האם צוררי ישראל היו צמחונים?
"היטלר היה צמחוני". אמרה מטלטלת, שניתן למצוא את מקורותיה הקדומים בעתונות העברית בארץ ערב השואה . הומצאה על ידי התעמולה הנאצית, ואומצה מסיבות שונות על ידי הקהל העברי, בתום ובטעות. למעשה הצורר האכזר לא נמנע מבשר. כיום השימוש באמרה זו הנו מכוון להפחיד ולהרחיק אנשים מחמלה על בע"ח. כביכול מי שמרחם על חיות סופו להתאכזר על אנשים. טענות דומות מדברות על כך ש"הנאצים היו חובבי חיות".
צריך להזכיר את המחקרים האחרונים שנעשו בשנים האחרונות, המלמדים על כך שהיטלר בשום אופן לא היה צמחוני, גם אם מחמת קלקול קיבה צמצם את זלילת הנקניקיות שאהב. לגבי החיבה לחיות בוודאי היא לא היתה מצויה אצל נאצים בשיעור גבוה מאצל גרמנים שאינם נאצים. אלא מאי? כשפושע מרחם על בעלי חיים זוהי בוודאי תופעה חריגה המושכת תשומת לב מרובה. "נאצי אוהב כלב" הינו חריג, ולא מאפיין, בדיוק כמו "אדם נשך כלב". בכל אופן אין ספק ש-99% מהפושעים בארץ ובעולם אינם צמחונים ואינם מצטיינים ברחמים יתירים על בעלי חיים.
בכל אופן יחסו של אדם כלשהו לבשר בעלי חיים אינו אמור להשפיע עלינו אישית. העובדות שסטלין היה אוכל בשר, או שגנדי היה צמחוני, לא הן שאמורות להשפיע עלינו בסוגיה מורכבת זו.
אז נכון שהיו נאצים שהיו צמחונים אבל זה לא אומר ש: צמחונות היא נאציזם, צמחונות גורמת לנאציזם, ונאציזם לא גורם לצמחונות…
למעשה, במשך המלחמה אסרה גרמניה על קיום כל האגודות הצמחוניות בשטחים שכבשה. נאסר קיום מפגשי צמחונים, והללו נאלצו להיפגש בסתר. חברי האגודות הצמחוניות היו צפויים לחיפושים בבתיהם, והגסטפו החרים אפילו ספרי מתכונים צמחוניים.
הטראומה המוסרית של השואה
מלבד הנזקים הגופניים והנפשיים שגרמו לנו הנאצים, הרי שהשואה גרמה לנו גם טראומות רוחניות. העובדה שהנאצים השתמשו ברחמים מזוייפים (!) ומוגזמים כלפי בעלי חיים, גרמה לנו שבכל פעם שמזכירים לנו רחמים על בעלי חיים – אסוציאטיבית אנו נזכרים בנאצים. פלאשבק בעקבות טראומה שחוינו כעם בדור הקודם, ועדיין מוטמעת בנו.
אולם חמלה על בעלי חיים היא ערך יהודי מובהק, מצווה דאורייתא כפשוטו, הנזכרת פעמים רבות בתורה ובדברי הנביאים כדבר חיובי. האם חמלה זו היא מסוכנת? בעינינו, דור שני ושלישי לשואה, התשובה לצערנו היא כן. היא מתפרשת באופן שגוי, כמו שאדם שנפגע מינית עלול לפרש חיבוק אוהב כאיום על חייו.
אגב, אצל הנאצים תופעת של "זיוף נפשי" לא היתה רק בתחום בעלי החיים. למשל בהכרחת יהודים לנגן ולשיר למול הרג חבריהם. האבסורד שרר שם בכל פינה, המציאות כולה הייתה מעוותת. ידוע על מוזיקאים גדולים שחוו טראומה כה גדולה, לאחר מה שעברו במחנות הריכוז, עד שלא רצו לנגן יותר, במיוחד לא בכלי הנגינה שהצליחו להביא עמם, בהם נגנו במחנות.
אהבה לבעלי החיים
לפני השואה המצב היה אחרת. חמלה על בע"ח נחשבה כמעלה, כמידה נאצלת, בוודאי לא כתכונה מסוכנת. "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", למדונו חז"ל.
גדולי הרבנים נודעו בחמלתם על בעלי חיים, ונשתבחו בכך. הרב קוק כתב: "לב הצדיק מלא אהבה רבה לכל הברואים, ואפילו לבעלי החיים". הוא היה חוזר ואומר, בשם תלמיד הגר"א: "כל עוד אשר ייתכן כי בקצה עולם באיזה נקיק סלע שוכבת איזו תולעת ואיננה מרגישה נעים בשכיבתה, קשה לאדם להרגיש באמת לגמרי טוב ונוח". משפט המבטא חמלה קיצונית על בעלי חיים.
עובדה היסטורית היא שכמה מתנועות צעב"ח באירופה, הוקמו דווקא על ידי יהודים. גם שיעורם של היהודים בתנועות אלו היה גבוה מהרגיל. רבי אליעזר ליפמן ליכטנשטיין זצ"ל, מרבני הונגריה, פרסם חוברת מיוחדת העוסקת בחשיבותן של תנועות אלו, וכתב בה: "דעו נא אחי בני עמי, כי שכר טוב צפון לשרים האלה העומדים על המשמר לפקח על הדבר הגדול הלז לשמור בעלי חיים מצער".
גם תופעת הצמחונות היתה מוכרת בעולם היהודי. בשנת 1906 נכתב מאמר מערכת בעיתון 'הצפירה', לעידוד הצמחונות, ובו נכתב: "בכל דור ודור היו בישראל חסידים ואנשי מעשה, שלא אכלו דבר מן החי, בטרם עלתה עוד על דעת האירופאים לייסד חברות צמחונים. ועתה, שישנם באומות העולם חסידים כאלה, הנהיה אנחנו האחרונים, ועוד נמנע את בני עמנו בשם הדת מלעשות כמתוקנים שבהם?!".
בין גדולי ישראל שהיו צמחונים, נזכיר למשל את רבי בנימין ריבלין זצ"ל משקלוב, תלמיד הגר"א מוילנה. גם כמה מצאצאיו, ת"ח חשובים, נהגו בדרך הצמחונות.
צמחונות עברית
עובדה נוספת היא, שבדור שלפני השואה צמחונות הלכה יחד עם תנועות של שלום, לעיתים גם פציפיזם. נתן חבקין, נתן חפשי, ר' בנימין ואחרים, היו צמחונים ופעילי שלום בולטים. התקוה שהחלה לפעם עם שיבת ישראל לארצו, הולידה גם רעיונות כאלו ואחרים של שלום עולמי ותיקון יחסינו עם בעלי החיים. נוסדו אז אגודות צמחוניות שדגלו באכילת מזון מן הצומח בלבד, ולהתרחק מהמתה של בעלי חיים, והקימו ישובים וקבוצות צמחוניות ברחבי הארץ. בקרב אנשי הרוח וההשכלה היה טרנד של צמחונות. כך למשל בשכונת נוה צדק ביפו, מקום מושבו של הראי"ה קוק, רבים וטובים מאנשי הרוח היו צמחונים, ביניהם: אז"ר, ר' שם טוב גפן, ש"י עגנון, יוסף זליגר, דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, ועוד. תופעת הצמחונות פרחה לה במשך אותם שנים.
איבוד הביטחון במוסר האנושי
עד שהגיעה השואה וטרפה הכל.
משעה שעלו הנאצים לשלטון, ואכזריותם השטנית פורסמה בעולם, ממילא התערער הביטחון במוסר האנושי, וממילא גם האמון בתכונת החמלה על בע"ח, כפי שנבאר להלן. גם תנועות השלום העולמי, שהבולטת שבהן הוקמה בהשראתו של הרב קוק (על ידי תלמידו משה אפרים אפרתי) – נעלמו כלא היו.
המגיד מקמניץ (שאגב היה צמחוני מובהק), תאר אז בכאב את אותם האנטישמים המרחמים על בעלי חיים ומתאכזרים ליהודים:
"ותשאל שאלה עצומה: מה בין דם לדם? מדוע אלה צוררי ישראל, אשר לא ישבעו מדמו, מדוע על דם צועני, על כל דם פליטי הגוים יחוסו ועל נפשות ישראל לא יחמולו? הן גם על צער בע"ח פקחו הנאורים שבעמים את עיניהם, יאספו אספות מכל קצוי תבל ירעישו עולמות בדרשותיהם, עד אשר ירעשו אמות הספים מקול הקורא: רחמנות! צער בע"ח!… הה! זובחי אדם עגלים ישקון!?".
באותן שנים אפלות התפתחה הדעה – שכיום נפוצה מאוד – שאי אפשר לאדם לרחם גם על בעלי חיים וגם על האדם, וכל המרחם על בעלי החיים בידוע שיתאכזר לאדם. הדעה הסתמכה על כך שהיו מצוררי ישראל שכביכול ריחמו על בעלי החיים. נוצר בלבול במושג הרחמים האמתיים על הבריות. אבד האמון הבריא בטבעיות הרגש הנעלה להשתתף בצערם של בעלי החיים. כל השבר המוסרי-רוחני הזה נולד בעקבות השואה הנוראה.
השפעתה של השואה במקורות תורניים
הדים להשפעתה של השואה על סוגיית יחס האדם (ובייחוד היהודי) לבעלי החיים, ניתן למצוא במקורות תורניים רבים. הטראומה עולה ומבצבצת במקורות הלכתיים, והן במאמרים מוסריים, בהקשר לחמלה על בעלי חיים בכלל ולשאלת אכילת בשרם בפרט.
כך למשל ניתן לראות שפוסקי הלכה שהתגוררו במקום בו האנטישמיות היתה בולטת, הקלו יותר בהלכות צעב"ח, והזהירו מפני החמלה עליהם. במיוחד מצוי הדבר בתשובותיהם של פוסקי הלכה שהתגוררו בארצות בהן היו גזירות נגד השחיטה היהודית, כמו למשל בשוויץ.
אם נלך אחורה כמה מאות שנים, הרי לנו בעל 'תרומת הדשן', רבי ישראל איסרליין, שכמה מקרובי משפחתו (ובהם אמו) נספו על ידי פורעים אנטישמיים. הוא חווה על בשרו את אכזריותם של שונאי ישראל. 'תרומת הדשן' הוא "ראש וראשון" להיתר צעב"ח לצורך האדם, תוך שהוא מסתמך בין היתר על נימוק אידיאולוגי המבטא את הפער המהותי בין האדם היהודי ובין החי.
בין פוסקי דורנו ניכרת במיוחד השפעת השואה על השקפתם בייחס לחמלה על בעלי החיים ועל צמחונות. נביא כאן מספר דוגמאות.
הרב יעקב אפשטיין (שו"ת חבל נחלתו):
"נראה ששאלת צער בעלי חיים בכל מיני מצבים בדורנו, צריכה בדיקה רבה. והטעם משום רוח המינות החודרת לאגודות למיניהן, ומטיפה שכל פגיעה בבעל חיים היא עבירה באיסור צער בעלי חיים … וכמובן שכל הכיוון הזה הוא מוטעה. והגיעו הרחמים המזוייפים על בהמות וחיות לכך שיש מדינות שנאסרה בכלל השחיטה. והרי השחיטה הותרה ונצטוינו בה".
הרב שלמה אבינר:
"אנשים רבים צמחוניים היו גם אכזריים מאוד. מפקד מחנה אושוויץ, רודולף הס, היה צמחוני, ואף צורר היהודים הגדול היטלר עצמו, גם הוא היה צמחוני, ריחם על בעלי-חיים, ושלח מיליוני בני-אדם למוות. ייתכן שזו תופעה פסיכולוגית, שהאדם אינו מסוגל להיות אכזרי ללא כל גבול והחמלה תובעת את שלה, לכן הוא מוצא לה פורקן דווקא ביחסו לבעלי-חיים. רשעים אלה גם התנהגו יפה מאוד כלפי הכלבים שלהם".
"פעם בחורה בישרה לרבנו [הרצי"ה] בגאווה שהיא צמחונית, השיב לה: כמו היטלר".
הרב אליעזר מלמד:
"אם יתברר שבמקום מסוים נוהגים באכזריות יתרה כלפי בעלי החיים, נכון להורות שלא לקנות ממנו בשר. אולם צריך שדבר זה יתברר על ידי תלמידי חכמים שבקיאים ורגילים בגידול בעלי חיים והלכות שחיטה. אך מי שאינו רגיל בכך, אין לו את אמת המידה הנדרשת לקבוע מהי אכזריות יתרה.
ובוודאי שאין לסמוך בזה על פעילי זכויות בעלי החיים, שכלפיהם בדיוק מופנית הטענה המוסרית שהם הופכים את היוצרות ומטשטשים את גבולות המוסר, הופכים דברי חסידות לחובה נחרצת, ומתוך כך באים לזלזל ביסודות המוסר ופוגעים בחבריהם שאוכלים בשר. ואזי אין במנהג הצמחונות שלהם שום עדינות אלא גאווה ורוע.
הנה כאן בארץ, לא מעט מהפעילים הצמחונים תומכים בארגוני הטרור והחבלה אש"ף וחמאס, תוך שהם טוענים שהמתנחלים הם הפושעים הגדולים שמפריעים לשלום העולם. אגב, רשעות זו היא החמורה והמסוכנת ביותר, מפני שהיא מתעטפת באצטלה של צדיקות. וכפי שבין הרשעים הגדולים בהיסטוריה היו שהתגאו בחמלתם כלפי בעלי חיים".
הרב יעקב אריאל:
"לא יתכן שנרחם על בעלי החיים אבל לא נרחם על בני האדם. אם ילדים יגדלו ללא יכולת לקבל כוס חלב וביצה ביום, אני רואה בזה בעיה מוסרית חמורה.
הגרמנים ימח שמם, הגזירה הראשונה שלהם בשנת 1934 היתה גזירת השחיטה היהודית בטענה של צער בעלי חיים. לא עברו שש שנים מהגזירה הזאת וגזרו על שחיטת מליון ילדים. צריך להגיד את האמת, גם אם זה לא בשפה עדינה, כל מי שמרחם בצורה כל כך מוגזמת על בעלי החיים, סופו שיתאכזר על בני האדם. צער בעלי חיים? בודאי, זה מדאורייתא וצריך למנוע את הצער הזה אבל צריך לדעת את היחס בין הדברים".
