הרב נתן מיליקובסקי זצ"ל, סבו של רה"מ בנימין נתניהו הי"ו, היה ידידו הקרוב של הראי"ה קוק זצ"ל, ומבאי ביתו. עד היום כמעט ולא נודע הקשר ההדוק שהיה ביניהם, מלבד ההספד המפורסם שנשא הרב קוק עליו.
בארכיון 'אור האורות' שמור חומר רב על הידידות האיתנה ששררה בין שני הרבנים, ומתוכו נפרסם כאן כמה סיפורים נדירים ומעניינים. ועוד חזון למועד לפרסם בהרחבה ובשלמות את הפעילות הציבורית המשותפת בה עסקו יחדיו.
א. תחנות-חיים דומות
מי שיעקוב אחרי מסלול התפתחותם של שני גדולים אלו, יגלה כי תחנות חייהם של שני הרבנים היו דומות:
*שניהם למדו ב"אם הישיבות" בוולוז'ין, אשר רוח ציונית שררה בה, וגדולי המנהיגים צמחו ממנה.
*שניהם עזבו את הישיבה בגיל 20, ופנו לעיסוק רוחני ציבורי. הראי"ה קוק קיבל אז את משרתו הרבנית הראשונה, בעיירה זוימל, ואילו הרב מיליקובסקי פנה למסעות תעמולה למען הרעיון הציוני. ,הוא נתפרסם כמטיף עממי ממדרגה ראשונה, נאם במאות ואולי באלפי ערים, והלהיב את שומעיו לבניין הארץ".
*עדות מדהימה, שאינה מוכרת, נשמעה לימים מפיו של אחד ממקורביו: "עם כל הסיפוק שמצא הרב מיליקובסקי בעבודת התעמולה הלאומית, הרי שהצטער כל ימיו על שניתק מאהלה של תורה".
*בשנת תרע"ט עולה הראי"ה ארצה כדי לקבל את משרת הרבנות בירושלים ולאחר מכן מתמנה כראש הרבנים ("הרב הראשי") לארץ ישראל. חודשים ספורים לאחר מכן עולה גם הרב מיליקובסקי והוא מתיישב בראש פינה.
*בשנת תרפ"ד עורך הראי"ה קוק מסע למושבות (המסע השביעי מתוך שמונה שערך בימי חייו), וכשהוא מגיע לראש פינה הוא נפגש עם ידידו משכבר הימים הרב מיליקובסקי. אחרי תפילת ערבית "פתח מר מיליקובסקי את האספה, בדברים נלהבים, בברכת ברוכים-הבאים, ובהבעת הערך של הבקור הזה מצד כבוד הרבנים ראשי הרבנות הארץ-ישראלית, ביקור הבא מתוך התענינות מרובה במצבם של האחים בכל רחבי ארצנו, בקבוצות ובמושבות, הנמצאים כגלמודים ועזובים, ונחוצים למדריך ומורה דרך", לאחר פתיחה זו הזמין את הרב קוק לשאת דברים.
באותם ימים מפרסם הרב מיליקובסקי מאמרים רבים למען יישוב הגליל, וחותם בשם "נתניהו", שם אותו אמצו בניו.
*בשנים 1924-1925 עורך הרב מיליקובסקי מסעות באנגליה ובארה"ב לגיוס כספים למען הקק"ל וקרן היסוד. ממש באותה תקופה גם הרב קוק שוהה בארה"ב במסגרת מסע גיוס כספים לישיבות ולמוסדות בירושלים.
*בשנתו האחרונה עסק בבניין בית כנסת בהרצליה, וכן נתן דחיפה עצומה ליסוד בנק האיכרים. אך "מיטב הגיגיו בזמן האחרון היו להוציא את כתבי מרן הרב קוק לאור"!
ב. פעילותם המשותפת בעת משפט סטבסקי
*ב1933, לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 פעל הרב מיליקובסקי, שהיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, להקמת ועד ציבורי בראשות הרב קוק להגנה על הנאשמים ברצח, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי.
הרב מיליקובסקי טען שעל פי הנתונים לא הם ביצעו את הרצח והוצאתם להורג עלולה להביא למלחמת אחים ולפגיעה במפעל הציוני. במכתב ששלח לו זאב ז'בוטינסקי ב-1934 כתב, כי בעקבות עמדת הרב קוק בפרשה נהיה שמו "לסמל נשגב להמונים לא ייספרו".
*הרב קוק האמין ברב מיליקובסקי ואהבו אהבת יוצאת מן הכלל. בעיקר בגלל הרגש החזק של אהבת התורה ואהבת ישראל", סיפר לימים הרב שלום נתן רענן. ""בלא ספק נכנס הרב קוק לעניין משפט סטבסקי הודות לרב מיליקובסקי. כמה פעמים השתדלו להפריע בדבר, והרב מיליקובסקי היה צועק עליהם. הרב קוק לא היה רגיל לקרוא עיתונים, אבל מה שנגע למשפט היה קורא בעיון מרובה, ואחר כך מסיק את מסקנותיו".
*הרב מיליקובסקי הוא זה שתיאר לרב קוק את דמותו של אחימאיר, ועל תיאור זה התבסס הרב קוק כשכתב את מכתביו המפורסמים באותם ימים. הרב מיליקובסקי היה גם מדבר בפני הרב בהערצה ובהתלהבות על ז'בוטינסקי כעל "הגאון של זמננו".
*בכל אותה תקופה של משפט סטבסקי, היה הרב מיליקובסקי נכנס כמעט מדי יום לביתו של הרב קוק, כדי לעודד אותו ולחזקו. הרב קוק היה כה טרוד אז, עד שכמעט לא ידע מנוחה. הרב מיליקובסקי היה עולה ויורד, רצוא ושוב, על המדרגות של בית הרב, מה שהיה לצנינים בעיני שמשי הרב קוק, שלא רצו שיפריעו כל כך לרב…
"הייתי רואה את התרגשותו הרבה של הרב קוק, ואת חיוורון פניו", סיפר חתנו, "העירותי לו שישמור קצת על בריאותו. הוא השיב: "אין דבר", כמי שאומר: השד לא יקחני".
*לאחר פסק הדין, בו הורשע סטבסקי ברצח ארלוזורוב, הגיע הרב מיליקובסקי לביתו של הרב ופרץ בבכי נורא. אולם הרב קוק, שידע להתגבר בכוח רב על רגשותיו, הרגיע אותו וניחם אותו. "לרב מיליקובסקי היה את הרב קוק, ויכול היה לבכות בפניו. אבל לרב קוק לא היה "רב" שני, שיכול היה לבכות בפניו. לכן צערו היה גדול עוד יותר", העיד הרב רענן.
הצער הגדול של הרב מיליקובסקי בפרשיית סטבסקי, הוא זה שהכריע את גופו, ובעקבות כך נפטר לאחר מלחמה קצרה. "מותו הדהים את כל מכיריו, כי היה עוד במיטב כוחותיו ובדמי ימיו".
ג. פטירתו והלוויתו של הרב מיליקובסקי
*בצוואתו הורה הרב מיליקובסקי לתת מכספו תמיכה שנתית לישיבת 'מרכז הרב'.
*הרב מיליקובסקי נפטר בירושלים בא' באדר א' תרצ"ה (1935) ונקבר ב"חלקת הפרושים" בבית הקברות בהר הזיתים. בשעת פטירתו של הרב מיליקובסקי הספיד אותו הרב קוק. היה זה יום חורפי במיוחד. סערה נוראה, מט כבד של ברד. היתה זו ממש מסירות נפש מצידו של הרב קוק שהתגבר והספידו באריכות. הרב קוק כינה אותו בהספדו: "נואם בחסד עליון" בעל "קסם בפיו ובשפתיו" ואמר כי "מועטים מאוד הם בני אדם מסוגו, שיהיו עממיים כל-כך, נועדים לרבים כל-כך, ונישאים על לשון רבים לתהילה ולהערצה במדה כזו".
(ההספד נדפס במאמרי הראיה עמ' 391 תחת הכותרת "מצפונו").
*בדומה לרב מיליקובסקי, ידוע גם שהעומס הנפשי שהיה לרב קוק לאורך חודשי משפטו של סטבסקי השפיע בלא ספק לרעה על בריאותו. יש ממקורביו שאמרו שבגלל העומס והכאב הנפשי צמחה מחלתו ממנה נפטר כעבור שנה.
*במאמר שפורסם לזכרו של הרב מיליקובסקי בעיתון 'דואר היום', נכתב:
"רק מעטים הם היודעים כמה הקריב האדם הזה מחייו בעד הצלת נפש מישראל ובעד הרחקת דראון העלילה ממחננו, ואולם אחרי תום המלחמה, אחרי ההסתערות האצילה, ניכרו עקבות הסבל. לא יכול להתקומם נגד המחלה אשר הצעידה אותו לקברו".
"הוא היה רב, סופר, נואם, עסקן, מורה מצוין, ועל כולם היה יהודי מלא ושלם, יהודי מארץ היהודים ושואף למדינת היהודים, נאמן לעמו ולקנייניו בכל נימי נפשו, ואין לנו תמורתו".
