להלן אגרת ששלח הרב קוק מביתו בבויסק אל מנהלי קהילת יפו, מספר חודשים לפני עלותו ארצה:
"ב"ה
ברכת ד' וכ"ט ושלו' רב לכבוד הרבנים המפוארים… מנהלי עיה"ק יפו תובב"א,
אחדשה"ט באהבה רבה,
בתשובה פרטית על יקרת מכתבם הנני בזה בריש מילין בתודה רבה לכבוד הדרתם על הכבוד הגדול והחיבה היתירה שהראו לי בבחירתם בי הצעיר לשום את רבנות עיה"ק ת"ו עלי.
אמנם כשאני לעצמי הנני מוצא עצמי מחוייב לקבל הדבר פשוט מפני מצוות ישיבת ארץ ישראל. ואהבת כבוד קדושת מר חמי גאון ישראל האדר"ת שליט"א, שלהיות בקרבתו היא שוה לי […].
אבל בכל זאת לא אוכל להעלים את האמת מכבודם שמה שנוגע למעלתם, הנני תמה מאוד מה ראו לבחור בי הצעיר והפעוט שבאמת אני יודע שאין בי שום יתרון בענין רבנות כלל. בקיאותי בגמרא ופוסקים דלה מאוד מאוד בעוונותינו הרבים מעט הוא מה שלמדתי ואותו המקצת שלמדתי, למדתי רק בריהטא ולא בעומק העיון כדבעי. נוסף לזה הנני בעוה"ר כאבצע בבירא לשכחה, ואני צריך לעיין הרבה פעמים גם לצורך הוראות של דברים פשוטים, ומכל שכן בדיני ממונות שבמדינתנו, בייחוד בפלך קורלאנד […].
ואני יודע בעצמי שהנני מלא בושה וכלימה לעמוד במקום גדולים, והנני מודיע למעלתכם דברים הללו בלא שום הפרזה כי אם האמת לאמתה כמו שהוא בנקודת לבבי, על כן אם בכל זאת הנכם מסכימים לבחירתי איני יכול למנוע את עצמי ממצוות ישיבת אה"ק החביבה.
ואקוה לעבוד את עבודת הקודש כפי האפשרי בכוחותי המועטים לטובת העדה הק' בעזהשי"ת כמנהגי עד כה בעיירות ששימשתי בהם ברבנות ב"ה.
גם זאת הנני מודיע להדרתם, שעיקר עבודתי העיונית אינה פלפולי הלכות כנהוג אצל רבנים מסויימים. אף שעסקתי בזה מעט בימי נעורי, אבל באלו השנים עיקר מה שאני מבקש לעיין הוא בעניניים אגדיים בתיקון האמונות והדעות לעצמי ולזולתי. ועל פי זה אני מדריך גם כן את בני עדתי, ומה שנוגע להלכות הנני זקוק לעיין בגמרא וראשונים ומעט בדברי האחרונים מה שנוגע לדינא, אבל דברי פלפול וחילוקים הנני משתמש בהם מעט מאוד.
[…] גם זאת אבקש מאוד מהדרת כבודם שבבואי בעזהשי"ת לא יעשו לדבר פומבי של כבוד, רב לי מאוד כבוד והדר יותר ויותר ממידתי כשאזכה בחסדי השי"ת להסתופף בחצרות ד' באה"ק שהיא חמדת כל ישראל, ומה לי ליותרת של כבוד המדומה הכוזב.
אברהם יצחק הכהן קוק, המצפה לשרת פניכם בקודש בעיה"ק תובב"א".
יחסו של הרב קוק לארץ ישראל
מאגרת זו ניכרת ענוותנותו המופלאה של הראי"ה. הגם שכבר נודע בתפוצות הגולה בגודל גאונותו, וכבר שנים קודם לכן, בעת לימודו בישיבת וולוז'ין נודע כבחיר התלמידים בישיבה, והיה לומד מדי יום שישים דף גמרא, עם כל זאת הוא כותב "בקיאותי דלה מאוד מאוד"…
אבל הנקודה המעניינת יותר היא היחס של הראי"ה לארץ ישראל, כפי שמשתקף מאגרת זו. ניתן לומר, במבט לאחור, כי ציפיותיו של הראי"ה מישיבתו בארץ לא התגשמו כלל. אדרבה, הציור שהיה במוחו לפני עלותו ארצה, בדבר אופי רבנותו כאן, התהפך לחלוטין כבר בחודשים הראשונים לרבנותו ביפו.
הרב מביע באגרת את שאיפתו להסתופף בארץ ישראל, ומשתמש בביטוי "חמדת כל ישראל". ביטוי זה מוכר לנו מאגרת הגר"א, שאף הוא התכוון לעלות ארצה, אולם בסופו של דבר לא הצליח לעלות וחזר לביתו. נאמרו מספר טעמים מדוע חזר הגר"א מדרכו ארצה, והראי"ה נקט בסיבה שהציגו בני הגר"א: "מן השמים עכבוהו" (את דברי הרב בעניין זה ראו 'שבת הראי"ה' גיליון 52).
רבי נחמן מברסלב אמר שהיו גדולי ישראל שרצו לעלות ארצה והדבר לא עלה בידם, משום שלא ידעו או לא הצליחו להיכנס ל'קטנות דקטנות':
"ארץ ישראל היא גדלות דגדלות על כן צריכין לפל בתחלה לקטנות דקטנות ועל כן לא היה יכול הבעל שם טוב זכרונו לברכה לבוא לארץ ישראל כי לא היה יכול לירד לתוך קטנות כזה".
מניעים אישיים לעליה ארצה
ואכן, ערב עלותו ארצה, הרב קוק חושב שהתיישבותו בארץ תהיה בשביל לקיים מצוות ישוב ארץ ישראל כך בפשיטות גמורה, בלי כל יומרות של הנהגת העם, חידוש ויצירה תורנית, או כל דבר שחורג מ"מצוות ישוב הארץ". יתר על כן, הוא מסביר שיש עוד טעם לעלייתו ארצה, והיא שטוב לו לגור ליד חותנו האהוב. כלומר: סיבה אישית לחלוטין. לא נזכרת כאן שום מחשבה כלל ישראלית, שום כיוון של "גדלות דגדלות".
מתוך כך הוא מודיע לבני יפו שבתוכניתו להמשיך בארץ את צורת חייו כפי שהיתה בחו"ל.
אולם בפועל אנחנו יודעים שלאורך עשרות השנים בהן ישב הראי"ה בארץ, בתחילה כרבה של יפו והמושבות ואחר כך כרבה של ירושלים וארץ ישראל כולה, לא היה רגע אחד של מנוחה בחייו. לא היה לו את הפריביליגיה לנוח בגלל גופו התשוש "חלוש המזג"… וגם אם בחו"ל "אי אפשר (בגוף כזה) לעבוד עבודה מרובה ומטרדת, כי אם בהפסקה והרווחת מנוחה להחליף כוח", והציבור "אינם מטרידים אותי יותר מדאי", הרי שבארץ ישראל המצב הפוך לחלוטין: "עבד אנוכי לרבים", העיד על עצמו הרב קוק, והיה חותם את אגרותיו בביטוי "עבד לעם קדוש"…
גם התיאור שהוא מציג כאן באגרת, שברבנותו בחו"ל "דברי נשמעים אצלם.. מפני שהם צייתים לי ועוזרים אחרי", נשמע סוריאליסטי לעומת רוח מלחמת הקנאים אשר נשבה בירושלים במשך כל שנות רבנותו בה.
תחיית הקודש
הרב קוק הבין תוך זמן קצר שהתפקיד שלו בארץ אינו דומה בכלל למשרת רבנותו בחו"ל "כמנהגי עד כה בעיירות ששימשתי בהם ברבנות בפלך קורלאנד"… כאן לא נדרש ממנו רק "לדון דין תורה" ולפסוק בויכוחים ממוניים פעוטים, אלא להקים את תחיית הקודש, להקים את תנועת 'דגל ירושלים', להקים את הישיבה המרכזית העולמית, להקים את הרבנות הראשית שממנה תצא אורה של תורה לכל רחבי הארץ והעולם… ועוד כהנה וכהנה שאיפות של "גדלות דגדלות".
לסיכום: מתוך אגרת זו מתחדדת אצלנו הבנת הפער בין הציפיות המקוריות של הרב מהתיישבותו בארץ, לבין המציאות המאתגרת והמסובכת בה נתקל בפועל במשך שלושים שנות רבנותו בארץ. מציאות זו שינתה את תוכניותיו כך שהוא "נאלץ" לעמוד ולהילחם – במסירות נפש ממש – למען תחיית התורה בארץ ישראל.
—
המכתב של הרב קוק נדפס ב'אסיף' כרך ד', על ידי ר' יהושע וייסינגר, מארכיונו של הראי"ה קוק השמור בידיו – יחד עם מאות כתבי יד אחרים חשובים – כפי שקיבל מידיו של רבי שמחה הכהן קוק שליט"א בן אחיינו של מרן הרב.
