רקע היסטורי:
בין השנים תרס"ד-תרע"ד כיהן הראי"ה קוק כרבה של יפו והמושבות. הוא נבחר לכך על ידי רבני ועסקני יפו, אך מי שבאמת משך בחוטים ואף יזם את המינוי היו רבני ועסקני ירושלים – רבי שמואל סלנט, האדר"ת (חותנו של הראי"ה), ר' יואל משה סלומון, ר' בצלאל טודרוסוביץ ועוד.
בשנת תרס"ט נפטר רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט, לאחר שכיהן בה במשך 70 שנה (!). במשך חמשת השנים הבאות נעשו נסיונות שונים למצוא לו מחליף, כשהמבט של הירושלמים פונה לעבר קהילות חו"ל. נפגשו עם כמה מגאוני התורה באירופה והציעו לפניהם את המשרה המכובדת בבירת ארץ ישראל.
השנים תרס"ט-תרע"ד היו תקופת דמדומים, בהן הקהילה הירושלמית קצת דשדשה בתוך עצמה, והתקשתה להתנהל ללא רועה. רבי שמואל סלנט היה לא רק רב ופוסק הלכה, אלא מנהיג העדה, על כל המשתמע. נכון הדבר שהאדר"ת ורבי חיים ברלין החליפו במידת מה את הגר"ש סלנט, אולם לא היה בידם כוח של הנהגה כפי שהיה לו, ולכן למרות שהם שימשו בפועל כרבני העיר, המשיכו החיפושים אחר דמות שתנהיג את הקהילה היהודית הגדולה והמשמעותית ביותר בארץ – בירושלים.
כבר אז הוכר הרב קוק, שישב ביפו, כגאון מופלא בתורה, בנגלה ובנסתר, וסיפורי מופת נקשרו בשמו. ניתן לראות בכתבי בני התקופה, כמו גם באגרות שנשלחו אליו, שהוא מוכתר בתואר הנדיר "מרא דארעא דישראל" – זאת למרות שהוא יושב בעיר הקטנה יפו, ובה בשעה שירושלים מלאה גאוני תורה הגדולים ממנו בגילם בכפליים.
לאחר הקדמה זו, אני רוצה לחשוף עובדה חשובה ומפתיעה, שכמדומני לא נזכרה בספרי הביוגרפיה של הרב קוק ובספרי התקופה.
עובדה זו תלמד אותנו על ההערכה הרבה והנדירה לה זכה הרב קוק הצעיר כבר אז באותם ימים, כשהוא בסך הכל בן 40 שנה בערך. מתברר שכבר אז עלה הרעיון שהרב קוק יכהן כרבה של ירושלים. עשר שנים לאחר מכן, כשהרב קוק שב מגלותו הארוכה באנגליה, הוא אכן מוכתר למשרה נכבדת זו, על ידי רבני ועסקני ירושלים.
וכך כתב אליעזר בן יהודה, בעיתונו 'דואר היום', משנת תרע"ט, בעת שהגיע הרב קוק לכהן כרבה של ירושלים:
"בין הבשורות הטובות שנתבשרנו במשך השנה שעברה, שהרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק נבחר לרב לירושלים".
בן-יהודה מסביר ש"בימי שלטון התורקים היתה הרבנות באת כח העדה היהודית לפני הממשלה. ראשי הדת היו בעיני הממשלה הראשים היחידים של הציבור". כלומר, משמעות רבה יותר מאשר ישנה כעת, בתקופת המנדט הבריטי, לרבנות העיר ירושלים.
וכאן מעיד בן יהודה על עובדה מופלאה:
"זכור זכרתי כמה היו טובי עדת האשכנזים בירושלים לפני המלחמה משתוקקים לשים את כתר הרבנות הכללית של העדה הזאת על ראשו של הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק, כמה תקוות טובות לקדמת העדה, בכל הבחינות, קוו ממעשה זה, ולא יכלו להוציא את תשוקתם אל הפועל. "ראשי" העדה אז, יצאו אולי אחדים מהם, התנגדו לזה בכל כוחם. [הם חשבו ש]הרב קוק הוא בוודאי גדול בתורה וביראה, בוודאי אין כמותו בירושלים, אבל […] כבר נפקחו עיניו להביט על העולם במבט אנושי וטבעי, וכך גם על ישראל ועתידו".
אני לא יודע אם אפשר לסמוך על הפרשנות שלו, שאכן זו הסיבה שאותם רבנים מנעו את מינויו של הרב קוק כרבה של ירושלים בתקופת התורכים, בכל אופן אנו לומדים מכאן שהרעיון (שהתגשם אחרי מלחמת העולם) למנות את הרב קוק כרבה של ירושלים, נולד כבר עשר שנים קודם לכן, תחת השלטון העות'מאני. בתקופה זו רבה של ירושלים שימש למעשה כ"חכם באשי", כלומר כרב ראשי ומנהיג העדה בכל המובנים – ומדהים הדבר שכאשר הרב קוק נבחר לרבה של ירושלים בשנת תר"פ הוא מתחיל להקים את הרבנות הראשית, נבחר ברוב קולות לעמוד בראשה, ומנהיג את העם היושב בציון שלא הצטמצם רק בפסיקה הלכתית אלא הלך לפני המחנה כמנהיג לאומי דגול ונערץ, ועמד בפרץ באתגרים הפוליטיים הגדולים של תקופת המנדט.
"גורל גדול נפל בחבלו של הרב קוק, שלא זכה לו שום אחד מהרבנים שקדמוהו – לשבת על כסא הרבנות בירושלים בשעה הכי גדולה בדברי ימינו מאז חורבן האומה. אני מקווה שהרב קוק יהיה באמת הרב הגדול ששעה גדולה זו דורשת", סיים בן יהודה את מאמרו.
