ר' דוד מאיר גוטמן נולד במערב-הונגריה, בשנת תקפ"ז (1827), לאביו ר' טוביה. למד ב"חדר" ובישיבה והתמחה במסחר אצל אביו.
במלחמת-השחרור ההונגרית בשנת תר"ח נענה לקריאת הפטריוטים והתנדב לצבא ההונגרי.
לאחר שחרורו, נשא אשה והתישב בעיר-המחוז זאלהאגארסאג בדרום-מערב הונגריה. הוא עסק במסחר והצליח והיה מכובד על כל תושבי העיר בגלל אומץ-לבו ונדיבותו. היה מוהל מומחה שלא על מנת לקבל פרס, ותמך ביד נדיבה בלומדי תורה ובנצרכים. כבר באותם ימים תמך מכספו בישוב ארץ ישראל.
מאבק ברפורמה
בשנת תרכ"ח נשלח מטעם סיעת החרדים לקונגרס הייסוד של הארגון הארצי של הקהילות היהודיות בהונגריה וטרנסילבניה, בו התנהלה מלחמה אדירה בין המתקנים והשמרנים. קונגרס זה, שנועד להקים ארגון ארצי של הקהילות היהודיות באישור הממשלה, הביא בסופו של דבר לקרע מוחלט בין האורתודוקסיה לבין הניאולוגים בהונגריה, לאחר שרוב חברי הקונגרס צידדו ברפורמות ובהתכחשות ללאומיות הישראלית. בעיר בה התגורר גוטמן, היתה הקהילה היהודית נוטה לרפורמה, ולפי החלטות הקונגרס לא יכלו להקים בעיר קהילה חרדית נפרדת.
עלייה ארצה
בשנת תרל"ו חיסל דוד גוטמן את עסקיו ועלה ארצה עם אשתו. הם התיישבו בירושלים, והוא השתתף בתהליך ההיסטורי של "היציאה מהחומות" – ראשיתה של ירושלים החדשה. הוא תרם מכספו לקנית קרקעות ולייסוד שכונות מחוץ לחומה. הוא נבחר לועד שכונת "אבן ישראל" בשנת תרל"ה. בנוסף, הוא תרם מהונו הרב למוסדות צבור בירושלים העתיקה.
באותה שנה החלה להיבנות שכונה נוספת מחוץ לחומה, 'משכנות ישראל'. המייסדים – קבוצה של שבעה חברים, בהם: דוד גוטמן, ר' יוסף ריבלין, ר' בייניש סלנט, ור' יואל משה סלומון. טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת בשכונה, התקיים כשנתיים לאחר מכן, בשנת תרל"ז. בכתבה שפורסמה על האירוע החגיגי, נכתב כי גוטמן בירך בהתלהבות את הרב מאיר אוירבך, שתמך במתיישבים הגיבורים, "ויענהו הרב: יתן ה' ונזכה לברך איש את רעהו בברכה הזאת במהרה בחנוכת בית מדרש ראשון בהקאלאניע [=המושבה] הראשונה, אשר יזכנו ה' לכונן על הר קדשינו מיושבת מאחינו בני ישראל יראי ה' ותופשי התורה".
ברכתו של הרב אוירבך התקיימה לאחר זמן קצר מאוד: בין החלוצים הראשונים לתקוע יתד במושבה הראשונה פתח תקוה בשנת תרל"ח, היה גם דוד גוטמן. לא היתה זו 'נבואה' מצדו של הרב אוירבך, כשדיבר בתרל"ז על הקמת מושבה עברית. הוא הכיר היטב את גוטמן ופעל כמוהו למען הקמת מושבה חקלאית בארץ ישראל. גם בכתבה הנ"ל מתואר גוטמן כך: "אחד מנכבדי בני חברתנו ואחד מבחירי המשתדלים בכל כוחם לייסד אבן פינת עבודת אדמה על הרי ישראל". כאמור, אנו מדברים על שנת תרל"ז, יותר משנה קודם שהגיעו גוטמן וחבריו לאדמות פתח תקוה, אך כולם כבר הכירו את ה'שיגעון' של גוטמן וחבריו לעבודת האדמה… אפילו השם 'פתח תקוה' היה מוכר לתושבי ירושלים, משום שכבר בשנים תרל"ב דובר על רכישת אדמות ליד יריחו, כדי להקים עליהם את המושבה 'פתח תקוה', אלא שבסופו של דבר הרכישה לא יצאה אל הפועל, ורעיון 'פתח תקוה' נותר ערטילאי עד תרל"ח.
חברת עבודת האדמה וגאולת הארץ
בשנת תרל"ו, חודשים ספורים אחרי שגוטמן עלה לארץ, הוא מקים בירושלים חברה למען "ישוב ארץ ישראל בארץ הקודש", ושמה הרשמי של החברה: "עבודת האדמה וגאולת הארץ". באותה שנה הדפיס את "ספר התקנות של החברה", בבית דפוסו של מיכל הכהן, עסקן ירושלמי חשוב, ואחד משבעת המייסדים המיתולוגיים של 'נחלת שבעה'.
בחברה החדשה נאספו כמאה חברים, "כולם בעלי כוח לעבודת האדמה", וכל אחד מהם התחייב להכניס לקופת החברה 15 רובל כסף לשנה. בראש החברה עמד דוד גוטמן. "מטרת חברתנו לעשות יישוב ארץ ישראל על ידי זה, אשר נעבוד האדמה ונמצא לחמנו ממנה". חלק מאנשי חברה זו נמנו עם מייסדי פתח תקוה, שנתיים לאחר מכן, כמו למשל ר' יהושע שטמפפר.
אמנם חברה זו לא הצליחה להקים מושבה חקלאית, אבל שתי תועלות נזקפו לה. ראשית, היא הוסיפה התעוררות חזקה לרעיון של עבודת האדמה. כשנתיים אחר כך, בשנת תרל"ח, כשמוקמת פתח תקוה, הרעיון לצאת ולהתגורר במדבר כדי להפריח את השממה, כבר מפורסם בירושלים, ואף מקובל בעיני רבים. שנית, גם בפרק הזמן שבין הקמת החברה לבין הקמת פ"ת, גוטמן וחבריו מושכים את ההתיישבות שמחוץ לחומה לכיוון של עבודה חקלאית. זוהי עובדה לא מפורסמת: אותה שכונה 'משכנות ישראל' שבהקמתה השתתף גוטמן, יועדה מלכתחילה לא רק להקמת בתים, אלא גם לשמש כמושבה בזעיר אנפין! חלק מנחלות השכונה הוקדשו לחקלאות. כנראה שבשכונה זו (שכאחיותיה הבכירות נקראה לעיתים גם בשם 'מושבה') הוחג לראשונה "חג הקציר" – חגיגה מרגשת של איסוף התבואה. אחד ממייסדי ובוני השכונה, ר' יוסף ריבלין, סיפר על כך במאמרו "שמחת בקציר" שפרסם בעיתון 'יהודה וירושלים':
"שמחת לבבי לא אוכל לתאר עלי גליון עת באתי השדה. בגילה אדירה אשר הזילה דמע מעיני אמרתי לקוצרים: "ה' עמכם"! וגם הם השיבו לי בקול רינה "יברכך ה'"! מה אומר לך ידידי הקורא החדה והגיל אשר לבשו כל קרבי, השכיחוני יגון הזמן, והאמנתי כי ישראל שוכנים על אדמתם והננו הולכים בחליל להביא ביכורים בקלתות של זהב אל בית ה' יעקב. וברוך ה' אשר החל עוד לקדשנו במצוות התלויות בארץ, ופתח תקותינו הולכת ונפתחת לפנינו – כי עוד נזרע שדות ונטע כרמים בעמלנו ויגיענו".
מיגון לשמחה
בשנת תרל"ח חיפשו גוטמן וחבריו מקום להקים את ההתיישבות 'פתח תקוה', ובסופו של תהליך מייגע מצאו שטח במישור הירקון, על אדמת אומלבס, שמתאים למטרה. גוטמן הוא שמימן את הרכישה הראשונה של הקרקע. בערב ראש חודש אב תרל"ח נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קסר ובין הקונים גוטמן, סלומון ונתן גרינגרט. ערב ט' באב, עם שקיעת החמה, נגמר המכר ונעשתה המוצדקי לפני הקאדי. "קמה והיתה נחלת קסר, רבע חלק הכפר אומלבס, ביד היהודים".
התאריך היה כה סמלי, "הם שמחו, בראותם כי הקניה וה"מוצדקה" (האישור) נעשתה בימים ההיסטוריים לישראל, בימים שבהם נחתם גזר דינם לפני אלף ושמונה מאות ועשר שנים, ועתה נהפכו להם הימים האלה לימי ישועה. האין זאת אצבע אלוקים האומר לצרת עמנו די? ועתה נפתח לעמנו פתח תקוה, לשוב ולהתנחל עוד על אדמת אבותינו מימי קדם". (מתוך הספר: ר' יואל משה סלומון, פועלו ותולדותיו, עמ' 83).
דוד גוטמן ואשתו היו מהראשונים להתיישב במקום המבודד במסירות נפש. דוד השפיע על יתר החברים שיביאו בהקדם את משפחותיהם אל המושבה, כדי שיהיה מניין קבוע לתפילה. את ביתו הקים גוטמן במגרש שהיום מצוי ברח' פינסקר 1 בפתח תקווה, והמבנה הנמצא שם כיום נקרא 'בית גוטמן בכר'.
הציפורים המבשרות את השחר
יש תיאור נפלא של חג הפסח הראשון במושבה פתח תקוה, בשנת תרל"ט. ר' דוד גוטמן, הזקן שבחבורה, ישב בראש המסובין, עם כל בני משפחת אשתו, ועם יתר חבריו ובני משפחתם. "עלינו לברך בלילה הזה ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'", אמר גוטמן בהתרגשות. "הננו היום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר", הוסיף. "בהדרת קודש הקשיבו כל הנאספים לדבריו, וכשסיים, ניגשו אליו ביראת כבוד ללחוץ את ידו ולברכו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'" (שם).
יהודיה
בעקבות צרות גדולות, נעזבה המושבה לתקופה מסוימת. לאחר מכן שבו המייסדים והקימוה מחדש במקום סמוך – בכפר יהודיה (יהוד). גם הפעם היה גוטמן מראשי המייסדים.
בשנים הבאות השקיע גוטמן כספים רבים ברכישת קרקעות להרחיב את גבולה של פתח תקוה, וכן סייע בכספו לניהול משפטים ותשלומי חובות המושבה, ולשם כך מכר את נכסיו בירושלים.
בשנים תרמ"ג-תרמ"ו כיהן גוטמן כראש הועד של פתח תקוה, וניהל את המושבה בתבונה. הוא היה אחראי על הבאת כלי המחרשה לעבודת האדמה.
כאשר הוסבר לו שלאחר אריכות ימיו עלולה אדמתו לעבור בירושה לממשלה, כדין נחלת אדם שלא הניח אחריו יורשים יוצאי חלציו, העביר גוטמן את רכושו הקרקעי על שם מיכאל ארלנגר, ממקורבי הברון רוטשילד.
דוד גוטמן עמד בקשרים עם מרכז חובבי ציון שבאודסה למען השגת עזרה למושבה פתח תקוה. בשנת תרמ"ו נבחר כנציג ועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון, והשתתף בפעילותם.
אחרית ימיו
דוד גוטמן הלוה כספים לאיכרים בשעת דחקם, וגם כשהגיע זמן הפרעון לא נשה בהם. הדבר הביא לכך שהוא איבד את הונו לגמרי, ובשנותיו האחרונות, בשבתו בכפר יהודיה, הגיעו הוא ואשתו למחסור ממשי. לא פעם הוכרחו להסתפק למזונם בתאנים שקטפו מהעצים בכפר. זה היה גורלו של הגביר העשיר, שהתמסר כולו למען ארץ ישראל. מאידך, את החובות שלו הוא הקפיד לשלם עד הפרוטה האחרונה, ולשם כך אף מכר את ביתו לפקידות הברון, ועבר להתגורר עם אשתו בירושלים.
גוטמן נפטר בעקבות מחלה, בשנת תרנ"ד, והוא כבן 67. הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים. על מצבתו נחקקו השורות הבאות:
"פה נטמן איש אמונים תם וישר ירא אלהים באמת, הרבני הנגיד מו"ה דוד מאיר בר' טוביה גוטמאנן משאליעגערסעק במדינת הונגריה. כל ימיו נשא ונתן באמונה, בשנת תרל"ו עלה לאה"ק ועסק בישובה בויתור ממונו ובמסירת נפשו ממש, וזכה שנבנו על ידו שתי עיירות בישראל פתח תקוה ויהוד'[יה]…".
על שמו נקרא כיום רחוב בפתח תקוה.
זיכרון והנצחה
לעומת שלושת חבריו מייסדי פתח תקוה (שטמפפר, גוטמן, ברנט), לדוד גוטמן לא היו ילדים. מבחינתו, המושבה היתה בנו יחידו, פרי טיפוחיו.
צאצאיהם של המייסדים האחרים דאגו במשך השנים לשימור זכרם. עלינו הזכות והחובה לדאוג לכבודו וזכרו של גוטמן. בלעדיו, פתח תקוה לא היתה קמה. אילולי תרם את אונו והונו לביסוסה בשנים הקשות, היא לא היתה מחזיקה מעמד, ואף כל ההתיישבות שהוקמה בעקבותיה לא היתה צומחת. "דוד גוטמן הוא איש אשר את כל נפשו ומאודו הקריב לטובת ישוב ארצנו", התבטא עליו ידידו, ר' יואל משה סלומון.
יהי זכרו ברוך.
