עוז לציון

"שטמפפר בא, וגוטמן בא, וזרח ברנט, ויואל משה סלומון עם חרב באבנט", כך כתב יורם טהרלב בשירו 'הבלדה על יואל משה סלומון', שנועד ואף הצליח לשמר את זכרם של כמה ממייסדי פתח תקוה, 'אם המושבות'.

מהיכן באו ארבעת הגיבורים? ובכן, הם באו מבית המדרש. מייסדי פתח תקווה היו תלמידי חכמים בוגרי ישיבות, ולא חבורת הרפתקנים עם "עיניים הוזות" וחרב באבנט. עשרות שנים לפני הולדת הציונות, הם פעלו גדולות ונצורות למען ציון, ואילולי אנשים שכמותם, בני הישוב הישן, חבושים בכובע ועטורים בזקן, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

הקדשנו בעבר מאמרים לכל אחד ואחד ממייסדי פ"ת, ובהם גם לר' זרח ברנט. סיפרתי כי מעבר לתרומתו האדירה ליישוב הארץ, הוא פעל רבות לתחיית עולם התורה בארץ. גולת הכותרת הייתה ישיבת 'אור זורח' שהקים ביפו. בזיכרונותיו הדגיש ר' זרח: "בייסוד ישיבה זו והחזקתה אני רואה את השלמת מפעלי הבניין שלי בארץ".

הפעם נספר על הרקע התורני שממנו הגיע ר' זרח ברנט, ובו גדלה וצמחה אישיותו, כתלמיד חכם, אוהב תורה ולומדיה, ויחד עם זה – חובב ציון העוסק בבניינה.

אסיר ציון וירושלים

"אחרי שנעשיתי ״בר־מצוה״ שלחו אותי הורי לקובנה (סלובודקה) בכדי ללמוד שם בישיבה", מספר זרח ברנט בזכרונותיו (שנדפסו לאחרונה מחדש).

"האהבה לתורה ולומדיה היתה אז נחלת כל העם, ומי שלא היה יכול להגות בעצמו בתורה התאמץ בכל כוחו להנות את הלומדים מנכסיו ולהחזיק בידם. ולכן היו מרבים העם, גם מהמעמד הבינוני, להחזיק את בחורי הישיבות על שולחנם יום או יומיים לשבוע, איש יומו.

זכורני שבמשך זמן רב קבעו לי עשרה בעלי־בתים, ״ימים״ בבתיהם. היו לי איפוא עשרה ״ימים״ בשבוע, ובאמתלאות שונות השתמשתי עד שעלה בידי להשוות את המחלוקות בין בעלי־בתים אודותי. בשכר הימים העודפים הספקתי לי מלבושים ושאר צרכים".

והנה מגיע ר' זרח ברנט לפרק המשמעותי ביותר בתקופת לימודיו בישיבות, פרק בו ספג לא רק תורה ויראת שמים, אלא גם את האהבה לציון וההשתוקקות לבנייתה:

"אחרי שלוש שנים נכנסתי לישיבת הרה״ג ר' חיים בהרב ר' אברהם קרויזר זצוק"ל בעל־המחבר־ספר 'פרי עץ חיים' על ארבעת הטורים. רבנו היה אסיר ציון וירושלם בכל נימי נפשו, וכולו היה הבעה של עריגה עליונה, וכמיהה חזקה לראות בפריחת ארצנו הקדושה ולהשתתף בבניינה. הוא הגיע כבר אז לגבורות, ומסבת חולשתו לא היה אפשר לו לגשם את משאת נפשו, אבל הוא הלהיב את רוח תלמידיו, וימלא אותם אהבה וחבה לארץ אבותינו, ורצון עז לעלות אליה ולבנותה.

בהיותי בין עשרים ושתים נשאתי את רעיתי רחל לאה ע״ה בת ר' יצחק הכהן מלונדון. בתחילה סירבתי לשידוך זה, כי ידעתי שעל ידו אצטרך לנסוע ללונדון, בשעה שעוד רבה היתה תקוותי לעלות יחד עם רבנו לארץ ישראל. והתקוממתי [כלפי] הרעיון שרבי יעלה לארץ ישראל בלעדי ואנוכי אשאר בלונדון. אולם גם עצת רבנו היתה כי למען ישוב ארץ ישראל שומה עלי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע בארץ ישראל, כי גם אז היתה רווחת בחוגינו הדעה שבכדי להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים מלבד עמל כפים וחריצות ומרץ רב גם אמצעים חומריים מרובים. רבנו נתן לי אז את ברכתו שאזכה לבוא בקרוב לארץ ישראל להיות מראשני הבונים, ולקח חבל בשמחת הנשואין שלי בחנוכה תרכ"ה".

אם כן אפוא, חיבת הארץ שכה בערה בלבו של ר' זרח ברנט, מקורה הוא ברבו – רבי חיים קרוייזר. כמעט אפשר לנסח שבכוחו של רבי חיים פעל ברנט בהקמת פתח תקוה, ייסוד השכונה 'מאה שערים' (מהשכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים), והרחבת הישוב היהודי ביפו, אשר שימש כיסודה של תל אביב. כל העשייה הזאת מקורה ברבי חיים, אשר "הלהיב את רוחו של רבי זרח ומילא אותה ברצון עז לעלות ארצה ולבנותה".

ולא זו בלבד, אלא שרבי חיים הוא שעודד את תלמידו ר' זרח להתעסק ולהתמקצע במסחר טרם עלותו ארצה, כדי להגיע עם "הון להשקיע בארץ ישראל". וכך עשה רבי זרח – כחמש עשרה (!) פעמים נסע על הציר לונדון-ארץ ישראל, ואת ההון הרב שצבר בעסקיו באנגליה תרם להקמתה של פתח תקווה. מי יודע אם הייתה מוקמת 'אם המושבות' אילולי המרץ הבלתי-נדלה של ר' זרח, והממון הרב שצבר והקדיש להקמה. אין ספק אפוא שזכות רבה נזקפת לרבי חיים בישוב הארץ.

אך הפלא ופלא, ככל שנחפש מידע על רב בשם זה, ר' חיים קרויזר, לא נמצא מאומה. במחקרים שנכתבו על זרח ברנט דילגו על סיפור חשוב זה – ההשראה, הדחיפה וההכוונה שקיבל מרבו, כנראה מחמת שלא הבינו את זהותו של הרב.

מורה צדק בקובנה

שיתפתי בחידת זהותו של "רבי חיים קרויזר" את ידידי כרם וילדר. לשמחתי, הוא הצליח לאתר רב שמתאים לפרטים המעטים שציין זרח על רבו.

באתר 'אישי ישראל', שהנו אנציקלופדיה מקוונת ומתעדכנת על "אישי ישראל, רבניו סופריו וחכמיו", מוקדש ערך קצר יחסית על אדם בשם "רבי חיים מ"ץ". מ"ץ אינו שם משפחה, אלא כינוי בראשי תיבות: מורה צדק. מאתר זה למדנו את הפרטים הבאים: רבי חיים מ"ץ נולד בשנת תקס"ג (1803) ונפטר בשנת תרכ"ח (1868). הוא כיהן בתפקידו כמו"צ דקובנה בשתים עשרה שנות חייו האחרונות. הובא שם קטע מתוך כתבה בעיתון 'המגיד' (ה' בסיוון תרכ"ח), בו נכתב כך:

"ביום העשירי לירח אייר הלך לעולמו בקאוונא הרב המאור הגדול חסיד וענו מו"ה חיים מ"ץ נ"ע. שתים עשרה שנה ישב על כס הוראה בעיר הנ"ל, ובששים וחמש שנה לימי חייו עלתה נפשו למקום חוצבה. כבוד גדול נעשה לו במותו ונספד כהלכה מכל גדולי התורה בעיר ובתוכם הרבה הגאון מו"ה ישראל סלאנט ני' [-אבי תנועת המוסר]. תנצב"ה".

לאחר בדיקה יסודית הגענו למסקנה שאכן רבי חיים מ"ץ הוא הוא רבי חיים קרויזר, רבו של זרח ברנט. מעניין שבכתבה העיתונאית הושם הדגש על מידותיו – חסיד ועניו, ואין אזכור לחיבתו לארץ. האם זה מפני שרוב ככל הרבנים באותה סביבה אהבו את ארץ ישראל, ולא היה באהבה זו דבר חריג הראוי לציון? או שמא הכתב שניסח את הידיעה לא הכיר כדבעי את רבי חיים, "אסיר ציון וירושלים" כהגדרתו של ר' זרח?

"החסיד המפורסם"

ר' זרח ציין כי לאביו של רבי חיים קראו "רבי אברהם". עם הנתון הזה המשכתי לחפש מידע על רבי חיים מ"ץ קרויזר, ומצאתי מידע מעניין על אביו, וגם הבנתי מה פשר הכינוי "קרויזר".

רבי חיים נולד בעיר קראז שבליטא, ובה חי את מרבית שנותיו. כמקובל באותה תקופה, הוא נקרא על שמה של העיר ממנה הגיע.

בכתבה בעיתון 'הצפירה', המספרת על הרבנים שחיו והנהיגו את הקהילה היהודית בעיר קראז, נכתב כך:

"בימים ההם שפט את עירנו איש לפידות, כי לפיד בוער באש היה בקנאותו קנאת ה' צבאות, כאשר יעידו ויגידו עליו מעשיו אשר עשה, כפי המסופר מפי זקני הדור אשר עוד זכור יזכרו אותו, כבוד קדושת שם תפארתו היה בפי כל ר' "אברהם חסיד". רוב ימיו התרועע יחד עם רבינו עקיבא איגר זצ"ל (על החסיד הזה יסופר נפלאות אין מספר רק מאהבת הקיצור לא ערכתי אותם על הגיליון)".

מקור דומה מצאתי (ספר 'חזיונות יוסף', עמ' קכח) בו נכתב כי "החסיד הנודע לעולם, ר' אברהם מקראז, היה מהחשובים אצל רבינו הגאון רבי עקיבא איגר זצוק"ל".

שמתי לב לכך שבכל המקורות נקרא רבי אברהם באופן עקבי בתואר "החסיד המפורסם", או "החסיד הנודע". יש להבהיר כי אין הכוונה כאן להשתייכות לתנועת החסידות של הבעש"ט, אלא למובן המקורי של התואר 'חסיד', שגם הגאון מווילנה, גדול ה'מתנגדים', תואר בו.

העוז והאמת

אם כן אפוא, למרות רצונו הגדול של רבי חיים קרוייזר "לראות בפריחת ארצנו הקדושה", "מסבת חולשתו לא היה אפשר לו לגשם את משאת נפשו". הוא נפטר בשנת תרכ"ח, ושלוש שנים אחר כך עלה תלמידו ר' זרח ברנט לארץ ובונה אותה מתוך העוז והאהבה הגדולה שספג מרבו.

את תורת רבו רבי חיים, זכה ר' זרח לפגוש שוב בשנת תרס"ד.

כזכור, ר' זרח הזכיר כי רבו חיבר ספר בשם 'פרי עץ חיים'. חיבור הלכתי בשם זה אינו בנמצא, ולאחר חיפוש ובדיקה הבנתי שנפלה טעות קטנה, של אות אחת בלבד. שמו האמיתי של הספר הוא 'פאר עץ חיים', והוא נדפס בירושלים שנים רבות לאחר פטירת מחברו "צדיק יסוד עולם, מופת הדור, חיים בהרב הגדול החסיד המפורסם מוה"ר אברהם זצוק"ל, מילידי אנשי עיר קראז, ובסוף ימיו היה בעיר קאוונא" (כך הלשון בשער הספר).

'פאר עץ חיים' היה חיבור גדול מאוד, ורק שלושה חלקים נדפסו ממנו (ולימים נכרכו יחד), בשנים תרס"ד-תרס"ח. איך אני יודע שישנם עוד חלקים שטרם נדפסו? זאת על סמך הכתוב בשער, באותיות קידוש לבנה: "כולל שישים שאלות ותשובות", על ד' חלקי שו"ע, ובכל הכרך נדפסו שלושים ושש תשובות בלבד, וכולם על חלק 'אורח חיים'. איני יודע אם השתמר יתר החיבור, והיכן הוא מצוי כיום.

אחד מהעותקים הנדירים של ספר נדיר זה, נמצא בספרייתי. לאחרונה עיינתי בו, והתרשמתי כי מדובר בחיבור מיוחד במינו. בשער הספר נכתב כי הוא מכיל "כארבע מאות דינים מחודשים, שתולים על פלגי מי התלמוד, ועל אדני האמת והסברה הישרה הוטבעו".

האדר"ת בהסכמתו מפרש יותר את הדברים הללו:

"ואף שנמצא בדבריו שהוא חולק על דברי רבותינו הראשונים וגם האחרונים, אשר כל בית ישראל נשען עליהם ולאורם ילכו, והמעיין הישר ימצא דרך האמת, בכל זאת 'כל דילדא אמיה – כוותיה תלד', וכל יגיעו ועמלו היו לשם שמים, וראויים דבריו להעלותם על שולחן מלכי רבנן…".

הסכמתו של האדר"ת ניתנה בסמוך להדפסה, בשנת תרס"ד. לצדה נדפסו הסכמות שניתנו לספר כבר בשנת תרכ"א, עוד בחיי המחבר, מאת גדולי הרבנים: המהרי"ל דיסקין, רבי יוסף פיימר מסלוצק, רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. מתבבר שכבר אז ניסה המחבר להדפיס את ספרו, אך לא הצליח להגשים את משאלתו, כנראה מחוסר אמצעים, ולכן התעכבה ההדפסה עד אחר פטירתו.

האדר"ת, רבה של ירושלים, מספר בהסכמתו: "עוד בילדותי שמעתי תהילת הרה"ג המחבר ז"ל, כי רב גובריה בתורה, בנגלה ובנסתר".

לאחר ההסכמות נדפסה הקדמה מאת גיטל לאה פרנקל, בתו של המחבר, אותו היא מכנה "הגאון האמיתי המפורסם לשם ולתפארת, כליל החכמה והמדעים". "קימצתי מעיסתי [כדי] להחיות שם ושארית ולהקים זיכרון לאבי הגאון", בהדפסת הכתבים הללו. גם העורך מספר: "בת הגאון המחבר חגרה בעוז מותניה ותאמץ לישא עוני ומחסור עד כי צרפה פרוטה לפרוטה להוצאת הדפוס".

לו יכולתי הייתי מביא בפניכם כמה דוגמאות מחידושיו ההלכתיים של המחבר רבי חיים קרוזר זצ"ל, אולם אין כאן המקום לכך. רק זאת אציין, כי כשקראתי בספר חשתי רוח מיוחדת, רוח של יצירה וחידוש. זה התחבר אצלי מאוד לתכונה שאפיינה את תלמידו ר' זרח ברנט, מיוצרי ההתיישבות החקלאית בארץ אחרי אלפיים שנות גלות, ואיש אמיץ רוח וכביר כוח. מסתברא לי, אפוא, שלא רק את אהבת ציון קיבל זרח מרבו, אלא גם את תכונת האומץ הרוחני.

פרסום – לשם שמים

אסיים בקטעים מתוך הקדמתו הארוכה והמרתקת של המחבר (אני ממליץ מאוד לקרוא את כולה, היא זמינה ב'אוצר החכמה'), ממנה נוכל להבין את שיטתו הרוחנית:

"תשוקתי הייתה מנעוריי לחדש איזה דבר בתורה הן קטן הן גדול, ובלבד שיהא על קו האמת, ושקול בפלס השכל. רבות יגעתי על זה. לפעמים בסברא פשוטה, ולפעמים בסברא עמוקה עד מאוד, כפי אשר רצה בעל הרצון, החונן דעת גם לשאינו הגון כמוני. ואהבת האמת גברה עליי כל כך, ושמחתי על זה כעל כל הון. ושנאתי החריפות ופלפול של הבל, והחילוקים הנהוגים בזמנינו. … ומי שנמשך אחר זה, פרי שכל הישר הולך לאיבוד, כי אינו יכול להורות ולדון כהלכה. ואני הרחקתי את עצמי מזה כמטחווי קשת, ותדבק נפשי לאהוב עיון על פי סברא הנכונה והישרה ממקום הסוגיה גופא.

וכל מה שנתחדש אצלי רשמתי בעט סופר, והרחיב ה' את גבולי בהרבה חידושי דינים הכל על אופן חיבורי זה. ובעזר ה' עלו בידי כפליים מהחיבור הזה ואולי יותר, ושם היו בתוכו המון גנזי נסתרות שמבראשית, חידושים נפלאים על הרבה מאמרי חז"ל ועל פסוקים על דרך הנסתר, וכמה טעמי מצוות על דרך הסוד, על ידי הקדמות אמיתיות מתוקים מדבש הפלא ופלא. ובעוונות הרבים נשרפו כולם. צדיק ה' כי מריתי פיו. ומלבד עוונותי הגדולים תליתי [את סיבת השריפה] גם כן בזה שהסתרתי את עצמי בתורתו הסתר עצום, שלא להראות ולגלות ממכתבי חידושי לאחרים, ומכל שכן שלא להדפיס בחיי. והגם שכיוונתי לשם שמים, אבל טעיתי בזה, כי אין ראוי להתנהג כן. ואולי גם זה נחשב לחטא. ולאחר השריפה הנ"ל תליתי עיניי לשמים, ובחסד ה' חנן אותי ונתן לי כפליים לתושיה, ובמעט שנים חנן ה' אותי בבינה בהרבה חידושי הלכות ועלה בידי חיבורי זה… ונשתנה דעתי וקיבלתי עלי בלי נדר להדפיסם… ובעל המחשבות יודע שאין כוונתי בזה לא לכבודי ולא למען מחיר וריווח, אך למען טעם הנ"ל. וכשם שמנעוריי הסתרתי את עצמי לשם שמים, כך עתה כשנשתנה דעתי לפרסם את תורתי הוא גם כן לשם שמים. ולכוונה זו אנו אומרים בכל יום 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי'. והעניין זה תלוי הכל לפי העת והזמן ולפי השתנות הדורות".

"והנה מלא לבי לחלוק על הרבה גדולי הפוסקים או להכריע ביניהם באיזו מקומות של הלכה, כפי אשר חנן ה' אותי בחסדיו על פי סברה הישרה והנכונה מאוד לעניות דעתי, וגם כן על פי ראיות מוכרחות מאוד, וזהו כוח גבורתו וגדולתו של הקב"ה, ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו ליתן לאיש נבזה ושפל ערך כמוני חכמה מפיו דעת ותבונה לחלוק על גדולי החכמים אשר קטנם של תלמידי תלמידים עבה ממותניי, והתנא אמר באבות 'אל תהי בז לכל אדם וכו', שאין לך אדם שאין לו שעה".

"ואני מבקש ומצווה וגוזר על כל מעיין בחיבורי זה שלא ימהר לפסוק דין מתוכו להקל נגד הפוסקים והשולחן-ערוך… עד שיצא טבעו של חיבור זה בעולם ויסכימו להורות מתוכו לפחות שלושה מחכמי גדולי הדור שבזמנינו, והזכרתי דבר זה גם בחיבורי גופא באיזה מקומות, כמו שיראה המעיין שם. ולפני הסכמה זו לא יחשב למעיין אלא [כמו אחד] מספרי המפרשים ולא כספרי הפוסקים, בכדי שלא יגיע מזה קלקול לעניין דינא".