיד צעיר שמתחיל ללמוד גמרא, פוגש לראשונה את הביטוי 'כנסת ישראל' במסכת ברכות (דף לב). על הפסוק (ישעיהו מט, יד) "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. היינו עזובה היינו שכוחה! אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני…".

'כנסת ישראל' הוא אפוא שמה של האומה היהודית, ובייחוד זו הנמצאת בארץ ישראל, המתוארת בפסוק כ"ציון".

במאמר מוסגר אציין שגם התואר 'ישראל', כיום, מציין דווקא את הישוב היהודי בארץ ישראל. כשכתוב בעיתון "ישראל דורשת מארה"ב…" אין הכוונה לעם ישראל ברחבי העולם, אלא למדינת ישראל, כלומר לעם היהודי המאורגן במדינתו בארץ ישראל, הוא שיכול לדבר עם לאומים אחרים ואף לדרוש מהם דברים. כך גם הביטוי 'כנסת ישראל' נוטה לכיוון זה, ועוד יותר מכך השם 'ציון', כפי שלמדנו כאן בשבועות הקודמים, מבטא לעיתים קרובות לא רק את הארץ במובנה הגיאוגרפי, אלא את העם היושב בה.

יתכן שהביטוי 'כנסת ישראל' כשמו של העם היהודי היה מוכר ומקובל כבר דורות קודם לכן. כך או כך, הביטוי 'כנסת', במשמעות לאומית, היה בוודאי מוכר כמה דורות קודם לכן, בימי עזרא ונחמיה.

כנסת הגדולה

הפעם הראשונה שמופיע הביטוי 'כנסת' בהקשרו הישראלי-הלאומי, הוא במוסד 'כנסת הגדולה'. היה זה מוסד הנהגתי-הנהלתי, שהיה האחראי על ענייני השלטון של שבי ציון. הוא פעל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונתו של שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף תקופת הנביאים האחרונים (שיבת ציון) לתחילת תקופת הזוגות והתנאים – חכמי תקופת המשנה.

אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות. בתקופת ממלכת החשמונאים, עסקו חברי 'כנסת הגדולה' בהגדרות החוקה (ספר מקבים א', יד').

לצערנו איננו יודעים מספיק על המוסד הראשי והנכבד 'כנסת הגדולה'. נשים לב לכך שהשם 'כנסת' מבטא באותה תקופה את ההנהגה, אולי במשמעות של התכנסות נבחרי הציבור לשולחן אחד. כמובן, ההנהגה מעצם טבעה משקפת את העם, ובמיוחד כשאנו מדברים על ההנהגה של היהודים היושבים בארץ. כמדומני שזה לא במקרה שדווקא ההנהגה של היהודים שהתכנסו לארץ ישראל נקראה בשם זה, ולא ההנהגה של יהודי בבל.

על-פי התלמוד הבבלי (מגילה יז ע"ב), עם ייסודה היו חברים בכנסת הגדולה 120 ראשי חכמי ישראל. כך גם מתבאר בדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד): "מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים".

תרכ"ז (1867): הוועד הכללי

במשך כל תקופת הגלות, לביטוי 'כנסת' או 'כנסת ישראל' לא היה ביטוי מעשה. היו ספרים, כתבי עת ואפילו אגודות ציבוריות שנשאו שם זה, אך לא היה בכך כל משמעות לאומית.

הפעם הראשונה בה קיבל הביטוי 'כנסת ישראל' משמעות לאומית, ואף פוליטית, היה בשנת תרכ"ז. היה זה גוף ציבורי שהוקם בירושלים (שהייתה אז מרכזו ועיקרו של הישוב היהודי בארץ), ונועד לרכז את הנהגת הציבור לכל גווניו. שמו המלא היה: הוועד הכללי כנסת ישראל.

הוועד הוקם על ידי רבני ירושלים וקבוצת עסקנים תלמידי חכמים, בראשם רבי יוסף ריבלין, אחד מדמויות ההוד המופלאות של ירושלים בפרט והישוב בכלל, אשר לצערי בספרי ההיסטוריה לא קיבל את הכבוד המגיע לו. לפי מספר מקורות שמצאתי, ריבלין היה יוזם הקמת הוועד. הוא כיהן כמנהלו במשך שלושים שנה, עד פטירתו בגיל צעיר יחסית, בשנת תרנ"ו.

לא מצאתי עדויות כלשהן לגבי זהותו של מציע השם 'כנסת ישראל' למוסד ציבורי נכבד זה, אך סביר שהיה זה ריבלין, שנודע כבעל כשרון גדול בכתיבה ובהבעה. ידוע לנו שהוא קבע שמות לארגונים ציבוריים ולשכונות הראשונות שהקים עם חבריו מחוץ לחומות ירושלים. כנראה שאף ל'פתח תקווה', אם המושבות, הוא שהעניק את שמה, בזמן הניסיונות הראשונים להקמתה, שבהם היה שותף.

תקנות כנסת ישראל

לאורך השנים פרסם ר"י ריבלין מספר מאמרים ארוכים על אודות הועד הכללי כנסת ישראל, ועל פעילותו הענפה. חלק מהמאמרים פזורים בעיתונות התקופה, ומצפים לגואל שיאסוף אותם לכדי ספר מקיף ומסודר, ועוד חזון למועד.

בשנת תרל"ד הוא פרסם מאמר בעיתון 'הלבנון', בו שטח את רשימת תקנות 'כנסת ישראל'.

"יסוד הכנסיה ותכליתה העקרי, להיות האחדות שלטת בעיר קדשנו ירושלם ת“ו, ובייחוד כל בני הכנסיה יהי לבם אחוז איש אל אחיו בקשרי אהבה ואחוה ושלום ורעות".

'הוועד הכללי כנסת ישראל' פעל במשך תקופה ארוכה מאוד, משנת תרכ"ו ועד… לא תאמינו – שנת תש"פ! 154 שנים ברציפות! אכן זה אולי המוסד הציבורי (לא תורני) הוותיק ביותר בארץ. בראשיתו, בתקופה העות'מאנית, הוא היה דומיננטי מאוד, ולרוב נחשב בתור השלטון הרשמי של הישוב בארץ. בתקופת המנדט הוא הפך לארגון בולט של תורה, עבודה וגמילות חסדים בישוב הישן. לאחר קום המדינה ועד ימיו האחרונים הוא תפקד כגמ"ח לנזקקים. הייתי מבקר בו ופוגש את מנהלו, הרב יהודה שטרסברג ז"ל, שסיפר לי בהערצה מזכרונותיו על הרב קוק, נשיא הוועד הכללי, שהיה יושב מדי חודש במשרדי הוועד ועובר על המסמכים שהצטברו (המשרדים היו צמודים ל'בית הרב').

אגב אציין בצער, כי המבנה ההיסטורי של ה'וועד הכללי', בו ישבה הנהגת הישוב במשך עשרות שנים ומשם יצאו כל פעולות הציבור, מבניית השכונות הראשונות ועד להקמת פתח תקווה, לא זכה לשימור הנדרש מי שיבקר במקום (הנמצא, כאמור, בשכנות ל'בית הרב קוק') יופתע מהמראות הקשים של הזנחת ההיסטוריה. מפעם לפעם כשאני מבקר במקום אני עומד נדהם על חרפת ההזנחה של מוסד היסטורי זה. בזמנו מחיתי על כך כמה פעמים, אך זה היה כקול קורא במדבר. אין לי ספק שאם היה מדובר במוסד לאומי-חילוני, היה מוקם שם מוזיאון רב-חושי, אבל בכל מה שקשור לישוב הישן או לחרדים, החוקים שונים.

תרנ"א (1891): בניית ירושלים

התגבשות נוספת של הביטוי 'כנסת ישראל', והורדתו לעולם המעשה של חומר ולבנים, התרחשה בשנת תרנ"א (1891).

על שולחן הוועד הכללי נחה הצעה חדשה שהתקבלה מאת רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט: להקים שכונה חדשה בעיר. בשונה מהשכונות שהוקמו במשך עשרים שנה קודם לכן על ידי בני ירושלים, ועליהם ניצחו עסקני הוועד ובראשם ר' יוסף ריבלין, הפעם דובר על פרויקט שאפתני וחדשני שאליו יירתמו גם יהודי הגולה.

באותה תקופה רק מיעוט זניח מהעם התגורר בארץ. מיליוני יהודים, בהם אמידים ועשירים, התגוררו בחו"ל, והם אלו שתמכו בכספם בישוב בארץ. ובכן, חשבו הירושלמים, הבה ונרתום אותם לא רק להחזקת הישוב, אלא גם להרחבתו.

לשכונה החדשה החליטו לקרוא: "כנסת ישראל". יתכן שמציע השם, גם הפעם, הוא ר' יוסף ריבלין. אם השערתי זו נכונה, יש כאן קצה חוט משמעותי לתעלומת מחבר הספר 'קול התור', ובהזדמנות ארחיב בכך.

השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי, כשחיפשתי מידע על השכונה, היא מה מבטא השם הזה, והאם יש בו משמעות משיחית, כלומר רמז לתחושה שפיעמה בקרב אנשי ירושלים, שהם מצויים ב'קץ המגולה'? זאת יש לדעת, כי בשכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומה, על ידי ר' יושעה ריבלין, ר' יואל משה סלומון וחבריהם, המשיחיות מאוד הורגשה באוויר, ואף קיבלה ביטוי בחומר שנכתב אז בהקשר לאותן השכונות. אולם במהלך שנות התר"ן נחלשה התחושה הזאת, מסיבות שאין כאן המקום לפרטן.

דבר נוסף סקרן אותי. בני הישוב הישן מקימים שכונה קטנה יחסית, שמיועדת עבורם. האם השם היומרני 'כנסת ישראל', שנבחר לשם השכונה, מבטא אולי איזושהי תפיסה לאומית, כמו זאת הטמונה במובנו המקורי של הביטוי?

כדי לענות על שאלות אלו, לקחתי את החוברת המקורית של תקנות השכונה, שנדפסה באותה שנה. על שער החוברת מופיעים שני פסוקים, שהמשמעות שלהם ברורה כשמש בצהרים: אנשי הישוב הישן הרגישו, באופן טבעי, שהם נמצאים בדור של גאולה, הדור שעליו התנבאו הנביאים.
הפסוק הראשון מובא בתור רקע כללי לבניית ירושלים: "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים". זהו פסוק המדבר על הגאולה באחרית הימים, וההתיישבות בירושלים, תהליך המתרחש מול עיניהם של בני הישוב הישן ובמו ידיהם.

לעומתו, הפסוק השני מתייחס (במרומז) באופן קונקרטי לשמה של השכונה החדשה: "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס". למיטב ידיעתי בחוברות תקנות של שכונות אחרות שהוקמו לפני כן בירושלים, פסוק זה אינו מופיע. מסתבר אפוא כי פסוק זה נבחר כאן, על פני פסוקים רבים המדברים על בניית הארץ, בגלל המילים שבסופו, המבטאים משמעות נוספת שיש בביטוי 'כנסת ישראל' שבו נקראה השכונה – התכנסות ישראל לארצו, כלומר: קיבוץ הגלויות.

כשפתחתי את החוברת מצאתי שהדברים מבוארים בהרחבה. המחבר האנונימי כותב בשם ראשי החברה, כי "על שם הכתוב 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס', זה שם החברה אשר יקרא לה 'כנסת ישראל'", כלומר קיבוץ גלויות שיבנו את ירושלים.
אבל יש עוד משמעות לשם השכונה 'כנסת ישראל' – "כי לכל כנסת ישראל תהיינה שעריה פתוחות". כאן אנו רואים את המשמעות המקורית של הביטוי 'כנסת ישראל' במובן של 'עם ישראל'.

אבל איך בדיוק מתבטא הפן הלאומי בשכונה הירושלמית הקטנה? באותו חזון מיוחד שעמד מאחורי הקמתה, אשר לא מצינו כדוגמתו בכל השכונות שקדמו לה. התוכנית הייתה שמעתה גם יהודי הגולה ירתמו לבניית ירושלים. והנה הפרויקט הראשון שבו ישתתפו – הקמת שכונת כנסת ישראל, שתבנה על ידי כל עם ישראל, כלומר על ידי אנשים מרחבי הגולה, שיהיו מעין נציגים של העם. כל יהודי בגולה יכול להסתפח כחבר רשמי בחברת 'כנסת ישראל'. דובר במיוחד על כך שנדיבים בארה"ב ישתתפו בכספם ובמאודם בבניית ירושלים, ונשלחו שד"רים מטעם החברה לארה"ב לגיוס הכספים.

לסיכום – אנשי הישוב הישן, צאצאיהם של תלמידי הגר"א וגם החסידים שעלו ארצה כמה דורות קודם לכן (המכונים כאן "כנסת ישראל"), עסקו בישוב הארץ מתוך חזון התיישבות הלאומי, והם עובדים בשם כל העם היהודי, 'כנסת ישראל', ובשותפות עם יהודי הגולה.

בניית השכונה

"חברת כנסת ישראל" התחילה לפעול בשנת תרנ"א, ובמסגרתה נבנו כמה עשרות בתים בכמה שכונות.

ההצעה להקמת החברה הייתה של רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, וחברי 'הועד הכללי' ובראשם ר' יוסף ריבלין קיבלו את הצעתו. רבי שמואל עצמו היה מהחברים הראשונים שהצטרפו לחברה, ותרם לה מהונו.

בחוברת התקנות נכתב כי ראשית עשיית החברה הייתה בנחלת השדה שסמוכה לקבר שמעון הצדיק, ושם התחילו במלאכת הבניין.

כנסת ישראל בתקופת המנדט

בשנת תרס"ג נעשה הניסיון הראשון בארץ להקים הסתדרות ישובית ארצית על יסוד בחירות דמוקרטיות. קראו לזה 'הכנסיה הישראלית', או 'הכנסיה הראשונה לבני ארץ ישראל'. ב'כנסיה' השתתפו צאצאי הישוב הישן, יחד עם פעילים ציונים בני העליה הראשונה. הניסיון לא הצליח, אבל הרעיון נשמר.

כעבור חמש עשרה שנה, עם ראשית הכיבוש הבריטי, התחדש הניסיון בצורה יותר רחבה וכוללת, בצורת 'אספה מכוננת', מוסד שפעל בשנים תרע"ח-תרע"ט, וקיים שלוש אספות.

שלב נוסף היה בשנת תר"פ. התקיימו אז בחירות ל'אסיפת הנבחרים' הראשונה, כלומר להנהגת הישוב בארץ. אספת הנבחרים בחרה מתוכה את חברי הוועד הלאומי לכנסת ישראל, שהיה הרשות המבצעת. ארבע פעמים התקיימו בחירות כלליות, עם גידול הישוב גדל גם מספר הבוחרים. בבחירות האחרונות השתתפו בפועל למעלה מ-200,000 יהודים בארץ.

הוועד הלאומי, שנקרא גם 'כנסת ישראל', פעל לגיבוש הישוב, על אף חילוקי הדעות והמפלגות שבקרבו, ותבע את זכויות הישוב מאת ממשלת המנדט ומאת חבר הלאומים אשר בפניו הייתה ממשלת המנדט אחראית. מבחינה זו, כנסת ישראל הייתה "בית היוצר לגאולת האומה", כפי שהגדיר זאת יצחק בן צבי, והיא חינכה את היישוב למשמעת.

בהקמת 'כנסת ישראל' ובהנהלתו היו שותפים חילונים ודתיים כאחד. אחד מעמודי התווך של כנסת ישראל, היה הרב משה אוסטרובסקי (המאירי). היו חרדים שלא הסכימו להשתתף בו, מטעמים הלכתיים או השקפתיים, ובעיקר בגלל בחירת נשים. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית, וכן וועדי הקהילות. כנסת ישראל נהגה לגבות מיסים שונים מקרב הציבור.

מתוך הועד הלאומי כנסת ישראל, צמחה מדינת ישראל. הועד הלאומי היה שותף בהרכבת מועצת המדינה הזמנית, יחד עם הנהלת הסוכנות.
ערב ט"ו בשבט תש"ט, הוכרז באופן רשמי על "חיסול כנסת ישראל", לאחר שלושים שנות פעילות, והקמת הכנסת של מדינת ישראל, שהוקמה כאמור על גבי קודמתה, בעלת השם הדומה.

הקמת הכנסת

לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם, על פי מפתח מפלגתי שנקבע על סמך הרכב אספת הנבחרים שכיהנה באותה עת. במועצת העם כיהנו 37 חברים.

ב-14 במאי 1948, במעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי מועצת העם תשנה את שמה ל'מועצת המדינה הזמנית' והיא תהא הסמכות המחוקקת מאותו יום ועד לקיום בחירות. האספה המכוננת התכנסה לראשונה בט"ו בשבט תש"ט, בירושלים. זו למעשה התחלתה של פעילות הכנסת. מאז, מדי שנה, חוגגת הכנסת את יום ייסודה בט"ו בשבט.

מהיכן הגיע השם 'כנסת' לגוף ציבורי זה?

כפי שראינו עד כה, הביטוי הזה היה מוכר לעם היהודי, ואף לעומדים בראשו. הם היו מודעים לכל המשמעויות הלאומיות שהוא צבר בהדרגה במשך הדורות, ועל כן בחרו בו כשם המתאים לגוף הציבורי הממלכתי של מדינת ישראל.

הד לכך שהביטוי 'כנסת' מכיל בתוכו את משקעי ההיסטוריה העברית, נוכל למצוא בקשר לקביעת מספר חברי בית הנבחרים (שלימים נקרא 'הכנסת').

הוגשו אז שלוש הצעות כמה חברים ישתתפו במוסד. היו שהציעו: 101. אחרים הציעו: 171. ר' זרח ורהפטיג, פעיל ציוני דגול, שהחזיק בתפקידים בכירים בתנועה הציונית בכלל ובציונות הדתית בפרט, הגיש הצעה אחרת: 120 חברים. הצעתו התקבלה.

ורהפטיג היה מהחותמים על מגילת העצמאות ואף כיהן כחבר כנסת. לימים סיפר על הנימוק להצעתו הנ"ל:

"בדיון העליתי את הנימוקים הבאים … יש למספר 120 אסמכתא במסורת, אנשי כנסת הגדולה בימי שיבת ציון שלפי התלמוד הבבלי היו בה 120 זקנים, ותקופתנו הרי מזכירה מאוד את שיבת ציון. בהנמקת הצעתי אמרתי בין היתר: 'אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120'" ('חוקה לישראל – דת ומדינה', עמוד 94).