בכתב יד עתיק שמצאתי לאחרונה, מאת מחבר לא ידוע, הוא מצביע על הבעיתיות שבקרבן חטאת (ובקרבנות בכלל), מנקודת מבטו של בעל החיים.
כולנו מכירים את מדרש חז"ל:
"שאלו לנביאים חוטא במה יתכפר, אמרו: נפשו החוטאת היא תמות. שאלו לתורה: נפש החוטאת במה תתכפר? אמרה: יביא קרבן. שאלו להקב"ה נפש החוטאת במה תתכפר? אמר הקב"ה: יעשה תשובה".
את המדרש הזה מבאר המחבר בצורה ישירה ומפתיעה:
"ובזה נבין הכתוב אדם ובהמה תושיע ה', כי הנביאים אמרו נפש החוטאת תמות, אם כן היו מחייבים לאדם מיתה. והתורה היא מחייבת לבהמה מיתה. אבל הקב"ה הוא מוטב לשניהם, ואמר שיעשה תשובה, ולא הוי רע לשניהם, בין לאדם ובין לבהמה.
וזהו: "אדם ובהמה תושיע ה'", כי מן הנביאים ומן התורה א"א להפטר מן ההריגה, או לאדם או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה להפטר מן ההריגה אדם ובהמה, והחוטא ישוב אל ד' ורפא לו.
זה שאמר "יערוף כמטר לקחי", ואמרו רז"ל: אין עריפה אלא הריגה, שנאמר "וערפו שם את העגלה", ובזה פי' הכלי יקר: יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, והנה המטר אין הכל שמחים בו… או לאדם או לבהמה. אמנם תזל כטל אמרתי, שמטל הכל שמחים, ולכן אמרת ה' שאמר שמהני תשובה – הכל שמחים בזה, אדם ובהמה, שיפטרו גם שניהם מן ההריגה, כמו שכתוב בהפטרת שובה ישראל: "ארפא משובתם אוהבם נדבה"… כי בתשובה לבד יתכפר כנ"ל, ולכן אמר: אהיה כטל לישראל, שפירושו: שמחה של אדם ובהמה".
