עדות מדהימה ולא מוכרת של יצחק אריגור, לאחר שפגש את המשורר רימון בימי גלותו מירושלים לצפת (כנראה בשנת תרצ"ו).
"ראיתיו מהלך בין מצבות הקברים שבצפת, ובין הרי צפת. שמחתי מאוד לקראתו", לאחר תקופה ארוכה בה נעלם המשורר.
אריגור שואל אותו מפני מה הוא כבר לא מגיע לירושלים, וכך עונה לו רימון:
"אינני יכול לדור עוד שם. הנשמה הקדושה ההיא [= הרב קוק] תובעת ממני, ואיני יודע מה. ומרגיש אני כי איני יכול לעמוד במחיצתה מתוך יסורי געגועים והתפרקות. נצבט לבי בקרבי על "האי שופרא", מורי ורבי, משורר היהדות ולבה ומוחה, "דבלי בארעא". וכל אימת שאני נועד שמה, הנני קרוב לעילפון, ולבי עלי דווי".
מוסיף אריגור: "כמה פעמים חזר על הדברים: "יש לי געגועים גדולים לנשמה ההיא", ומרוב געגועים הוא נמק ומתעוות. אך הוא זקוק למרחק-מה ממנה, שמא יכווה בגחלת הגעגועים וההתפרקות".
(מובא בספר החדש 'המשורר והרב' שיצא לאור בקרוב)
