מי שלח את רבי אריה לוין לבתי הסוהר?

רבי אריה נולד בשנת תרמ"ה ליד ביאליסטוק. בשנות נערותו גלה מביתו על מנת ללמוד בישיבות חשובות. הוא למד בשקידה עצומה, וגדל בתורה עד שהיה תלמיד חכם. כבר אז התפרסם במידת הענווה שהיתה זו. בשנת תרס"ה עלה ארצה והגיע ליפו, שם נפגש עם הרב קוק.
בכתב העת 'הפרדס' נכתב, אחר פטירתו, כי "מאז ומתמיד התבלט במידותיו התרומיות עד כי הפך לסמל של חסד ואהבת ישראל, של צדקה ורחמים". אך למעשה, הוא לא נולד עם מידת האהבה והחסד, אלא ירש אותה מרבו הרב קוק. ר' אריה עצמו נהג לספר על כך.

בהלוויתו של רבו הראי"ה קוק, סיפר ר' אריה לוין על פגישתו הראשונה עם הרב קוק ביפו, אשר מאז התקשר עמו בצורה עמוקה. "קטפתי איזה עשב או פרח", סיפר ר' אריה, ואז "הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאוד מבלי לקטוף עשב או פרח שיכול לגדול… כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחש איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה", והוסיף: "מזה התחלתי להרגיש יותר חמלה על כל דבר" ('איש צדיק היה', עמ' 75).

גם בהזדמנויות נוספות התבטא ר' אריה שהוא למד את מידותיו הטובות מהרב קוק.

משגיח אהוב

החל משנת תרע"ז היה ר' אריה משגיח בת"ת עץ חיים. מאות התלמידים שהתחנכו אצלו, אשר חלקם חיים כיום, סיפרו לימים על טוב לבו ורחמנותו המופלאה.

אולם את עיקר תהילתו רכש ר' אריה בזכות אהבתו הרבה לאסירים היהודים בבתי הסוהר, והחמלה והעידוד שהרעיף על עצורי המחתרות. ר' אריה עודד ושימח את האומללים, שהיו נתונים בתנאים קשים מנשוא. הוא הפך לפטרונם ואביהם האהוב של אסירי ציון, שהשיבו לו אהבה בלי גבול, ואת הכל הוא עשה שלא על מנת לקבל פרס.

ר' אריה היה רבם הנערץ וחברם האהוב של לוחמי המחתרות, ובהם מנחם בגין, לימים ראש הממשלה. הם התייחסו אליו כאל מורם ורבם. באחד מהמכתבים ששלח בגין לר' אריה, כתב כך: "חושבני כי אך באהבה הגדולה אשר כולנו, כל הלוחמים בישראל אוהבים אותך, רבנו הנעלה, נוכל לשלם במעט עבור אהבתך הגדולה שהיא כאהבת אב לבניו".

ר' אריה לא הסתפק בביקורים אצל האסירים, בחול ובשבת, אלא גם היה שולח להם מכתבים, ואף לבני משפחותיהם הדואגים. "האסירים שתו את דבריו המחיים והמעודדים בצמאון רב. כל מילה אות או תג המגיעים ממנו לאנשי המחנה הם בבחינת מים חיים, טל של תחיה, הנותן להם סיפור נפשי עמוק וכוח עוז ועידוד להמשיך את חייהם במקום ציה ושממה" (מתך מכתב שכתבו לו אז באותם ימים). בעת ביקורו אצל אסירי המחתרות הבריח ר' אריה בבגדיו פתקי דרישת שלום בין האסירים לבני משפחותיהם.

היוזמה למינוי "רב האסירים"

באחד ממכתביו של הרבי מליובאויטש לר' אריה, כתב לו כך:

"הנה כמה פעמים שמעתי עליו מן הצד, ושמחתי להוודע מפעולותיו הטובות ובעיקרם בהקו דאהבת ישראל, ועל פי המבואר בתניא פרק ל"ב ובארוכה בספר המצות להצמח צדק מצות אהבת ישראל- עד כמה נוגעת הנהגה זו למטה ולמעלה עד אין ערוך, ואשרי חלקו שההשגחה העליונה נתנה לו האפשרות להתנהג מתאים לזה".

ובכן, כיצד גלגלה ההשגחה העליונה את ר' אריה לתפקיד 'רב האסירים'?

הרב משה צבי נריה גילה זאת בספרו 'בשדה הראי"ה' (עמ' 347):

"כששלטונות המנדט הבריטי פנו אל הרבנות הראשית, בדבר מינוי רב שיבקר בקביעות בשבתות בבית הסוהר, ויעניק טיפול דתי רוחני וסעד מוסרי לאסירים, הייתה זו הצעה מאוד רצויה, אולם לא לגמרי קלה.

קשה היה למצוא רב, שמדי שבת בשבתו יבוא "להתפלל עם העבריינים", שכן ברור שמעשה זה אינו מוסיף 'עונג' לשבת, ואינו נוח כלל למשפחה.

והנה העלה מרן הראי"ה רעיון: עלינו לפנות לר' אריה לוין, ולבקש ממנו שיקבל עליו את הדבר. ואמנם ר' אריה נענה וקיבל את התפקיד הבלתי נעים, שלא על מנת לקבל פרס.

כששאלו את הראי"ה, מה ראה להמליץ על ר' אריה, ולהטיל עליו משימה קשה זו, והרי רובם של האסירים הם חוטאים ופושעים? השיב הרב ואמר: "היא הנותנת, בשביל לטפל ברוך ובסבלנות בחוטאים ופושעים, צריך מידה גדולה של רוחב לב, של אורך רוח, של אהבת חסד, ולזה מתאים דווקא ר' אריה, הואיל והוא גומל חסד בגופו, וכאן שורש נשמתו וסוד תיקונו בעולמנו".

ר' אריה החל את ביקוריו בבתי הסוהר עוד לפני שהגיעו אליהם עצורי המחתרות. הוא עודד וניחם את האסירים היהודים הפליליים שרבים כבר התייאשו מהם.

והוסיף הרב נריה:

"בשנים הבאות, אחרי פטירתו של הרב, בתקופת המרי, בימי מאסר אנשי המחתרות, ובעיקר בימי הגרדומים והנידונים למוות, הפכה משימתו־שליחותו של רבי אריה לשליחות אנושית-יהודית-לאומית ממדרגה ראשונה".

במשך כעשרים וחמש שנה, עד לימיו האחרונים, הקפיד ר' אריה לבקר את האסורים. "לא עצרני אף פעם גשם ושלג, קור וחום", כתב בצוואתו. ואם בתחילה הוא ביקר את האסירים הפליליים, הרי שאחר כך הוא נודע בביקוריו אצל לוחמי מחתרות, אשר כאמור ראו בו את מורם ורבם.

"להטיף דברי אמונה וניחומים"

והנה זכינו לפרסום האיגרת המקורית שכתב הרב קוק על מינוי ר' אריה לוין לתפקידו בבית האסורים. בכרך 'אגרות הראיה' לשנת תרצ"א, שיצא על ידי 'בית הרב', מובאת אגרת מתאריך ב' באדר תרצ"א, בה כתב הרב לקצין בית הסוהר:

"אתכבד בזה לבקש את כבודו שיואיל לתן רשות שייכנס לבית האסורים, לפרקים, לפקח על ענייני הדת ולהטיף דברי אמונה וקדושה וניחומים, לאסירים היהודים… [לשם] תיקון הלב והרעיון […] הרב הנכבד ר' אריה לוין, שהוא בעדינות רוחו וצדקת נפשו בבואו לפרקים ידועים לדבר עם האסורים עלול [=עשוי] הוא להאיר בהם הארת קודש, שתהיה כסם מרפא לנפשות המדוכאות הללו, ולחזקם להתייצב על דרך הטובה והישרה בחייהם בעתיד בצאתם מבית הסוהר".

לאחר מספר ימים, בי"ב באדר, שלח הרב אגרת נוספת בעניין לזה, למפקד המשטרה הבריטית, שהיה אחרי גם על בתי הסוהר. כעבור כשבועיים, קיבל הרב קוק מכתב מהבריטים:

"הרשות נתונה בזה לרבי אריה לוין לבקר בבית הסוהר המרכזי בירושלים בשבתות לשם שיחות דתיות עם האסירים היהודים".

מתברר אם כן, שאכן הרב קוק הוא שארגן את מינויו של ר' אריה כ"רב האסירים", מתוך הערכתו הרבה אליו.

בעת רצון, כשסיפרו לרב קוק על איזה מעשה מיוחד ממעשי החסד המופלאים של ר' אריה, עמד הרב ואמר: "אילו היו בדורנו שלושה יהודים כמו ר' אריה, היה המשיח בא!". גם בנו, הרצי"ה קוק, העריץ את ר' אריה, וכתב עליו: "הצדיק הנשגב והנאדר מאוד רבי אריה לוין – כרבי פנחס בן יאיר בשעתו; איש תורת החסד, מסירות הנפש והרוח".

"נשפכו בו דמעות עשוקים"

בשנת תש"ו ביקש ההיסטוריון והשוטר דוד תדהר מר' אריה שיכתוב וימסור לו את תולדות חייו, על מנת להדפיסם ב'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו' שבעריכתו.

ר' אריה ציין את הנתונים המשפחתיים, ומלבדם הוסיף שני דברים: את משרתו כ'משגיח' ב'עץ חיים', ואת ביקוריו בבתי הסוהר. וכך תיאר את יחסו לאסירים:

"ביקר בשבת ויו"ט, גם בחול, את אחיו, עם בזוז ושסוי אשר בבתי כלא הוחבאו, ובמחנות העצורים נעצרו, משך חצי יובל שנים בלי שום קבלת פרס, והיה הנאד [=הכלי] היחיד שנשפכו בו דמעות עשוקים".

את המשפט הזה הוא כתב גם במכתב ברכה ששלח לכנס החטיבה הירושלמית של האצ"ל, שהתקיים בשנת תשכ"ט.

כשקראתי את המשפט הזה התפלאתי, משום שר' אריה נודע בגודל ענוותנותו, ומפני מה בחר להשתמש בתיאור זה, שנראה כסיפור-שבח על עצמו?

השוטר חינקיס

את הפתרון מצאתי בסיפור שאירע כמה שנים קודם לכן.

במאורעות תרפ"ט, אסרו הבריטים את השוטר היהודי שמחה חינקיס, באשמת רצח. הוא יצא על דעת עצמו לפעולת "תג מחיר", נידון למוות, ולאחר לחץ הומתק דינו לשש שנות מאסר.

כשהשתחרר, בשנת תרצ"ה, חלקים גדולים בישוב היהודי בארץ (וגם בשמאל) ראו בו גיבור הראוי להערכה. מיד לאחר שחרורו הוא מיהר להיפגש עם הרב קוק שקיבלו בהתרגשות ובכבוד גדול.

עוד בזמן שהיה אסור בבית הכלא, שלח חינקיס מכתב אל הרב קוק, ובו סיפר בשבחו של ר' אריה, "אבי האסירים", ושהוא היה "הנאד היחיד שנשפכו בו דמעות עשוקים" (המכתב מצוטט בספר 'איש צדיק היה' מאת הסופר והביוגרף שמחה רז הי"ו).

כעת אנו מבינים: כשר' אריה התבקש לספר על עצמו, הוא אימץ את המשפט שכתב עליו השוטר-האסיר חינקיס, כדי לבטא את התחושה האותנטית של האסורים עצמם כלפיו.

"רוח הקנאים" או "רוח הבריות"?

נכדו של ר' אריה, הרב שבתי יודלביץ, סיפר ביחידות לרבי מליובאויטש שישנם קנאים הרודפים את ר' אריה בשל קירבתו לחוגי "מרכז הרב". הרבי הגיב: "נאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". ולא "כל שרוח הקנאים נוחה הימנו"…"

ר' אריה נפטר בערב שבת הגדול תשכ"ט במרכז רפואי הדסה, ונטמן באותו היום אחרי חצות היום בבית החיים בסנהדריה, ובכך נתמלאה צוואתו שלא להספידו (הן בשל קדושת השבת והן בשל חודש ניסן שאין מספידין בו).

נכון להיום, הקשר בין הרב קוק לר' אריה טרם התחוור עד תומו. אמנם הרב נריה ויבדל"ח שמחה רז הביאו כמה סיפורים בנושא, אולם חומר רב, מרתק ומשמעותי, שמור בצנעה אצל צאצאיו של ר' אריה.

ר' אריה כתב יומן, המכיל גם קטעים מרגשים הנוגעים לקשריו עם רבו הרב קוק, אך היומן לא פורסם עד היום, ואולי לא במקרה.

בספר "ר’ אריה: ספורי מופת על רבי אריה לוין", .שפרסמה נכדתו הרבנית החרדית צירה קרלנשטיין, לא נזכר כלל שמו של הרב קוק, למרבה האבסורד…

לפי הדברים שראינו במאמר זה, מתברר שר' אריה לוין ירש מרבו הרב קוק את אופיו הנעלה, וכך גם את הערצתו לגיבורי המחתרות. את משימת חייו ותוארו הידוע, "אבי האסירים", יזם וארגן הרב קוק, מתוך אמונה שתלמידו ר' אריה, האוהב הגדול, הוא המתאים להוות משען רוחני לאסירים.