סיפר יעקב אורי ממייסדי נהלל וחבר הכנסת מטעם מפא"י בכנסת השנייה:
"בגלל החשש לקלקל את קיבותיהם של השוורים ותפיחתן, באכלם לתאבון את גרעיני הדורה בלי בליל תבן או חציר, וגם מחשש ההפסד של הגרעינים הנאכלים שלא לצורך, נאלצתי לחסום את פיותיהם של השוורים, אם כי ידעתי את הצו לא תחסום שור בדישו.
בינתיים מסרו לי כי הרב קוק מבקר במקוה ישראל והוא מטייל יחד עם מנהל בית הספר מר קראוזה בגני הסביבה. ובודאי יסור גם לגורן לראות בעבודת התלמידים והפועלים היהודים [היה זה בשנת תרפ"ז, במסע המושבות השישי].
הייתי במבוכה: להסיר את המחסומים – הרי יש בזה סיכון רב ופיקוח נפש לשוורים; לשלח חפשיים את השוורים והתלמידים – הרי יש בזה משום אונאת הבריות ודוגמה חינוכית רעה לתלמידים. החלטתי להמשיך בעבודה ולפנות לרב בשאלה כיצד עלי לנהוג במקרה דידן: הלסכן את הבהמות, או לעבור על לאו מדאורייתא. כשהגיע הרב לגורן, הצגתי לפניו אחרי שאילת שלום, את שאלתי.
הרב חשב רגעים אחדים וענני (הדברים נמסרים לפי הזכרון): הלאו לא תחסום שור בדישו נובע מתוך רגש הרחמים – שלא לצער את בעלי החיים. השור עמל ויגע ואין לו כל אפשרות ליהנות מהמזון הרב שהוא דש ברגליו. והרי אי אפשר להסביר לשור כי את טובתו דורשים במנענו מפיו אוכל, שלפי הבנתנו עלול להזיק לו. על כן כתוב: "יודע צדיק נפש בהמתו". [הציע הרב:] שים מאכל תאווה לשוורים, כגון עשב עסיסי או חציר ריחני בשק או ב"מאכליה" (התרמיל ששמים בו את האוכל לבהמות ותולים אותו על צוארם או ראשם), הבהמה תאכל בתאוה את המזון שתגיש לה ולא תצטער על כך שמונעים ממנה לאכול את הנמצא לרגליה. יוצא שהחסימה אינה חסימה – כי השור אינו מצטער.
נזכרתי באותה שיחה ואמרתי בלבי: מה טוב היה, לו רבים מרבנינו היו מוצאים פתרונות לצווים שונים ומונעים צער גם מאנשים".
(כתבים נבחרים, עמ' 200)