זוהי התמונה הקדומה ביותר, הידועה כיום, של מושבה עברית בארץ ישראל. למעשה זוהי לא ממש תמונה אלא העתק של תמונה לתחריט עץ, שהוכן במיוחד עבור הספר 'ארץ חמדה' שנדפס בוורשה על ידי עיתונאי בשם נחום סוקולוב בשנת 1885 (תרמ"ה), לימים מנהיג התנועה הציונית.
בספרו זה הוא מתאר את יופיה וקסמה של ארץ ישראל, תוך דגש על מנהגיהם המיוחדים של יושביה הספרדים והאשכנזים. התלהבותו פורצת גבולות כאשר הוא מתאר את ששת המושבות שקמו באותן שנים ברחבי הארץ. רק שש מושבות, קטנות מאוד ומקרטעות, אבל תקווה אדירה פעמה בלב.
בהקשר לכך מציג סוקולוב את התמונה הנדירה הזו, המתעדת לראשונה את המושבה ראשון לציון שהוקמה בסך הכל שלוש שנים קודם לכן. תושבי הארץ, כמו גם התיירים שפקדו אותה, לא הבינו את חשיבותן של המושבות הללו, ולא קלטו איזה מהפך היסטורי הן עתידות לחולל, ומשום כך לא חשבו שיש צורך לצלם אותן. זוהי הסיבה לנדירותה של התמונה שלפנינו.
וכאן מגיע הקטע המרגש, אליו שמתי לב אמש כשקראתי את הספר הנ"ל השמור אצלי.
סוקולוב כותב כי למראה תמונה זו "תדלופנה עיני כל יהודי דמעות גיל". הוא כמובן מדבר אל יהודי הגולה, אשר להם ייעד את הספר. אך שימו לב להמשך דבריו:
"לא מבצרי שן והיכלי תלפיות נראה בקולוניה [=במושבה], אלא בתי מעון קטנים ושאננים. אולי יש יום, ויישוב היהודים בארץ אבותיהם ילך ויגדל, ולא בקומה כפופה יבואו אל נחלתם, אלא קוממיות יתהלכו בערי יהודה, ועל גפי מרומי קרת יראה פעלם והדרם, או אז ישא דור נולד את עיניו אל התמונה אשר בספרנו [- התמונה הנ"ל של עשרת הבתים ב'ראשון לציון'] ויראה כבמחזה את ראשית המצער, והשוו אותה אל האחרית הגדולה, והודו לה' חסדו".
הווי אומר: התמונה הזו, שנדפסה לפני 130 שנה, נועדה בשבילנו, אנחנו שזכינו לחיות בארץ ישראל המיושבת כל-כך, ותחת שלטון עברי.
כיום, כשאנו מביטים בתמונה הזאת, המבטאת את ההתחלה שבהתחלה, אנו יכולים להבין איזו כברת דרך משמעותית עברה האומה בדור האחרון.
היינו כחולמים…