פעמים רבות שמעתי דברי תורה מפיו של מרן הרב קוק. אולם את הפעם הראשונה בה הייתי אצלו, בסעודה שלישית, לא שכחתי כל ימי חיי, ודבריו נשמרו אצלי כנר לרגלי ואור לנתיבתי.
הרב קוק התחיל את דרשתו בפסוק "ואת המעשה אשר יעשון", ודרשת הגמרא: "והמעשה – זה הדין, אשר יעשון – זה לפנים משורת הדין". ואז הסביר הרב קוק שישנם שני דברים; יש ענין של לשמור ולקיים את מצוות ד', ויש ענין של לעשות רצונו של הקב"ה.
והסביר את זה הרב קוק, בעזרת משל. יהודי אחד היה נצרך לסכום של עשרת אלפים ל"י, והיה לו קרוב או מכר שהיה יכול לספק לו את הסכום הזה, אך מכיון שלא היה לו האומץ לבקש ממנו סכום גדול כזה – לכן ביקש ממנו רק חמשת אלפים, ונתן לו. נמצא שבקשתו נתמלאה, שהרי ביקש חמשת אלפים וקיבל חמשת אלפים. אך לו היה הנותן באמת ידידו, ורוצה בכל נפשו למלא רצון המבקש, כי אז היה שואל אותו: הגיד לי האמת, האם חמשת אלפים האלו יספיק לך, או שמא זקוק אתה ליותר. כי אז לא רק שהיה ממלא בקשתו, כי אם גם ממלא רצונו.
והנה הקב"ה נתן תורה ומצוות לעמו ישראל, ומכיון שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכן לא דרש אלא רק מה שבכוחו של האדם הפשוט לקיים. אבל יש מדריגה יותר גדולה מקיום המצוות, והיא לעלות יותר ויותר ממה שהוא מצווה, להגיע עד להקב"ה, ואת זה לא יכולים כבר לדרוש – זהו כבר תלוי בידי האדם, זה נקרא רצונו של הקב"ה.
אבל איך יכול בן אדם פשוט להגיע למדריגה זו, לדעת מה ד' רוצה? על זה אמר הרב קוק, כי ישנה דרך קלה מאוד להגיע למדריגה זו, והיא לראות בפסוקי התורה מה רוצה ד'. ואם אתה מסתכל בפסוקים ורואה שמוזכר בהם מה שד' רוצה, זהו רצונו של הקב"ה.
מאז ששמעתי שיחה זו, התחלתי לסקור ולמצוא כל הפסוקים אשר בם נזכר רצונו של ד', העמקתי בהם, ועל פיהם השתדלתי לנהוג.
(מתוך הספר 'זוהר עליון' על הרב קוק)
