האם ידעתם שלפני מאה שנה פעלה בירושלים קבוצת כדורגל חרדית של "בני הישיבות"? לצד קבוצות 'המכבי', שנוסדו במקביל, פעלה בירושלים קבוצת כדורגל חרדית, של בני הישוב הישן. הסיבה שלא שמענו עליה, קשורה לכך שהיתה זו קבוצה סודית ומחתרתית.
מייסד הקבוצה היה בחור בשם שמריהו הכהן מרגליות. בזכרונות שכתב לימים על פעילות הקבוצה, הוא הגדיר אותה בתור "המחתרת העברית הראשונה בירושלים", והסביר: "פעלנו במחתרת למען תחיה דתית לאומית, למען החייאת השפה העברי, למען התיישבות חקלאית בארץ ישראל ולמען הבטחת תעסוקה ופרנסה בכבוד לבני הישיבות" (מתוך מאמרו 'תנועה ציונית מזרחית', 'גוילין', כרך כה).
"היה זה הניסיון הראשון לארגן בני הישיבות, להעלותם על פסים של חיים פרודוקטיביים, תוך שילוב של לימוד התורה וקיום המצוות עם השכלה כללית ועמל כפיים", הוסיף מרגליות. "היתה זו מחתרת שפניה כלפי פנים. בגלוי לא יכולנו לפעול. או ואבוי היה לנו אילו נודע לאבותינו ולמלמדינו דבר קיום אגודתנו. לגלי עצמות היו הופכים אותנו. היינו נאצלים לעשות את אשר עשינו במחשכים ובחדרי חדרים, ולהכניס בסודנו רק את המעולים מבין חברינו".
כדי להבין זאת, צריך לזכור את ההווי הירושלמי דאז. המצב הכלכלי של רוב המשפחות היה רע למדי. בעלי מלאכה היו מעטים, בתי חרושת לא היו מצויים כלל. שלטה אז שיטת ה'חלוקה' של הכוללים בלבד. משפחותיהם של האברכים בני הישיבות רעבו ללחם, פשוטו כמשמעו.
מצב החינוך אף הוא היה בשפל המדרגה. תלמודי התורה והישיבות עסקו בלימודי קודש בלבד, והיה אסור אפילו להזכיר לימודי חול או הקניית מקצוע. ואם אין קמח, אמרו חז"ל, גם אין תורה.
שני דברים הלהיבו אז את לב הנערים שומרי המצוות בירושלים. הראשון, היה 'מלחמת השפות', והמאבק למען השלטת השפה העברית ברחוב. נוסף לכך התקיימו תהלוכות מפוארות של אגודת 'מכבי' בחוצות העיר. "ראינו את המכבים הצעירים הצועדים בגאון, ולבותינו פעמו בחוזקה", ציין מרגליות.
"בקיץ תרע"ג התאספנו לאספה חשאית במקום סתר. כשלושים בחורים היינו שם, מישיבות 'עץ חיים' ו'תורת חיים' שבעיר העתיקה, מישיבת מאה שערים ומישיבות נוספות. "עד מתי אנו מחשים? עד מתי נהיה לבוז?", נשמעו קולות החברים. "בואו ונתארגן, ניקח את גורלנו בידינו". בו במקום הוחלט לשגר משלחת אל ראשי המכבי ולהציע להם להקים סניף מיוחד של בני הישיבות לייסד הסתדרות המכבי".
הסניף הוקם באולם בית הספר 'למל', שם התעמלו הבחורים וחיזקו את גופם. תשעה חודשים התקיים הסניף, עד שהשמועה הגיעה להורים, שנחרדו לגורל בניהם. הם הקימו קול זעקה, והבחורים נאלצו להתפזר. או אז החליטו הצעירים לשנות את השיטה: "לא נחליף את הישיבה במוסד של חול, אלא נכניס אותו לתוך הישיבה. בישיבה נישאר, לא נלך ל'למל' ולמכבי, אבל נלמד עברית, נשכיל בלימודי חול, נלמד מקצוע, נעשה התעמלות ונתאמן בספורט, אלא שאת כל הדברים הללו נעשה במקומות ניטראליים, בהם סכנת האפיקורסות אינה נשקפת לנו שם".
הדרכתו של ר' דוד ילין
הלכו הצעירים אל ר' דוד ילין, ממנהיגי הישוב, לבקש את עזרתו והדרכתו. "הוא היה הרוח החיה בחיי התרבות של ירושלים בימים ההם. ידענו שהוא דתי, נאמן לתורה ולמצוות, בא להתפלל פעמיים ביום לבית הכנסת שב'חורבה'". הצעירים מצאו אצלו אוזן קשבת, והוא נאות לעזור להם. "רק תנאי התנה ר' דוד ילין: "ללמוד לימודי חול – כן, אך חלילה להתפקר, בל נגזוז את פאותינו, ובל נשנה את מלבושנו המסורתי. עלינו להמשיך בלימודינו בישיבות, להתלבש כבני הישיבות, לדקדק בתפילה ובמצוות, ורק בשעות אחר הצהרים נתכנס לת"ת של הספרדים בעיר העתיקה, בסמטה שמאחורי בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי, ושם יופיעו מורים שילמדו אותנו את החכמות". הבולט מבין המורים שנשלחו, היה פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה לשעבר, ראובן (רובי) ריבלין.
המורים הקפידו לשמור על הסוד של הקבוצה המחתרתית, ועשו את מלאכתם בקודש בדביקות ובמסירות רבה. אחד מחברי 'המכבי', דוד כהן (לימים מעובדי הסוכנות ועיריית ת"א), נבחר להיות מדריך הספורט של הצעירים הירושלמים. "הוא השקיע מאמצים עצומים כדי לחלץ את עצמותינו", סיפר מרגליות.
את משחקי הכדורגל היו מקיימים במגרש ריק ורחב ידיים שמאחורי בתי הבוכרים. בנוסף למדו הצעירים מלאכה, וחלקם הוכשרו להיות רואי חשבון. היו גם תוכנית על התיישבות חקלאית.
במנשר שעבר אז מיד ליד נכתב כי "אגודת צעירי הישיבות דוגלת בשם התורה ובשם התחיה הלאומית. אגודתנו היא דתית לאומית, וכל פעולותיה בהתאם לדת. אגודתנו תשאף לכך שהמושג 'בן ישיבה' יהיה שם נרדף לכל הטוב, המועיל והיפה בעמנו ובעירנו. נטפח לימודים עבריים ומדעים כלליים, נלמד את חברינו את שפת הארץ (ערבית) ולפחות שפה אירופית אחת. נארגן טיולים והרצאות ושיעורים להתעמלות, נפתח ספריה ונפיץ חכמה ודעת".
ההתעמלות של צעירי ישראל
כמה מחברי האגודה היו מהמשפחות המיוחסות ביותר בישוב הישן. ביניהם היה יעקב לנדא, נינו של הגאון מוילנה ומי שלימים עסק בהוצאת כתביו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לחם לנדא בשורות הגדוד העברי, ועל מצבתו נכתב כי הוא היה "איש רב פעלים".
ההתעוררות לחיזוק הגוף ולעיסוק בספורט פעמה אפוא גם בקרב החרדים והדתיים. באותה תקופה כתב הראי"ה קוק את דבריו המפורסמים: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל". גם בישיבתו של הרב קוק ביפו, דאג הרב שהבחורים יקפידו על חיזוק הגוף ותרגילי התעמלות, דבר שנחשב כחידוש גדול בקרב הישיבות. בין היתר כתב הרב במצע החינוכי של ישיבתו: "יהודים בריאים ומוצקים נדרשים לנו מאוד מאוד על אדמת הקודש". דוד תדהר, מבאי ביתו של הרב קוק ומראשי 'המכבי' ביפו, סיפר לימים כי היו כמה מבני ישיבתו של הרב קוק שנמשכו גם לפעילות 'המכבי', "וההתעמלות המכבית הועילה להם ליישר גבם לזקוף קומתם, מהם היו לימים מטובי המתעמלים".
התצלום היחיד ששרד
ככל הנראה המסמך היחיד ששרד מקבוצה סודית זו, הנו התצלום הנראה לפניכם, בו נראים חברי האגודה לבושים במדים מיוחדים, ולראשם חבוש תרבוש תורכי אדום. לצד השלט "אגודת צעירי הישיבות, ירושלם", מונח כדורגל, בו שיחקו. עד כמה שזה נשמע מוזר, באותם ימים היה משחק הכדורגל נחשב בארץ כחידוש של ממש, והצעירים בתמונה למדו אז לראשונה לשחק בו.
תצלום יחידאי זה נדפס בכמה עותקים באותם ימים, וכנראה חולק לחברי הקבוצה בלבד. את אחד מהעותקים העניקו הצעירים למדריך הספורט שלהם, דוד כהן, חבר המכבי, הנראה מימין. בגב התצלום הם כתבו כך:
"בעז"ה בחודש אלול תרע"ד ירושלים.
מורנו החביב מר ד. כהן:
יחד עם תודתנו העמוקה היוצאת מקרב לבנו על עמלך הרב אשר הקדשת לאגודתנו, הננו מגישים לך את תמונתנו של קבוצת המעמלים מאגודתנו אשר עמלת בשכלולה.
מאתנו חברי ועד אגודת "צעירי-הישיבות" בירושלים, המוקירים ומכבדים אותך בכל לבם ונפשם.
יושב ראש: שמריהו כהן מרגליות.
עזריאל ליב בלומנטהל
יוסף ברגר".
על הגלויה מופיעה חותמת רשמית של האגודה. מן הסתם לא הרבו להשתמש בה, מפאת הסודיות.
אגב: אירוני הדבר שעל הגלויה הודבקה תווית (בול) של… אגודת ישראל! ואכן תנועה זו התבססה בארץ באותם שנים, ורבים הצטרפו אליה, כולל חרדים לאומיים, כך שחברי הקבוצה לא הרגישו בכך סתירה לפעילותם.
אחריתה של הקבוצה
כארבע שנים התקיימה האגודה. בסוף שנת תרע"ו, כאשר מלחמת העולם הראשונה הגיעה לשיאה, התפזרה האגודה. חלק מחבריה גוייסו לצבא התורכי, אחרים עזבו את הארץ והתנדבו לגדוד העברי של ז'בוטינסקי. אחרים גלו לארה"ב, וקבעו את מקומם שם עד יעבור זעם.
"אחרי מלחמת העולם חזרנו ארצה", כתב מרגליות. "שוב לא היה עוד צורך באגודה כאגודתנו. קם המפעל הציוני וההתיישבות העובדת, קמה רשת החינוך ומפעלי החרושת והמלאכה, קמה לבסוף מדינת ישראל וכל אשר בה. אף בחורי הישיבות אינם זקוקים לנו עוד. הם אינם זקוקים לרדת למחתרת; הם לומדים מדעים כלליים בישיבות תיכוניות, הם לומדים מלאכה ומשתלבים יפה בכל מערכת החיים התוססת של המדינה הנבנית. הגרעין שזרענו נתן פרי. מלחמתנו לא היתה לשווא, ואלמלא מאבקנו אז, ספק אם היינו מגיעים עד הלום".
בשולי הדברים הוסיף מרגליות: "מבין חברי האגודה קם (בשנות העשרים) ארגון 'המזרחי הצעיר'", שלימים הסתפח ל'מזרחי'.
בראשית שנת תש"ח חזר ארצה שמריהו מרגליות, ומאז עסק בפעילות ציבורית ענפה, במסגרת תנועת המזרחי ומשרד הדתות.