איך הפך ברוך בן יהודה מנער חרדי למנהל הגימנסיה 'הרצליה'

במאמר הקודם סיפרתי על ברוך בן יהודה, תלמיד הגימנסיה הרצליה, שהפך ברבות הימים למנהל המוסד.

ציינתי את העובדה שהוא גדל במשפחה חרדית (בשם ליבוביץ), וטרם עלותו ארצה הוא היה בחור ישיבה. כנער צעיר הוא הרגיש שחסרים לו שני דברים חשובים: השכלה רחבה והגשמה ציונית, וזה מה שדחף אותו לעלות.

בזיכרונות שכתב לימים, סיפר ברוך:

"כמיהתי לעלות לארץ ישראל הלכה וגברה, ואז יום אחד הגיעה אלי ידיעה שביפו הוקמה גימנסיה עברית. את התנגדות אבי ללמוד בגימנסיה הרוסית במרימפול, הבנתי והצדקתי. עתה, חשבתי וקיוויתי שהוא יסכים שאלמד במוסד עברי, והצעתי לו שאסע ללמוד בארץ ישראל. לאכזבתי המרה סרב אבי בכל תוקף".

"החלטתי להגשים את מטרתי בכוחות עצמי", סיפר ברוך. לשם כך הוא עבד כמורה, בעיקר למקצועות קודש, וכך אסף כסף למימון העלייה. אולם כשרצה לעלות, קם קושי נוסף, וכך סיפר לימים:

"בגלל גילי הצעיר היה אבי צריך לחתום על הבקשה לפספורט הממשלתי. הוא סרב, והייתה בינינו התנגשות מרה שגרמה לשני הצדדים צער רב ועוגמת נפש".

"אבי פנה לרב קוק, שהיה אז רבה של יפו, בשאלה אם הגימנסיה כשרה. הרב קוק ענה בשלילה. תשובתו, על גבי גלויה, הגיעה במקרה לידי. התלבטתי אם למוסרה לאבי, אך בסוף מסרתיה. איימתי שאם אבי לא יחתום, אסע לאמריקה, שאליה אפשר היה לנסוע בלי פספורט. נסיעה לאמריקה נראתה בעיני אבי כשמד, והוא התייעץ כנראה עם רב העיירה, וחתם. הצער שגרמתי לו רודפני עד היום".

איפה נמצאת הגלויה של הרב קוק?

ניסיתי לחפש אותה בארכיונים שונים, אך לצערי לא מצאתי. והנה בבוקר אחד, כשלמדתי בספר 'אגרות הראיה', נכונה לי הפתעה. גיליתי שלוש אגרות שכתב הרב קוק להורים דתיים בחו"ל שהתעניינו אצלו לאיזה מוסד חינוכי ביפו כדאי לשלוח את בניהם. בשלושת האגרות הללו, לא מופיע שם הנמען, הוי אומר: מדובר בגלויות ולא במכתבים רגילים. מכיוון ששמו וכתובתו של הנמען נרשמה בגב הגלויה, לא הוצרך הרב לציין שוב, בראשית דבריו, את שם הנמען. כאשר ניגש לימים בנו הרצי"ה קוק (עורך 'אגרות הראיה') לפנקס שבו העתיק הרב את אגרותיו, לא מצא בשלושת האגרות הנ"ל את שמות הנמענים.

יוצא דופן הוא המכתב הראשון בסדרה, שבראשו הוסיף הרצי"ה סוגריים עגולות, ובתוכם כתב את המילים הבאות: "לר' יעקב טארי, מאריאמפול".

יעקב? מרימפול? נזכרתי מיד במיודענו הרב יעקב ליבוביץ, שהתגורר בעיירה זו, ואכן התייעץ עם הרב קוק על אודות בנו! בדקתי את התאריך שבו נשלחה האגרת המודפס – ג' בכסלו תרע"א – ומצאתי שהוא מתאים להפליא לזמן עלייתו של ברוך בן יהודה.

מהיכן הגיעה השם 'טארי'? אין לי מושג, אך צירוף הנתונים מוכיח מעל לכל ספק שאגרת זו (הממוספרת בספר כאגרת שמב) היא היא הגלויה שנשלחה לרב יעקב ליבוביץ, העוסקת בנער הדתי ברוך ליבוביץ (בן יהודה), שלימים היה מנהל הגימנסיה החילונית.

אזהרות הרב קוק

הנה כי כן, נמצאת בידינו אזהרתו המפורשת של הרב קוק מפני הגימנסיה: "כבר הודעתי לכבודו כי הגימנסיה פה רחוקה היא מענייני הדת, אין כדאי למי שרוצה שבניו יהיו יראי ד' ושומרי תורה ומצוות, לתן את בנו שמה". מתוך לשונו של הרב קוק ("כבר הודעתי") אנו למדים שלפחות פעמיים התריע הרב קוק שאם ברוך אכן ילך לגימנסיה, הוא יצא משם רחוק מתורה ומצוות.

למה הרב קוק כל כך התנגד לגימנסיה העברית ביפו? מה שבעיקר הפריע לרב לא הייתה העובדה שהתלמידים לא חבשו כיפה ולא קיימו מצוות, שהרי עוד לפני שקמה הגימנסיה פעלו בארץ מוסדות חינוך חילוניים למהדרין, בעיקר במושבות, ולא ראינו שהרב נלחם בהם. הרב הבין היטב שמאבק האורתודוקסיה נגד החילוניות הנו אבוד מראש, הן בארץ והן בגולה, לפחות בטווח הקצר.

הדבר שהתחדש בגימנסיה העברית "הרצליה", שהוקמה ביפו בשנת תרס"ה, הוא היחס לתנ"ך. בשיעורי התנ"ך היו מלמדים המורים לפי שיטת 'ביקורת המקרא'. לא פלא שהיחס שספגו הילדים כלפי אוצרות התורה שנשתמרו ונתחדשו בעם היהודי במשך אלפיים שנות הגלות, היה קר ומנוכר.

זה מה שבעיקר הפריע לרב קוק בגימנסיה; הרוח שנשבה בה, רוח של התנכרות למסורת ישראל. בעיניו, הגימנסיה העברית, אינה באמת "עברית", למרות שמדברים בה בעברית. "הגימנסיה מייבשת את לשד החיים האמיתיים אשר לישראל, ועוגבת לרוח זרים בשפה וסגנון עברי", כתב הרב קוק באותם ימים.

ביקורת מבית ומחוץ

חשוב לציין שהרב קוק לא היה היחיד שהעז לבקר את הגימנסיה המהוללת. גם הוגים חילוניים כעסו על הרוח החילונית הקיצונית ששררה בגימנסיה, ומחו על ניכורה העמוק למסורת. גם 'אחד העם', מיוצרי הגימנסיה, ביקר את העובדה שלומדים בגימנסיה תנ"ך על פי ביקורת המקרא.

"לבי יחרד בקרבי, אבל האמת צריכה להיאמר", פתח 'אחד העם' את מאמרו. "אי-אפשר לפסוח על אלפי שנה של היסטוריה. יסוד החנוך הלאומי יכול להיות רק התנ"ך כמו שהוא, כמו שהונח עוד לפני יותר מאלפים שנה בעמקי חיינו הלאומיים ושמש יסוד להם בכל הדורות".

זלמן אפשטיין, סופר עברי שלא היה דתי במיוחד, פרסם אז חוברת ביקורת חריפה נגד הגימנסיה ('דברי שלום ואמת'), דומה לזו שהביע הרב קוק.

האפשרות היחידה להשכלה

ברוך בן יהודה לא היה הנער הדתי היחיד שנכנס ללמוד בגימנסיה. למרות ההתראות מפני האווירה הכפרנית ששלטה במוסד, הגורמת לאיבוד האמונה ולזלזול במסורת, נשלחו לגימנסיה לא מעט נערים דתיים מהארץ ומחו"ל.
כדי להבין את העובדה המפתיעה הזאת, אנחנו צריכים לזכור שבאותם ימים לא היו בארץ תיכונים דתיים. כל נער דתי שחפץ בהשכלה, עמדה בפניו אופציה אחת בלבד – הגימנסיה. הורים דתיים שדאגו לעתידו הכלכלי של בנם, נאלצו לשלוח אותו לגימנסיה, וכל שנותר להם הוא לקוות שאמונתו של בנם לא תיפגם.
מבחינה זו, האידיאולוגיה הגימנסיאית נכפתה על אותם נערים שלא ברצונם.

אילו רק היה אז בארץ מוסד תיכוני דתי, איכותי ומסודר כמו הגימנסיה, הכל היה אחרת; הנערים הדתיים היו נשלחים לשם, והקשר שלהם עם הוריהם היה נשמר במיטבו. סיפורים טראגיים על ניתוק בין ההורים לבניהם האהובים שנטשו את דרך חינוכם, היה נמנעים מראש.

האלטרנטיבה: גימנסיה חרדית

הרב קוק לא הסתפק בדמיון. במו עיניו הוא ראה את המקרים הכאובים הללו, והרגיש את הצער העמוק של ההורים על כך שבניהם נוטשים את מסורת האבות. ובכן ניגשו הרב ומקורביו להקים אלטרנטיבה – גימנסיה דתית-חרדית בעיר יפו, במרכז הישוב החדש, סמוך ונראה לגימנסיה החילונית. רעיון הגימנסיה החדשה נזכר בכמה ספרים (ובהם 'אגרות הראיה'), אך לא רבים יודעים שהגימנסיה הזאת קמה וגם ניצבה, ולאורך השנים העמידה אלפי תלמידים. את סיפורה המרתק נשמור להמשך.