בשורת סן רמו – התשתית להקמת מדינת ישראל

בימים אלו אנו מציינים 100 שנה לתאריך החשוב ביותר בתולדות "המדינה שבדרך". בוועידה הבינלאומית שנערכה בעיר סן רמו שבאיטליה, לאחר פסח תר"פ, הוחלט לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה.

בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת יישוב מחדש "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל".

החלטה זו היא התשתית עליה הוקמה מדינת ישראל.

בשורה המשמחת – בעיצומו של האבל

ההחלטה של ועידת סן רמו, התקבלה בשבת ו' באייר, אבל הבשורה הגיעה לארץ רק ביום שני, ח' באייר.
הישוב היהודי בארץ התאבל באותם ימים על ההרוגים במאורות הדמים שהתרחשו בפסח בירושלים. הרבנות הראשית בראשות הראי"ה קוק קבעה תענית ציבור לאותו יום שני. מאות אנשים, חלקם מהישוב הישן, התאספו בחורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים, לתפילה וזעקה על המצב הקשה והמדכא.

ועם זאת, בעדה החרדית החליטו שלא לצום באותו יום. [לפרט המעניין הזה נחזור בסעיף ח'].

יש לציין את העובדה המעניינת, שכמה ימים קודם לכן שלח הרב קוק מכתבים לידידיו, בנושאים שונים, והוא שב וחזר על כך שהוא מאמין שדווקא מתוך הצרה הגדולה של מאורעות הדמים, תצמח ישועה גדולה.

העבר מר, העתיד מזהיר

באותו יום שני הגיע קהל עצום לשמוע את דרשתו של הרב קוק, אשר דבר בהתרגשות גדולה ובדמעות חמות תיאר את הפרעות שהיו בירושלים. "איש מאתנו לא הרגיש כל שמחה בחג הפסח שעבר, כי בו שבת משושנו, ולאבל נהפך חגנו."
הדברים נאמרו בכל כך התרגשות וברגש עד שכל הקהל פרץ בבכיות ממושכות.

והנה פתאום נכנס לבית הכנסת מנחם מנדל אוסישקין. הוא עולה לבימה, עומד ליד הרב קוק, ואומר בקול נרגש:

"הרב קוק דיבר על העבר המר, ואני אדבר על העתיד המזהיר העומד לפנינו. כעת מאושר הנני להיות איש הבשורה, והנני מספר לכם כי לפני שעה קיבלתי שלושה מברקים, האחד ממנהיגינו הנמצאים בסן-רימו, השני מהוועד הפועל הציוני בלונדון, והשלישי מהוועדה שנשלחה מארץ ישראל, כולם בנוסח אחד, כי ביום כ"ד אפריל והכרזת בלפור נכנסה לגוף חוזה השלום!".

אחרי הדברים האלה שנאמרו ברגש ובהתלהבות יוצאת מן הכלל, ברך מר אוסישקין ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות, וכל הקהל הגדול ענה אחריו "אמן" בקול, ובמחיאת כפיים סוערות שנמשכו רגעים אחדים, והבקיעו את חלל בית הכנסת ורחוב היהודים הקרוב, מעיני רבים זלגו דמעות גיל מרוב התרגשות של שמחה.

אחר כך המשיך שוב הרב קוק דברים מעודדים על הבשורה הטובה, ולכבוד בשורת הגאולה. תוך כדי דבריו אחז הרב בידיו של אוסישקין. כשסיים את דבריו רעש שוב בית הכנסת ממחיאות כפיים ממושכות, ומצב הרוח היה מרומם שאין לתארו באומר ודברים.

הרב קוק התחיל לשיר "מזמור לתודה", "הללויה אודה ה' בכל לבב", ואת הפסוק "הפכת מספדי למחול לי". אחריו שר כל הקהל את המזמור "בשוב ה' את שיבת ציון" (במנגינה שהושרה בגדוד העברי, והיתה חביבה על טרומפלדור), ואת השיר "התקווה". גם החרדים הנוכחים במקום שרו את השיר הלאומי.

אחר כך החל הקהל להתפזר, חלק הלך את הכותל המערבי, שם היה קהל עצום, וגם אוסישקין בתוכו. התפללו תפילת מנחה ברוב עם, מנהל הגימנסיה ד"ר בוגרשוב (!) היה החזן.

אחר כך שרו שירים לאומיים ו'התקווה' והתפזרו. [התיאורים המלאים, המרגשים והמפעימים, בקישור המצורף].

על מה דיבר הרב קוק בדרשתו החגיגית?

הרב קוק נדרש "לאלתר" על המקום נאום חגיגי ומשמח, על בשורת הגאולה, ולעבור ממצב של אבל כבד לאווירה של שמחה וששון. לא דבר פשוט הוא. ובכן, מה אמר הרב קוק לקהל ההמום?

פה אנו מגיעים לתעלומה. יש בידינו תיעודים שונים לאותו נאום, אך יש ביניהם שינויים מהותיים.

יתר על כן: לפי חלק מהעדויות, כבר בנאום האבל וההספד שנשא הרב קוק לפני שאוסישקין נכנס לבית הכנסת, רמז הרב קוק (או: ניבא) למה שעתיד לקרות בקרוב!

נוסח ההספד של הרב קוק השתמר על הכתב (כנראה הוא רשם אותו לפניו לפני האירוע), ואכן מדובר שם על הפסוק "בדמייך חיי", ומסביר הרב שעל ידי הדמים שנשפכו, תצמח ישועה גדולה.

רבי חיים הירשנזון, ידידו של הרב, הצביע לימים בספרו 'מלכי בקודש' על רוח הקודש שהיתה לרב בדברים אלו, אותם נשא דקות ספורות לפני הגעת בשורת הגאולה.

לעומת זאת נוסח הנאום החגיגי והשמח של הרב קוק, שבו עודד את הקהל, הנו תעלומה.

בספר אגרות הראי"ה (כרך ד') שנדפס לפני עשרות שנים, מופיע נאום מתאריך א' באייר, שנשא הרב בחגיגה של "הלאומיים" לכבוד ועידת סן רמו. אבל יש כאן שלושה דברים מוזרים:

1. אמרנו לעיל שהאירוע שאנחנו מדברים עליו התרחש ביום שני ח' באייר.

2. הסגנון של הנאום לא אופייני לרב קוק. כבר הכותרת: "חגיגת הלאומיים" היא מוזרה. במהלך הנאום המיוחס לרב, הוא מדבר על כך שעבודת הציונות לא מתמצה בשירת התקוה ושתיית יין כרמל מזרחי… האם בשעה היסטורית זו ראה הרב קוק לנכון לתת מוסר? האם הקהל החרדי שישב בבית הכנסת 'החורבה' היה צריך לשמוע את התוכחה הזאת?

3. במהדורה החדשה של 'אגרות הראי"ה' השמיטו את הנאום הזה מגוף הספר, והוא הוכנס ל'נספחים' בסופו. בהערה נכתב כי הדברים לא נעתקו מכתב ידו של הרב קוק, אלא של בנו, הרצי"ה קוק. האם יתכן שאת הנאום הזה לא נשא הראי"ה? ואולי יש לחשוב על פתרון אחר לתעלומה?

תיאורי העיתונות

בעיתון "הדביר" תיאר אחד המשתתפים את המהפך שהתרחש פתאום בבית הכנסת:

"עדיין פרכס הלב, המעבר מיגון לשמחה היה קשה מאוד והיה בו מעין "חבלי משיח".

גם קדיש יהודה סילמן תיאר במאמר מרגש במיוחד שפרסם אז ב'הארץ', בעקבות האירוע, את הרגשות העזים ששררו בירושלים בעקבות הבשורה.

יתר על כן, הוא מספר על כך שבדיוק כשהרב קוק ציטט את הפסוק: "ובא לציון גואל", כתקווה לעתיד טוב יותר, נכנס אוסישקין לבית הכנסת ובפיו בשורת הגאולה!

הנה שוב "נצנוצי רוח הקודש" בפיו של הרב קוק.

מיום הזיכרון ליום העצמאות…

למעשה, המשתתפים האבלים באו כדי לציין "יום זכרון", ובשורתו של מנחם מנדל אוסישקין, הפכה אותו ל"יום העצמאות", כלומר בשורה חגיגית על כך שהעם העברי עתיד לקבל בקרוב את עצמאותו המדינית.

מדהים שגם בלוח השנה העברי נקבע יום העצמאות מיד לאחר יום הזיכרון. והנה כאן אנו רואים כי כבר בהורתה של המדינה העברית, גלגל שר ההיסטוריה את העניינים באופן שלפני בשורת הגאולה יהיה יום זכרון לנופלים על אדמת הארץ!

תגובת הרב קוק למתאבלים

ציינתי לעיל שאנשי 'העדה החרדית' (או כפי שכונו אז: "ועד העיר האשכנזי") לא השתתפו באבל ובצום על הנספים במאורעות הדמים. כשהתקבלה באותו יום שני ח' באייר בשורת הגאולה, הם היו נבוכים, כי לא ידעו איך להתייחס להצלחת הציונות.

מעניין בהקשר לכך סיפורו של הרב יהודה ליב מימון, לימים מחותמי 'מגילת העצמאות':
"נמצאו אז כמה אנשים מטיפוסם של "נטורי קרתא" שהתרעמו בכתב ובעל פה על הרב ז"ל ועל שמחתו היתירה [בעקבות ועידת סן רמו].

אחרי מספר ימים היתה לנו ישיבה בבית מרן הרב ואחדים סיפרו על אודות הקנתרנים האלה ומה שכתבו ודיברו בנוגע לשמחתו של הרב על הכרת הגויים בזכות ישראל לארצו. ענה מרן הרב ואמר כדברים האלה:

חז"ל אמרו [תענית ל:] "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", ולכאורה יפלא הדבר, שאמרו "זוכה ורואה בשמחתה" ולא אמרו זוכה ורואה בבנינה, כי סוף סוף הרי העיקר היא בנינה של ירושלים ולא השמחה שיוצאים בריקודים ושמחים. אבל חכמינו ידעו כי כשנזכה לראות בבנין ירושלים הרי יראו זאת גם אלה שלא התאבלו על ירושלים, אבל את השמחה ירגישו רק אלה שהתאבלו והצטערו בצערו של החורבן והתגעגעו לבנינה של ירושלים. ומשום זה – סיים הרב – אין כל פלא אם יש אנשים שאינם מרגישים שמחה על ההכרזה הזאת מצד אומות העולם. מכיון שהאנשים האלה לא כאבו את כאב ירושלים, לא דאגו ולא התאבלו על חורבנה, לא הרגישו את העלבון הצורב שארץ ישראל זרים מושלים בה, על כן אינם מרגישים בשמחה זו שאומות העולם הכירו סוף כל סוף בזכותנו על ארצנו. אבל אלה שבכל ימות חייהם היו מלאים אבל ותוגה, צער ויגון, על חורבנה של ירושלים, על שהיא נתונה בידי זרים – הללו בודאות מלאים שמחה על ההכרזה הזאת מצד אומות העולם, ועל כן אמרו: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".