חשיפה: איך הצליחה חנה סנש לעלות ארצה ערב השואה
סיפור ששמעתי היום
את הסיפור המרתק הזה שמעתי הערב מפי יהודי ירושלמי מבוגר. למיטב ידיעתי, הסיפור לא פורסם עד היום.
לאה (אונצי) לסלו היתה אשה צעירה שעבדה במשרד של הסתדרות הסטודנטים הציונים בבודפשט, בהנהלת היו"ר ד"ר פרידריך פריד. סגנו היה ד"ר תיאודור משה לנטוש. לאה היתה העוזרת של פרידריך, ושימשה כמזכירה של המשרד הציוני.
בתוקף תפקידה כמזכירה היא היתה אחראית להכין את רשימת המועמדים לקבלת סרטיפיקטים לעליה ארצה, ולתת את הסרטיפיקט למי שהגיע תורו.
באחד הימים הגיעה למשרד בחורה צעירה, והציגה את עצמה: אנוש (חנה) סנש. היא ביקשה לקבל סרטיפיקט ולעלות לארץ. הנוכחים ענו לה: מצטערים, אך יש תור ארוך. את יכולה להירשם לסוף הרשימה, אך תדעי שזה עלול לקחת כמה חודשים ואף יותר, כי מכסת הסרטיפיקטים מצומצמת מאוד.
חנה סנש ענתה: אני לא יכולה לחכות כמה חודשים, יש לי משימה חשובה, ולכן אני מבקשת לקבל בהקדם את התעודה הדרושה. שוב הסבירו לה שהדבר בלתי אפשרי. היא נאלצה לשוב כלעומת שבאה.
למחרת חזרה סנש למשרד הציוני, ואמרה: אני מצטערת מאוד, אבל אני ממש לא יכולה לחכות, אני חייבת לעלות מיידית לארץ ישראל. אני מתחננת שתמצאו את הדרך להשיג לי סרטיפיקט.
המזכירה, לאה לסלו, התרשמה מאוד מנחישותה ועקשנותה של חנה סנש. לאחר מחשבה קצרה, אמרה לה: תראי, לי עצמי יש סרטיפיקט, והתור שלי לעלות ארצה קרוב מאוד, אך לא דחוף לי לעלות. מכיוון שאני רואה שאת לחוצה כל כך לעלות, אתן לך את הסרטיפיקט שלי, ואני אכנס מחדש לתור מבקשי הסרטיפיקטים. באומרה זאת, העניקה לסנש את הסרטיפיקט שלה. "בשביל אשה עוצמתית כמוה, כדאי לוותר על הסרטיפיקט".
הודות לסרטיפיקט זה, עלתה חנה סנש לארץ ישראל בשנת 1939. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. ב-1943, התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית.
ביוני 1944, נתפסה חנה סנש על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא, ונחקרה בעינויים. היא הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת. קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה), בגיל 23.
לאה לסלו, המזכירה שויתרה על הסרטיפיקט, נשארה בבודפשט. באביב 1944 כבשו הנאצים את הונגריה, ובתוך חודשים ספורים הם רצחו כמעט את כל יהודי הונגריה, למעלה מ-400,000 איש. בודדים, יחסית, ניצלו, ובהם גם לאה. כיצד היא ניצלה? היא קיבלה הוראה מהממונים עליה להכניס את שמה לרשימת הנוסעים ברכבת קסטנר. יחד עם כל הנוסעים היא הגיעה לברגן בלזן, ולאחר תקופה קשה עברו כולם לשוויץ. בשנת 1947 הפליגה לאה לארץ ישראל.
בחוף עתלית עמד נציג הסוכנות שעסק בקליטת העולים מהונגריה. היא זיהתה אותו מיד: היה זה ד"ר לנטוש, אשר אצלו עבדה ערב השואה. הוא הספיק לעלות ארצה לפני המלחמה. המפגש היה מרגש מאוד, והשניים החליטו להתחתן ולהקים בית. את שם משפחתם עִברתו ל"כִנורי".
בנם הראשון – אחי הבכור – נולד כמה חודשים לפני קום המדינה, ואני, דן, נולדתי ארבע שנים אחריו.
