מוצאי שבת. ערב יום כיפור. אני נוסע לאויל־סיטי. נסיעה קשה. מרוצ'סטר הרכבת בשעה 7 בערב, עד השעה 4 לפנות בוקר. כל הלילה ברכבת. בדד וגלמוד. אין אף יהודי אחד. איזה יהודי נודד בדרך בליל ערב יום כיפור? כל איש בביתו, על יד משפחתו. רק אני לבדי נע ונד. אפילו בערב יום כיפור. הרהורים שונים מטרידים את מנוחתי. מעיקים על הלב. אני מוציא ספר ממלתחתי. אני מנסה להתעמק בקריאה כדי לבלות את הזמן. אולם איני רואה את האותיות… לעומת זה אני רואה את ארץ ישראל, הכותל המערבי, ועוד. הכול כמו ניצב לנגדי…
געגועים עזים תוקפים את הלב. הה, הנדודים האינסופיים הללו! אין עוד עונש גדול מזה. זהו עונש נורא! אולם רק משעזבת את הארץ יודע אתה בבירור מהו "נע ונד"… אז מרגיש אתה מהי מולדת. ואיזו מולדת! הארץ, שאבותיך הגדולים מצאו בה מנוחה. הארץ, ש"כל אבן בה – מצבה". כל הר וכל עמק – זכרון כביר. כל חורבה מספרת לך על היכלי תפארה ועל ימים גדולים. כל מערה מרמזת על מעשים כבירים של מלכים, נביאים וגיבורים. אלה המעשים שלא רק עמנו זוכר אותם, אלא שהוחקו לעד כסמלי נצח של גבורה וגדלות הרוח על לוח לבה של כל האנושיות.
הי, אחא-יהודי! שם, בארץ, אתה מהלך בקומה זקופה ורגלך רגל ישרה. ככל בני האדם בתבל. בכל מקום שתדרוך כף רגלך אתה מרגיש בכל חושיך שאתה בעל הבית. שבארצך אתה, במולדתך. ונדמה שהכל שוחק לקראתך. על הכל נסוך רוח חן וקסם מיוחד. אולם רק עזבת את מולדתך ויצאת אל העולם הגדול והזר – נכפף ראשך ונתכווץ לבבך! נודד! סובלת אותך הסביבה או אינה סובלת – בין כך ובין כך אתה מרגיש את עצמך מיותר כאן. אלי! מתי כבר אזכה ליום המאושר לשעה הטובה שבה אשוב הביתה, הביתה!
אולם בשם אלוהים! הרי איני מכיר את עצמי! מה זה היה לי? הרי תפקידי הוא נשגב ונעלה כל כך! הרי בגורלי נפל הכבוד לדבר בשעה היסטורית גדולה זו אל העם, על גאולתו ועל חירותו, לעורר, לנחם, להלהיב ולקרוא, לדרוש ולתבוע. דברן בשביל המונים־המונים של יהודים. להביא להם אור ותקווה. וכי יש נחת־רוח גדולה מזו לנפשך? וכי אפשר שיהיו לו לאדם הרגשה של מילוי חובה, הקלה פנימית וכבוד גדולים מאלו? יהודים בוכים, יהודים צוחקים, יהודים מתאספים לאלפים ומתלהבים מן האידיאל הקדוש ביותר של כל הדורות, לבנות את החרבות, להחיות את הנשמות, לגאול את אדמת האבות ולשחרר את העם האומלל…
במרכבה הארוכה והרחבה רק נוסעים אחדים. כולם ישנים. אני לבדי הנני ער… שוב מחשבות ושוב שרשרת ארוכה של הרהורים מתוך געגועים ועצבות.
הריני מנסה להכין ברעיוני את נאומי שעליי לנאום מחר אחרי 'כל נדרי'. מה אדבר? אולי על אודות 'יום הדין' בדברי ימינו? או על "הנעילה" בתקופת הגלות הארוכה והמרה… ואפשר על 'שערי השמים' של אושר וגדולה, שאנו בעצמנו יכולים לפתוח בשבילנו? אולם מי יודע, איזה יהודים שם ב"אויל־סיטי"?
התחנה הבאה, קורא פתאום מנהל הרכבת, שנכנס למרכבה. גבוה, רחב כתפיים, חסון כאלון ועדין פנים הוא מסתכל בי ארוכות, ופונה אליי באנגלית מתוך עדינות אמריקנית רגילה. רץ ומביא לי מעט מים בגביע של קרטון לבן. מלמל שוב דבר מה ונעלם.
השעה כבר שתיים וחצי. הרכבת רצה כבזק בתוך חשכת הלילה, גומעת ארץ. בולעת פרסה אחר פרסה, בחוץ תיילל הרוח. טיפות גשם חזק דופקות על חלון המרכבה, כמו מתוך סערה, ומגבירות את השממון שבלב.
"אויל-סיטי"
הריני פונה כה וכה ולקראתי אדם צעיר, כבן עשרים וחמש, קטן קומה ובעל פנים מאורכים, משליך מידו את הסיגריה וחוטף את מלתחתי. מציג את עצמו: "רוזנצוויג". "בשם חברינו יש לי הכבוד לקבל את פני אדוני. אנו מחכים לו מתוך אי־סבלנות – אורח חשוב כזה". ואחר כך הוא מספר על ההכנות לתעמולה ב"אויל־סיטי" וב"דאטוויל" הסמוכה. "הודיעו לנו משם שלא נבוא. אינם רוצים לשמוע… אבל אנו נלך…".
הקשבתי לדברי בן לוויתי בלי שום הערה מצידי.
עייף!
אנו נכנסים לתוך אחת הסימטאות. והנה מגיע לאוזניי מאיזה בית קול אישה בוכה ב"בני אדם יושבי חושך וצלמוות", אחריה חוזר על כל מילה איזה ילד. והתרנגול צועק ככרוכיא…
