מבין המייסדים של 'אם המושבות' פתח תקוה, בולט במיוחד ר' יהושע שטמפפר, יליד הונגריה, משום שהוא היחיד שחי בה כל חייו מאז הוקמה, ומסר את כל כולו למען ביסוסה והרחבתה.
יהושע נולד לאביו רבי בנימין שטמפפר, דיין בקהילת סומבאטהלי, ולאמו חנה. הוא למד ב"חדר" ובבי"ס עממי ותיכוני עירוני ואביו לימד אותו תורה וגמרא. בנערותו נסע ללמוד בישיבת הרב עזריאל הילדסהיימר באיזנשטאדט (במערב הונגריה וכיום באוסטריה) שם התחנכו הבחורים בתורה ובהשכלה כללית על מנת שיוכלו לכהן כרבנים בקהילות ויהיו מוכשרים להשפיע על הדור החדש ברוח הזמן.
אולם האבא, רבי בנימין, התנגד להשכלה ולכן חדל מלתמוך בבנו יהושע. הנער נאלץ לעזוב את הישיבה והלך להיות מורה לילדי דודו ר' אלעזר ראב, שניהל משק חקלאי גדול בכפר סנט-אישטוואן והיה היהודי היחיד בכפר. לימים היה אלעזר ראב ממיסדי פתח-תקוה, וכבר אז עסק ברעיון ישוב הארץ. הדוד, אלעזר ראב, היה גבאי של 'חברת ישוב ארץ-ישראל' מיסודו של הרב צבי הירש קאלישר ועמד בקשרי מכתבים בענין זה אתו ועם רבי אליהו גוטמאכר.
בבית דודו נחשף יהושע לרעיון של חיבת ציון, והתוודע לעבודת האדמה ואופניה. עם זאת, המחשבות על ארץ ישראל לא גמלו לכדי מעשה. הוא לא חשב על עלייה לארץ, ואדרבה – תכנן להשתקע בהונגריה, ארצו האהובה, ותלה בה את תקוותיו.
בעקבות אירוע דרמטי שהתרחש בשנת תר"ל, עליו נספר בהמשך, הוא החליט במפתיע לעלות לארץ ישראל, ושוב הוא נתקל בהתנגדות הוריו. בראותו כי אין לו כל תקוה להשיג את הסכמתם, עזב יהושע את ביתו ומשפחתו ביום י"ד אדר א' (פורים קטן) תר"ל, בלי ברכת פרידה, מצויד בחפצים מעטים בתרמילו, ובכיסו פלורין-כסף אחד ומפות אירופה ואסיה, והלך ברגל דרך הונגריה, סרביה, מוקדון עד סאלוניקי. שם נשאר לחג הפסח ואח"כ קיבל בעזרת ה"חכם באשי" (הרב הראשי) כרטיס נסיעה באניה עד איזמיר, ומשם המשיך את דרכו ברגל ועבר את טורקיה, סוריה, בירות, צידון, צפת, ובליל כ' סיון תרכ"ט הגיע ירושלימה.
קשה לתפוס את סדר הגודל של הצעידה הזאת, שהמשכה ארבעה חודשים. מדובר במסע מטורף בכל קנה מידה. תחשבו כמה אהבה ותשוקה לארץ ישראל צריכה להיות בלבו של יהודי, כדי לעשות מסע כזה לבדו. "לך לך מארצך ומבית אביך" – פשוטו כמשמעו, לעזוב הכל, וללכת לארץ המובטחת, מרחק של מאות קילומטרים ברגל ואחר כך להטלטל ברכבות ועל חמורים. כשהגיע יהושע לארץ ישראל, הוא מצא בירושלים כמה מקרובי משפחתו: סבו וסבתו, ר' שלמה ואסתר ראב, הורי אמו, והוא התארח בביתם. הוא נכנס לישיבה ולמד תורה. גם לאחר נישואיו, בראש חודש חשון תרל"א, הוא המשיך ללמוד תורה, וקיבל את מחייתו מכולל אונגרין.
רעיון ישוב הארץ
איך הגיע שטמפפר ההונגרי לרעיון הקמת ישוב חקלאי בארץ ישראל המרוחקת? התשובה נמצאת במכתב ששלח שטמפפר לידידו הרב זאב יעבץ, כעשרים שנה לאחר הקמת פ"ת. יעבץ ביקש ממנו שיתאר את "פרשת תנועת ישוב ארץ הקודש" המתפתחת בירושלים, ושטמפפר נענה לכך ברצון. לפני כן הוא הוסיף וכתב את "תולדות עלייתי ושִבתי [בארץ] מאז ועד הנה". כך זכינו לקבל תיאור מדויק ותמציתי של התרקמות החזון הארצישראלי של שטמפפר.
"הייתי מסתופף בחצרות אדמו"ר מוהר"ע הידלסהיימר במדינת הונגריה ארץ מולדתי, והנה שמחה וששון ליהודים כי ניתן להם שיווי זכויות בכל ממלכת אוסטריה והונגריה. וגם אדמו"ר (הרב הילדסהיימר) קרא עצרה בקהל עדתו וידרוש דברים נלהבים לכבוד היום… ותודה רבה מלאה נפשי על שזכינו אני ורבי ואביו כל קהל ישראל להחשב כאחד האדם, ולאות הכרת טובה לארץ מולדתי השכלתי כל לימודי אחרי גווי ואך בלשון ובספרות ההונגרית הגיתי יומם ולילה למען אוכל לשרת את עמי וארצי הונגריה, ולהם הקדשתי כל כוחותיי בגופו ורוחי".
ואז אירע דבר ששינה את השקפתו מקצה לקצה. הגיע "יום מצוין בתולדות חיי". נערכו בחירות לבית המחוקקים, ולמרות ה"שיווי זכויות" היהודים קופחו, "וקדמו פניהם בחרפות ובוז, עפרום בעפר וסקלום באבנים".
"ואני עומד משמים [משתומם], וימת לבי בקרבי, והייתי כאבן דומם כל היום, ובלילה שאחרי נדרתי נדר לעזוב את ארץ הונגריה […] ונתתי אל לבי לפנות קדמה אל ארץ אבותינו ולהקריב חיי על מזבחה וארים את רגליי יום פורים קטן ובכיסי הסך חמישים צ"ו וצרור בגדי על כתפי, ואעבור דרך ארצות סערביא בולגאריא וכו' עד שבאתי אור ליום כ' סיון תר"ל בשערי אה"ק ת"ו".
הקטע הזה הוא חשוב מאוד, כי הוא מגלה לנו מתי התפתח הרעיון אצל שטמפפר לעלות ארצה, ולהקים מושבה חקלאית בארץ ישראל. יש חוקרים שכתבו שכבר מצעירותו הוא החזיק ברעיון הזה. אחד אף כתב שבנערותו חלם יהושע להקים בארץ-ישראל מושבות שבהן יעסקו עולי הגולה בתורה ובעבודת האדמה. אולם לפי דבריו של שטמפפר במכתב זה, משתמע שעד אותו "יום מצוין" הוא כלל לא חשב לעלות לארץ. גם באותו לילה כשהוא נודר לעלות לארץ ו"להקריב חיי על מזבחה", עדיין אין בידו תוכניות מסודרות לבנות ולנטוע, ודאי שלא להקים מושבה חקלאית. משנתו החלוצית התהוותה רק לאחר עלותו ארצה, מתוך הכרתו את המצב הכלכלי והפוליטי בארץ, ומתוך פגישותיו ושיחותיו עם עסקני הישוב הישן בירושלים, שכמה מהבולטים שבהם הקימו יחד אתו את פתח תקוה.
"והנה מיום בואי החילותי תת דעתי במהות ישוב אחינו בני ישראל בארץ הקודש, ואראה את אחי, ואך מאוירא קא רבי [- מהאוויר הם גדלים] ככמהין ופטריות ואין שורש בארץ גזעם, ותהי ראשית דרכי לשלוח במסחר ידי להתלמד לשון ותהלוכות הארץ, ועוד שנה ראשונה לעסקי שנת תרל"ב עלה בידי להטות לב גביר נדיב אחד לשקול על ידי עשרת אלפים פראנק אם אמצא נחלת שדה או כרם לקנות, ועשרה משפחות מתושבי ירושלם שירצו לעסוק בעבודת האדמה, ובעזר אחד ממכירי אמנם עלה בידי למצוא נחלה מוכשרת בעיני למבוקשי בגבע הרמה" (מתוך המכתב הנ"ל).
אולם בסופו של דבר, הגיע איש אחד שריפה את ידיו של אותו גביר, והלה ירד מהרעיון. חזון המושבה נגנז לזמן מה. בשנה הבאה (תרל"ג) ניסה שוב שטמפפר להגשים את חלומו. הוא התחבר לשתי אגודות שדיברו על גאולת הארץ, אך גם הפעם לא הגיעו הדיבורים לכלל מעשה.
ניסיון ההתיישבות ביריחו
"ויהי בשנת תרל"ד וקאמיל פאשא אז המושל בארץ והתחיל למכור נחלאות אשר אין אדונים למו, ותהי ראשית ממכרתו 'יריחו'. והרבה טרחנו פעם ושתים לקנותה ולולא חמרא דבטל בשרגא כי אז קמה לנו למקנה. ואחרי ביטול קניין יריחו הקול נשמע שסוחר נוצרי מיפו יש בידו אחוזה רחבת ידים אצל רמלה למכור. וימצאו כמה אנשים על הוצאותיהם לבקר את הנחלה 'דיראן' היא רחובות כיום, ותמצא חן בעיניהם. אך המוכר בשמעו את גודל התלהבות הקונים העלה מחירה פי שנים ונתבטל המו"מ".
למרות כל הכשלונות, שטמפפר וחבריו לא התייאשו. "בכל זאת תנועת הישוב לעת הזאת לא שבה ריקם, כי על ברכה נולדו חברת בוני בתים במאה שערים, אבן ישראל ועוד והחברות האלו הביאו ברכה רבה לישוב אה"ק ת"ו". הוי אומר: תנועת היציאה מהחומות בירושלים ובניית השכונות החדשות, קשורה ומושפעת מתנועת הקמת המושבות. תנועת היישוב, שהתבטאה בנסיונות ההקמה הכושלים של פתח תקוה, העניקה את המצע והכח להקמת השכונות הוותיקות מאה שערים ואבן ישראל.
על פי זה נוכל להבין את העובדה המעניינת, שמלכתחילה הוקמו השכונות מאה שערים (תרל"ד) ומשכנות ישראל (תרל"ה) לא רק למגורים אלא גם לעבודת האדמה, זאת לעומת אחותם הבכורה, נחלת שבעה (תרכ"ט) שהוקמה אך ורק למגורים (ועל כך נרחיב בשבועות הבאים).
ממשיך שטמפפר לספר:
"בשנת תרל"ה נתנו חובבי הישוב עיניהם בר"ד גוטמאן וייסדו חברת עבודת אדמה, ובשנת תרל"ו כבר הדפיסו תקנותיהם […] ותעמוד החברה על תלה איזה שנים אך למעלה לא הגיעה ונאספה גם היא אל עמה כאחיותיה הבכירות. בשנת תרל"ו באנו בברית יחד עם […] הח' סלימן מני מעיה"ק חברון והרב ר' עקיבא יוסף [שלזינגר] והר"ד גוטמאן ואני הצעיר, לקנות נחלה גדולה עד מאוד בין חברון ובין בית גוברין […]", אך בסופו של דבר "משכנו ידינו ממנה".
מי הציע את השם 'פתח תקוה'?
בדפים שכתב לעצמו יהושע שטמפפר, מופיעה השורה הבאה:
"בערב ראש חודש אב תרל"ח קנינו [דוד גוטמן, יואל משה סלומון ויהושע שטמפפר] נחלת שדה הכפר עמלבס מאת סלים קסאר ביפו, וקראתי שמה פתח תקוה עד היום הזה".
משפט זה מצוטט בכמה ספרים, ואף נקבע לשמו של ספר שהוציאו צאצאיו של שטמפפר על חייו ופעלו. כבר שנים רבות ניטש ויכוח בין צאצאיהם של מייסדי המושבה, שכל אחד טוען בלהט שהסבא שלו הוא שהציע את שם המושבה. והנה לכאורה יש כאן עדות מפורשת בכתב ידו של שטמפפר, המספר שהוא זה שקרא למושבה בשם זה! עיינתי בכתב ידו הנ"ל של שטמפפר, השמור בארכיון הציוני, וגיליתי כי לא כתוב שם "וקראתי שמה", אלא: "ונקראת שמה".
שטמפפר בסך ביקש להסביר לקורא העתידי על איזו נחלה הוא מדבר, ולא התכוון שהוא זה שהציע את השם. אין שום סיבה ששטמפפר יציע שם חדש להתיישבות באדמת אומלבס בתרל"ח, לאחר שכבר בנסיון ההתיישבות ביריחו, בתרל"ב, נקבע שמה של קבוצת ההתיישבות: 'פתח תקוה'.
אם טרם השתכנעתם, אציין כי במכתבו ליעבץ (ממנו צוטט לעיל) התבטא שטמפפר בדיוק באותה לשון: "ונקראה שם הנחלה 'פתח תקוה' עד היום הזה".
ובכן, מי באמת הציע את השם 'פתח תקוה'? אין בידינו תשובה חד משמעית. יתכן שלא היה זה שטמפפר, אלא דווקא חבריו ילידי ירושלים. כמובן אין בכך כהוא זה כדי להפחית מתרומתו המשמעותית של שטמפפר למען פתח תקוה.
עשייה ציבורית
יהושע שטמפפר סחף אחריו את כל בני משפחתו, והם עלו ארצה בעקבותיו, בשנות התר"מ. הם התגוררו בשכונת מאה שערים. אביו, הדיין רבי בנימין שטמפפר, היה מגבאי חברת גמילות חסדים בשכונה, ומחשובי כולל אונגרין. כשהוכרחו ראשוני פתח-תקוה לעזוב את מושבם ליד הירקון בגלל הקדחת, חזר גם יהושע שטמפפר לירושלים. עם חידוש הישוב בפתח-תקוה, השתתף בבנייתה מחדש ביהוד (תחת השם 'יהודיה') והמשיך בבנייתה לאחר שעברה למקומה כיום.
בגלל קשי המצב הכלכלי של המתישבים, שכוחם לא הספיק להתגבר על השממה בלי עזרה, יצא בשנת תרמ"ה בשליחות המושבה לפריז, ללונדון ולרוסיה ובהשתדלותו החלו הבארון רוטשילד וחובבי ציון להתעניין במצב המושבה ולהגיש לה עזרה.
אחרי שובו ארצה, היה שטמפפר מזכיר המושבה (כלומר: מנהלה בפועל) וכיהן בתפקיד עד מותו (כשבאמצע כיהן גם כיו"ר הועד המקומי). הוא גם התמסר לעבודת משקו ולפיתוח אפשרויות המחיה במושבה. בפרדס שלו התעוררה לראשונה שאלת השמיטה במלוא עוזה, בשנת תרמ"ט, לאחר אלפיים שנות גלות. עד אז לא היתה השאלה רלוונטית, מפני שכמעט ולא היו פרדסים גדולים בארץ ישראל.
בראיון שערכתי עם ר' יעקב פרנק הי"ו, מצאצאיו של שטמפפר, שמעתי ממנו כיצד ניצל שטמפפר את הדקות המעטות שבהן היה פנוי מעסקי הציבור. הוא היה מתיישב בצד, פותח גמרא, ולומד בשקידה. מתוך לימוד התורה ולהט האמונה ינקו מייסדי פתח תקוה את אהבתם לארץ ואת מרץ עשייתם למען יישובה.
"בחיר בניה של המושבה"
ביום בהיר אחד, ה' בסיוון תרס"ח, נפטר יהושע שטמפפר, כשהוא בשיא כוחו ובמחצית ימיו. המושבה פתח תקוה היתה המומה, ואבל כבד נפל על כל התושבים. ראשון המספידים בהלוויה היה הראי"ה קוק, רבה של יפו, שכיהן גם כרבן של המושבות. "בקול גדול ובבכי נורא הרים עליו קול נהי, ופיו המפיק מרגליות ודבריו המסולאים בפז הסבו בכי גדול ונורא. […] כמה נצרך לנו אנשים כהמנוח, אשר היה עשוי לבלי חת להגיד לפורצי גדר פשעם בפניהם ולגעור בהם ולעמוד בפרץ, עתה עלינו לבכות כי אבדו לנו כלי מלחמה… ויבך העם בכי גדול" (עיתון 'חבצלת', ט' בסיוון תרס"ח).
על מצבתו נחקקו שורות מרגשות:
"המושבה פתח תקוה זעקה מרה ביום חצבה פה קבר לנפש יקרה ותשא קינה על בחיר בניה אחד מראשי חלוצי מייסדיה. עמל לשכלולה משנת תרל"ח בו ירה פינתה עד התרס"ח. ביום ה' בסיון שב לאדמתה והוא ירא וחרד חכם ונבון אשכול הכפר הר' יהושע בהר' בנימין שטמפפר. ת.נ.צ.ב.ה."
