קראתי היום את הספר 'מאור אברהם', המספר על תולדות חייו של רבי אריה לוין 'אבי האסירים' וחתנו רבי אהרן יעקובוביץ. הספר יצא לאור על ידי נכדיו החרדיים של הרב יעקובוביץ.
השתוממתי לראות שלכל אורך הספר לא נזכר שמו של הדמות החשובה והמשפיעה ביותר בחייו של רבי אריה לוין, מורו ורבו הראי"ה קוק.
בדומה לספרים חרדיים שרואים אור מדי שנה, גם כאן החליטו העורכים למחוק את שמו של הרב קוק, לבזות אותו (וגם את שני תלמידיו, בהם עוסק הספר), ולא פחות מכך – לעוות את ההיסטוריה.
מסתבר שבעיני רבים מהסופרים והעיתונאים החרדיים (לא כולם; רק קומץ) ההיסטוריה נתפסת בתור כלי חינוכי, ולא דבר שראוי לעסוק בו כשלעצמו. מכיוון שכך, ברגע שפרט כלשהו לא מסתדר עם השקפת העולם, פשוט מוחקים אותו.
לא זו בלבד שהרב קוק, רבו הרוחני של ר' אריה, לא נזכר בספר, אלא ש"נחשף" לנו אב רוחני חדש לר' אריה, הלא הוא… ר' אלחנן וסרמן! כל מי שקצת מכיר את העולם הרבני דאז, מבין שמדובר באבסורד. דווקא אותו קנאי ידוע, שהיה ההפך האידיאולוגי מהרב קוק, אותו להשוות לר' אריה לוין?!
ובכן מציגים העורכים את השקפתו של ר' אלחנן, ומיד נחפזים להבהיר שלא היתה בינו לבין ר' אריה שום מחלוקת אידיאולוגית, חלילה וחס.
השאלה מתבקשת: מה הקשר בין ר' אריה לוין, הצדיק הירושלמי עדין-הנפש לבין ר' אלחנן וסרמן הקנאי הידוע? התשובה די ברורה: עורכי הספר, כמו רוב הציבור החרדי רואים בר' אלחנן את המודל הרוחני הראוי יותר מאשר בסבם. וכדי להכשיר את ר' אריה, מוכרחים אפוא להתאימו להשקפותיו של ר' אלחנן…
בהמשך לכך מועלית בספר השאלה איך יתכן שר' אריה אהב את אסירי המחתרות, שרבים מהם היו רחוקים ממצוות? (לא יעלה על הדעת, סוברים עורכי הספר, שר' אריה הושפע מדרכו הטהורה של הרב קוק). ובכן הם מציגים פלפול נהדר (שחוזר על עצמו במאמרים נוספים שמתפרסמים מפעם לפעם בספרות החרדית):
ר' אריה אהב את אסירי המחתרות רק בגלל שהוא מצא בעומק נשמתם "זכויות", קרי: שרידים של מצוות מסוימות שעליהן הקפידו. אבל הוא לא באמת אהב אותם כפי שהם, ולא העריך את מעשיהם, את ציוניותם ואת גבורתם הלאומית.
אין צריך לומר: להד"מ. מספיק להציץ דקה אחת בספר 'איש צדיק היה' בשביל להבין שזה שקר.
לשיא החוצפה הגיעו עורכי הספר, המתיימרים בכבוד סבם ר' אהרן יעקובוביץ, כאשר הם מתארים את ימיו הראשונים בארץ ישראל:
"עם הגיעו לארץ ישראל הוא נכנס מיד לאחת הישיבות החשובות בירושלים, ולמד בהתמדה ובחשק עד שהפך להיות תלמיד חכם גדול ובקי נפלא בש"ס ופוסקים".
חס ושלום שהקורא החרדי ידע באיזו ישיבה למד הרב יעקובוביץ, ממי הוא ינק תורה ויראת שמים, ואת מי הוא ראה כמורו ורבו. הס מלהזכיר את שמו של אותו רב ואת שם ישיבתו! כך סבורים נכדיו כיום.
אבל אני אגלה לכם את הסוד הנורא: הסבא שלהם, ר' אהרן יעקובוביץ, למד בישיבת מרכז הרב בראשותו של הראי"ה קוק, אותה ישיבה שר' אריה לוין נהג להתפלל בה בימים נוראים, וכתב עליה את השורות הבאות:
"ישיבת מרכז הרב אשר היום היא כמעט היחידה, אשר כל באיה למאות, כן ירבו, באים להשתלם בתמימות בלימוד התורה ויראת שמים, חסים על זמנם מבלי לבלות לריק, לומדים בשקידה נמרצה להפליא ביראת שמים…".
ובהמשך דבריו תיאר ר' אריה את מייסד וראש הישיבה במילים אלו: "מרן הגאון החסיד [הראי"ה קוק] זצוק"ל".
את הדברים הללו כתב ר' אריה לבנו רבי חיים יעקב לוין, שאף הוא למד בישיבת 'מרכז הרב', והיה תלמיד אהוב של הראי"ה קוק.
מי יגלה עפר מעיניך, ר' אריה לוין, ותראה איך קמים כמה מצאצאיך המתביישים במעשיך, מסרסים את דעותיך, ומוחקים מחייך את מורך ורבך האהוב, וכל זאת כביכול לשם חיזוק התורה.