יש חיבור מעניין שנקרא 'ברייתא דמסכת נידה', ובו מופיעים לכאורה דברי תנאים ואמוראים בעיקר על דיני אישה נידה.
החיבור הזה אינו מוכר כל כך, ואת הסיבה לכך נבין מתוך הדברים להלן.
הברייתא נדפסה לראשונה מכתב יד על שתי נוסחאותיה, בפרנקפורט בשנת תר"ן (1889) על ידי המהדיר חיים מאיר הורוויץ, שריכז ברייתא זו ועוד אחרות בתוך קובץ שנקרא "תוספתא עתיקתא", והוסיף להן פירוש שנקרא "פתחי נדה".
להלן אביא כמה ציטוטים מתוך הברייתא אשר ידגימו את תוכנה וסגנונה, ומתוכם נוכל להבין בנקל את הבעייתיות שלה:
"אמר רבי חנינא: בשעה שהיא [הנידה] טובלת ופגעה בכלב, אם היא חכמה ויש לה יראת שמים לא תניח בעלה לשמש עמה באותו הלילה, למה? שלא יעמדו בניהן מכוערין ופניהן דומין לכלב, עד שתחזור ותטבול [פעם] שניה. ואם חזרה ופגעה בחמור אין לה רשות לבוא עם בעלה, למה? שלא תקרב עצמה לעבירה ויעמדו בניה לבם טפוש [!] כלבו של חמור, עד שתחזור ותטבול שלישית. חזרה ופגעה בעם הארץ אסורה לשמש עם בעלה באותו הלילה עד שתחזור ותטבול רביעית, ואם חזרה ופגעה בסיס תעלה ותשמש".
החוקר אביגדור אפטוביצר העיר על כך:
"ההשקפה שמעשה מצווה בטל בעבור לפני אישה, כלב או חמור, יסודה בתורת האיסלם ולא יצאה ממקור ישראל".
בהמשך הברייתא מתוארות התוצאות (המוזרות למדי) הנגרמות מה'עבירות' שהוזכרו לעיל. בין היתר:
"ואלו שבניהן דומין לכלב, המהלכין בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם, לשונם נפסק מלדבר, אם ראית איש שהוא במידה הזו – דע שבשעה שטבלה אמו חזרה ופגעה בכלב".
ומאידך –
"אמר רבי חייא, אשריו מי שאמו פוגעת בסוס, בניה עומדין נאים בהליכתן, נאים בדיבורן, שומעים ומבינים, למדים תורה ולמדים משנה, ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות. ואם ראית איש תם בדרכיו ומשפיל את קומתו ומדבר ודבריו נשמעין מהרה, דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס".
דברים מוזרים ותמוהים!
ולא רק ענייני מוסר יש ב'ברייתא דמסכת נידה', אלא גם הלכות והוראות מוזרות בתחומים נוספים, כגון:
"האישה לא תניק את בנה של נכרית, שהן גורמין [רעה] לה ומעכבת ישועתן של ישראל. מכאן אמר רבי נחמיה, המניקה בנה של גוי גורמת לעצמה העטרה, ולא עוד אלא שבסוף היא לוקה בלשון הרע".
אמנם במשנה במסכת עבודה זרה מופיעה אזהרה דומה, שלא להניק בנה של נכרית, אולם שם הטעם אינו מיסטי אלא מעשי:
"בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה".
וממשיכה ה"ברייתא":
"אמר רבי נחמיה: נידה … לא תנייד את ראשה שמא יתמעט השיער וירדו ממנה שתי שערות או שערה אחת ויבואו בניה ובעלה וידרסו אותה, והן טמאין ומטמאין בכל צורך עד שילכו ויכבסו את עצמן".
הלשון עילגת, והתוכן – מוזר למדי. מה הכוונה שידרסו אותה? האם הכוונה לשיער, לשערה הבודדת? אז למה כתוב "אותה"? ומה פשר ההלכה הקיצונית הזאת על שיער אישה נידה?
בויקיפדיה כתוב על 'ברייתא דמסכת נידה':
"הבסיס והיסוד לברייתא זו היא נקיטת שיטה קיצונית באשר לטומאת האשה בנדתה; דוגמה אחת לכך מתבטאת בין היתר בהוראת ברייתא זו שאסור לאיש ללכת במקום שעקבותיה של אשה נדה דרכו, וכן שאסור לשבת על מקום שישבה אשה נדה. בברייתא זו נמצאים דברים נוספים שאינם מקובלים בעולם הדתי בזמנינו ואף עלולים להישמע תמוהים".
ועוד כתוב:
"יהדות אשכנז, לפחות בחלקה, החשיבה ברייתא זו ואף שאבה ממנה חומרות רבות; דוגמה אחת לכך מתבטאת בהגה של הרמ"א בשולחן ערוך יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).
נחזור לברייתא. מופיע בה סיפור מוזר למדי:
"ועוד ישבו וקישו בהוריית נידה. עד שהן יושבין באתה להן השמועה שבנו של ר' אבהו נפטר מן העולם. הפסיקו את הקישוי והלכו לבדוק את ר' אבהו… עלון רבנין למנחמא יתיה, נשא עיניו וצפה בהם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: חייך שמענו שמת בנך ובאנו לנחמך. אמר להם: לא על ניחומי באתם ולא באתם אלא לשמח עליי עזבתם עיסוק של ישראל בטומאות ובטהרות ובאתם לנחם אותי. אמר לו ריש לקיש: חייך לא באנו לכאן עד שהפסקנו העניין. אמר לו: באיזה עניין הייתם עסוקין. אמר לו: באישה שמת ולדה בתוך מעיה. אמר להם: על ידי מי הפסקתם את העניין, אמרו לו: על ידי ר' אליעזר בן ערך. א'[מר] הביא ראיה לדבריו, א'[מר] ומה אם רשות של מטן שיש בה כזב ושקר ודעת גונבת דעת… רשות שהוא היום ואינה למחר צריכין אנו לקבל עלינו מידת הדין בהוריית נידה, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר ולא דעת גונבת דעת… רשות שהיא עומדת לעולם ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שתנתן רשות למידת הדין על שהנחתם הורייתם של ישראל בנידה, אלא אני אומר: ונתן לך רחמים וריחמך והרבך".
לא כל כך מובן מה קרה בסיפור, אבל נראה שהייתה לרבי אבהו ביקורת על כך שעזבו את תלמודם ובאו לנחם אותו. זה תמוה, כי יש מצווה לנחם אבלים. האם חז"ל, שבוודאי למדו תורה בשקידה, לא ניחמו אף פעם אבלים?
עורך המהדורה, חיים מאיר הורוויץ, העיר כמה הערות על מעשיה תמוהה זו, ובסוף כתב:
"כל זה העירותי כסומא בארובה, וישאני ד' אם טעיתי בה".
נמשיך הלאה לסיפור הבא:
"ועוד שאל ר' חנינא בן דוסא לר' חייא וחבריו ואמר להם…".
רבי חנינא בן דוסא הוא תנא בדור הראשון, בסוף ימי בית שני, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי. רבי חייא נולד אחרי פטירתו של רבי חנינא, וחי בדור המעבר בין התנאים לאמוראים. ובכן לא יכול להיות שהם שוחחו ביניהם, והסיפור לא היה ולא נברא.
והנה עוד הלכה מוזרה:
"מכאן אמרו חכמים: השוחט לשם נכרי אסור להתרחם עליו, ואם מת אסור לישראל לילך אחר מיטתו. ולא עוד אלא כל הנהנה מאידיהן סופו לגרום לישראל נגף, ולא עוד אלא שהוא גורם לעצמו תחילה העניות וגורם לבניו את השטות ומאבד עצמו מחיי העולם הבא, ולא עוד אלא שאסור לשאול בשלומו".
ברם הברייתא מסייגת את עצמה:
"אמר רבי חנינא: אם תלמיד חכם הוא ויגע בתורה – מותר לו בהניין שעתן כדי שיביא חיזוק לעצמו".
הברייתא מלאה ב'הלכות' מוגזמות כלפי אישה נידה. כך למשל:
"אמר רבי יוחנן: אסור לשאול בשלום נידה יושבת שלא תהרהר ותאמר אמן, ומתחללת את השם. אמר רבי יודן: אסור לברך בפני נידה יושבת שלא תהרהר ותאמר אמן ומתחללת. אמר רבי יוחנן: אסור לשאול בשלום נידה שלא תחזיר ויחלל המקום. אמר רבי נחמיה: קשה היא הנידה לפני הקב"ה שכל מי שמשתמר ממנה סוף שבניו עומדין מטוהרין, ואם לאו סוף שבניו לוקין במומין".
הרושם האישי שלי כלפי החיבור הוא שמדובר בחיבור פארודי, שבא ללעוג על דברי חז"ל, או על הלכות נידה, או סתם חיבור פורימי שכתב תלמיד צעיר, לשם שעשוע והנאה. קשה לי להאמין שזהו חיבור אותנטי ששיקף את מנהגיה של איזושהי קהילה בעם ישראל. התוכן ירוד, הסגנון עילג, הסיפורים מוזרים, וההוראות בלתי הגיוניות בעליל. רוח מיסטית נסוכה על כל החיבור מתחילתו ועד סופו, וכפי שהראיתי לגבי הנקת תינוק עכו"ם, חז"ל לא הביטו כך על הדברים אלא בצורה עניינית.
רבי חזקיה דה סילוה בחיבורו 'פרי חדש', מעיר על כמה מהלכות ברייתא זו: "הדברים האלו אין לפרסמם, דלא הם מעיקר הדין". מצד אחד הוא לא מקבל את הדברים להלכה, לפחות להמון העם, ומאידך הוא נזהר שלא לחוות דעה שלילית על החיבור. מסתבר שהוא ראה בו חיבור אותנטי, אחרת היה מתבטא בצורה ברורה יותר נגד החיבור.
השאלה הגדולה היא: אם הרעיונות מוזרים ותמוהים, חלקם בלתי הגיוניים וחלקם סותרים את דברי חז"ל בתלמוד ואת כל מה שידוע לנו ממסורת ישראל, למה בכלל אנו נזקקים לספר הזה ומתחשבים בו?
התשובה היא פשוטה: בספר מופיעים שמות של תנאים. די בכך כדי לגרום ללומדיו לסבור לתומם שמדובר במדרש תנאי אותנטי, ומשכך – הוא מחייב אותנו כיתר המדרשים.
וכך כתוב בויקיפדיה:
"יחוס חיבור זה לתנאים משתמע מדברי החיבור עצמו ששונה את ההלכות בשמות של תנאים כגון שמאי והלל, ובעקבות כך סברו מספר ראשונים שאכן חובר על ידי התנאים; ואכן כך משתמע גם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה [ראו פירושו לתורה בראשית לא, לה. שמצטט בשם "רבותינו בברייתא"], אך החוקרים [אביגדור אפטוביצר ואחרים] טוענים כי מדובר בחיבור מזויף המתייחס לתנאים שלא בצדק. בין החוקרים היו שטענו כי יחוסו האמיתי של הטקסט הוא לקראים שהטביעו בו את חותמם עם מנהגיהם הנזכרים בברייתא זו, אך כיום מקובלת יותר הגישה כי למרות הדמיון שיש בטקסט לרעיונות קראיים, אין הוא ממקור קראי. פרופסור שאול ליברמן כתב על הברייתא בנוסח "הברייתא המשונה 'ברייתא דמסכת נדה' הוצאת הורוביץ, נכתבה כנראה על ידי בן ארץ ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה".