אפתח בהתנצלות נדרשת: אני כותב כאן בקיצור, מחמת אילוץ של זמן ומקום. הדברים להלן הם רק טעימה בלבד מהסוד הגדול, אשר נכתבו עליו מאמרים ומחקרים רבים וחשובים.
רשב"י – עורך תורת הקבלה?
הזוהר ביסודו הוא תורתו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא זה שערך את תורת הקבלה שעברה מאברהם אבינו, ואולי גם קודם לכן. כמו שהמשנה מיוחסת לרבי יהודה הנשיא, והתלמוד לרב אשי ורבינא. וספר יצירה לאברהם אבינו.
אלא שיש כמה בעיות בתיאוריה הזו, שמקובלת בעם ישראל. המרכזית היא השפה, הכוללת ביטויים שלא היו קיימים בזמן רשב"י, וכן שמוזכרים אישים מאוחרים לו.
אלא שכשאנו מדברים על רשב"י כותב הזוהר, אנו לא מדברים על רשב"י ההיסטורי, אלא רשב"י הזוהרי. זוהי דמות אחרת. יכול להיות שהיתה חפיפה ביניהן, אולי זהות מוחלטת, אבל יש כאן דמות בפני עצמה.
רשב"י הזוהרי שכתב את הזוהר (או את יסודו), עושה זאת לפני כשבע מאות שנה, באמצעות טכניקה של "שם הכותב", או "השבעת קולמוס", באמצעות צדיק ומקובל שנקרא רבי משה די ליאון (להלן: רמד"ל).
רמד"ל, שכנראה היה קדוש מאוד ומסר נפשו על תורת הקבלה כפי שהייתה מנוסחת קודם הזוהר, זכה להתגלות של רשב"י. לא התגלות פיזית, אלא בתוך לבו. כמו גילוי אליהו, שבדרך כלל לא מתגלה בגוף, כמו בסיפורים המצויים, אלא בתובנות ובהרהורים "אליהוהיים" (מלשון 'אליהו').
רמד"ל זכה לשפע של רעיונות זוהריים, והוא שמע את קולו של רשב"י בהם. כשהוא בא לכתוב ולנסח אותם, הוא כמובן עושה זאת גם במילים ששמע מלמעלה, אך אי אפשר שלא ייכתבו דבריו בשפה הנהוגה בימיו במאה ה-13. האור הוא של הדמות ממנה שמע, והכלים הם שלו, של רמד"ל.
רשב"י, בעת חיבור הזוהר והופעתו בעולם, יושב כבר בעולם האמת, ושם יושבים עמו גם צדיקים מאוחרים לו. בנקודת זמן זו אפשר שרשב"י ידבר על מי שקדם לו ומי שהיה אחריו. הכל עולם שלם, מעורבב בין מציאות גשמית למציאות רוחנית שמיימית.
שיטת הרב קוק על חיבור הזוהר
התיאוריה הזו מנוסחת בצורות שונות אצל רבותינו, אך בעיקר נאמרה על ידי הראי"ה קוק, כפי ששמע ממנו תלמידו המובהק "הנזיר", והובא לראשונה בדפוס בסוף החוברת "אור יקרות" שזכיתי לערוך.
מה שמדהים, זה שהרב קוק לא המציא את הרעיון מדיליה. רמד"ל עצמו הסביר שזה מה שקרה לו! לדבריו, רשב"י התגלה אליו, והוא כתב את ששמע ממנו.
(וכאן יש דבר מוזר מאוד, יש חוקרים חשובים שקראו את תיאורו רמד"ל ושגו בהבנת כוונתו. בגלל חוסר הבנה מילולית ומושגית של דבריו, הם הבינו מתוך דבריו שהוא רימה והונה את הקוראים ח"ו, כביכול המציא מלבו את הזוהר ותלה בשקר את הדברים בתנאים ובאמוראים, דבר שלא יתכן מהרבה סיבות.)
המסתורין בספרות הקבלית
ועכשיו לא נגמר הסיפור אלא רק מתחיל… אני מניח שיש כמה מהקוראים את התיאוריה הזאת, והדברים נראים להם די תמוהים.
ובכן, מתברר שיש סוגה שלמה של ספרות זוהרית וקבלית, שהופיעה כך בעולם.
קחו למשל את קל"ח פתחי חכמה. הרמח"ל מספר שהוא מצא את זה בכתב ישן נושן, למעשה הוא עצמו המחבר. הכיצד? האם יש כאן ח"ו רמאות?
התשובה היא שיש כאן התגלות שמיימית, מגיד עליון התגלה לו, ואמר לו את החידושים הקבליים, ומפיו הרמח"ל רושם את הדברים. לאותה התגלות חיצונית הוא קורא כתב יד… אם כדי שיקבלו את דבריו, אם בשביל טעם אחר שאין כאן מקומו.
כעת נדבר על הספר 'קול התור', שיוחס לרבי הלל ריבלין.
כידוע, יש הרבה קושיות ותעלומות סביב משנתו הגאולית של הגר"א. 'קול התור' נחשב עד היום כספר בעייתי, שנוי במחלוקת. האם יש מושג כזה: 'הציונות הגר"אית' כפי שטענו צאצאי משפחת ריבלין?
הפולמוס על 'קול התור' מציף את שאלת היחס בין תלמידי הגר"א משקלוב לבין רבי חיים מוולוז'ין.
נוסיף על כך את הויכוח על מסורות משפחת ריבלין על אירועים שהתרחשו בראשית הישוב, בתקופת תלמידי הגר"א, לעומת החוקרים הנוטים לזלזל בהן.
כלומר: המסורת לעומת המחקר. מזכיר מאוד את הדיון על אמינות הזוהר…
כי איך נפתור את העניין שכל תורת הגאולה של הגר"א אשר לא נזכרת כמעט, לפחות בגלוי, בכתביהם של ר' חיים מוולוז'ין ויתר תלמידי הגר"א. זו שאלה לכאורה מחקרית, אך למעשה בעלת הרבה השלכות מעשיות.
ובכן, לו יהי כן, נסכים לצורך העניין לדברי המתנגדים. אכן הגר"א מעולם לא דיבר עם תלמידיו ובראשם ר' חיים על זיקתו העמוקה לארץ. ולא שיתף אותם בכל הרעיונות המובעים בספר קול התור. הגר"א בחיים חיותו לא היה שם כלל. הוא היה מיסטי מאוד, וגם ר' חיים מספר על כך, אבל לא היה חיבור של זה ל'ארץ ישראל'.
אבל לאחר פטירתו הוא התגלה לתלמידיו בשקלוב, ועוררם לעלות לארץ, והנחיל להם את התורה. התורה של ארץ ישראל.
בהצעתי זו נפתרת הסתירה בין הבנתו של ר' חיים בגר"א לבין הבנת תלמידיו האחרים. אכן הגר"א החי לא היה בולט ביחסו לארץ, לפחות ביחס המשיחי, ולכן גם היה אפשר לדבר על מניעים מאוד ארציים למה הוא חזר מתוכניתו לעלות. ורק ככל שעברו הזמנים הוא יכול היה לגלות יותר את תורתו המשיחית. לכן רק לפני מותו הוא מגלה לבניו שהסיבה האמיתית לזה שהוא לא עולה לארץ, היא סיבה מיסטית, משיחית. 'מונעים אותי מן השמים'. אבל הטעמים האחרים שנאמרו בשמו, ושאגב – למרבה הפלא – ר' שמואל סלנט מעיד שיש מסורת לגבי אחד מהם – יתכן והם נכונים, אולי הגר"א אפילו אמר אותם כששב מהמסע, או שנתן לתלמידיו להבין אותם. כי אז השעה לא היתה מוכנה לחשיפת תורת הגאולה שלו.
אבל כשהוא נפטר, אזי יש בחינה של "פי שנים" ברוחו של אליהו; אז מתגלה תורת הגאולה שלו, ודווקא למתאימים לכך, ל"מיועדים", ובהם משפחת ריבלין.
כמדומה לי שרוב ככל הקושיות נפתרות בהבנה זו.
מה פשר הערפל?
אני מאמין, שכאשר יש קושיה, בחיים או בתורה, לא יעזור לתת תשובה. צריך לפתור את הקושיה ביסודה. וכאן, הקושיה היא שיש תעלומה מיהו מחברו של קול התור, ואין ספק שיש כאן ערפול מכוון, מצד המחבר עצמו. לא בלבול ושכחה שקרו בשטף הזמן…
לדעת המתרצים שר' הלל ריבלין כתב את 'קול התור', לא ברור למה קרה הערפול, ולמה החיבור לא נדפס אלא לאחרונה, ולמה כל הגרסאות השונות סביב חיבור הספר, ומה פשר האווירה הבלשית העוטפת אותו, ומדוע עדיין לא נדפס כולו והפרק השביעי, ועוד כל מיני קושיות. יש כאן גם את קושיות דומות לאלו שהועלו כלפי הזוהר: למה יש ב'קול התור' ביטויים מאוחרים, והזכרת נושאים שלא היו בזמן ר' הלל ריבלין.
גם תמוה האם המקובלים בירושלים ותלמידי הגר"א הכירו את החיבור או לא. איך שלא נענה זה יהיה תמוה.
מחבר 'קול התור': ר' יושעה ריבלין
אלא כך הוא העניין. מחבר הספר קול התור הוא רבי יושעה ריבלין, אותה דמות אגדית שבנתה את ירושלים. איש שדגל במסתורין, באופן שאין דומה לו, הן במעשה והן ברוח, הן בפעילותו המעשית והן הקבלית. הוא הצניע עצמו מאוד. לכן לא יפלא שהיתה לו התגלות נבואית של רוח הקודש, בו נגלו אליו אבותיו ואף הגר"א, כפי שהוא עצמו מספר, ומתוך ההשראה הזו הוא הוא חיבר את קול התור. הוא האבן שהיתה לראש פינה. הוא חולל את המהפך ההיסטורי שאנו קוראים לו יישוב הארץ. הרב טוקצינסקי קרא לו: "נחשון בן עמינדב". כל יתר העם באו בעקבותיו.
נצא ונלמד: בפזמונים שחיבר רבי יושעה, כבר בשנת תרט"ו, מופיעים בדיוק אותם הנושאים שיש בקול התור, ולפעמים בניסוח דומה מאוד. אין כאן כל פלא; אלא שאחד מהמחברים ראה והכיר את דברי השני…
בהנחה שר' יושעה לא קרא את קול התור (כי אז היה בוודאי מצטט אותו, או מזכיר את שמו), התשובה המתבקשת היא שהוא מחברו של ספר 'קול התור'. ואיך, באמצעות התגלות שמיימית של הגר"א, לה זכה, כפי שמספר בעצמו בפזמוניו.
באופן כללי יש לציין שתלמידי הגר"א בארץ היו אחוזים בחלומות מיסטיים על הגר"א ובתקשור עמו כשהוא בעולם העליון. זו היתה הנורמה אצלם, דבר שבשגרה (והרב חרל"פ מזכיר זאת).
מה שבטוח הוא, שר' יושעה הוא הראשון בעולם שמזכיר את הביטוי 'קול התור' במובן המשיחי, ושוב – בפזמונים שהוא כותב בשנת תרט"ו, עשרות שנים לפני שמישהו בעולם דיבר על 'קול התור', וכמעט מאה שנים לפני שהספר נדפס.
סיכום
הזוהר התגלה ב"שם הכותב", פרקטיקה מיסטית שהעולם לא כ"כ היה בשל להבינה, ולכן הוסברה בצורות שונות ומוזרות שגרמו לויכוחים מיותרים. ועד היום לא כולם מודעים לכך שהזוהר חובר כך.
הספר הקבלי 'קול התור' התגלה אף הוא ב"שם הכותב". זוהי סוגה ספרותית שלמה, שרק בעזרתה נוכל לגשת נכונה לטקסטים יסודיים ביהדות.
חשיבותו של 'קול התור' היא עצומה. למרות שכיום אפשר לספור על יד אחת את אלו שבקיאים בו כדבעי, זה לא משנה כלל. בזמן חיבורו והתגלותו הוא היה אבן היסוד של הגאולה. הוא הרוח החיה של משפחת ריבלין שבנתה את ירושלים וסחפה עמה את כל יתר המייסדים הראשונים, ועל גבי הרעיונות המובעים ב'קול התור' נבנו היסודות של הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
