בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, שכן לו בית גבוה ומפואר בן שני קומות, שהיווה למעשה מפקדה של פעילות ציונית וציבורית. היה זה ביתו של ר' אברהם לב, מראשי הציבור בתל אביב, שכיום אבד שמו לחלוטין. בוויקיפדיה העברית אין ערך עליו, ומי שירצה להתרשם מעט מפעלו יצטרך להרחיק ולחפש בוויקיפדיה הרוסית…
אם תסתכלו בתמונה זו של ביתו של אברהם לב (שצולמה בשנת 1913 בזמן השלטון העות'מאני) תראו אנשים עומדים בחצר הבית (ובמרפסת למעלה). קשה לזהות את פניהם, אולם ללא ספק מדובר בראשי העסקנים של יפו ותל אביב באותה תקופה, שנהגו לפקוד את המקום שבו התקיימו דיונים ציבוריים חשובים.
שאלתי את שולה וידריך, חוקרת תל אביב, אם היא מזהה את האנשים, והיא ענתה לי כי האיש הרוכב על חמור הוא הרופא המפורסם ד"ר חיים חיסין, מהדמויות הבולטות באותה תקופה.
ר' ישראל אברהם הלוי, או כפי שכונה בפי מכריו: ר' אברהם לב, למד בצעירותו בחדרים ובישיבות. לאחר נישואיו עסק במסחר, והיה מגדולי סוחרי הנפט ברוסיה.
בכל מקומות מגוריו היה מראשי המארגנים והפעילים במוסדות הקהלה, הציונות, החינוך הישראלי והפצת השפה העברית, חבר ועד המפקחים על הת"ת בסאראטוב ואח"כ בקיוב, היה חבר הועד של "חובבי שפת עבר", חבר הנהלת חברה קדישא וועדות החינוך וחבר הנציגות היהודית של מוסדות החסד ליד העיריה.
בשנת תרע"א התכונן אברהם לב לעלות ארצה. טקס חגיגי וגדול במיוחד נערך לכבודו בתחנת הרכבת, במעמד עשרות אישי ציבור חשובים. "הלל זלוטופולסקי נתן לו אדריסה (כתובת) באותיות זהב, לאות תודה על עבודתו החרוצה לטובת הרעיון הלאומי והציוני בכלל, ותחיית השפה העברית בפרט. כמעט אין מוסד אחד של צדקה וחסד, של חינוך ופדגוגיה לאומית בקיוב, שלא השתתף בו מר אברהם לעוו", נכתב אז בעיתון 'הצפירה' (י"ג בסיוון תרע"א).
אברהם לב הגיע ארצה והתיישב בתל-אביב, שהיתה אז בראשית בנינה, ובנה בה את ביתו, וגם כאן התמסר מיד לעבודה צבורית במרץ ובשקידה. מתרע"ב ואילך היה חבר ועד העיר ליהודי יפו, חבר ועד תל-אביב וגזברו, יו"ר הועד המפקח של הגימנסיה העברית "הרצליה", חבר ועד הבנין של בית-הכנסת, וכן עסק בעוד מפעלים צבוריים ומוסדות חסד, וכולם היו יקרים בעיניו, ולכולם התמסר בכל יכולתו.
"רבי אברהם לב היה עסקן מלא מרץ מיד. הוא היה חבר למוסדות רבים, מהוועד המפקח של הגימנסיה 'הרצליה' עד הועד הארצי של הסתדרות 'המזרחי'. ביתו בתל אביב היה בית ועד לרבים מענייני הציבור, הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא. היה חבר גם למשפט השלום העברי העליון, ובכל מקום אשר הרגיש פעמי תחיה היה הזקן הזה מן הראשונים", נכתב ב'הארץ' אחר מותו.
החזון: גימנסיה דתית ביפו
ר' אברהם לב היה דתי לאומי. כיפה גבוהה חבש לראשו, וזקן ארוך עיטר את פניו. אמנם כרבים אחרים באותה תקופה, כשבגרו בניו הם הקפידו פחות על אורח חיים דתי. בכגון דא, לא היה זה באשמת חינוך פושר שספגו הבנים בבית, אלא בגלל שלא התחנכו במוסדות דתיים. בשנים המוקדמות לא היו מוסדות חינוך דתיים לאומיים ברמה מספקת, והורים רבים שלחו את בניהם ללמוד אצל מורים חילונים ובמוסדות חילוניים כמו הגימנסיה המקצועית והמצליחה. בירושלים בכלל לא היה בית ספר דתי לאומי, וביפו היה רק מוסד יחיד כזה, 'תחכמוני' שצמח בצעדים איטיים למדי, והיו בו בעיות סביב המתח שבין קודש לחול.
גורם נוסף שהשפיע על עזיבת הדת בקרב הצאצאים, היה שההבדל בין הדתיים לבין החילונים (החופשים) לא היה חד כמו היום. הדתיים לאומיים לא היו מאוחדים במגזר מובחן כמו היום. אחד מתפקידיו של ר' אברהם לב, הדתי, היה בגימנסיה הרצליה, שנחשבה כבר אז למעוז חילוני ואף כפרני, אם כי עדיין היו בה לימודי יהדות וגם הורים דתיים שלחו לשם.
גימנסיה דתית
אך עם כל הכבוד שרחש לגימנסיה העברית, אברהם לב חלם בסתר על גימנסיה אחרת.
בשנת תרע"ג הזמין הרב קוק את נכבדי העיר יפו ותל אביב לאסיפה מיוחדת בביתו, "ליסוד גימנסיה ישראלית, לאמר: גימנסיה דתית במלוא מובן המילה". הרעיון היה די חתרני: להקים לראשונה סוג של תיכון דתי, או "ישיבה תיכונית", ובכך להעניק מענה למגמת החילון שפשתה בארץ.
"האספה היתה בבית רבנו במוצאי שבת, מסלתם ושמנם של חרדי יפו, בערך שלושים איש. בין הנאספים היו חברי הבד"ץ דפה, מנהל המזרחי, גבאי התלמוד תורה (שערי תורה), מייסדי התחכמוני, ראש המורים בתחכמוני ועוד נכבדים, אשר לבם כואב וקורא תיגר על הנהגת הגימנסיה העברית".
בין הדוברים היו הרב קוק, ראש האסיפה, וגם הרב יהודה ליב מימון. "היו ויכוחים רועשים", במיוחד כאשר מייסדי התחכמוני מחו נגד הרעיון של הרב להקים גימנסיה חרדית, "באמרם כי הרעיון הזה כבר הוציאו הם לפועל ביסדם לפני שמונה שנים את התחכמוני", ובמיוחד שתנועת 'המזרחי' החליטה לקדם את המוסד "למדרגת גימנסיה".
הנואם האחרון היה מיודענו אברהם לב. לצערנו לא נרשמו דבריו בעיתון. יש לשער שהוא התבקש להביא את הזווית המעניינת של הגימנסיה העברית, שבהנהלתה היה שותף. על כל פנים, "אחרי משא ומתן ארוך, ובחירת ועד זמני [להקמת הגימנסיה החדשה], "הנאספים נתפרדו בתקוה של שמחה" ('מוריה' ה' בחשוון תרע"ד).
ובכן, מה קרה בסוף ל"גימנסיה החרדית"? איך זה שלא שמענו עליה? האם בכלל היא קיימת היום? את הסיפור המרתק והמפתיע הזה נשמור לפעם אחרת…
עזרה לגולי תל אביב
בשנות מלחמת העולם הראשונה התמסר ר' אברהם לב למען אחיו הסובלים. הוא פעל רבות לחיזוק קופת-המלוה ביפו, כדי לתת הלואות לסוחרים ולבעלי מלאכה שנפגעו מהמשבר הכלכלי, והשיג כספים לקופה ממוסדות ישוביים, מבנקים, מהוועדים האמריקאים לסיוע ומכל אשר מצאה ידו. כשלא הספיקו האמצעים הללו, עמד ומשכן את ביתו הפרטי להשגת כספים נוספים לקופת-המלוה.
בניסן תרע"ז גורשו על ידי התורכים כל יהודי יפו ותל אביב. המצב היה נורא, והאווירה בקרב הגולים היתה של יאוש ושבר. אברהם לב לא אמר נואש, ופעל בכל כוחו למען הגולים. הוא נבחר לגזבר ועד ההגירה ופעל רבות בעבודה ארגונית, בעזרה, בעצה ובתמיכה כדי להפחית ככל האפשר את נזקי התושבים וסבלם בעקב היציאה המבוהלת. את ספרי התורה אסף מכל בתי-הכנסת ביפו ובת"א ושמרם עד סוף המלחמה וחזרת המגורשים. אחר כך יצא עם הגולים וקבע את דירתו הזמנית בפתח תקוה, וגם כאן המשיך בפעולתו לעזרת המוסדות, ועדי הגולים וועדי הסיוע, שביתו היה בית ועד לה.
הוא נחלץ לעזרת גולי יפו ות"א במקומות פזוריהם בארץ, ולמרות גילו המופלג היה נוסע בעצמו, בתנאים מפרכים ותחת מטר כדורים בקרבת חזית כפר-סבא, להביא בעצם ידיו את העזרה לגולים.
הקמת 'המזרחי'
לאחר שחרור הארץ מעול התורכים, עם חידוש היישוב ושיבת הגולים לתל אביב, המשיך אברהם לב בפעילותו הציבורית המסורה.
בארכיון המדינה שמור מאמר בכתב ידו של הסופר ר' בנימין על הקמת 'המזרחי' ביפו, תחת הכותרת 'למהותו של המזרחי העממי'. ר' בנימין מספר כי אחד משלושת חברי וועד המזרחי ביפו, בשנתו הראשונה, היה ר' אברהם לב. "עסקן טהור הרוח וישר הלב, שהיה מראשוני המתנדבים, ושמו לברכה בכל הארץ". שני החברים האחרים בוועד היו הרב עוזיאל ור' זלמן מייזל.
ר' אברהם לב נפטר לאחר חג סוכות תרפ"א, ימים ספורים לפני פתיחת 'אספת הנבחרים' שנבחר אליה בתוך מועמד של 'המזרחי'. מסתבר כי השפעתו החברתית והפוליטית היתה רחבה הרבה מעבר למפלגה זו. "היו בוחרים אותו בוודאי גם ממפלגות אחרות", נכתב בעיתון 'הארץ'. אילולי נפטר אז, היה בוודאי תופס מקום חשוב בהנהגת הישוב היהודי בתקופת המנדט.
על שמו נקרא רחוב קצר בשם 'אברהם לב' במרכז העיר תל אביב.
מכתבו האחרון של אברהם לב
בבוקר יומו האחרון כתב אברהם לב מכתב לראש הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל ולרב פישמן מראשי "המזרחי" וזה לשונו:
"אדונים נכבדים,
מפני המחלה אשר תקפה אותי זה כמה לא אוכל לצערי ולדאבון ליבי להשתתף באסיפת הנבחרים. הנני שולח בזה את התפטרותי ומבקש להזמין במקומי חבר אחר לפי חוקי הבחירות הקיימות. יחד עם זה אני מתכבד לשלוח לאסיפה היסטורית זו את ברכתי ולאחל לה עבודה פורייה ומוצלחה.
בכבוד גמור (חתום) אברהם לב".
עיתון "דואר היום" (7 באוקטובר 1920) תיאר את מהלך ההלוויה:
"בשורת המוות של ר' אברהם לב נתפשטה תכף בכל העיר ובמושבות הקרובות והמונים המונים התאסף הקהל לפני ביתו. באו גם מהמושבות הקרובות. ובשעה 8 בערב (במוצאי החג) התחילה ההלוויה. כשהוציאו את מיטתו מהבית הספידוהו הרב יוסף הלוי, והרב יהודה לייב פישמן. הביאהו לבית הכנסת שם הספידוהו הרב החכם באשי והר' שניאור סלונים. משם הביאו לבית ועד תל אביב שם ספדו לו מאיר דיזנגוף ושמחה בן ציון. משם הובא הארון לגימנסיה "הרצליה" וכאן ספדו לו בשם הגימנסיה הד"ר בן ציון מוסינזון ומנחם שינקין".
ברשימה שפורסמה לאחר מותו בעיתון 'הארץ' (כ"ד בתשרי תרפ"א) נכתב:
"על מותו של המנוח יספדו משפחות משפחות: ועד העיר ליהודי יפו, ועד תל אביב, 'המזרחי', שבכולם תפש המנוח מקום חשוב, ויהי בטובי העסקנים הציבוריים ביפו … עם מותו של רבי אברהם לב יורד אלי קבר עוד אחד מן השרידים של הטיפוס הנעלה … חמושים באהבת תורה וביראת שמים אשר האמינו בברית הדת והחיים, האמונה וההשכלה, והמאור של היהדות היה נר לרגלם גם בעסקי מסחרם גם בחיים משפחתם. בנין אב לכל האנשים מן הסוג הזה היה קלונימוס זאב ויסוצקי, העשיר והנדיב הידוע במוסקבה, ויהודים כמו המנוח וכדומה לו מלאו את התפקיד הזה בערי המחוז והפלך ברוסיה הפנימית. הם היהו הגרעינים הראשונים, אבני הפינה, לייסוד קהילות ישראליות בערים הנידחות… והם גם היו מן הראשונים לחיבת ציון, לציונות ולכל תנועת התחיה".
התצלום שהתגלה
בתו של אברהם לב, שרה, נישאה לישראל בנימין רוזוב, בשנת תרנ"ה. לימים היה ישראל רוזוב מראשי התנועה הציונית, ומהשותפים החשובים ביותר להשגת הצהרת בלפור.
לאחר שעלו ארצה, התגוררו הזוג ישראל ושרה רוזוב בביתו של אברהם לב. בתקופה מסוימת התגוררה שם גם אחותו של ישראל, פירה (אסתר) רוזוב, הלא היא ארוסתו של הגיבור יוסף טרומפלדור.
האחים רוזוב גדלו בבית דתי לאומי. אביהם, ר' אשר אנשיל רוזוב, היה פעיל חשוב בחיי הדת בפתח תקוה, ומידידיו של הראי"ה קוק.
והנה סיפור מפתיע, איך דברים מתגלגלים: לפני מספר חודשים הזדמנתי לשוק עתיקות, שכדרכו גדוש לאלפים בתצלומים חסרי פשר וזהות. רכשתי תצלום עתיק שבו נראים שני יהודים מזוקנים. מי שצילם את התמונה הוא הצלם המיתולוגי של תל אביב – אברהם סוסקין.
אמנם לא היה שום כיתוב על התצלום, אולם זיהיתי מיד את הימני מביניהם: אנשיל רוזוב.
"מיהו הרב היושב לימינו?" תהיתי לעצמי, ואף פניתי בשאלה לחוקרים שונים. אך לא מצאתי תשובה.
בשעה שערכתי את המאמר שלפניכם, פתחתי את האנציקלופדיה של דוד תדהר 'לחלוצי הישוב ובוניו', בערכו של אברהם לב, שם הובאה גם תמונתו. הרגשתי שהתמונה שלו מוכרת לי מאיפשהו, כבר ראיתי פעם את היהודי והמקל…
אחרי כמה רגעים נפל לי האסימון: הלא הוא האדם האנונימי שנראה יושב לצדו של אנשיל רוזוב, בתצלום שרכשתי! הנה כי כן, שני המחותנים, פעילי הציבור הנכבדים, הצטלמו יחד…
