"יש לכם רעיון מיהו המשורר האלמוני? מצאתי כעת את הדף הזה. יש כאן שיר קינה על פטירת אדם גדול (אולי ביאליק?) המשורר חותם: א"ד. מיהו?"
את השאלה הזו פרסמתי בדף הפייסבוק שלי לפני כחצי שנה, לצד תמונת הדף הנ"ל. המגיבים העלו השערות שונות. אחד הציע כי אלו הן ראשי תיבות: א'הרן ד'וד – הצעה שהעלתה את זכרונו של א"ד גורדון מדגניה, עליו סיפרנו בשבוע שעבר. גורדון אכן כתב שירים, אך כתב היד שהחזקתי לא דמה לכתב ידו…
בימים הבאים נתקלתי בשני שירים נוספים של א"ד: האחד מתאר את דמותו של יוסף ויתקין, פועל ומורה, מבשר העלייה השנייה. והשני: שיר בכתב יד לכבוד המשורר הלאומי ח"נ ביאליק. "מי יתן, בארצי תשיר, על הריה תכהן פאר", איחל המשורר לסופר הלאומי שעלה באותם ימים לארץ. לשיר המעניין הזה עוד נשוב בהמשך. ימים רבים עמלתי להבין מיהו א"ד החתום על השירים הללו, אך לשווא.
דבקות חסידית
את פתרון התעלומה מצאתי לאחרונה, בעת שעבדתי על יצירת ספרי החדש על אהרן דוד גורדון ('אני מבקש: לב דופק, נפש חיה'), היוצא לאור במלאות מאה שנה לפטירתו.
במהלך המחקר ישבתי בארכיונים שונים ודליתי מהם חומרים ומסמכים נדירים השופכים אור חדש על דמותו ופעלו של גורדון. בין היתר ביקרתי בארכיון דגניה, ושם נתקלתי בתיקייה ובה מאמרים (בכתב יד) מאת חבריו של גורדון, המספרים מזכרונותיהם עליו.
בתוך התיקייה היה גם צרור דפים גדולים ומצהיבים, מהודקים בסיכה ישנה. כתב היד היה משונה מאוד, הן בצורתו והן בכך שהוא היה כולו מנוקד. הדפים הללו היו כה מרתקים, וקראתי אותם בנשימה עצורה. הכותב תיאר את דמותו של גורדון ידידו, באופן שאף אחד לא תיאר אותו, כחסיד המתאר את נשמת רבו.
"ברטט נפש ובחרדת קודש אני ניגש לכתיבת השורות הבאות עליו", פתח את מאמרו. "אסתפק רק בהזכרת קווים מעטים מנשמתו הגדולה של נביא־עבודה נאצל זה".
בתוך המאמר כתב כך:
"גורדון היה איש "המוסיקה הישראלית" במלוא מובנה הנעלה והנשגב ביותר, למרות שלא ניגן מימיו, דומני, בשום כלי־זמר בעולם. מי שלא שמע את זמזומו המתוק כדבש לוקח הלבבות, בזמזמו ניגוני־חב"ד מתוקים שונים וסתם ניגוני־חסידים איטיים – לא שמע זמרה יהודית ערבה מימיו! בהשראה יתירה, בהתלהבות עילאית ובדבקות חסידית אמתית "יוצאת מהכלים" היה מזמזם חרש מתוקות באוזניי, כרוח אביב חרישית ממש, כשאני מלווה אותו בכינורי הטוב, כולו פיוט, חלום וחרדת אלוהים!"
ובכן, חשבתי לעצמי, הכותב המוזר-מיוחד הזה היה כנראה מוזיקאי… מסתבר שבין החלוצים במושבות הסתובבו גם דמויות כאלה.
המשכתי לקרוא:
"גורדון היה רץ אחריי תדיר, כשפניו מאירות באור אלוהי כולו קורן מאושר ורוח־הקודש, ומזרז אותי לקחת כינורי, לשבת בצל סוכה בכרם נחמד מלבלב, או בצל שקד עָנֵף ותאנה עבותה, ולהתחיל באורטוריה זכה קדושה לאלוהי ההרים והעמקים בארצנו היפה והחמודה… יש ושעה ארוכה מאוד היינו יושבים הוגים וחולמים, כשהוא עובר בהרמוניה נפלאה מניגון אל ניגון. "אשריך", היה אומר לי, "שאתה יודע לשפוך את נפשך בכלי יקר זה, שכולו עדינות ואצילות, ועליי לאמץ את גרוני ולהביע בו את רגשות לבי ההומה כל היום". עד היום אני מנגן ניגונים חסידיים משלו, מתוקים כדבש, כשאני נזכר בהדרת קודש באותם הרגעים במחיצתו בנוף הנהדר ההוא!".
מחוסר מקום לא אוכל להביא כאן את כל המאמר הנהדר, אשר בסופו חתם הכותב בשמו: נח אלימלך דבורקין.
משורר פראי
אודה כי עד אותו רגע לא שמעתי על אותו נח אלימלך. החלטתי שאני חייב להבין מיהו האדם המסקרן הזה, שנהג לנגן בכינור לגורדון כחסיד לרבו… הקלדתי בגוגל את שמו, וגיליתי שהוא זכה לערך נרחב ב"אנצקילופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", מאת הקצין־הבלש־ההיסטוריון דוד תדהר.
הערך על דבורקין הוא בלתי שגרתי באנציקלופדיה. התרומה שלו לישוב בתור "חלוץ ובונה" נזכרת בשורה אחת, וכל יתר המידע מוקדש לתיאור דמותו הפלאית.
הסקרנות שלי הלכה וגדלה, המשכתי ללכת בעקבותיו של דבורקין והגעתי לספר 'חולמים ולוחמים' (1922) מאת יעקב יערי פולסקין, ובו פרקים על דמויות חלוצים דגולים. פרק שלם מוקדש לתיאור דמותו של דבורקין, ידידו של המחבר.
פולסקין הוא שחשף את דבורקין בתור משורר, ופרסם את שמו לציבור הרחב. "דבורקין הוא משורר עברי, משורר פראי, שהספרות העברית והקוראים העברים עוד אינם יודעים אודותו דבר. רק לפני חבריו הקרובים, פועלים ושומרים, הוא מקריא את יצירות רוחו. זכיתי להיות אחד מחבריו האינטימיים בעבודה ובשמירה, ונזדמן לי במשך כעשר שנים לשמוע ולקרוא את פואמותיו ושיריו. לי אין ספק שלפנינו משורר מצויין", כתב פולסקין בספרו.
הוי גולה למקום תורה
אלימלך נולד בכפר ברוניצי שברוסיה, בשנת תרמ"א (1881), לאביו הרב מנחם מנדל, ת"ח משכיל, שהתעסק בכתיבת רעיונותיו בפרוזה ובשירה, ולפרנסתו עבד בעסקי יערות. הסבא, רבי זאב דבורקין, חיבר ספרים בהלכה ובקבלה.
בגיל צעיר עברו הוריו של אלימלך לכפר אובידוביצי, שם קיבל חנוך מסורתי אצל מלמדים פרטיים עד גיל 12. מילדותו הוא נמשך אחרי יפי הבריאה. אהב להתבודד ולהימצא בחיק הטבע, הרחק מאנשים, והתהלך כחולם ומוקסם מהדר הבריאה ומתופעותיה. מכיוון שלא ראה ברכה בלמודיו, מסרו אביו לעבודה בטחנת-גריסין בכפר קטן, ועליו היה לנהוג בסוס המסבב את הריחיים של הטחנה. אחרי שהתנסה בעבודה קשה זו, תקף אותו חשק גדול ללמוד תורה. הוא ברח מהטחנה אל העיר ביחוב-ישן, מרחק של עשרות קילומטרים, ומרוב קור כמעט שקפא בדרך.
כשהגיע לעיר, הוא נכנס לישיבה והחל ללמוד בה בשקידה רבה, עד שהעלוהו ל'שיעור' הכי גבוה. אחרי תקופה מסוימת עבר ללמוד בישיבה בעיר רוגצ'וב והתמסר בכל נפשו ללימודים. הוא היה מכונה בשם "העילוי מאובידוביצי". כשמסגרת הישיבה הזאת נעשתה צרה לו, הלך ברגל מרחק 220 ק"מ, עד שהגיע למינסק הגדולה, ונכנס ללמוד בישיבה המפורסמת שפעלה שם.
כחמש שנים למד בישיבה במינסק, בהתמדה רבה. גם שם הוא נחשב בעיני כל התלמידים כעילוי. "אולם עד כמה שהיה שקוע כולו בלימודים, נמשך בכל זאת אל הטבע החופשי, ואת השדה והיער לא יכול להימנע מלבקר בכל יום. עם התנ"ך בידו, הספר הנצחי שעשה עליו את הרושם הכי חזק, התהלך תדיר בשדה וביער", סיפר פולסקין. "הספר הנצחי המלא שירה, יחד עם הטבע הפראי והיפה של שדמות אוקראינה הרחבים ומי הדניפר השוטפים בשטפם הנהדר, עוררו את ניצוץ המשורר אשר בו. בעודו צעיר מאוד, בעודו לומד בישיבה המינסקאית, החל לכתוב שירים, שירים על הטבע, על מראותיה".
במקביל, למד לנגן על כינור. הוא קיבל לידיו כינור איטלקי עתיק בן 260 שנה, שמאז ועד יום מותו הפך להיות חלק בלתי-נפרד מהוויתו, ועמו צעד לכל מקום. בכינור זה הוא נהג לנגן לידידיו ובהם א"ד גורדון, כפי שסיפרנו לעיל.
מסביב לעולם
בהיותו בן 16 תקפה אותו נטיית הנדודים לסייר בעולם ולהכיר ארצות ועמים שונים. הוא עזב את הישיבה והחל לנדוד ברגל על פני רוסיה הגדולה. עבר את רוסיה המרכזית, חבל האורל, כל רוסיה האסיתית, צפון רוסיה, קרליה, פינלנדיה, שוודיה, נורבגיה, גרמניה, אנגליה, איטליה, שווייץ, ארצות אמריקה ואסיה. בכל מקום אליו הגיע, עבד למחייתו. במשך שנות נדודיו אלה, למד את השפות גרמנית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית. את רשמי סיוריו העלה על הכתב.
ב-1899 שב לרוסיה והיה מורה במשך שנתיים בערים: הומל, בוברויסק ואחר כך בוורשה. ב-1901 נסע ללונדון להשתלם בלמודים והיה תלמיד שלא מן המנין (במשך שנתיים) באוניברסיטת אוקספורד. לשם מחייתו עבד במשך כל היום בבית חרושת לתפירת בגדים. אחר כך קיבל משרת מורה להיסטוריה ישראלית ולתלמוד בסמינר לרבנים בלונדון.
לך לך אל הארץ
יעקב פולסקין סיפר כי בתחילה חשב דבורקין להפסיק את נדודיו ולהשתקע בלונדון, "אבל הנשמה הבלתי יודעת מנוח המפרפרת בצעיר היהודי הזה, החלה להימשך אל מולדתה-מקורה, אשר שם שורשה. הוא החל להתגעגע לארץ ישראל, להתגעגע לא באיזו געגועים, כי אם בגעגועים מיוחדים, חזקים כר' יהודה הלוי בזמנו. את געגועיו אלה הוא מביע בשירו שכתב באותם הימים, "שיר לאומי":
"מלא רוחב הארץ תנו לי תחתיה –
לא אשכח את ציון: בימיני נשבעתי!
יקרו לי מאוד גלי-קודש משבתיה:
הריסות מקדשי, בניתי, יגעתי!".
גם הבתים הבאים בשיר ספוגים באהבה לקדושת הארץ "עליה אבותיי דרכו".
מוקד חייו של ידידו דבורקין היה ספר התנ"ך. הוא היה מלא באמונה בבורא ובארצו הקדושה, ומחובר עמוקות למסורת ישראל. שיריו של דבורקין מתקופות נדודיו בעולם הם שירי הלל לבורא, הנשקף מתוך עולמו.
עלייה ארצה
בספטמבר 1904 עלה לא"י, עבד כפועל חקלאי וכשומר בפתח-תקוה, ראשון-לציון, נס-ציונה ורחובות. הוא למד את השפה הערבית המדוברת, ויצא שוב לסיורים בכל רחבי הארץ, עבר הירדן, חצי האי סיני, מצרים, צפון אפריקה ובכל ארצות המזרח הקרוב עד למפרץ הפרסי. במשך סיוריו אלה היה נתון לא פעם בסכנת מוות על ידי בדואים שהתנפלו עליו ושדדו ממנו את הכול וגם את שיריו היקרים לו. בטיולים אלו היה מקפיד לקחת אתו את המדריך הכי טוב – את התנ"ך, מספר פולסקין, ומוסיף כי התנ"ך, לצד נופי הארץ, עוררו בו את תשוקת היצירה.
חייו בארץ
ב-1911 נשא אלימלך לאשה את חנה גיטל פרדשטין משפולה. הם התיישבו בראשון-לציון ואלימלך עבד כפועל ביקב, בערבים היה מנגן בכינורו ויצר את שיריו מתוך השראה עד מאוחר בלילה. "לרוב, ניגן מנגינות חסידים", סיפר יוסף ברץ. החלוצים היו יוצאים במחול סוער לשמע ניגוניו.
ב-1916 התנחל על הקרקע כחבר במושב העובדים נחלת יהודה, מצפון לראשון לציון. הוא ואשתו לשו לבנים והקימו בעצמם את ביתם במושב.
פתרון התעלומה
רק אחרי שהקלדתי את זכרונותיו של דבורקין על גורדון, והכנסתים לספרי 'אני מבקש: לב דופק, נפש חיה' (שיצא לאור לאחרונה), נפלה במוחי מחשבה פתאום: אולי אלימלך דבורקין הוא א"ד, המשורר האלמוני שבכתביו נתקלתי לפני כמה חודשים?
כתב היד אמנם דומה, אך לא זהה. שמא הוא השתנה במשך השנים? את השירים שמצאתי הוא כתב בשנות העשרים, ואילו את מאמרו על גורדון כתב בשנת 1947. ניגשתי שוב אל השירים, ולהפתעתי גיליתי שעל אחד מהם החתימה היא: נא"ד. מעתה אין ספק כי לפניי מונחים שיריו של המשורר נח אלימלך דבורקין.
ובכן, אילולי הייתי חוקר על א"ד, לא הייתי מגלה מיהו א"ד. כמה יפה הדבר שגיליתי את המשורר בזכות סיפוריו על חברו הקרוב, אותו תאר כ"משורר בחסד עליון"…
במחיצתו של ביאליק
סיפר יעקב פולסקין:
"אחרי שובו מתיורו הגדול בכל סוריה, בא לגור במושבה הקטנה נס ציונה. הימים היו ימי ביקור המשורר ביאליק את ארץ ישראל.
היה הדבר ימים אחדים לפני חג הפסח. במושבה נודע כי המשורר ביאליק בא לבקר אותה, והיא התכוננה לקבלו בסבר פנים יפות. בית הספר וגן הילדים קושטו ויופו, ובדרך אשר מראשון לציון לנס ציונה התרומם אבק מהרוכבים והנוסעים המלווים את ביאליק. מנס ציונה יצאו מיד לקראתם הרוכבים הצעירים. בשם הפועלים ברך את ביאליק אלימלך דבורקין. הוא בירך אותו בהקראת שיר חדש שכתב לכבודו. עמדתי לא רחוק מביאליק בעת שהקריא דבורקין את השיר והתבוננתי בתשומת לב בפניו הענווים של האורח, חפצתי לראות איזה רושם השיר עושה עליו. הוא הקשיב רוב קשב ופניו הביעו רצינות. כאשר גמר דבורקין להקריא, התרומם ביאליק חיש ממקומו, ניגש אליו ולחץ בהתרגשות את ידו ונשק לו במצחו. הוא התעניין מאוד במשורר הצעיר ובשירתו, ביקש אותו שיקריא לפניו עוד שירים אחדים, ודבורקין מילא את הבקשה. כשביאליק הציע לפניו לתת לו להדפיס משיריו, לא רצה, בנתנו טעם שהוא "כותב רק בשביל עצמו, לתענוגו הוא".
הפלא ופלא! הנה מתואר כאן אותו שיר על ביאליק, שמצאתי במקרה לפני כחצי שנה!
הכוכב של גוש דן
בשנת 1924 עברו אלימלך וגיטל דבורקין לת"א והיו מתושביה הראשונים של שכונת נוה שאנן. ב-1933 עברו לרמת-גן וגם שם בנה אלימלך את ביתו במו ידיו. הוא עסק בחקלאות, בנגינה על כנורו, בכתיבת שיריו ובסיוריו בארץ.
בחייו של דבורקין פורסמו כמה כתבות נלהבות עליו. בראיון לי' פפר ('הבוקר', 1 באוקטובר 1954) אמר דבורקין: "אני לא זקוק לקולנוע; אם אני רוצה לראות משהו מעניין, עלי רק למשוך בחוט אחד אשר בזכרוני וכבר משתרעת יריעה ארוכה של ארצות, אנשים, מאורעות ושנים, כך שבקושי אני יכול להינתק מהם". "יומו מלא וגדוש 'עבודה'. נוהג הוא לטייל על פני גבעותיה ומדרונותיה של רמת גן. הוא מסוגל לראות ביום עבודה רגיל עץ צומח, פרחים מלבלבים, ולקרוא בהתפעלות: 'מה נאה כל זה'".
העיתונאי י' חנוך ('מעריב' 7 בספטמבר 1952), הקדיש לו כתבה הנושאת את הכותרת 'דבורקין הנודד', וסיפר בה כי דבורקין "עוסק הרבה בכתיבה, יש לו סגנון משלו, והוא כותב שירים וסיפורים. אך הוא כותב לעצמו ואינו שולח את הדברים לפרסום, פרט לעיתון המקומי שבו הוא מפרסם לפעמים הערה על דא ועל הא ולפעמים תוכחה על הדור החדש ודרכיו, או על הירידה המוסרית בעולם".
אביהם של יתומים
לבני הזוג דבורקין לא היו ילדים. בראשית 1937 הקדיש את רכושו, מגרש בן 5 דונמים ובית בן 5 חדרים במרכז רמת-גן לבית היתומים אשר את הקמתו יזם איסר ליב בלובשטיין, אביה של המשוררת רחל. הזוג דבורקין ניהלו את המוסד בהתנדבות ובמסירות במשך שש שנים. בשנים הראשונות של המוסד, כשעוד כוחם היה במותניהם, היו אלימלך ואשתו עובדים יום יום במוסד. הילדים הקטנים היו קוראים להם "אבא ואמא".
אלימלך דבורקין חי בצניעות ובפשטות, בצריף רעוע שבנה במו ידיו בחצר בית היתומים, והקפיד על אורח חיים צמחוני. "בביתו אין חשמל ורדיו ומימיו לא דבר בטלפון. בגדים ספורים יש לו, עשויים בתערובת של לבוש רוסי וישראלי. הוא ואשתו הקדישו את שארית חייהם למען היתומים חניכי המוסד שבביתם", נכתב בעיתון באותם ימים.
חיים בינינו כיום אנשים שגדלו במוסד זה, ספגו בו חום ואהבה, ורכשו כלים שבהם בנו את חייהם. בית היתומים איננו פעיל כיום, אך במבנהו פועלים כיום כמה גני ילדים. על שמו של דבורקין נקרא בית כנסת ברמת גן, ברחוב 'אלימלך', הקרוי אף הוא על שמו.
