לפי דעת המקובלים, חודש אייר הוא "מידת מלכות" (ראה ערכי הבנויים להגאון המקובל. בעל 'סדר הדורות', ערך זיו) ואמנם אנחנו זכינו לראות בעינינו התחדשות מלכות ישראל ביום חמישי לחודש אייר, שנת תש"ח.
ברור הדבר כי בעתיד יהיה היום הזה, חמישה באייר, מעוטר באגדות שונות, ואמנם, כמדומני שגם אנחנו, כל אלה, שזכו להשתתף בהכרזת המדינה, רואים זאת כבר עכשיו, כמו אגדה נפלאה ומקסימה. זוכר אני עדיין את יום הרביעי לחודש אייר, ואני יושב אז בתוך בנין הסוכנות בירושלים. הקשר בין ירושלים ובין תל־אביב מנותק, שמועות שונות פורחות באויר על עזיבת הבריטים, על כוננות להכרזת המדינה — ואין איש יודע מה נכון ומה לא נכון בשמועות הללו. מתל אביב שלחו חברי לעבודה אוירון מיוחד, שמראהו כעגלה שבורה ומרוסקת ואל האוירון הזה קשרו אותי ואת הטלית ותפילין שלי וכך טסנו סחור סחור הרחק הרחק מן הסביבה הערבית עד שהגענו לתל אביב ושם מצאתי מספר חברים אשר ייחד אתי הגענו למחצית "מנין… "
ואנחנו, כלומר: חמשת חברים — החלטנו להכריז אם ירצה השם למחרת, ביום חמישי באייר על הקמת המדינה העברית. אותו יום היה ערב שבת, ואנגליה החליטה לצאת מן הארץ בחצות ליל שבת. מפני קדושת השבת החלטנו להכריז על התחדשות מדינת ישראל בערב שבת קודש לאחר הצהרים — עוד טרם שתעזוב אנגליה את הארץ. הדבר לא יאמן כי יסופר אבל כך היתה העובדה; חמשה אנשים היינו כשחיברנו ביום הרביעי לאייר את נוסח ההכרזה, ולמחרתו, זכיתי אני להיות הראשון לברך ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות — בשעה שכל הנאספים עמדו על רגליהם ודמעות גיל זלגו מעיניהם. זכרתי באותה שעה מה שסבלתי אני במשך קרוב לחמשים שנה מממשלות זרות ונכריות, בארץ ובחוץ לארץ — על חטא שחטאתי באהבתי את ארצי. נאסרתי על ידי ממשלת רוסיה הרשעה, ואחר כך נאסרתי על ידי ממשלת תורכיה — כשכבר ישבתי בארץ ישראל ונגזרה עלי אז גזרת גלות. ועל הכל עלה בזכרוני באותה שעה אותו יום השבת, ראש חודש תמוז שנת תש"ו, שבו נאסרתי על ידי ממשלת אנגליה ה"נאורה ,"אחרי שמקודם הכוני "מאהבי" אלה מכות נמרצות על שסירבתי לחלל את השבת — במוחי צפו ועלו זכרונות על אודות התנועה הציונית ומה שסבלו מבית ומחוץ כל אלה שנתנו ידם לתנועה זו. זכרתי את הפתקא האדומה של הממשלה המושלמנית הפראית, ואת ה־"סרטיפיקטים" שהואילה הממשלה האנגלית הנוצרית למסור לנו בחסדה הגדול. גם עכשיו פני מתכרכמות מבושה כשאני זוכר עד כמה התעללו בנו זרים ונכרים שנעשו פתאום לאדוני הארץ שהובטחה לנו מפי הגבורה. ואחרי כל הזכרונות המרגיזים האלה שהשאירו כפעם בפעם רשמים עמוקים גם בגופי וגם בנשמתי, אין כל פלא, אם בחג העצמאות שלנו בכל שנה ושנה אני מרגיש לחובה, לי ולכל עם ישראל, לחוג את היום הגדול הזה בהלל והודאה. מאמין אני באמונה שלמה כי מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, וכי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ומתוך אמונתי זאת אני מבט על כל אלה שכופרים בחג זה, כמו על אנשים שנשמתם פגומה ואמונתם לקויה ודתיותם מפוקפקת…
אבל מה שמצער אותי ביחוד, כי יחד עם תחית עם ישראל במדינתו וארצו — נתגלה לדאבוננו ולחרפתנו גם כל הרקבון שנצטבר בחיי הגלות שלנו. גדול הכאב וגדולה הכלימה — כי מרגלים מתי מדבר קמו לתחיה.
קמו לתחיה כל אלה "המתאוננים" והרוגנים באהליהם, כל בני "האספסוף" המתאוים תאוה והמלאים געגועים לגלות ולעבדות … קמו לתחיה כל אלה אשר "ימאסו בארץ חמדה", קמו לנגד עינינו "המרגלים מקבריהם". וילכו ויתפשטו בכל מרחבי הגולה כדי להביא את דבת הארץ רעה ולחתור בגלוי ובסתר נגד מדינתנו המחודשת, מדינת ישראל.
אנשים מחוסרי אחריות, מרגלים ונרגנים, מחרחרי ריב והולכי רכיל נפוצו על פני כל הגולה והלכו ויצרו אטמוספירה מלאה רעל של קנאה ושנאה, של ספקות וחשדות לכל המתהווה במדינתנו. וההמון הגדול, חסר ההכרה וערל ההבחנה, מאמין בתמימות בכל העלילות ודבות השוא, בכל השקרים והכזבים שמפיצים בכונה אנשים שדרכם להזיק ולהרוס ולהחריב, והוא הולך ומנתק בפעם אחת, או לאט לאט, את הקשר שבינו ובין א"י ומרפה את ידי העובדים והעסקנים אשר לבם מלא אהבה וגעגועים למדינתנו המחודשת.
המרגלים מתי מדבר קמו לתחיה. ובראש מתי מדבר אלה, שקמו לקעקע, להרוס ולהחריב את מה שאנו בונים בעמל רב ובחרף נפש ובקרבנות מרובים — עומדים רבים מבני חו"ל שחזרו להתם, אחרי שבאו להכא על מנת לעשות פה "מסחרים ועסקים" או גם להתישב בארץ בתקוה למצוא פה "גלוסקאות וכלי מלת" מן המוכן…
הבריות האלה כשראו כי עדיין צריכים פה לעבוד ולעמול, לשלם מסים ומכס (כמו בכל מדינה וממשלה) וכי עדיין דרושות פה ידים אמיצות וסבלנות רבה וגם משמעת ממשלתית ומשטרה ממלכתית, כדי להתגבר ולהבליג על המכשולים הרבים המונחים עלי דרך עבודתנו המדינית, הפוליטית והכלכלית — מהרו לברוח מן הארץ ולחזור אל ארץ גלותם, אבל כדי להצדיק את בריחתם הפזיזית, מוצאים המה לנכון להוציא את דבת הארץ רעה, להעליל עלילות שוא על בני הארץ, על הממשלה, על כל המנהיגים והפקידים, על הפועלים והעובדים, להודיע כי הכל פה נרפים, עצלים והולכי בטל, לספר כי פה בארץ הכל רקוב, רצוץ ושבור וכי הממשלה מלאה הונאה ועושק ושלטון חמס — וכל האמצעים כשרים וישרים למוציאי דיבת אלה כדי להכשיר את היציאה ואת הבריחה.
המרגלים מתי מדבר קמו לתחיה. והחונים מסביב למתי מדבר אלה — הם הנם סופרי עתונים, וסתם מבקרים הבאים "לתור את הארץ. "כל אחד מן הלבלרים או "התיירים" האלה כיון ששהה מספר שבועות בארץ והעיף מבט מרפרף על המדינה ועל אחת כמה וכמה אם נוכח לשמוע איזו בקורת כלפי המדינה או כלפי הממשלה, מאת חבר פלוני או אלמוני של הכנסת, אגודאי או חרותי, או מתוך מפ"ם, הוא נעשה מומחה לעניני המדינה ולפוליטיקה, וכשהוא חוזר לארץ גלותו ושערי העתונות פתוחים לפניו הריהו ממטיר בקורת על המדינה ועל כל אשר בה, מעביר תחת שבט הבקורת את כל חברי הממשלה, וחותך את גזר דינם, לשבט או לחסד, הכל כפי ערך ה"כבוד" ו"קבלת הפנים" שערכו לו פה בארץ, וההמון התמים שומע ומקשיב לכל הפטפוטים, אזנו קולטת כל בדותה וכל שמועה רעה — ונפשו מתמלאת רגשי יאוש.
המרגלים מתי מדבר קמו לתחיה, ועל צבאם — גם רבים מבני הארץ, מאלה שצר להם המקום בארץ, או שרוצים ל"קלטר" את בניהם דוקא בארצות נכריות. והם עוזבים את הארץ. ונדים ונעים "למעבר הים" לבקש את הצלחתם, או את חנוך צאצאיהם. האנשים האלה, כדי להשקיט את רגשי הנוחם שבקרב לבם על עזבם את הארץ בשעת בנין ובשעת תחיה — הם שופכים את כל חמתם על הזרמים השונים שבמדינה ועל חברי הממשלה, שלפי דעתם הם חיים "חיי מלכים ,"על הפקידים המקבלים "שכר בטלה" "ופוסעים על ראשי עם קדוש, " ודעתם אינה מתקררת עד שמוציאים דיבה רעה על כל מה שהולך ומתהוה בארץ, שהיא ארץ דלה ועניה "דלית לה מגרמה כלום, " שהארץ כולה היא אדמת טרשים וסלעים ושהיא "ארץ אוכלת יושביה…"
המרגלים מתי מדבר קמו לתחיה, והקרובים אליהם — הם אלה הבאים מא"י לחו"ל בתור שדרי"ם ממוסדות ידועים, מאלה המקוים להבנות מחורבנה של המדינה, והללו משתמשים בכל שעה מוכשרת ובלתי מוכשרת להשליך שיקוצים על הממשלה ועל מדינתנו המחודשת, לבטל כעפרא־דארעא את כל המעשים הנעשים על שדה הישוב ע"י המדינה ובהשפעתה, והכל מותר להם והכל שרי להם, כל שקר, כל בדותא, כל דבה, מותר גם לעקם, לסרס ולעוות את המעשים, את העובדות ובלבד — שיתחלל שם המדינה והעם בגולה יחדל להשתתף בבנין הארץ.
המרגלים מתי מדבר קמו לתחיה. והודות לדבות השוא המשתזרות מסביב לארץ ויושביה בעטים של המרגלים, מתי מדבר אלה שקמו לתחיה — הולכת ונוצרת בחו"ל השקפה מיוחדת, השקפה לרעה ולא לטובה, על כל הנעשה בארצנו, השקפה העלולה לא רק לקרר את ההתלהבות ולהחליש את האנרגיה לעבודה, אלא גם להרחיק את ההמון כולו ולהטיב את לבו מן עבודת הבנין והתחיה.
על פי הבדותות המתפשטות בחו"ל ע"י המרגלים, מתי מדבר אלה. ע"י אלה עבדי עבדים האוהבים להבליט רק את הצדדים השליליים, מקבלת מדינת ישראל באמת איזו תמונה נוראה, אשר "כל שומר נפשו ירחק ממנה". בהשפעת המרגלים, מתי מדבר אלה, מתארים להם רבים מן ה"חרדים" שבגולה את מדינת ישראל בתור קן החפשיות ומרכז ההפקרות. רבים מן היהודים האמידים שחשבו להשקיע חלק מהונם במדינת ישראל מאמינים, כי הסוציאליות הרבולוציונית הולכת ומתבצרת בארץ, כי מלאה הארץ חמס וכי אין כל בטחון לרכוש פרטי במדינת ישראל.
ההמונים הרחבים בגולה, אלה שלבם היה תמיד ער וידם היתה פתוחה לעזרת בנין הארץ, מאמינים עכשיו, כי הממשלה ושאר המוסדות שבארץ מרוכזים בידי אנשים שאין להם בעולמם אלא תועלת עצמם והנאה פרטית, כי פקידי הממשלה מתיחסים בעריצות ובאכזריות לכל העולים החדשים, כי כל מה שחובבי המדינה מספרים בשבחה של ארץ ישראל הכל בדותה, לא ארחי ולא פרחי, כי הפועלים הם רובם ככולם עצלים ומסוגלים רק לעשות "דיפיציטים, " כי האכרים כולם הם שקועים בספסרות ובחומריות גסה, כי כל בני ארץ ישראל הם שנוררים ובטלנים, המצפים רק לשלחן אחרים, וכי הפרוץ מרובה על העמוד…
זוהי השקפה ההולכת ונוצרת עכשיו בגולה בדבר החיים הפנימיים בארץ ישראל — הודות לשקרים ולכזבים שמרבים המרגלים, מתי מדבר, להפיץ בכל תפוצות הגולה; ואין כל פלא אם לאחרי דבות שוא אלו מתחילים בני הגולה להתיחס בקרירות ובאדישות וגם בחשדנות לכל עבודת הבנין והתחיה.
להשמיץ את המדינה עוזרים גם רבים מאלה שחושבים עצמם ל"חרדים". הללו מספרים ומפיצים שמועות שוא בגולה כי במדינת ישראל הכל מותר, הכל הפקר, כל יושבי הארץ הם חפשיים ופורקי עול וכל מה שהולך ונעשה במדינתנו המתחדשת הכל נגד הדת ונגד התורה, וכל זה בשעה שבפינה אחת בירושלים יש יותר יראת שמים מאשר בכל ניו יורק רבתי, בשעה שבתל אביב "החפשית" מרגישים את השבת הרבה יותר ממה שבכל תפוצות הגולה; מספרים שקרים וכזבים על אודות החנוך במדינת ישראל בשעה שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין מקום בעולם ובתפוצות שתהיינה בו כל כך הרבה ישיבות של תורה כמו במדינתנו. אבל לדאבוננו כל אלה המרגלים למיניהם מצליחים להשפיע על ההמונים להאמין כי אמנם מדינת ישראל היא כולה מופקרת וחפשית ואין בה זכר ליהדות מסורתית.
כי אנו צריכים להכיר את מצבם של כל אלה שהיו לפנים ציונים בגולה. ציונים ותיקים, שהציונות מובלעת בדמם ונפשם, ציונים בדעת ומתוך הכרה — מעטים היו — וההמונים הרחבים הנתבעים ונותנים בעד הקרנות הציוניות, רובם נתנו רק מפני שהם נתבעים. רבים מן ההמונים האלה נכנסו לתוך הציונות לא מתוך הכרה ציונית, מתוך מסירות נפש לאומית, אלא מתוך איזו שטחיות בעלמא, ומכיון שבאים מרגלים מפיחי כזבים ומפיצי דבה לזלזל בכל, ללעוג לכל, לחרף ולגדף את הכל ולבטל את הכל, אז לא רק רכי הלבב וכשלי הברך שנוספו אל המחנה בשעת בין השמשות הולכים ונשמטים אחד אחד, אלא שגם רבים מאלה שחשבנום לבעלי דעה ולבעלי הכרה, גם הם מקבלים את כל השקרים כדברי אמת, ונפשם תקע מן העבודה הלאומית, לבם מתמלא רגשי מרירית, קטנות אמנה, התרשלות יאוש, וקרח נורא!..
וחובה לשים קץ למצב מיואש זה. צריכים להכניס עוד הפעם את האמונה לתוך הלב היהודי, את האמונה בקדושת ארצנו ובהצלחת עבודתנו. יכולים ורשאים אנו לבקר את הממשלה ואת מעשיה — אבל חובה לשמור את הגבול בין הבקורת ובין הקטיגוריה; אין אנו צריכים להאפיל בטלית על שום פרצה ומגרעת ואין לנו לענות "אמן" ולקרוא "הידד" לכל מה שאומרים ועושים חברי הממשלה ופקידיה — אבל אין אנו רשאים לקפח את שוקיהם ולפסול תכלית פסול ולקטרג ולהפיץ שקרים וכזבים המזיקים למדינה. אין לנו להביט על כל מה שנעשה באופטימיות יתירה, אבל יחד עם זה אסור לנו לתאר את הכל בצבעים שחורים של פסימיות מוגזמת. צריכים לזכור ולהזכיר לאחרים כי זכינו ברוך השם למדינה עצמאית, וכל המפיץ דבה רעה נגד המדינה הרי הוא בוגד בעמו ובארצו, ואת נפש האומה הוא קובע. כמובן שישנם חסרונות גם בממשלה וגם במדינה, אבל אין צריכים להאשים רק את הממשלה. ולתלות את הקולר רק בצוארם. ישנם כמובן לקויים ופגימות, אבל איזו מדינה וממשלה אין לה "קופה של שרצים" מאחוריה?
וחובה לתקן מעכשיו מה "שהולכים ומקלקלים המרגלים מתי מדבר. חובה לשכוח את כל הטענות שיש לנו אל הממשלה או פקידיה וקברניטיה, חובה לשכוח את כל התלונות ואת כל התביעות. ולהתחיל להלהיב עוד פעם את לב העם, להפיח בקרבו זיקי האהבה לארץ ישראל ולקבוע מחדש בתוך לבו את רגשי האמונה והבטחון.
חובה עלינו להודות ולהלל לד' על שזכינו לראות בעינינו ובימינו את מדינת ישראל המחודשת.
וכשאני קורא ואני שומע כי יהודים שחושבים את עצמם לתלמידי חכמים, רבנים פחדנים, או אלה שקרובים ל"נטורי קרתא" הקנטרנים מחפשים בשלחן ערוך אם צריכים לומר ביום העצמאות שהחיינו או הלל, — עולה בזכרוני ספור חסידי אחד, מה שמספרים על הגאון הקדוש רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, כידוע, היה הוא נוהג לקום ביום הראשון של חג הסוכות באשמורת הבוקר, נכנס לסוכתו ומחכה בכליון עינים לנץ החמה, כדי שיוכל לברך על ארבעת המינים, באותה שעה היו מתאספים כמה חסידים ורבים מן ההמונים לתוך סוכתו ומסביב לה; כדי לברך אחריו "על נטילת לולב". עם זריחת החמה קפץ רבי לוי יצחק מתוך שמחה, עמד על רגליו, לקח את ארבעת המינים בידו ובירך מתוך התלהבות עצומה את ברכות "על נטילת לולב" ו"שהחיינו." מתוך להבת אש של חסידות התחיל לרקוד כשבידו האחת ארבעת המינים ובידו השניה היה תופס את כל אחד ואחד ומכניסו לתוך מעגל הריקודים. באותו מעמד היה פעם אחת אחד מדייני ברדיצ'וב שלא היה נוטה לחסידות ולמראה הריקודים האלה נראה חיוך קל על שפתיו. הרגיש בזה אחד מן החסידים, והתחיל לזמר בנגון חסידי את המלים "ושמחת בחגיך… " הבין רבי לוי יצחק כי החסיד הזה מתכוון בנגונו כלפי אותו הדיין המלגלג. והוא פנה לאותו חסיד ואמר לו בקול:
— שוטה שבעולם! אם לא היה כתוב כתורה "ושמחת בחגיך, " האם לא היה לוי יצחק מלא שמחה על שזכה לשבת בסוכה ולברך על ארבעת המינים, כפי שנצטוה מפי הקדוש ברוך הוא… ?"
ואת הדברים האלה, של רבי לוי יצחק צריכים להשמיע גם באזני אלה. המחפשים היתר בשלחן ערוך אם מותר לשמוח בחג העצמאות ולהלל לה' על הניסים ועל הנפלאות שעשה עמנו; וכדברי רבי לוי יצחק גם אני קורא אל האנשים האלה: שוטים שבעולם! ואם אין בשלחן ערוך הלכה פסוקה בענין זה, האם אפשר לנו לבלי לשמוח ולגמור את ההלל וההודאה ביום העצמאות, באותו יום שזכינו לפני שש שנים לראות ניסים ונפלאות שלא ראינו כאלה בשנות גלותנו?
אם זכינו כי ארץ ישראל היא עכשיו שלנו, ויש הרשות לכל יהודי להכנס ולהתישב על אדמת הקודש בלי שום רשיון מאיזה גוי שהוא — האם אפשר להבליג על השמחה שבלב שלא תפרוץ החוצה על ידי ברכת הלל והודאה? אם אחרי חיי גלות בארצות נכריות וזרות במשך של אלף ותשע מאות שנה ויותר זכינו למדינה שלנו ובארץ שלנו, אם זכינו כבר לשמוע ברחובות ירושלים, עיר הבירה שלנו "קול ששון וקול שמחה" של זקנים וצעירים שלנו — האם יכולים אנו לשים מעצור לרוח וללכת לחפש בספרים, אם מותר לנו או אסור לנו, להודות לה' הבוחר-בציון ובישראל עמו על כל הנפלאות שראינו-בעינינו ובזמננו?
(הרב י. ל. הכהן מיימון, 'הצפה', 6 מאי 1954)
