איכר, סוחר וסופר תורני נפגשים יחד. זו לא התחלה של בדיחה, אלא של סיפור חיים מפתיע ומרתק של אחד ממייסדי תל אביב…
במאמר הקודם סיפרנו על הגאון המופלא ר' דוד הכהן מווילנה, איש הישוב הישן בירושלים. הוא עבד למחייתו כטוחן ומוכר קפה משובח, אך עיקר עמלו היה בתורה, ואת חידושיו הוא הוציא לאור בסדרת ספרים הנקראים 'עיר דוד' (כמעט כל שנה הוא הוציא ספר או קונטרס קצר בשם זה). הפלא הגדול הוא שכל משפט ומשפט בספרים הללו מכוון בגימטריה למניין השנה שבה נדפס הספר! ולא רק ספרים, אלא כל מודעה או מאמר פובליציסטי שיצא מקולמוסו, היה מכוון לפ"ק (-לפרט קטן), כלומר למניין השנים מאז בריאת העולם. המילה האחרונה בכל יצירותיו הייתה אפוא: לפ"ק…
הזכרנו את גם את בנו, ר' פייביש הכהן, שירש ממנו את כשרון הגימטריות. כשר' דוד חלה, בשנת תרמ"ו, נחלץ בנו ר' פייביש לעזרה ותפס את מקומו בכתיבת הספרים "המכוונים". הוא קיבל את התואר שבו כונה אביו – 'בעל הפרטים', ועיתוני הגולה היללו את כוחו של הבן המעולה. גם לאחר שהבריא אביו ושב לעבודת הכתיבה (תרנ"א), המשיך ר' פייביש לסייע בהונו ובאונו למפעלו התורני-הייחודי של אביו.
סיפרנו על הספר ההלכתי 'לימודי מקוואות' שחיבר ר' דוד הכהן, אשר כלל הקדמה ארוכה בת עשרות משפטים מאת בנו. היא פותחת במשפט הבא: "אנכי הקטן פייבוש, בן להאיש המחבר, זו אבקש ממך אדון נכבד, אני הדל שולח לאדוני המנחה…". כל המשפטים שבהקדמה זו עולים כמניין 653 – תרנ"ג, השנה בה נדפס הספר.
עד כאן הכול ברור. מכאן מתחילה התעלומה…
החקלאי הצעיר מקרית משה
פריז, תרמ"ט (1889).
נער יהודי בודד משוטט בחוצות העיר, ומחפש מקום עבודה. לאחר כמה שבועות הוא מתייאש ונוסע לברזיל, מנסה שם את מזלו. אחרי ניסיונות בלתי מוצלחים הוא ממשיך לאורוגוואי ומשם לארגנטינה. סוף סוף הוא מוצא שם תעסוקה, בתחום המסחר, אולם הוא לא מוצא בכך סיפוק.
באותם ימים מוקמת בארגנטינה מושבה חקלאית מטעם יק"א והברון הירש. מיודענו, אלכסנדר שמו, מחליט לנסות את כוחו בחקלאות. הוא בחור צעיר כבן 19 חסר השכלה מדעית או ניסיון מעשי באיזה מקצוע. אך ההצלחה מאירה לו פנים. במשך כחמש שנים הוא עובד כאיכר במושבה זו, הנקראת 'קרית משה' על-שם משה רבינו, וכן במושבות חקלאיות נוספות שפעלו בסביבה. בתקופה זו הוא צובר ידע וניסיון בענייני החקלאות.
בשיא ההתיישבות היו בארגנטינה כ-45,000 חקלאים יהודים, אשר כונו "הגאוצ'וס היהודים". הם חיו בקהילות תוססות, והייתה שם פעילות תרבותית ופוליטית ענפה. הוקמו בתי כנסת ונבנו בתי ספר, נפתחו ספריות, תיאטראות ואפילו עיתונים מקומיים ביידיש ובעברית. חברי המושבות היו חדורים באידיאל לחיות חיים יצרניים. אולם בפועל מצבם הכלכלי היה רע למדי. כדי לשרוד מבחינה כלכלית הם נדרשו להתחנף לפקידי הברון.
אלכסנדר החליט לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה בנדודיו. הוא עקר לאנגליה והתיישב בלונדון, שם ניסה להשיג את לחמו. אחר כך נסע לבית דודו, בטוניס שבצפון אפריקה. גם שם לא השתהה הרבה, והמשיך אל טריפולי בירת לוב. ומשם הפליג לאלכסנדריה שבמצרים.
לאחר תלאות ונדודים שנמשכו חדשים ארוכים, גמלה בלבו המחשבה לעלות לארץ ישראל.
באר טוביה
עם מעט מטלטליו הוא עולה על אנייה, ויורד ממנה מול חופי יפו. דרך הפרצה הידועה בחומה העתיקה הוא נכנס אל העיר הישנה והמוזנחת, ומיד ניגש לחפש עבודה. הוא מתקבל כפועל בחברת הטבק של אפשטיין, הרצנשטיין ומנדלסון, שפעלה ביפו, ועובד שם כשנתיים. ואז החברה נסגרת. שוב הוא נאלץ לקחת את מקל הנדודים ולחפש אחר לחמו.
באותה תקופה הוקמה המושבה באר טוביה מחדש על-ידי 'חובבי ציון' על אדמת קסטינה, אחרי שנעזבה מיושביה הראשונים שהקימוה בשנת תרמ"ז. בשנת תרנ"ו אלכסנדר עובר למושבה זו ופותח מכולת, ממנה ציפה להתפרנס. כעבור זמן מה הוא נאלץ לסגור אותה, משום שהאיכרים העניים שנהנו מחנותו, לא שילמו לו את חובותיהם. אלכסנדר לא נואש, ומתרכז בעבודה החקלאית יחד עם האיכרים.
באחד הימים פרץ במושבה הקטנה סכסוך גבולות עם הערבים, ואחד הערבים נהרג בתגרה. אלכסנדר, יחד עם האגרונום נתן קייזרמן שחש אל המקום, הצליחו לחסל בשלום את הסכסוך הכללי בדבר הגבול, וגם את הריב שנוצר בעקבות מותו של הערבי.
הקמת תל אביב
למרות חיבתו לחקלאות הוכרח אלכסנדר לעזוב את המקום בגלל חוסר מחיה. בשנת תרנ"ח (סוף 1898) הגיע ליפו. בתחילה פתח חנות משלו, ואחר כך עבד בבית מסחרו של יחזקאל דנין (סוכובולסקי). עם הזמן התבסס אלכסנדר בחיי המסחר בעיר.
בשנת 1904 נשא לאשה את אהובה, צעירה מפתח תקוה. בשנים הבאות נולדו להם שלוש בנות וארבעה בנים.
באחד הימים, בשנת תרס"ט, ניגש אליו הבוס שלו, יחזקאל דנין, והציע לו רעיון מפתה ומשוגע כאחד: קבוצה בת כמה עשרות אנשים מתכוונת להקים עיר עברית ראשונה בארץ ישראל. אלכסנדר נענה בחיוב להצעה, ונמנה כאחד מ-60 החברים הראשונים של "אחוזת בית", יסודה של תל אביב.
אלכסנדר כהן ואשתו אהובה בונים את ביתם ברחוב יהודה הלוי 26, ליד מסילת הרכבת. אחרי כמה שנים עברו לביתם החדש ברחוב העליה 18.
בשנים הבאות עסק הרבה במסחר. כשנבנה המרכז המסחרי החדש, היה בין הראשונים שבנה שם בניין בן 3 קומות עם חנויות. הוא השתתף ביסוד "הלואה וחסכון".
במקביל עסק בצרכי צבור בהצנע-לכת.
זהות מפתיעה
מה הקשר בין סיפורו של אלכסנדר כהן, הסוחר, החקלאי ומייסד תל אביב, למשפחת הכהנים הירושלמית בישוב הישן, ר' דוד הכהן ובנו ר' פייביש? האם יש איזה קשר משפחתי ביניהם?
התשובה מפתיעה: ר' פייביש הכהן "בעל הפרטים", איש הישוב הישן, הוא הוא אלכסנדר כהן מייסד תל אביב!
ר' פייביש הכהן נזכר בכמה ספרי היסטוריה וקטלוגים המתארים את הספרות שנדפסה בירושלים במחצית הראשונה של שנות הת"ר. הוא נזכר בהקשר לחיבוריו או ללוחות השנה שהדפיס, בעיתוני התקופה אנו מוצאים דברי הערכה ושבח על מפעליו הספרותיים, כיורשו של אביו, כתלמיד-חכם וכמחבר פורה. באף אחד מהמקורות לא מסופר על כך שר' פייביש עזב את ירושלים, ובמה עסק ברוב שנות חייו. נדודים בעולם, חיי איכרות בבאר טוביה, חיי המסחר וייסוד תל אביב – כל אלו אינם נזכרים כלל אצל העורך הירושלמי ר' פייביש כהן. מיוחסים הם לסנדר כהן…
הודאה על נס
בימי החנוכה תרס"ג (1902) פרסם ר' אלכסנדר פייביש הכהן מאמר 'כתב ההודאה על הנס לפ"ק'. במאמר זה הוא מגולל את קורותיו בימי מחלתו הקשה, ואת העזרה שקיבל מאת קרוביו וידידיו עד לרפואתו. הוא הכניס במאמרו גם הערות תורניות שונות: ביאור על מהותם של ימי החנוכה, בירור על גודל מעלת ההודאה לה' על ניסיו, וגם כמה עניינים הלכתיים. כל משפט במאמר מכוון בגימטריה כמניין 663:
"אני מודה אל השם הודי' כפולה… ואודה לו בעד נס של חנוכה. איני כפוי טובה וגם אני שולח, הבראה והההודאה להדר' הלל יפה. קודם כל אודה אל ה' להבורא עולם, אל הרופא חנם – כי הוא גמלני כל טוב. אני מודה להשם על חסד, דעשה עמדי כי גמלני כל טוב, דהייתי חולה המסכן, ויסורין גברו עלי, ועד כי גם רופאים לא האמינו בחיי, אבל ה' מצא לי זכות, מצא מעשים הטובים… גם שאני זהיר בכבוד אב, ומימי ילדותי אכבד אבי ואמי, בטח בזה הזכות הוא הגין עלי".
הוא מסביר כמה חשוב לאדם לשמור על בריאות גופו, "ליזהר גם מצנים פחים". ואם חלה האדם, "חיוב דיקרא להרופא. אדם הזריז ודאי הוא משובח. זה שיסמוך על הנס הוא אך שוטה ורוצח. וזה הביא עליו המות בידים. שופך הדם בעצמו. וכן הגידו החכמים דאין סומכין על הנס".
"ולזה אשלם חוב בעין יפה. לכבוד המורם מעם הלל יפה [- רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה]. הלא אדם זה הוא בעל מדות. פעל לחולה בלב שלם. כי הלל זה אין גומרין עליו ההלל. וכן אין בכוח כל שבחו למלל. כל הרופאים להוטים להממון, ורופאים מחייבים לעניים, וגם לאביונים דישלמו להם. רופא הלל לא מחייב לעניים. ואבל ודאי לא כן טבעו דהאיש יפה. הלל יפה הוא איש מהולל במזג טוב".
בהמשך מאמרו מודה הכותב ליחזקאל דנין-סוכובולסקי, אשר בבית מסחרו עבד. "אחזיק טובה לאוהבי ה' יחזקאל סוכאוואלסקי, הוא הרי"ח וזוגתו, היא גברת הכבודה, החכמה – בשמה רחל, במה אשלמה להמיטיבים הללו בהודאה. לא אגידה כל החסד דפעלו עמדי כל ימי חליי. דאין לי כח ומוח לספר גודל טובם. וגם כי טרודים בהמסחר. אבל כי מקרבים גרים. איני אזרח עיר יפו. אך אני גר בעיר יפו. אני פנוי בלי אשה ובנים, והן אין לי פה לא קרוב ולא גואל, והמה סעדו אותי בחלי, שהמה הטיבו עמדי, כמו אב לבנו. אולי יותר".
המאמר הנחמד הזה ממשיך עוד, אבל אני חייב לעצור רגע. ר' אלכסנדר פייביש מספר לתומו שלא היו לו קרובי משפחה ביפו, ויחזקאל, הבוס שלו, נחלץ לעזרתו.
אני רוצה לחשוף נקודה מעניינת שהוסתרה כאן.
הסוד המשפחתי
יחזקאל דנין הוא דמות מכוננת בחייו של אלכסנדר הצעיר. עם עלותו ארצה, הולך אלכסנדר לעבוד אצלו. כאשר אלכסנדר נופל למשכב, יחזקאל ואשתו רחל מטפלים בו כאילו היה בנם. כאשר מתקבצת חבורת מייסדי אחוזת בית, מצרף יחזקאל את אלכסנדר לקבוצת המייסדים. האם יש כאן רק הבעת רחמים על בחור גלמוד?
לא היו אלה רק רחמים, אלא ביטוי לקשר המשפחתי בין אלכסנדר הצעיר לבין יחזקאל!
כדי להבין זאת, נתחיל מהתחלה:
אלכסנדר פייביש הכהן הוא נינו של אבי משפחת יעלין הירושלמית, רבי דוד יעלין טביא מלומז'ה, שעלה ארצה (1803 – 1863). רבי דוד הנ"ל עסק במסחר והקים אגודה מסחרית למניות. כמו כן ייסד וניהל את "הבנק הירושלמי" שנחשב לאחד הבנקים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנוסף, עסק ר"ד יעלין ברכישת אדמות מחוץ לחומת העיר העתיקה, ובהקמת התיישבות חדשה.
אלו הן בדיוק שני הדברים בהן עסק כל חייו נינו, אלכסנדר פייביש. "מעשי אבות – סימן לבנים". את המרץ והעשייה, המסחר והחקלאות, הייסוד וההקמה, ירש אלכסנדר מאבותיו ומאבות אבותיו.
ולא רק הוא. גם צאצאים אחרים של רבי דוד יעלין הושפעו מזקנם באהבת הארץ, בעיסוק ביישובה ובפיתוחה הכלכלי.
על נכדו, הקרוי על שמו, דוד ילין, מגדולי פעילי הציבור בדורו, סיפרנו כאן בעבר. הוא אמנם לא נכנס ל"רשימת המייסדים" הרשמית של ת"א, אך פעל רבות מאחורי הקלעים להקמתה. את הקרקע של אחוזת בית רשמו המייסדים על שמו, והוא היה נאמן החברה. ילין טרח רבות בדבר הקניה, בהתנדבות מלאה, מתוך התלהבות כבירה לרעיון ישוב הארץ אותו ירש מאבותיו. אחותו של דוד ילין, אף היא פעילה בהקמת תל אביב, היא רחל דנין, יחד עם בעלה יחזקאל דנין.
טבעי הדבר שכאשר דורכות רגליו של אלכסנדר על אדמת יפו, הוא ישים פעמיו לקרובי משפחתו, משפחת דנין, אותם הכיר מסיפוריה של אמו רבקה, בת דודתה של רחל דנין.
וכאשר ניגשים יחזקאל ורחל דנין (יחד עם המייסדים הנוספים) להקים את תל אביב, ומזמינים את אחיה דוד ילין להצטרף ליוזמה, טבעי הדבר שיציעו גם לקרוב משפחתם אלכסנדר הכהן להיות חלק מהפרויקט ההיסטורי-המשפחתי… אגב: מי שיעבור בדקדוק על רשימת המייסדים, עתיד לגלות עוד קשרי משפחה בין כמה מהמייסדים.
אם כן אפוא, שלושה נכדים של רבי דוד יעלין "פורץ חומות ירושלים" היו שותפים בפריצת חומות יפו הישנה ובהקמת העיר העברית החדשה – דוד ילין, רחל דנין, ור' אלכסנדר פייביש הכהן.
צנוע וישר דרך
אלכסנדר כהן לא התבלט בין חבריו מקימי העיר, שחלקם הפכו לדמויות היסטוריות מוכרות. הוא עצמו נותר כמעט אלמוני. פרשת חייו המרתקת, גידולו במעבה הישוב הישן, ונדודיו הרבים בעולם, לא נודעו לסובביו. שכניו בתל אביב הקטנה הכירו אותו כאדם נחמד, חובב שחמט מושבע, ולא הרבה יותר מזה.
אלכסנדר כהן, הלא הוא הסופר התורני ר' פייביש הכהן "בעל הפרטים", נפטר בתל-אביב, ד' אלול תש"ג. על מצבתו נכתב: "איש צנוע ירא אלוקים וישר דרך".
כיתוב קצר וצנוע זה מכסה על דרך ארוכה ומפותלת: ראשיתה בישוב הישן (ובחיבורים תורניים ייחודיים), אמצעה – חיי איכרות תובעניים במושבה בארגנטינה, וסופה בהקמת העיר העברית הראשונה – תל אביב.
