מחיה השפה העברית

כשאנחנו מדברים על החייאת השפה העברית, אוטומטית עולה במוחנו דמותו של אליעזר בן יהודה. אולם בתהליך ההיסטורי המופלא של החייאת השפה, היו שותפים מרכזיים נוספים שמקומם נשכח. רובם היו דתיים, שומרי תורה ומצוות, וזה ממש לא במקרה.

ועד הלשון העברית (מתוכה נולדה האקדמיה ללשון העברית) הוקם בשנת תר״ן (1890) על ידי בן יהודה וידידו דוד ילין. בן יהודה נבחר כנשיא הוועד. החברים בוועד, מלבד ילין, היו חמישה פעילי-ציבור בולטים: הרב חיים הירשנזון, הרב אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר (לימים הראשון לציון), הרב זאב יעבץ, הרב יחיאל מיכל פינס. כן, רבותיי: בראש תחיית השפה העברית עמדו חמישה רבנים, בוגר ישיבת 'עץ חיים', וגם בן יהודה, שספג הרבה תורה ב'חדר' ובישיבה, טרם עזב את העולם הדתי. אי אפשר שלא לשים לב גם לקשר המשפחתי בין שלושה מחברי הוועד: ילין היה חתנו של רי״מ פינס, שהיה גיסו של ר״ז יעבץ. ואם כבר מדברים על המשפחה, נזכיר את גיסו של ילין, יוסף מיוחס, שגם הוא היה פעיל בהחייאת השפה.

על ר' זאב יעבץ, ממייסדי המזרחי, ועל ר' יחיאל מיכל פינס, מורם ורבם של הביל״ויים, סיפרתי כאן בעבר. הפעם נתמקד באישיותו המרתקת של דוד ילין, אחד מהפעילים הציונים החשובים ביותר בישוב היהודי בזמנו. הוא צמח ב״יישוב הישן״ והיה לאחד המנהיגים המרכזיים של ה״ישוב החדש״. את העובדה שהוא היה יהודי מאמין, שומר תורה ומצוות, ושאת הרוח והמרץ לעשייתו הציבורית ינק מאבותיו אנשי הישוב הישן, קשה מאוד למצוא בספרות הציונית הרשמית, שנהגה להציג את עצמה כתנועה לאומית חילונית, כשלמעשה כמעט כל שורשיה ינקו מבית המדרש, וממסורת רצופה של כמיהה העם היהודי לגאולה.

מורשת משפחתית של ישוב הארץ

דוד ילין נולד בירושלים, בי״א אדר ב' תרכ״ד (1864), למשפחה ילין המפוארת, אשר בניה תרמו רבות לישובה של ארץ ישראל ולהתפתחות תרבותה העברית. הסבא, הרב דוד יעלין-טביא, עלה ארצה בשנת תקצ״ד, ייסד את ״הבנק הירושלמי״ (מהבנקים הראשונים בארץ), והיה מהראשונים שעסקו ברכישת אדמות מחוץ לחומת ירושלים, על מנת להרחיב את הישוב העברי כחלק מחזון גאולי. במסגרת פעילותו זו רכש את אדמת שכונת כרם אברהם, שנמצאת כיום ליד שכונת גאולה בירושלים. אחר כך רכש כרם זיתים באדמת קולוניה (כיום: מוצא, שליד ירושלים).

לאחר מותו, המשיך בנו ר' יהושע ילין את מפעל ההתיישבות החלוצי שייסד אביו. הוא השתתף בהקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות, נחלת שבעה, ויחד עמו אחיו (המאומץ) ר' אריה ליב הורביץ ואשתו אסתר הורביץ, זו שהאדמה נקנתה על שמה מידי הערבים.

ה״חיידק״ הציוני של ישוב הארץ זרם גם בעורקי הצאצאים בדור הבא. כשהוקמה 'אחוזת בית', יסודה של העיר תל אביב, מבין 66 המייסדים (שרובם היו דתיים או מסורתיים) היתה נציגות מכובדת של צאצאי משפחת ילין. בין היתר השתתפה בהקמה רחל ילין (אחותו של דוד) אשתו של יחזקאל דנין-סוכולובסקי. את הקרקע של אחוזת בית רשמו המייסדים על שמו של דוד ילין, נאמן החברה, ומיוזמי הקמת העיר העברית הראשונה. ילין טרח רבות בדבר הקניה, ואת הכל הוא עשה בהתנדבות מלאה ומבלי לקבל פרוטה, מתוך התלהבות כבירה לרעיון ישוב הארץ אותו ירש מאבותיו.

ראשית פעילותו הספרותית

בצעירותו, למד דוד ילין ב״חדר״, בתלמוד-תורה ובישיבת 'עץ חיים', מוסד התורה הגדול והמרכזי בירושלים. לצד לימודי הגמרא הוא למד הרבה תנ״ך, ואף את השפה העברית – שני מקצועות שהיו חלק רשמי בתוכנית הלימודים של המוסד החרדי. בין כתלי הת״ת והישיבה הוא רכש סגנון עברי עשיר ודייקני, ושם הונחו היסודות לפרויקט חייו – החייאת השפה העברית.

כבר בהיותו בן 14, בשנת תרל״ח, החל דוד ילין לערוך ולהוציא דו-שבועון בכתב-ידו בשם 'הר ציון'. הוא נכתב בעותק אחד בלבד פעמיים בחודש במשך למעלה משנה, ויצאו ממנו 43 גיליונות. באותה שנה פרסם את הכתבה הראשונה בעיתון 'הלבנון' שנדפס בגרמניה, ולאחר מכן בעיתונים נוספים, ובהם 'המגיד' ו'המליץ'.

חינוך והוראה לפי התורה

בשנת תרמ״א נשלח ילין ללונדון אל קרובי אמו (בית סיר ששון) כדי להשתלם בלימודיו הכלליים. בערב יום כיפור הוא נפגש בתפילת מנחה בבית-הכנסת עם נסים בכר, וכשהגיד לו בשיחה את מטרת בואו ללונדון, אמר לו בכר: ״למה לך להיות בארץ נכריה? הנה אני חוזר לירושלים לייסד בית-ספר מטעם חברת ״כל ישראל חברים״. שוב הביתה ותלמד אצלי״. וכן היה. ילין נכנס ללמוד בבית-ספר זה, ולאחר זמן נתמנה למורה בו, ולימד את השפה העברית.
באלול תרמ״ה נשא לאשה את איטה בת הרי"מ פינס, נכדת רבי הלל ריבלין, אבי משפחת ריבלין הירושלמית.

בשנת תרמ״ט עבר להורות עברית בבית הספר למל, שלמדו בו ילדים גם מבתים דתיים, ובין מוריו היו גם רבנים. ״המורה מר דוד ילין מצוין בלימוד קודש, לחנך את הקטנים עם הגדולים לדבר עברית כבשפה חיה״, נכתב אז בעיתון 'הצפירה' (ט' בניסן תרנ״ה). ״אין כמוהו מורה עברי מצוין בזה כמעט בכל ערי ארץ-הקודש. אין כמוהו אף בין היותר לאומיים, היותר חובבים. הוא בחר לו דרך ישרה לחינוך בני הנעורים, ובדרכו זאת שהיא על פי דרכי תורתנו הקדושה ולאומתנו האמיתית, הוא מצליח ומשריש בלב בני הנעורים חיבה יתירה לדתנו ולתורתנו הקדושה, ואהבה נאמנה לעמנו״.

מלחמת השפות

החל משנת תרס״ד עבד ילין בתור מורה גם בסמינר למורים של חברת ״עזרה״, ובו פעל למען השימוש בעברית כשפת הוראה. משנת תר״ע היה סגן המנהל בסמינר, עד ל״מלחמת השפות״ בתרע״ד (1913). בשנת זו התרחשה אחת המלחמות התרבותיות הסוערות ביותר בישוב היהודי, בעקבות רצונה של חברת ״עזרה״ שישבה בגרמניה להקים את הטכניון בחיפה על בסיס לימודים בגרמנית ולא בעברית. ילין היה מראשי המורדים במגמת הגרמניזציה, והחליט לפרוש מהסמינר למורים. הוא ייסד אז את ״בית המדרש למורים העברי״ (שהפך לסמינר למורים שבשכונת בית הכרם וכיום נקרא ״המכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין״), ועמד בראשו.

כאשר בתי הספר של 'עזרה', ברחבי הארץ, עברו לרשות התנועה הציונית, עמד ילין בראשם, ועובדה זו אפשרה להורים דתיים לשלוח את ילדיהם למוסדות אלו. עפרה מייטליס, החוקרת כבר שנים רבות את דמותו ופעלו של ילין, מציינת כי כשהתברר לדוד ילין שבתי הספר החדשים משילים מעליהם את לבושם הדתי, כפי שרבים חששו, הזהיר כי לא יוכל לתת את שמו למפעל שישלטו בו אחרים המתנגדים לגמרי לרוח הדתית. במכתב לבן דודו כתב ילין: ״זאת החלטתי, כי אם יכריחוני לשנות רוח מוסדנו באופן המתנגד לרוחי ולהוכחת לבי, אז אתפטר גם מפה, ויהיה מה שיהיה, את נפשי אינני מוכר״. במכתבו משנת תרפ״ה תיאר ילין את אכזבתו מחינוך לאומי חילוני: ״הניסיון הראנו כבר כי גידול ילדים בלי רוח דתי על יד הרוח הלאומי איננו מספיק כלל. הרציונליות מייבשת כל לח ורעננות שבדמיון הילד״.

״הנני שונה ואומר, כי מוסדותינו צריכים להיות מהבונים ולא מהמהרסים בכל עניין, והרוח שהחלה לשרור בבתי הספר בשנים האחרונות רוח בער היא באמת ועוד מעט ובערה כל השארית הנמצאה לעמנו ונשארנו קרחים מכאן וקרחים מכאן.

במכתב נוסף כתב: ״הנני שונה ואומר, כי מוסדותינו צריכים להיות מהבונים ולא מהמהרסים בכל עניין, והרוח שהחלה לשרור בבתי הספר בשנים האחרונות רוח בער היא באמת ועוד מעט ובערה כל השארית הנמצאה לעמנו ונשארנו קרחים מכאן וקרחים מכאן. הגיעה העת לשים מעצור לרוח זו. ובמוסדותינו אנו עלינו לדקדק עוד יותר למען לא ניתן פתחון פה לאלה הבאים בשם האמונה לבער אחרי הלאומיות ולגררנו אחרי 'הרוחות הזרות'״.

בפועל, מספרת מייטליס, הרוח של בתי הספר הלכה ונהייתה חילונית, אולם ילין המשיך לעמוד בראשו, בשל רצונו ליצור חינוך אחיד לכלל תלמידי הארץ, דתיים ו'חופשים' יחדיו. הוא עשה זאת מתוך ניסיון לעצור את מגמת החילון שעלולה להשתלט על מוסדות המיועדים ל'חופשים' בלבד. עם זאת, כאדם דתי הוא עודד וסייע להקמת רשת מוסדות החינוך של 'המזרחי', למשפחות שביקשו צביון דתי מובהק יותר.

בראש וועד הלשון העברית

בשנת תרמ״ח היה ממייסדי ״ועד הלשון״ ועמד בראשו שנים רבות. הוא היה אישיות מרכזית בהחייאת השפה העברית, והיה פעיל מאוד בחידוש מילים. בניגוד לבן-יהודה, שפנה פעמים רבות לשפה הערבית על מנת להעשיר את השפה העברית, דגל דוד ילין בחידוש עצמאי, או כזה המסתמך על המקורות העבריים העתיקים. ילין חידש מלים רבות, ביניהן: צלם וצילום, בדיחה, חקלאי, מדשאה, מצפן, נדיר, עקיף, קטר, שחקן, תאריך ותעמולה, ואף חידש מילים שנשכחו, כגון סופגנית (-סופגניה), אלה (להכאה), צרצר ו… הפתיע.

ישוב הארץ

בתרנ״א היה ממיסדי חברת ״חבת הארץ״ להתנחלות חקלאית של בני ירושלים ופעל בה למען יסוד המושבה מוצא. בתרס״ג יסד את גן-הילדים העברי הראשון בירושלים. העיתונאי אורי קיסרי תיאר את ילין: ״ילין היה מחיה לשון ההוראה״ בארץ. תרומתו היתה הן לספרי הלימוד והן לשפה בה דיברו התלמידים במוסדות החינוך בארץ.

באותה שנה (תרס״ג) השתתף ילין ביוזמתו של מנחם אוסישקין להקים בכנס בזכרון יעקב ארגון כלל־יהודי בשם 'הכנסייה הארצישראלית' – ארגון שביקש לפעול במקביל להסתדרות הציונית של הרצל. בהנהלת הארגון היו חברים גם דתיים וחרדים. ילין עצמו נבחר כסגנו של היו״ר אוסישקין.
הארגון החדש לא הצליח להחזיק מעמד זמן רב, אך אחת מיצירותיו נשארה על תילה: ״איחוד המורים״, ששמו שונה לימים ל״הסתדרות המורים״. ילין כיהן כנשיא איחוד המורים בשלוש שנותיו הראשונות, עד תרס״ו.

פעילות ציבורית

במקביל לעבודתו בהוראה עסק גם בפעולות מדעיות, ספרותיות וצבוריות. הוא עסק בכל כך הרבה תחומים בענייני הציבור, ונשא במגוון רחב של תפקידים, שקשה למנות את כולם, ונציין כאן רק כמה מהם לדוגמה.

ילין כיהן כראש ועד העיר ליהודי ירושלים למעלה משנתיים. בשנות תר״פ-תרפ״ה היה סגן ראש עירית ירושלים, בתר״פ-תרפ״ט נשיא אספת הנבחרים וראש הועד הלאומי. כיהן כפרופסור באוניברסיטה העברית לספרות העברית מימי הבינים. ממייסדי הרבנות הראשית.
ילין היה סופר ועורך פורה, ומתחת ידיו יצאו לאור יותר ממאה ספרים.

כמו רבים אחרים נהג דוד ילין בתקופה העות'מאנית לחבוש לראשו תרבוש תורכי בצבע אדום, והוא המשיך בכך גם שנים מספר לאחר הכיבוש הבריטי. הודות לתרבוש בולט ילין בעשרות תמונות שצולמו באירועים חשובים באותה תקופה.

דוד ילין נפטר בירושלים, כ״ב כסלו תש״ב. מבין מאות צאצאיו כיום בארץ, כמה מהם הנם אנשי תרבות מפורסמים.