השם הסודי 'אגלא' – הסוד הזוהרי שהגיע עד לחרבות האבירים
איך נולדה הסגולה נגד שריפה מתוך תרגום מוטעה?
מתי נכתב הזוהר? דנו בכך גדולי ישראל וטובי החוקרים. רבותינו המקובלים היעב"ץ והראי"ה קוק (כפי שמסר מפיו תלמידו המובהק הרב 'הנזיר') סברו שיש חטיבות שלמות בזוהר שכביכול נכתבו על ידי רשב"י ותלמידיו, היינו בתקופת התנאים, אך למעשה נכתבו בידי "דרשן ספרדי" בערך במאה ה-13, בשפתו ובסגנונו, תוך שימוש במושגים שהוכרו בתקופתו, אלא שהלוז הפנימי של הרעיונות מקורם בתנאים שהתגלו באופן שמימי לאותו הכותב.
חיזוק לדברי רבותינו ניתן למצוא למעשה כמעט בכל דף בזוהר. מי שיקרא אותו בעיון יראה כי השפה הארמית של הזוהר שונה מהותית מהשפה הארמית המוכרת לנו בכל החיבורים של חז"ל (ואף ממקורות חיצוניים). זה בא לידי ביטוי במאות מילים ומושגים הזרים לשפת התלמוד (המופיעות אלפי פעמים לאורך כל הזוהר מתחילתו ועד סופו), ואף בצורות התחביר השונות מהותית מכל מה שמוכר לנו מהתלמוד.
הדיון שלנו הוא אפוא רק על התארוך של כתיבת הזוהר, ולא על מהותו – לא על רעיונותיו האם הם מקובלים על כל הדעות, ואף לא על קדושתו של ספר הזוהר. בכל אלה עסקו רבותינו בהרחבה.
ראיה דרמטית לתיארוך הזוהר מתגלה בדבריו בפרשת ואתחנן. הזוהר דן בברכת 'מחיה המתים' ומציין את השימוש בשמות קודש:
"וְאִית שְׁמָּא בִּגְבוּרָה ה', וְאִיהוּ אַתָּ"ה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָ"י. וְרָזָא דִּילֵיהּ אגל"א ובְּרָזָא אַחֲרָא יג"לא.".
השם אגל"א הוא "נוטריקון" (ראשי תיבות) של המשפט הפותח את הברכה: "אתה גיבור לעולם אדני". סקירה היסטורית ביקורתית של ספרות השמות הקדושים וספרות ההיכלות והמרכבה של ימי קדם מעלה נתון מעניין: השם אגל"א אינו קיים כלל במאגיה היהודית העתיקה. לא בקערות ההשבעה הבבליות שנתגלו בארם נהריים, לא בחיבורים כמו "ספר הרזים", לא ב"חרבא דמשה", ואף לא בספרות תקופת הגאונים.
ההופעה הספרותית הראשונה של אגל"א כשם מאגי בעל כוח עצמאי – בדרך כלל לשמירה מפני פגעי אש, הצלה ממחלות וגירוש שדים ורוחות – מתוארכת לאירופה של המאה ה-12 וה-13.
הפופולריות של השם הייתה כה עצומה, שהוא לא נשאר בגבולות הקהילה היהודית בלבד, אלא זלג בצורה נרחבת למאגיה הנוצרית-אירופאית (הרמטית), שם הופיע על קמעות, חרבות פולחניות וטבעות נוצריות ככוח הגנה מפני אסונות. בספרות המאגיה הגבוהה הוא שולב בטקסים בסיסיים לגירוש.
ציון השם "אגל"א" (והווריאציה "יגל"א") בתוך הטקסט הזוהרי כ"רזא" (סוד) המוכר לכל מעיד על כך שהמחבר פעל בתוך אטמוספירה אינטלקטואלית וחומרית שבה קמעות וסדרי מאגיה של ימי הביניים כבר היו מבוססים ומקובלים. שילובו בפסקה המהווה כביכול משנה עתיקה מתקופת חז"ל או סמוך לה, מעיד כי הדברים נכתבו בתקופה מאוחרת, ועל פי דעת רבותינו – על פי דברי רשב"י, שנשמתו התגלתה לאותו דרשן מאוחר. מה שזה אומר בעצם, שכל הגאונים והראשונים, ובהם הרי"ף, רש"י והרמב"ם, לא הכירו את השם 'אגלא' ואת יתר הסודות המצויים בספר הזוהר. סודות אלו לא עברו במסורת ובקבלה, אלא התחדשו מן השמים בתקופה מאוחרת.
השם אגל"א הפך ללחש קסם בספרות הקמיעות והלחשים. הרחיב בכך הרב אביגדור אמיתי בספרו 'בעניין קבלה מעשית, לחשים וקמיעות'.
בפרק "מדוע אגלא הפך לשם נגד שריפה". הוא מביא שם נוסחאות שונות של קמיעות (מתוך ספרי קמיעות שכתבו כמה מקובלים) בהן מככב השם 'אגלא', ושואל:
וכותב הרב אמיתי:
הגויים, שלא הבינו את משמעות המילה AGLA, סברו שהיא ראשי תיבות בגרמנית :שפירושו A-llmächtiger G-ott, Lösche Aus "אלוקים הכל-יכול, כבה את השריפה", והוא נעשה קמיע כנגד שריפות. היהודים חזרו וקיבלו מהגויים את היותה של המילה אגלא סגולה כנגד שריפות.
בחתימת דבריו תהה:
אם מקורותיהן של הפעולות הקבליות הוא ב"קבלה" איש מפי איש, לאחר שקיבלו את הרעיון ששם אגלא מועיל כנגד שריפות, כיצד נוצר המגוון של הדרכים השונות להשתמש בו? ע"פ [מה] קבע כל אחד דרך שונה לשימוש בשם זה: לחש המכיל את המילה אגלא, לכותבה בתוך מגן דוד, לאפות עוגה עם שם זה, לכותבו על לחם לשרוף את חציו ולאכול את חציו, לזרוק את כל החלה לאש, שבתולה צעירה תעשה נקב באמצע העוגה?
