התנועה הציונית פיתחה את מיתוס ל"ג בעומר, וחיבורו יחד עם מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. מנהג הדלקת המדורות הופץ כזכר למורדים שהדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד.
האם יש למיתוס הזה קשר למציאות ההיסטורית?
בעקרון לא. אבל אנו יודעים שתלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום ל"ג בעומר. זו הרי הסיבה שאנו מציינים אותו (החיבור לרשב"י הוא לוט בערפל).
רבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. מהי משמעות הביטוי היחידאי הזה? איננו יודעים כל כך. אבל לפי התיאוריה היפה של הרב מימון, שבליל הסדר הסבו כל גדולי הדור כדי לתכנן את המרד של בר כוכבא, בביתו של רבי עקיבא בבני ברק, מסתבר שרבי עקיבא היה כמעט הרמטכ"ל בצבאו של בר כוכבא.
ממילא "תלמידיו", לפי תיאוריה זו, הם למעשה החיילים של בר כוכבא.
אחת ההגדות הידועות על בר כוכבא היא הסיפור שלו עם האריה. מי שאחראי לפרסומו הרחב ביותר של הסיפור הזה, היה המשורר העברי לוין קיפניס. הוא הנחיל לדור הצעיר את אגדות חז"ל, אך לעיתים תיבל אותם בדמיונותיו, כדי להוסיף אקשן לסיפור. כך ניתן לראות בסיפורי התנ"ך בספריו…
בר כוכבא, כאמור, היה לסמל ציוני, בעיני החלוצים שעלו ארצה בדור הקודם, וגבורתו – שלמעשה איננו יודעים עליה כלום, אבל כלום – שלהבה את דמיונם של הנערים אשר היו ללוחמים אמיצים למען תחית האומה ושחרור הארץ.
טוב, אז הסיפור של בר כוכבא והאריה לא התרחש, אבל סיפור דומה כן התרחש. ופה אנו מגיעים לרבנית סוניה, אשר השליטה את אימתה על הישוב הישן בירושלים. בכל פעם שביקשו משכילי ירושלים, או אפילו המתונים, לחדש איזה מנהג או מוסד חדש, נשמעו מילות האזהרה: "אבל מה יאמר הרב דיסקין", כשהכוונה למעשה לזוגתו סוניה. כפי הפתגם הידוע, מאחורי כל רב קנאי עומדת אשה.
מאיפה הגיעה סוניה לירושלים, לעמדת מפתח שכזו, הרשומה על המלחמות הכאובות ביותר של קנאי ירושלים? היא ממש לא גדלה שם, אלא ברוסיה. בתחילה זכתה לכבוד הגדול להיות כלתו של המלבי"ם, גאון ישראל שפירושו לתורה נדפס עד היום בכל המהדורות הגדולות. אך לאחר שנישואיה הראשונים לא עלו יפה, היא התגרשה מבעלה, והתחתנה עם המהרי"ל דיסקין. מה שנותר מנישואיה הראשונים זה ילד קטן, בשם מיכאל הלפרן.
מיכאל היה דמות מיתולוגית וקסומה בעולם הציוני דאז. אגדות מופלאות סופרו עליו. היה מתהלך בלבוש כחול לבן, עוד לפני שידעו מה זה דגל ישראל, שהוא בעצמו המציא אותו.
ב-1911 הגיע קרקס ליפו. מנהל הקרקס הציב אתגר למתנדבים אמיצים להיכנס לזמן קצר לכלוב האריות. היהודים נתפסו עד אותו יום כחלשים ופחדנים, ולכן מיכאל הלפרן התנדב למשימה, ובעומדו בכלוב נשא נאום למען תחיית העם היהודי בארצו, ופרץ בשירת "התקוה" בליווי שאגות האריות. מאורע זה התפרסם בעיתונות העולמית.
וסיפרו עדי ראיה, שמעולם לא הושרה שירת התקווה במהירות שכזו, כפי ששר הלפרן בגוב האריות…
ובכן, ל"ג בעומר הוא מצד אחד תורת הנסתר והסוד והקבלה והריקודים במירון והקודש, ומצד שני – חג הגבורה והנצחון הלאומי. ושני הצדדים הללו מתחברים בצורה כה יפה בדמותו של רבי עקיבא, גיבור היום. אם תבדקו בכתבי הרב קוק זצ"ל על עניינו של יום ל"ג בעומר, תגלו שהוא מדבר בכלל על רבי עקיבא המתגורר בבני ברק, ושום רמז למירון ורשב"י (מלבד כשביקר שם שנה אחת בעת מסע המושבות). הגדיל עוד יותר בנו הרצי"ה, בשיחותיו לל"ג בעומר הוא נותן משקל עצום לרבי עקיבא, וכמדומני בכלל לא מדבר על הזוהר וכו'.
בשארית הפליטה באירופה, לאחר השואה, נדפסו פרסומים שונים לכבוד ל"ג בעומר כיום של תקווה, ונערכו אירועים שונים. הדמות בפרסומים אלו אינה רשב"י, אלא בר כוכבא, אשר כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק.