חסידים בפולין שעזבו את חצרות הענק והכתירו את הרב קוק לאדמו"ר שלהם?
זה נשמע דמיוני, אבל הסיפור ההיסטורי המפעים הזה קרה באמת.
זה סיפור שהיה אמור להישאר קבור עמוק מתחת לאדמה. מכונת ההשמדה הנאצית השתדלה להכחיד אותו כליל. העדים הבודדים ששרדו מילאו פיהם מים מרוב כאב; ודפי ההיסטוריה – פשוט דילגו עליו.
אילולי שני רבנים שהתעקשו לאסוף את השברים, ומחקר בלשי מאוחר שיצא בעקבותיהם, הפרק המפעים הזה היה נמחק לחלוטין מהזיכרון הלאומי שלנו.
הכל התחיל בפולין, בימים מרובי התקווה שאחרי הצהרת בלפור. רוח של תחייה לאומית נשבה באוויר, אך היא עמדה להתנגש חזיתית במסורת השמרנית.
למעלה ממאה משפחות חסידיות קיבלו החלטה דרמטית, כמעט חסרת תקדים: הן עזבו את ה"שטיבלכים" המוכרים והבטוחים של חצרות הענק – גור, אלכסנדר וסקרנביץ. הן חיפשו משהו אחר; הן חיפשו אדמו"ר בעל חזון לאומי, מנהיג שקשור בכל נימי נשמתו לארץ ישראל ולתקומת העם.
ואת האדמו"ר הזה הן מצאו הרחק מעבר לים: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ ישראל.
כך, מתוך הלב הפועם של יהדות פולין, הוקמה רשת עצמאית של בתי כנסת ובתי מדרש. הם קראו לעצמם "בית אברהם", על שמו של האדמו"ר החדש מירושלים, שהוכתר על ידם כמעט בעל כורחו.
במשך למעלה מעשור, החסידות הזו פרחה. סניפים חדשים נפתחו, משפחות נוספות הצטרפו אל המהפכה. הם קבעו שיעורים בתורת הראי"ה, ערכו "מי שברך" לשמו בעת קריאת התורה, ואפילו שלחו אליו "קוויטלאך" (פתקאות תפילה) כמקובל בחצרות החסידים. חלקם אף אזרו עוז, חצו ימים ויבשות, ועלו לארץ ישראל רק כדי להסתופף בצילו של האדמו"ר. אך הם לא הסתפקו רק בהערצה רוחנית; חסידי "בית אברהם" הפכו לאנשי מעשה – הם גייסו כספים עבור ישיבת "מרכז הרב" בירושלים ודחפו צעירים מפולין לעלות ארצה ולהפוך לתלמידיה.
*
בשנת 1935, ביום בהיר אחד, ניחתה המכה הראשונה: האדמו"ר, הרב קוק, הלך לעולמו. החסידים בפולין הוכו בהלם. דווקא כשהקשרים הלכו והתהדקו, נדם קולו של המנהיג. אך מבעד לדמעות, הם מצאו נחמה בכתביו שהותיר אחריו, והמשיכו לפעול במרץ למען ישיבתו ומורשתו.
אלא שהשבר הגדול באמת עוד המתין מעבר לפינה. שנים ספורות לאחר מכן, הונף הגרזן הנאצי על קהילות אירופה, וחתך בבשר החי של חסידות "בית אברהם". מאות חסידים, נשותיהם וילדיהם עברו את שבעת מדורי הגיהינום של הגטאות בדרכם האחרונה אל המחנות. גם בגיא הצלמוות, הם נאחזו בעוז הרוח ובאצילות הנפש ששאבו מתורת רבם.
רק בודדים – מתי מעט שאפשר לספור על כף יד אחת – הספיקו לעלות ארצה ברגע האחרון וניצלו. כל שאר המשפחות נכחדו. בתי הכנסת של התנועה הועלו באש, ספרי התורה חוללו, והארונות שהכילו את מסמכי החסידות וכתביה הפכו לאפר. בפולין לא נותר אפילו שריד אחד מהחסידות המפוארת.
אותם ניצולים בודדים שהגיעו ארצה מצאו את עצמם מפוזרים, בודדים, ובעיקר – שותקים. עוצמת הכאב על העולם שחרב והמשפחות שאבדו, שיתקה אותם. איש מהם לא העלה על הכתב את זיכרונותיו מהחסידות הציונית. בדרך הטבע, "בית אברהם" עמדה להימחק מדפי ההיסטוריה.
*
התפנית החלה בזכות שני אישים שסירבו לתת לסיפור לגווע. הראשון הוא הרב זאב אריה רבינר; רב ממוצא ליטאי שבחר להרים את הכפפה.
מתוך היכרות אישית עם ר' יעקב אלחנן פלאי, ממייסדי החסידות, הוא חשף את הסיפור. בספרו 'אור מופלא' הקדיש פרק לחסידות ופרסם ממצא מצמרר: התמונה היחידה ששרדה מאותן עשר שנות פעילות. עדות אילמת שבה כל המצולמים, למעט שניים, נספו בשואה. להערכתו של הרב רבינר, לחסידות היו שני סניפים בלבד.
אחריו בא הרב משה צבי נריה, תלמידו והביוגרף של הראי"ה, שחשף נדבך נוסף. בספרו 'בשדה הראי"ה', פרסם מסמכים ומכתבים שמצא בגנזיו של הרב קוק. חומרים אלו הוכיחו כי החסידות הייתה גדולה משחשבו, וכללה לפחות ארבעה סניפים.
הרב נריה סיים את כתיבתו בתקווה נואשת: אולי הפרסום יעורר את אחרוני השרידים לחשוף חומרים נוספים? אך תקוותו נכזבה. שנים חלפו מאז פטירתו, והדממה נמשכה. תעלומת "בית אברהם" נותרה בעינה.
*
כשקראתי את הדברים, וכשראיתי את תקוותו הבלתי-ממומשת של הרב נריה – הבנתי שאני לא יכול לעמוד מנגד. יצאתי למרוץ נגד השעון.
התחקיר הפך למסע בלשי חובק ארץ. איתרתי את שני השרידים האחרונים מאותו דור – ישישים שהתגוררו בירושלים ובחיפה. ראיינתי את בני הדור השני. נברתי באין-ספור ארכיונים, ציבוריים ופרטיים, מחפש כל פיסת נייר ששרדה את התופת. נלחמתי בשיניים כדי לקבל גישה לחומרים שידעתי על קיומם.
זה היה מסע רווי טלטלות רגשיות. היו רגעי תסכול ואכזבה, כמו מול משפחות שבחרו להתעלם מפניותיי – אולי מחוסר עניין בהיסטוריה של סבם, ואולי מחוסר רצון לפתוח פצעים ישנים. אך מנגד, היו רגעי אור מסעירים: משפחות שנרתמו לאתגר בהתלהבות, חפרו במזוודות מאובקות ששכבו בעליות הגג, ולקחו חלק בחשיפת האוצר.
לאחר חודשים ארוכים של עבודת נמלים אל תוך השעות הקטנות של הלילה, הפאזל הושלם. התמונה שהתגלתה הייתה מהממת, ועלתה על כל דמיון ועל כל השערותיהם של החוקרים שקדמו לי:
לא שני סניפים (כפי שסבר הרב רבינר), ואפילו לא ארבעה (כפי שהעריכו ממצאיו של הרב נריה). לחסידות "בית אברהם" היו לפחות שישה סניפים, ולהערכתי אף יותר.
לא היה מדובר בקומץ חסידים, אלא במאות משפחות חסידיות שהובילו מהפכה אידיאולוגית עמוקה של ציונות ואהבת ארץ ישראל לאורו של הרב קוק.
גם במושגים של ימינו, נהירה המונית של חסידים לתורת הראי"ה קוק הייתה נחשבת לרעידת אדמה של ממש. על אחת כמה וכמה בתקופה ההיא, בלב פולין של בין שתי מלחמות העולם.
את כל המסמכים החדשים, התעודות, המכתבים, התמונות והעדויות המרגשות, איגדתי למפעל חקרי אחד: הספר "חסידות בית אברהם: חסידי הראי"ה קוק בפולין". זהו סיפורה של חסידות ציונית שנכחדה בשואה.
מבחינתי, הספר הזה אינו רק מסמך היסטורי. הוא מצבת זיכרון לקדושים שקולם הושתק. חובתנו – וזכותנו – לדאוג שהסיפור שלהם יסופר, ושהאור שלהם ימשיך להאיר.
הספר הזה הוא תוצר של מחקר עצמאי, עקשני ונטול פשרות, שנעשה כולו כדי להציל את הזיכרון הזה מתהום השכחה. כשאתם רוכשים את הספר, אתם לא רק זוכים לקרוא היסטוריה מרתקת – אתם שותפים ישירים לשימור שלה.
הספר החדש 'בית אברהם' מחכה לכם עכשיו במחיר מבצע!
היכנסו עכשיו והזמינו:
https://did.li/jXa1H
