ערב טוב לכל המשתתפים.
אני רוצה לדבר על הספר החדש "דרך ישרה", לספר קצת על הגאון המחבר, ולהתייחס גם להשלכות המעשיות של הכתוב בספר.
שינוי המוסר
בשנים האחרונות נערכים דיונים בקשר לשאלות מוסריות בייחס לתעשיית המזון מן החי ולצמחונות. אני מעריך שחלק מכם נתקלו בשאלות האלה לא פעם.
כשהתחלתי לעסוק בסוגיה המוסרית וההלכתית של צעב"ח, שמתי לב לדבר מאוד מוזר. גיליתי שדיונים מהסוג הזה לא התקיימו בעבר, בדורות הקודמים. לא מצאתי אפילו מקור אחד בגמרא או בראשונים, ששואל: איך יתכן שזה מוסרי לשחוט בעלי חיים. השאלה המתבקשת היא מדוע לא דנו בכך רבותינו במשך אלפי שנים. יש בלי סוף דיונים ומחלוקות ובירורים על הלכות בשר בחלב, אבל כמעט אין התייחסות לעניין המוסרי שטמון בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו".
יש לכך שתי תשובות עיקריות:
התשובה הראשונה היא פשוטה. רק בעקבות התיעוש של משק החי, נוצרו הבעיות החמורות של צעב"ח, וממילא נולדו השאלות ההלכתיות והמוסריות האם המשק הזה הוא כשר.
עד לפני 100 שנה היהודי המצוי צרך מעט חלב ובשר, בדרך כלל מבהמות שהיו בחצר שלו, ובאופן שלא גרם להן סבל. יש פסוק יפה בספר שמואל במשל כבשת הרש, שכתוב בו ככה: "ולרש אין כול כי אם כבשה אחת קטנה וכו' ותגדל עמו ועם בניו יחדיו, מפתו תאכל, מכוסו תשתה ובחיקו תשכב, ותהי לו כבת". כלומר היחס לבעלי החיים היה כמו חלק מהמשפחה ולא כמו מוצר שקונים בסופר. סביר להניח שרבי אליהו קלאצקין שתה חלב, אבל זה היה חלב שחילק החלבן בעיירה, שחלב במו ידיו מדי בוקר. אנשים אכלו בשר ועוף, אבל עקרת הבית הלכה ביום חמישי לשוחט עם התרנגולת מהחצר שלה והשוחט שחט. לא קנו כל יום בסופר אריזות של בשר ושקיות של חלב. התעשייה, הצורך לייצר הרבה בזמן קצר ובמחיר מועט, הולידה פרקטיקות שנהוגות היום באופן שגרתי במשקים, אבל אז לא היו קיימות בכלל. למשל הפרדת עגלים מאמותיהם, חיתוך המקור לתרנגולים כדי שלא ינקרו זה את זה מרוב הצפיפות והלחץ, גריסת אפרוחים זכרים כי הם לא רווחיים לתעשיית הביצים – שזה דבר שנעשה מדי יום בישראל לעשרות אלפי אפרוחים! בזמנו אף אחד לא היה מבזבז אפרוח, זה לא היה כמו היום. אז הסיבה הראשונה זה שהבעיות התעוררו כפשוטו רק אחרי התיעוש, שזה בדור האחרון ממש, ובוודאי לא בזמן הגמרא או הראשונים.
הסיבה השנייה לכך ששאלות המוסר התעוררו דווקא בדורנו, היא עמוקה יותר. היא לא נוגעת למישור המעשי אלא היא בפנימיות הלב.
בדורות הקודמים שאלות מוסריות לא הציקו לאנשים כמו היום.
ניקח למשל נושא אחר, תופעת העבדות. במשך אלפי שנים תופעה זו היתה נהוגה בעם ישראל עד שנעלמה. אנחנו יודעים שגם תנאים קדושי עליון השתמשו בעבדים, ולא תמצאו בגמרא ובראשונים שום דיון על מוסריות התופעה. ועם זאת אף אחד מאתנו לא מרגיש שמדובר בתופעה לגיטימית כיום. אמות המוסר שלנו השתנו, ולטובה.
את השינוי המוסרי הפנימי מכנה הרב קוק: "קטנות וגדלות סוגית". וכך הוא כותב: "הננו עולים על הראשונים לא מצד אישיותנו הנשמתית, אלא מצד הסוג שלה". התבסמות המוסר האנושי היא חלק מתהליך הגאולה, גאולת העם וגאולת העולם כולו, ועל ההתפתחות הזאת אנחנו צריכים לשמוח. צריכים להודות לקב"ה על כך שמתעוררות בנו שאלות מוסריות שלא נשאלו בדורות הקודמים.
הרב צבי יהודה אמר שדוקא בדורות הגאולה המדע הולך ומגלה את העובדה שאין צורך בריאותי לאכול בשר, משום שההבנה המדעית הזאת היא חלק מתהליך הגאולה. כפי התקדמות הגאולה כך הולך מדע התזונה ומתפתח לכיוון הצמחוני, וגם המוסר האנושי מתעדן בהתאם.
השאלה שעולה היום: "מדוע זה מוסרי לשחוט בעלי חיים בניגוד לרצונם" לא מופיעה בגמרא בגלל שהיא לא הציקה והפריעה לאף אחד, באותם דורות. זה שבימינו השאלות הללו התחילו לצוץ, זה בגלל שהמוסר בדורנו התפתח, "דור לדור ישבח מעשיך", בכל דור העולם משתבח. אני לא מדבר על איך צריך לנסח את השאלות המוסריות או מה צריך לענות עליהן. אני מדבר על התמיהה שלנו כלפי דורות קודמים שבכלל לא שאלו את השאלות שנראות לנו כל כך מתבקשות.
רק בדורות האחרונים התעוררו שאלות מוסריות לגבי היחס האנושי או התורני לבעלי החיים. הרב הראשון שעסק בכך באופן בולט ושיטתי, היה הרב קוק. בעשרות פסקאות בכתביו הוא דן בנושא זה של הייחס המוסרי לבעלי החיים. שתיים מתוך אותן עשרות פסקאות אוחדו ונקראו בשם: "חזון הצמחונות והשלום".
באותה תקופה בה מתחיל הרב קוק לעסוק בבירור השאלה המוסרית של שחיטת בעלי חיים וניצול גופם, יושב הרב קלצקין בעירו לובלין ודן באותה השאלה, אך מהפן ההלכתי. התשובה הארוכה והמקיפה שלפנינו היא פרי מחקרו המעמיק. כשתעיינו בספר שלפניכם, תגלו שיש כאן למעשה מקבילה של "חזון הצמחונות", שמשלימה אותו בהיבט ההלכתי. כמו ידידו הרב קוק, גם הרב קלצקין חורז עשרות רבות של מקורות, מהש"ס ומהאחרונים, מספרות המחשבה וההלכה, ודרכם חושף את הדרך הישרה והמקורית בה הלכו אבותינו מעולם, בייחסם המוסרי כלפי בעלי החיים.
על המחבר: הרב אליהו קלצקין
מתוך העיון בתשובה שנדפסת בספר, בולטת גאונותו העצומה של המחבר. אי אפשר שלא להתפעם מגודל הבקיאות הנדירה מצד אחד והעמקות המופלאה מצד שני.
כבר בצעירותו, בגיל 23, נודע הרב קלצקין כאחד מגאוני הדור. המלבי"ם כתב עליו באותם ימים: "מה שנוגע בלימוד ובקיאות וחריפות הוא כמעט יחידי בדור הזה, בקי בכל הש"ס ונושאי כליהם כאחד הגאונים, והתמדתו פלאית והוא איש פלאי".
עשר שנים קודם לכן, כשהוא בסך הכל נער בר מצווה, הרב קלצקין כותב את חיבורו הראשון, בו הוא מראה שישנו שיטה עקבית לכל תנא ואמורא, ויש קו שחורז את דעותיהם בסוגיות שונות שנראות לכאורה רחוקות זו מזו.
בגיל 29 נבחר הרב קלצקין לכהן כרב בעיר חשובה באירופה, ובאותה תקופה נכתבה התשובה ההלכתית שבספר שלפנינו. כבר אז הוא נחשב כאחד מפוסקי הדור. "המשיב לכל העולם בהלכה", כפי שהגדירו רבי מאיר שפירא מלובלין. אנשים רבים היו משכימים לפתחו ושואלים אותו בכל תחומי התורה.
הגאונות שלו היתה לא רק בתורה, אלא גם במדעים ובחכמות העולם. יש סיפורים מופלאים על חכמתו האגדית שאין דומה לה, כמה מהם מובאים בספר שלפניכם. הוא היה בקי בשבע שפות על בורין, ביניהן רומית ויוונית, וכשנכשל לפעמים רחוקות בתרגומה של מילה אחת בלבד, היה מתאנח: "וי לי, שהזיכרון שלי חלש".
בשנת תרפ"א הוא תכנן לעלות ארצה. לשם כך הוא מתכתב עם הרב הראשי, הרב קוק, שסייע בעלייתו. אגב, אנקדוטה מעניינת: בתאריך ט' בניסן תרפ"ד, הוא מקבל מכתב מהמשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, ובו משפט אחד: "השכן האחד שולח לשכנו השני ברכת שלום וברכה וברכת שמחה בימי הפסח הקרובים. ח. נ. ביאליק". כנראה שהתוכנית המקורית של הרב קלצקין היתה לגור בשכונת קרית שמואל בטבריה, שם קנה גם ביאליק מגרש באותם ימים.
על מצבתו של הרב קלצקין נחקקו המילים הבאות: "מופת הדור, צדיק ויסוד עולם, מזקני יחידי גאוני הדור האמתיים ומגדולי המשיבים, שר התורה, ענוותן ושפל ברך… המפורסם ברוב חריפותו ובקיאותו בש"ס בבלי וירושלמי ובכל חדרי התורה והלכותיה".
לאחר פטירתו כתב הרב קוק שתי אגרות לבנו של הרב קלצקין, ובהן עודד אותו להוציא לאור את כתביו של הרב קלצקין.
בכל העיתונים וכתבי העת שנדפסו אז בירושלים, נכתבו עליו מאמרי הערכה. הנה למשל חוברת אחת, בה נכתב: "בילדותו כבר הכירו בו כישרונות בלתי רגילים, בייחוד כוח זיכרונו שהפליא מאוד את כל רואיו, ושמו היה הולך בכל המדינה בתור אחד העילויים הבלתי מצויים".
מוסר, הלכה, צעב"ח
נשוב לנושא של צעב"ח.
היו בדור הקודם פוסקים נוספים שהתעוררו לאותן שאלות מוסריות והלכתיות של צעב"ח, אולם התשובה שלפנינו היא יוצאת דופן. היא מיוחדת לא רק באורך וברוחב שבה, שלא מצינו בשום תשובה הלכתית אחרת העוסקת בהלכות צעב"ח, אלא היא מיוחדת בעיקר במסר הפשוט והעמוק שהיא מלמדת אותנו.
כפי שכבר נזכר כאן הערב, ישנן גישות שונות בהלכה לגבי השאלה האם הותר צעב"ח לצורך האדם. בעצם השאלה עמוקה יותר, אולי יותר "מוסרית" מאשר "הלכתית". האם מותר מוסרית לפגוע בבעלי חיים בשביל הנאה שלי?
רבי אליהו קלצקין קובע עקרון פשוט, כל כך פשוט, הגם שאינו מובן מאליו: כל פגיעה ביצור חי, באדם או בבעל חיים, בניגוד לרצונם, אינה מוסרית. זוהי כל התורה הכתובה כאן בספר, על רגל אחת.
ממילא, לפי עיקרון זה, פשוט שכל הפרקטיקות הקיימות כיום במשק החי, אסורות מוסרית. זאת מעבר לדיון ההלכתי כשלעצמו, המפורט בספר.
מה בעצם מכשיר כיום את תעשיית המזון מן החי, מבחינה הלכתית? אני לא מתכוון להכשר של השניות האחרונות בייצור החלב או הבשר, כלומר אופן השחיטה או החליבה. אני מדבר על הכשר לתהליך של שנים וחודשים שקדמו לו, האם הגידול של בעלי החיים נעשה בהיתר או באיסור.
הנחת היסוד התורנית שעומדת בבסיס התעשייה, היא שבעלי החיים נבראו בשביל האדם. "כל העולם לא נברא אלא לשמשני". אם תפתחו את המקורות ההלכתיים שכביכול מתירים לצער בעלי חיים לצורך האדם, תופתעו לראות שהם מבוססים – הלכתית – על הנחת יסוד השקפתית זו.
ואת הנחת היסוד הזאת, שעליה עומדת כל תעשיית המזון מן החי, שמגלגלת רק בישראל מליארדי שקלים מדי שנה, רבי אליהו קלצקין לא היה מוכן לקבל.
הוא לא ראה בבעלי חיים "מוצרים" שנועדו להנות אותנו, כפי שהורגלנו לחשוב. עגל הוא לא "סטיק מהלך". אלא בעל חיים רגיש, שהתורה מצווה עלינו להתחשב ברגשותיו. וכלשונו של הרב קוק: "אנחנו לא ניגשים לדבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אוטומטית, כי אם אנו מתעסקים עם ברייה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה, ואפילו עם רגשי לבה, עם רגש חיי המשפחה שלה (!) וחמלתה על צאצאיה". הניסוח הזה, של הרב קוק, הוא ההפך הגמור מתעשיית המזון מן החי, שמבוססת על תפיסת בעלי החיים כמוצר וכמשאב כספי, ולא כבריה עם רגשות וחיי משפחה.
כמה בעלי חיים יש כיום בעולם? נגיד שיש כמה מליארדים. (אני מדבר רק על יונקים, אפילו לא עופות. אם נדבר גם על זוחלים ורמשים, אז בכלל אי אפשר לדבר על מספר…) בכל אופן במשך עשרות ומאות דורות מאז נברא העולם, חיו בו אין ספור בעלי חיים. מליוני סוגים וזנים. דינוזאורים ענקיים ופרעושים פצפונים. בכמה מתוכם השתמש האדם? אפילו לא אחוז אחד. אפילו לא אלפית האחוז. אז אני שואל שאלות פשוטות: האם כל בעלי החיים שבמשך אלפי שנים לא הוכרו על ידי המדע – לא קיימו את ייעודם? האם עגל היונק מאמו – ולא הופרד ממנה – בוגד במטרה לשמה נברא? האם אפרוח שאינו נגרס כמו אלפי חבריו במכונה מתכתית – מבטל את זכותו לקיום? האם בעל חיים אינו באמת הבעלים על חייו?
כיצד נוצרה התפיסה הקיצונית הזאת ש"כל בעלי החיים נבראו בשביל האדם"?
התשובה היא מאוד מעניינת, אבל בגלל אריכותה לא נוכל לעסוק בה כעת במסגרת זו. רבי אליהו קלצקין מברר אותה בספר שלפנינו, וכדאי מאוד לקרוא את הדברים במקורם. בכל אופן הוא פורך את התפיסה הקיצונית הזאת ומוכיח שהיא לא היתה מקובלת על חז"ל ולא על הפוסקים הראשונים. ממילא מסקנתו הברורה היא שבעלי החיים לא נבראו לצורך האדם. אנו צריכים להודות בענווה ובאומץ שכנראה יש לבעלי החיים מטרה אחרת, ובקטנות דעתנו איננו יכולים להשיג ולהבין את אותה מטרה נעלה. בכל אופן ברגע שאנו מבינים שבעלי החיים לא נבראו בשביל האדם, נופל כל ההיתר ההלכתי לנצל בעלי חיים בניגוד לרצונם.
הגדר של "צער בעלי חיים"
כאן אני רוצה לברר נקודה יסודית בכל הנושא של "צער בעלי חיים". כמה מקום אנחנו נותנים למצווה הזו בחיים הדתיים שלנו? כמה פעמים ניגשנו לקיים בשמחה, עם כל ה"לשם ייחוד" והכוונות, את "מצוות צער בעלי חיים"?
התרגלנו לחשוב שצער בעלי חיים פירושו של דבר לתת ספל חלב לחתול ברחוב. אבל המצווה המקורית של צעב"ח אמורה להיות רחבה ורלוונטית הרבה יותר.
צער בעלי חיים שנאסר בתורה, אינו נמדד בכמות, אלא באיכות. אסור למשוך לחתול בזנב, וזה לא משנה כמה המשיכה מכאיבה לו. גם לתת לו פליק קטן זה איסור דאורייתא. אפילו להבהיל ציפור זה איסור דאורייתא. מאידך, לחרוש בשור מותר לחלוטין, אף על פי שהמחרשה כבדה וגם אם החרישה נעשית בחום של עמק הירדן. מהי סיבת ההבדל? למה זה מותר וזה אסור? הרב קלצקין מסביר שההבדל הוא סוג הפעולה, לא המינון שלה.
כלומר: כל צער בעלי חיים אסור מדאורייתא, ללא יוצא מן הכלל. אבל יש מאמץ שאינו נחשב כ"צער". אפשר כמעט לומר שישנם סוגי "כאב", שאינם מוגדרים כ"צער".
בדרך לכאן, אחרי שירדתי מהאוטובוס, סחבתי על גבי תרמיל כבד. האם הצטערתי? לא; התאמצתי. האם הייתי מרגיש נעים לבקש עזרה מחבר, שיעזור לי לסחוב את התיק? בוודאי. – זה בדיוק המדד לשאלת השימוש בבעלי החיים. התורה התירה לנו להשתמש בבעלי החיים, באופן המתאים להם. מותר לחרוש עם שור או חמור גם אם זה גורם להם למאמץ רב, כל עוד מדובר במאמץ סביר. אבל "לשנות עליהם סדרי בראשית", כלומר להפעיל אותם בצורה שאינה מתאימה לטבעם ולסדר העולם, דרך שלא היתה נהוגה בדורות עברו מאז בריאת העולם – זה אסור, בין אם הדבר גורר צער מרובה או מועט, וגם אם הדבר נעשה לתועלת האדם.
כליאת בעלי חיים בכלוב, בניגוד לרצונם, הינה איסור דאורייתא. כמובן, מותר ואף מצווה לבנות רפת לבקר, כפי שהיו נהוגים בדורות הקודמים. התורה משבחת את יעקב אבינו ש"למקנהו עשה סוכות", כדי שלא יסבלו בחום ובקור. אבל כליאה במובן של "בית כלא", כלומר כלוב צר בגודל מטר על שני מטר, בו העגל צריך להעביר לבדו את חייו מבלי יכולת ללכת – זה איסור דאורייתא. הכלובים הללו אינם לטובת העגלים, אלא לרעתם. בשום אופן הם לא היו קיימים בדורות עברו.
אגב, עובדה היסטורית היא שיהודים באירופה לא גידלו בביתם תוכים בתוך כלוב. רק בדור האחרון נכנס לעם ישראל המנהג הזר הזה של כליאת תוכי לכל חייו, בניגוד לטבעו לעופף בשחקים.
מסקנת הדברים היא נוקבת. רוב ככל תעשיית החלב כיום אסורה הלכתית, בגלל שהיא מבוססת על הפרדת עגלים מאמותיהם. זוהי פעולה המסבה להם צער, כפי שמוכיח הרב קלצקין בספר.
האם מישהו חושב שהפרדה זו, שגורמת לא פעם לזעקותיהן של הפרות במשך מספר ימים, מתאימה לטבע?
האם מישהו חושב שהזרעת הפרה באופן פולשני נעשית בהסכמתה?
האם מישהו חושב שהתרנגולת נהנית להיות צפופה בכלוב בגודל A4 במשך כל חייה מבלי לפרוש כנפיים ולו פעם אחת?
לאורך כל השלבים המוקדמים של ייצור החלב, הביצים והבשר, מתבצעות פרקטיקות "חדשניות" שלא היו ידועות ונהוגות בדורות הקודמים, וכמובן הן נעשות בניגוד מוחלט לאופיים ולרצונם של בעלי החיים. כל הפרקטיקות הללו אסורות באיסור חמור מדאורייתא, לפי הרב קלצקין, ואין צריך לומר שהן אינן מוסריות בעליל. הפרקטיקות הללו מוכרחות בתעשייה. אין דרך לגדל בעלי חיים באופן מתועש בלי לגרום להם סבל עצום. כלומר כל התעשיה כיום מבוססת מיסודה על צעב"ח.
האם יש איזשהו דמיון בין גידול בעלי החיים לפני 200 שנה, באופן טבעי ונורמלי, לבין מה שקורה בתעשיית המזון מן החי?! אני ממליץ לכולם להסתכל בהרצאה ביוטיוב, שנקראית "דברים שרואים משם". זו הרצאה מדהימה ממנה תוכלו להתרשם כמה תעשיית המזון מן החי היא מנוגדת לטבע העולם. כמה היא מעוותת את גופם של בעלי החיים ואת חייהם. זה פשוט לא להאמין. וזה בכל ענף בתעשיה: חלב, ביצים, עופות, בשר, תרגולי הודו. התפיסה של בעלי חיים כמוצר גורמת לתעשייה "לשפץ" – בלי הרדמה – את גופם של בעלי החיים, לפי הצורך הכספי. והשיפוץ כולל פעולות שונות ומשונות: חתיכה, קטימה, גדיעה, צריבה, האבסה, ובעיקר: שינויים גנטיים, כלומר עיוות הגוף באופן קיצוני עד כדי קריסת המערכות, מה שמכונה בשפה המקצועית משום מה: "השבחה". בקיצור, זלזול מוחלט בבריאה הישרה של הקב"ה. אם הייתי במקום של הלולנים, הייתי תמה מאוד: למה ה' לא ברא מראש את התרנגולות בלי מקור…
חז"ל אומרים במדרש: "רְאֵה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקֵן את אשר עותוֹ' – אמר הקב"ה לאדם: תן דעתך שלא תחריב את עולמי". התעשיה כיום מבוססת על עיוות הבריאה. קטילת החלשים. השחתת הגוף. עיוות גנטי. והריגת המיותרים. ואחרי כל זה אנחנו מוכרים לנו את זה בתור: "מהדרין"…
אז כמובן שמבחינת השניות האחרונות בחייו, והשניות הראשונות במותו, העסק כשר לחלוטין. אבל מה עם כל החודשים שקדמו לכך? האם אכן הדרו בהם במצוות דאורייתא של צעב"ח?
כשהתחילה תעשיית המזון מן החי להתפתח בארץ, לפני כמאה שנה, התעוררו בעיות הלכתיות חמורות, שעד היום מעסיקות את הפוסקים. למשל חליבה בשבת. אסור בשבת לחלוב את הפרה, כי חליבה היא תולדה של איסור 'מפרק'. אכן במשך השנים היו מחלוקות חריפות בין פוסקי זמננו כיצד להתמודד עם הבעיות הללו. היו שאמרו שבגלל צעב"ח מותר לחלוב בשינוי, כי זה דרבנן, וצעב"ח דוחה איסור דרבנן. אבל רגע, בואו נחשוב, מי בעצם גרם לצער הזה שמרגישה הפרה? לא הטבע, אלא אנחנו אחראים לו!
למה לפני 200 שנה לא היתה הבעיה הזאת? איך הם הסתדרו עם חליבה בשבת?
פשוט מאוד. לפני עידן התעשייה לפרה לא היה צער כשהאדם לא חלב אותה. כי העגל היה לידה, והוא ינק ממנה. מה גם שהעטינים שלה לא היו גדושים וכואבים כמו שמצוי כיום בגלל העיוות התעשייתי.
"אנא התחשב בסביבה"
בעיר מגוריי נמצאת המחלבה הראשונה שהוקמה בארץ, שהוקמה לפני 170 שנה. היום פועל שם מוזיאון, עם שלט חגיגי שמכריז בגאווה על "המחלבה הראשונה בארץ". אני מחכה ליום שיעשו מוזיאון למחלבה האחרונה בארץ. יש לנו כבוד גדול כלפי יהודים יקרים ותמימים שעובדים במקומות אלו כדי ליישב את ארץ ישראל או לחזק את תעשייתה, אבל זה עידן שעבר זמנו, במיוחד לאור המדע שיודע שכבר אין שום הכרח בריאותי לשתות חלב. ולאור המחקרים שנעשו בשנים האחרונות על כך שתעשיית המזון מן החי היא המזהם מספר אחד של כדור הארץ. לא פלא שתעשייה זו נמצאת בירידה בשנים האחרונות, ושייצור בשר נחשב לסיכון עסקי. האנושות הולכת ונגמלת ממזון שכזה, ועוברת למזון צמחי ולתחליפי מזון מן החי.
בכל אופן, בינתיים, הייתי שמח אם בכל מוצר מן החי שאנו רואים במכולת, תהיה תוית שכתוב בה: "זהירות! מזון מן החי מסכן את קיום העולם. אנא התחשב בסביבה לפני רכישת מוצר זה". כמו האזהרה שיש על קופסת סיגריות. יש דברים שמשום מה נחשבים כ"מזון", והם מזיקים לא פחות מסיגריות. אגב, אם תקבלו פעם דואר אלקטרוני מחברת תנובה, תראו שבתחתית המייל כתובות המילים הללו: "אנא התחשב בסביבה לפני הדפסת מייל זה"… כן, אני מדבר על הדפסת דף בסך הכל… אז אני מצפה שגם במוצרי מזון של תנובה ושל חברות דומות יופיע כיתוב דומה.
בשר
עיקר דבריו של הרב קלצקין מתייחסים לבעייה של צעב"ח, שכפי שהראנו קיימת בבסיס משק החי כיום.
מה לגבי אכילת בשר? מהי עמדת היהדות לגבי אכילת בשר של בהמה שרעתה באחו ולא נעשה בה צער?
הרב קלצקין מתייחס גם לנקודה הזאת, ואומר שאכילת בשר היא יצר הרע, והותרה כי "דברה תורה כנגד יצר הרע". כלומר, צריך למעט בה ככל האפשר. היא מותרת בעיקר כשיש הכרח בריאותי. כך כותב הרב קלצקין בעקבות רבותינו הראשונים.
על איזה בשר הרב קלצקין מדבר? לא על הבשר התעשייתי שלנו. אלא על בשר מהפרה הזקנה שעומדת בחצר וכבר לא כשירה לעבודה.
כי אכילת בשר התעשייתי כיום, יש בו בעיה מסוימת, לפי מה שמלמדים אותנו חז"ל.
חז"ל נותנים לנו שלוש הוראות בנוגע לאכילת בשר, מטרתן של הוראות אלו היא צמצם את אכילת הבשר ככל האפשר:
א. כתוב בפסוק: "כי יצוד ציד חיה או עוף", מסבירים חז"ל: "למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת", כלומר: בהזדמנות הזאת של הצייד. עיקר אכילת הבשר לא תהיה מהבהמות המצויות בביתו, אלא מבהמות ועופות שניצודו במאמץ ביער.
ב. כתוב בפסוק: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך, ואמרת אוכלה בשר", מסבירים חז"ל: "למדה תורה דרך שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון", כלומר: לא לאכול בשר אלא לעיתים רחוקות.
ג. וממשיכים חז"ל ואומרים: "יכול יקח בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר 'וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת'. הא אין אדם אוכל בשר עד שיהו לו בקר וצאן". ומסביר רש"י: "אם יש לו בעדרו – יקח. ואם לאו – לא יקנה בשוק". כלומר: יש כאן הוראה מפורשת לא לקנות בשר בחנות. דברים כל כך פשוטים וברורים., שלא משתמעים לשתי פנים.
סיכום
בסיום דבריי אני רוצה לגעת בנקודה של מטרת הדאגה לבעלי החיים.
יש כיום בעולם הרבה אור, אך גם הרבה סבל. מספיק להסתכל מה קורה ברגעים אלו בארצות השכנות כדי להבין כמה חושך וצער יש עוד לבני האדם. אין ספק שנדרש מכל אדם ירא שמים להצטער בצער הבריות, ולהתפלל לשלום עולמי. אבל במישור המעשי, לא נדרש מאתנו לעשות אלא מה שבכוחנו. לצערי אני לא מכיר יהודי שיכול להיטיב את המצב של הילדים המסכנים בצפון קוריאה. אבל אני יודע שיש משהו שגם בכוחי הדל אני יכול ואף נדרש לעשות למען תיקון העולם, וזה לצמצם את הסבל של בעלי החיים בתעשיה. כל מי שנמנע מלרכוש מוצרים מן החי, מציל מאות בעלי חיים ממוות לחיים, מסבל לחירות. אני אישית נזהר שלא לממן את הסבל שעוברים בעלי החיים, סבל שכמובן מעולם – אני – לא הייתי מעז לעשות להם בעצמי. נכון, זה אולי מעט בייחס לתיקון הנשגב של העולם, אבל המעט הזה הוא המירב שאני ואתם יכולים לעשות כדי לטהר את האויר בעולם, וכדי למעט את הסבל בעולם. דברנו מקודם על החידה הקשה "מהי מטרת בעלי החיים בעולם". בכל אופן מטרתנו כיהודים היא ברורה: תיקון העולם במלכות שדי, בכל המישורים ובכל התחומים. מוטל עלינו להיטיב לבריות, ואסור לנו להיות אגואיסטים. אם אנחנו יודעים שתעשיית המזון מן החי מזהמת את העולם ומחריבה את עתידנו, אנחנו צריכים להיזהר ולהזהיר ממנה. גם אם זה יאתגר אותנו וידרוש מאתנו לגוון את התזונה שלנו, או לעבור לתזונה המבוססת על פירותיה הקדושים של ארץ ישראל.
יש מחשבה כזאת שתופסת מקום בעולם הדתי, שכביכול הדאגה לבעלי החיים עלולה לבוא על חשבון דאגה לבני אדם. צריך לדעת שמבחינה מציאותית היא פשוט לא נכונה. ואין שום מקור תורני לתפיסה כזו. בשום ספר קדום לא תמצאו זכר לגישה הזאת. גם מרן הרב קוק מעולם לא חשב כך. הוא עצמו לא ראה שום סתירה בין העובדה שהוא לא אוכל בשר בימות החול, מסיבות מוסריות, לבין העובדה שהוא מחלק את כספו לעניים שפקדו את ביתו. כנ"ל רבי אריה לוין לא ראה סתירה בין ארבעת החתולים שגדלו בביתו ואכלו מצלחתו, לבין ביקוריו אצל האסירים והחולים.
כי העולם לא מתחלק בין אלו שמרחמים על בעלי חיים לאלו שמרחמים על בני אדם, אלא בין אלו שמרחמים וחומלים כשהם נפגשים בעוולה או בסבל, ופועלים אקטיבית לשינוי המציאות, לבין אלו שלבם עדיין לא נפתח, ומסתפקים בלשבת על הגדר ולתת עצות לאחרים.
אם תבדקו תופתעו לגלות שאחוז ניכר מבין הפעילים למען בעלי החיים, הם גם פעילים בארגוני חסד ועזרה לקהילה. כי הדאגה לבעלי החיים היא ביטוי לתכונות החמלה והצדק שבלבו של אדם. אדם שמתעלל בחתול, או פוצע אפרוח, צריך בדיקה איך הוא מתנהג לחבריו בני האדם. החמלה שלנו כלפי בעלי החיים אינה סוף פסוק, אלא היא חלק מהתהליך של תיקון העולם ובמרכזו האנושות, המוסרית. כך אמרו חז"ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים". ככל שמצבם של בעלי החיים ישתפר בזכותנו, כך המצב של בני האדם ישתפר. הרמה המוסרית שלנו תשתפר. העולם יהיה בריא ונקי יותר מבחינה אקולוגית. המזון הצומח שנכניס לפה שלנו, יתן לנו אנרגיות חיוביות הרבה יותר.
הרב קוק כתב ביומנו:
"הציפיה שממעל לכל ציפיות היא הסרת המוות מהעולם. בראשית הצעדים, הסרת אותו המוות המעשי שבני אדם יוצרים באיוולת ורשעה, ואחריו המסילה ישרה היא להעמיד את הכול על עומק רום הטוב. רוח הטומאה יבוער מן הארץ, ובלע המות לנצח. אם ידמה לנו שהדרך דרך רחוקה, אל נבהל, כי דרך קרובה היא".
אני רוצה להודות לכל מארגני האירוע, במיוחד לישעי לוביץ' שפעל במסירות רבה לקיום האירוע. תודה רבה לרבנים שהקדישו מזמנם לדבר כאן הערב, ותודה גם לכל הנאספים.
לילה טוב.
